אבן יהודה בתקופה שמתום מלחמת העולם עד קום המדינה
המגוייסים החלו לשוב הביתה. ממשלת אנגליה הכריזה על משטר צנע בשל נזקי המלחמה . המשק הלך והתאושש. מקצת הפרדסנים שיבשו את העצים במלחמה החלו לשקם את הפרדסים.
תושבי אבן-יהודה, רובם ממוצא אירופי, החלו להבין את גודל האסון שפקד את משפחותיהם שנשארו שם.
בתקופה זו נבנו שתי שכונות חדשות במושבה, לראשונה שיכונים מתוכננים, על אדמת קק”ל : שיכון עולים בגוש 7793, רחוב המעפילים של היום ושיכון עין-יעקב למפוני הדבר ולעולים החדשים שהגיעו ב1944 והצטרפו אליהם למחנה האוהלים בגבעת הקיש.
ועד הכפר פועל לקבל הכרה כרשות מקומית מהשלטונות ומרחיב את שורותיו לכלול נציגי פועלים.
הנושא העקרי המעסיק את התושבים בארץ כולה וגם אצלנו : המאבק לעצמאות.
העפלה
מיד בתום מלחמת העולם, משהתברר כי למרות האסון שפקד את העם היהודי אין הקלה במדיניות ”הספר הלבן”, החל גל העפלה גדול. סיבה נוספת היתה התחזקות ארגון הבריחה ו”עליה ב’” בחיילי הבריגדה המשוחררים, עובדי UNRRA (לאו דוקא יהודים) שהיו מעורבים בשיקום שרידי השואה והג’וינט האמריקני, שעד המלחמה סרב לסייע לפעולות המנוגדות לחוק הבריטי.
בארץ התעצמו פעולות המחתרות נגד השלטון הבריטי, שפחתו בעת המלחמה , וכללו עתה את כל הארגונים יחד.
במקביל להחלטת הבריטים לצאת מהודו ולחלקה בין ההינדים והמוסלמים, התגבשה הכרתם כי גם בארץ ישראל אין להם יותר עתיד והם פנו לאו”ם להחזיר את המנדט על הארץ.
בשנת 1947 כבר ברור לכל כי סוף המנדט קרוב. מגיעה לארץ ועדת בדיקה -בדיוק כאשר מתפוצצת פרשת ”אקסודוס” והממשלה הבריטית זוכה לעתונות עוינת מאד ברחבי העולם על התנהגותה. בנובמבר 1947 מחליטה עצרת האו”ם על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות - יהודית וערבית + בינאום ירושלים.
אוניית המעפילים "מדינת היהודים"
אבן יהודה במערכת ההפעלה - כתב יוסק'ה תמרי
הימים ימי העלייה הבלתי ליגאלית, שערי הארץ נסגרו בפני עולים חדשים, ממשלת המנדט מקפידה לקיים החלטתה ואינה מתירה עליית יהודים לארץ וזאת בכל מחיר.
המוסדות שלנו חושבים אחרת: עלייה בכל מחיר, ובכל דרך אפשרית.
ואכן במידת-מה הצלחנו. אוניות מעפילים הגיעו ארצה ולא פעם פרצו את המשמרות הבריטים, על אף הסכנות הרבות.
גם אנחנו, אנשי אבן-יהודה, תרמנו לא במעט בנשיאת המעפילים מהים ובקליטתם בבתי התושבים וביישובים הסמוכים, וזאת ע”י הערמה ועקיפת משמרות הבריטים, ששמרו על החופים.
עליית המעפילים והורדתם באזורנו, היתה בחוף הים בשפך הפאליק. אוניות המעפילים היו עוגנות בחשכת הליל מול שפך הפאליק (הוא החוף הירוק של היום), ובעזרת סירות היו המעפילים מגיעים לשפך. כאן המתינו טרקטורים עם פלטפורמות של היישובים, וכן אוטובוס הגרוטאה של שנהבי. באמצעות כלי תחבורה אלה הועברו העולים ליישובים.
שיטה זו הצליחה מספר פעמים, עד אשר עלה החשד בעיני מפקד המשטרה במקום. שמו היה אנואר ומוצאו היה ערבי (תחנת המשטרה היתה ביציאה מאבן-יהודה לכביש פ”ת. לילה אחד, השעה היתה אחר חצות, שנהבי כבר חזר מתפקידו בפיזור העולים ליישובים, כשלפתע דופק מפקד המשטרה בדלת בית שנהבי ודורש הסבר על הנסיעות המיוחדות בלילה, תשובתו של שנהבי היתה - פעם הובלתי חולה לבית-חולים ומספר פעמים יולדות לבתי-חולים. הסבר זה לא סיפק את המפקד והוא שאל לתומו: ”ישוב קטן כזה יש בו כל-כך הרבה חולים ויולדות?” - מסתבר שהוא מסר על חשדותיו לממונים עליו, ולא נותר אלא להפסיק זמנית את הפעולה.
באחד הימים פנה מר בוקששתר ז”ל אל מספר צעירים חברי ה”הגנה”, מאנשי המקום, ביניהם אברהם קפלן ז”ל וזאב ירקוני ז”ל, וביקש לארגן כיתה, שמטרתה לסייר ולבלוש, אחר תנועת צבא הוד מלכותו לאורך שפת הים. ההוראות היו להמנע מגילוי הכוח שלנו ומהתנגשות עם הבריטים. חברי הקבוצה קיבלו מהסליק נשק ורימונים ויצאו למשימה.
הדרך לשפת הים לא היתה קלה ביותר, כיוון שבכל האיזור שרצו ערבים לרוב. על חברי הקבוצה היה להסתנן בין המאהל שהיה בברכת רמדן - לבין ערביי אבו-חיג’לה (היום הדסים), ובכל מאהל כלבים לרוב, כנהוג במאהל ערבי.
למרות הקשיים הצליחו חברי הקבוצה לפלס דרך לחולות כפר-נטר של היום ולהגיע לגבעות המשקיפות לים, כאן התפרשו לנקודות תצפית ועקבו אחר תנועת המשמרות. משימה זו מילאה הקבוצה מספר שבועות, ובמהלכן גילו אנשיה משמרות בריטים השומרים את החופים בפני עלייה בלתי ליגאלית. הבריטים היו יוצאים משני כיוונים, מצפון, ממחנה הבריטים שבדורה ומדרום מכיוון הרצליה. משמרות אלו היו בשלושה ראשים מכל כיוון. האחת בסירות משמר חופים בים, השניה רגלים על החוף, והשלישית בפרשים על הגבעות. תחנת המפגש היתה בשפך הפאליק. הם היו מחליפים דברים ביניהם, מעשנים סיגריות וצוחקים בקול, ולאחר שהיו יורים רקטות תאורה היו חוזרים על עקבותיהם, אלה לצפון ואלה דרומה. שעת המפגש היתה כמעט זהה, בשעה 12:00-01:00 חצות הלילה.
לאור האינפורמציה שנאספה ידעו הממונים ומארגני העלייה להתאים את בוא האוניות והורדת המעפילים, לבל יתנגשו עם משמרות הוד מלכותו.
באחד הסיורים הגענו ליעד, התפרסנו וחיכינו כרגיל למפגש המשמרות.
הלילה היה בהיר וקר, הירח במלואו, הים שקט, הראות היתה מצויינת. סירות דייגים נראו בבירור לא הרחק מהחוף. המראה היה יפה ורומנטי, השעה היתה חצות. מרחוק אנו מבחינים בסירות משמר החופים. על החוף ראינו את אור הסיגריות שעישנו הסיירים הבריטיים. לפתע, במרחק כ-200 מטר נורתה רקטת תאורה והאירה את הסביבה. היתה זו רקטה שירו הפרשים שסיירו על הגבעות. חששנו שהם גילו אותנו, נצמדנו לקרקע, המתנו לכיבוי הרקטה, ומיד נסוגנו לכיוון הביתה. במרחק מה עצרנו להתפקד, והנה חסר לנו מר פישר. היינו לא הרחק מפרדסי חנון (בקרבת מפגש כביש כפר-נטר והרכבת). לפתע אנו שומעים נביחות כלבים מכיוון הפרדס, רצנו לכיוון הנביחות והצלחנו למצוא את מר פישר בטרם ירגישו בו ובנו הערבים ושומרי הפרדס.
כאשר הגענו הביתה הכינה לכבודנו גב’ בוקששתר ארוחה דשנה - כי זה היה הערב האחרון למבצע הסיורים.
סיפורי העפלה של אבן יהודה מפי דוד בן יעקב ז”ל - מותיקי המושבה
שלמה קטרי
ההפעלה בדרך היבשה מצפון - משפחת קטרי
לאוניות המעפילים היה הד רב בארץ והרבה נכתב על כך. על העלייה הבלתי ליגאלית בדרך היבשה לא הירבו לדבר ולתעד, אולי משום שהבריחה וגניבת הגבול מסוריה ומלבנון היתה קלה יחסית. התנועה החלוצית פעלה בסוריה משנת 1929, והעפלה של בודדים החלה עוד שנים קודם לכן.
ב-1942, בזמן מלחמת העולם השניה, נתפסה קבוצת מעפילים שניסתה להסתנן לארץ על-ידי חיל הספר הפלשתינאי. כמה מהמעפילים נפגעו, ואז הוחלט על ארגון העפלה מסודרת בחסות ”המוסד לעלייה”.
המעפילים שהצליחו לחצות את גבול הצפון, הובאו לקיבוצים כמו כפר גלעדי, איילת השחר ודן. אנשי הפלמ”ח, שהתאמנו ועבדו ביישובי הגליל, הבטיחו את המעבר בגבול ואת ההעברה למקומות שונים בארץ. עקיבא פיינשטיין, איש המחלקה הערבית של הפלמ”ח, עמד בראש המבצע בסוריה. כבן ראש-פינה ידע את שבילי הצפון, פיתח יחסים טובים עם השומרים. השוחד עיוור את עיניהם והם העלימו עין ונתנו ידם למבצע ההעפלה של הציונים. באחת השיירות הראשונות, שאורגנו על-ידי עקיבא בשנת 1942, הגיעו ארצה שרה ושלמה קטרי.
”באנו מדמשק” - סיפר שלמה - ”הגענו ללבנון ומשם ברגל, כ-60 ק”מ, הלכנו לארץ-ישראל. המדריך, שהוביל אותנו בהרים, אמר לנו שכשנראה אוטו נשכב ונתחבא בצידי הדרך. אשתי, שהיתה בהריון, קיבלה מכה ולא יכלה לזוז. למדריך היה חמור והוא הרכיב אותה עליו. עברנו את הנחל והגענו סוף-סוף לקיבוץ דן. בקיבוץ, כדי לא להעלות חשד במקרה של חיפושים, חילקו אותנו - בחור בחדר עם בחורה ובחורה באוהל עם בחור. משם עברנו לתל-אביב.
בעיר פגשנו את ציון, בן הדודה של אשתי, שהיה מעורב בענייני הסוכנות, אשר יעץ לנו ללכת למושבה בה נמצא אחי יצחק ומשפחתו. כך הגעתי לאבן-יהודה”.
סיפור העפלה ברכבת מלבנון
סיפורו של ישעיהו (שייק) מילשטיין
סיפורה של שרה אולכה
סיפורה של עליזה פיכמן לבית שכטר
סיפורם של חנה ונחמן שכטר
סיפור ההעפלה של שמואל וייס, אהרן קורצר ושלמה יורקביץ
סיפור ההעפלה של משפחת לוביש
מאבק בבריטים
רוברט בכר: ”הבריטים רדפו ממש אחרי הנשק שלנו בתל-צור. היתה כאן פלוגת בית”ר ולכן היינו תמיד חשודים.
בוקר אחד קמנו, והמושבה מלאה חיילים בריטים. הם הוציאו את כולם מהבתים וערכו חיפושים עם דטקטורים (גלאים של מתכות). הם נכנסו לביתנו ובדקו. למזלי הדטקטור זימזם ליד עמוד הברזל והחיילים לא תפשו שלידו טמון נשק. בזמן שהם הפכו את הבית בחיפושים, הדלקתי את המנורה באינקובטור כאילו שיש בו ביצים להדגרה ולא ארבעה רובים. הם ויתרו על החיפוש בו וכך ניצלו הרובים וגם אני... לאחר ימים מספר ניתלו הסרג’נטים החטופים”.
שני הסרג’נטים הבריטים נחטפו כבני ערובה, למניעת תלייתם של שלושה חברי אצ”ל, יעקב וייס, אבשלום חביב ומאיר נקר, שנידונו ב-16 ביוני למוות באשמת השתתפותם בפריצת כלא עכו ושיחרור אנשי המחתרות מהכלא. הבריטים לא נכנעו וביצעו את פסק-הדין, כן גם האצ”ל, הסרג’נטים ניתלו למחרתו. מקץ ארבעה חודשים החליטו האומות המאוחדות על הקמת מדינת ישראל.
יעל וינקלר (פלד) מספרת
”בשנת 1945, בימי החיפושים הגדולים, קיימתי את שנת השירות שלי, במסגרת ה’הגנה’, במשק של הורי. תפקידי היו קישור והעברת נשק. אם היו תופסים אותי זה יכול היה להיות מאוד לא נעים. היו אז חיפושים נרחבים אחרי מעפילים ועולים ’לא חוקיים’. פעם, בסוף שנת 1945, היה חיפוש גדול בגבעת-חיים. כאן במושבה, ריכזו את כל התושבים. מטוסים שחגו, ראו את הריכוז והודיעו לטנקים. רוברט בכר רץ מתל-צור להודיע לנו שהטנקים קרבים. הטנק הראשון השיג אותו ו... נתן לו טרמפ.. הוא הגיע רכוב על הטנק והתחיל לצעוק מרחוק שנתפזר כי טנקים נוספים באים. שלום שר רץ עם נבוט ביד ובמין להט רצה לקחת חלק במאבק נגד הבריטים. הוא צעק: ’נלחמתי עם הפרטיזנים אז לא אלחם בבריטים?’
אותנו, את הנוער, לקחו לכפר-חיים וזה היה מזל גדול. קיבוץ גבעת-חיים כותר על-ידי הצבא הבריטי, שחיפש ללא ליאות אחרי מחסני הנשק של ה’הגנה’. בהתנגשות עם התושבים הרבים, שחשו מכל הסביבה לעזרה, נהרגו שבעה ורבים נפצעו.
כאן, בכפר, חשנו את האירועים ממש, בפועל. אצלנו היתה חרדה כפולה כי אבא היה הממונה על הסליקים”.
אביהו קפלן מספר
”היינו נערים בבית-הספר. יעקב אפשטיין, יהודה סובלמן ואני היינו ממונים על שמירת תחנות האלחוט - תחנות קטנות שניבנו בתוך קופסאות ריבה. היינו מחביאים אותן בפרדס ומוציאים אותן מדי פעם ומחביאים במחסן שליד הבית. בזמן החיפושים הגדולים, אחרי תליית הסרג’נטים, הופיעו כאן המוני חיילים בריטים. כאשר טופי ברצקי, שהיה הממונה, שמע שהתחנות אצלי בעליית הגג, לחש לי מיד: ’תזרוק את זה. אני לא יודע מה שתעשה עם זה, אבל זה יהיה אצלכם בבית. אתה מסכן את כל המשפחה!’ - פקודה היא פקודה, אבל לזרוק אני לא זורק. שמתי את המכשירים בשק, מילאתי אותו בירק והופ... על הגב, יעקב מלפני ויהודה מאחורי בדרך לפרדס של רייכמן. במרכז הכפר רואה אותי טופי ושואל: ’מה העניינים?’ ואני משיב: ’זה פה...’ ומרמז על הגב. חשבתי שהוא מתעלף במקום. המשכנו ובפרדס, שניים שמרו ואחד חפר. הטמנו את התחנות וכדי שלא ירגישו באדמה התחוחה, עדרנו כשלושה דונם מאדמת הפרדס”.
יעקב (ינקל'ה) גור מספר
”ב-1945 הלכתי ל’שנת שירות’ לנוטרות. הבסיס היה בכפר ילדים שלמרגלות גבעת המורה. פעם במטווח אמר לי הקצין הבריטי: ’גורפינקל, אתה יורה יפה’. לא אמרתי לו, כמובן, איפה למדתי לירות. שנה עשיתי באבן-יהודה. לאחר מכן, הייתי מפקד המשמר הנע של הנוטרים הרוכבים בתל-מונד. החבר’ה היו ’אחד-אחד’: ניסן לופטה, לפיד, אורי ברינט ואחרים. לערבים באזור לא היו חיים טובים כששירתתי שם. כבן המושבה הייתי רגיש לעליית עדרי הערבים על שדותינו ופרדסינו, ועשיתי להם לא מעט צרות.
את המגוייסים החדשים לנוטרות, שהגיעו מתל-אביב, היינו מותחים ומדריכים אותם לצחצח את שיני הסוסים מדי בוקר, לנגב את אחוריהם אחרי כל חירבון וכמובן, לשטוף רצפות האורוות. עד שהיו תופשים את המתיחה היינו מספיקים למלא את כרסינו בצחוק”.
מצבה חדשה על קבר האחים
אסון הרימון
זמן קצר בלבד אחרי הקמת שכונת עין-יעקב אירע אסון מחריד - קבוצת נערים ובוגרים, שלא היתה מודעת ולא הוזהרה כלל על כך ששטח החולות שהוקצה לשכונה היה אזור אימונים צבאיים של חיילים בריטים בתקופת מלחמת העולם, מצאה בחול פגז או רימון שלא התפוצצו, הביאה הביתה - והדבר עלה בחיי חמישה.
משחק בנפלי פגזים עלה גם בחיי שני ילדים מכפר נטר ממש באותם ימים.
חנה עדני מספרת
”כשעברנו לבתים היתה לנו שמחה. אבל מזלי לא שיחק לי יפה. הייתי בהריון בחודש השביעי ואז בחול המועד פסח (1946) נהרגו פה חמישה אנשים: חזקיה סינוואני הקטן, סעדיה דורני, ציון בן-שלמה, יהודה ושלום דהרי, ובעלי נסים עדני. זה קרה אצלי בבית. שיחקו עם פגז שמצאו על שפת הים. הבית שלנו נהרס. עד שהגיעה עזרה מאבן-יהודה, חלק מהם כבר הלך לעולמו. נשארו ציון האח של צדקה ובעלי. קשרתי לבעלי כדי שלא ילך הרבה דם, כי הרגליים שלו הלכו. וציון, הרגל שלו הלכה... ובלילה הלכו לעולמם שניהם.
לי היה רסיס ברגל. לקחו אותי לבית-החולים ’בילינסון’, הוציאו לי אותו והחזירו אותי הביתה. באו מהסוכנות וסידרו לי את הבית. גיסתי מפתח-תקוה, אחי שלמה ואחותי זהבה באו לעזור לי, ושמרו על יעקובי הקטן, כי הייתי בהריון עם עליזה. החיים היו קשים. הסתדרנו עם חצי לחם ביום.
ילדתי את עליזה ושמונה ימים אף אחד לא בא לבקר אותי, כאילו אני לבד מכל העולם. כשבאה האחות ואמרה: ’תגידי לבעלך שיביא לך סיכות’ - פשוט לא יכולתי להגיד לה שבעלי נהרג ואיננו. בכיתי, והשכנה שלי שאלה: ’למה את כל-כך בוכה?’ - סיפרתי לה שבעלי נהרג ואין לי בעל. אז היא אמרה: ’בסדר, אני אדאג’, ואמרה לבעלה שיביא לי כל מה שאני צריכה. אחר כך בא סעדיה ולקח אותי הביתה. כשעליזה היתה בת חודש התחילה להקיא ולשלשל. הייתי הולכת לאחות והיא היתה גוערת בי שאינני יודעת לטפל בתינוקת. הייתי חוזרת הביתה ובוכה; הילדה שלי חולה והרגל שלי בגבס ומה היא רוצה ממני האחות הזאת? אז ביקשתי שיסדרו את התינוקת במעון בירושלים, כדי שאוכל לצאת לעבוד. שאלו אותי שמה אם יש לי משפחה בירושלים, כי מה יעשו אם הילדה במקרה תמות? - אמרתי להם: ’אין לי קרובים בירושלים, תשלחו מברק’. השארתי את הילדה חמש שנים ולא קרה שום דבר”.
קליטת עליה באבן יהודה
מהמשפחות שזכו בסרטיפיקטים ועלו ארצה, או הצליחו להגיע לחוף בספינות המעפילים, הגיעו כמה גם לאבן יהודה. ערב סיום המלחמה, בסוף 1944, הצליחו להגיע מספר משפחות מתימן, שלהם היו קרובי משפחה באבן-יהודה.
בימים שבין סיום המלחמה וקום המדינה נוספו בזכותם למושבה שתי שכונות חדשות: עין יעקב , שנבנתה עבור מפוני הדבר ב-1944, יחד עם קבוצת עולי תימן ושיכון עולים בדרום המושבה, בשטח חדש בבעלות הקק”ל שהתווסף (ראה: שכונות, שטח שיפוט, עליות).
שיכון עולים ברח’ המעפילים של היום:
ועד הכפר בשיתוף הסוכנות החל בבניית קבוצת בתים דו-משפחתיים קטנים, 30 מ”ר בכל דירה. הדירות נמסרו לעולים תמורת שכירות של 4 ל”י לחודש, ועברו לרשותם אחרי 10 שנים.
מישיבות ועד הכפר וועד אגודת ”החקלאי” נלמדת התמונה:
ב-2.9.46 מקבל הכפר פניה מהסוכנות היהודית לבנות שיכוני עולים במושבות. נקבעה עלות של 450 ל”י לדירה קטנה של חדר וחצי ונוחיות . המימון ע”י יסוד חברה מקומית - שליש הסוכנות, שליש מהבנקים ושליש מימון מקומי. החברה ההסתדרותית ”נוה עובד” היא המבצעת.1,000 ל”י מממנים שווה בשווה הועד ו”החקלאי”. מוצעות לציבור מניות בסך 5 ל”י. 100 ל”י תורמת ”אגרא”.
בינואר 47 קובעים קבלן, מכינים פרצלציה למגרשים, לווים מהבנקים ומתחילים לבנות.
עין-יעקב:
לאחר סדרת מאות בשל תנאי החיים הקשים של מפוני הדבר ועולי 1944 התימנים, ששוכנו במחנה אוהלים במה שנקרא אז ”גבעת הקיש” (היום אזור רחוב האירוסים), נכנעו השלטונות וקיימו את הבטחתם לבנות בתים. הוקצה שטח מאדמות המדינה מצפון לתל-צור ונבנו הבתים הראשונים, זהים בצורתם וגודלם לשיכון המקביל מדרום.
מעשה במזוודה - סיפורה של עדה לבב
קבוצת "להט"
דבורה ומיכאל יצחקי מתל-יצחק, ישראל (אולו) שלזינגר ויוסף ז’ולטי, היו חברי קבוצת ”להט”, שנשלחה על-ידי אברהם הרצפלד, מהמרכז החקלאי, להכשרה ולגיבוש חברתי באבן-יהודה.
זו היתה קבוצת בני-נוער, ניצולי השואה, שעם תום מלחמת העולם היו בני 15-17 (המבוגר מביניהם היה אולו). ב-1945 ריכזו אותם ב’בית-נוער’ בגרייטנברג שבגרמניה. הצעירים יותר עלו במסגרת עליית הנוער, עם זליג ביוק. האחרים הועברו למחנה בצרפת, שרוכזו בו קבוצות מאורגנות של תנועות הנוער הציוניות. בסוף 46’-תחילת 47’, יצאו מנמלי צרפת אוניות ההעפלה: ”לנגב”, כשעל סיפונה 647 עולים; ”המעפיל האלמוני”, עם 796 איש; ו”בן הכט” (ספינתה של התנועה הרביזיוניסטית), כשעליה 600-800 איש.
”עלינו על אוניה ספרדית שהובילה, פחם ושמה הוסב ל’לטרון’. השליחים מהארץ שהיו איתנו, היו חניכי ’השומר הצעיר’. הם בחרו בנו, מבין 1,275 המעפילים כקבוצה המצטיינת. ניקינו את האוניה, סידרנו דרגשים ללינה. הורשינו להיות רק על הסיפון ולא בבטן האוניה, בצפיפות האיומה. יום לאחר ההפלגה התקלקלה משאבת המים. לא היו לנו מי שתייה ומים מלוחים חדרו לאוניה. נאלצנו לרוקן אותם לים בדליים. ניתנה הוראה לזרוק את החבילות - רכושנו הדל - החוצה. החלה סערה וכולם, חוץ מאולו אולי, חלו במחלת הים. הוא המשיך לאכול את קופסאות שימורי השעועית, האפונה והתירס בתיאבון רב. כדי לייצב את שיווי המשקל של האוניה, צעק השליח בובי, מלמעלה לאנשים - ’לעבור לצד ימין! לעבור לצד שמאל!’ הצמא הלך וגבר. ואז, ארע נס. גילינו את חביות היין של המלחים. אולו התקין צינורות, שתינו וזאת היתה הצלה. לרבים, בפרט לבחורות, היין הזיק. ערב אחד, ליד כרתים, הים כל-כך סער, עד שהמלחים סחבו סירות הצלה וברחו. על הקפטן שמרנו שלא יברח. את הבחורות והבחורים החלשים קשרו מסביב לארובה, כי אחרת היו נסחפים למטה. יתר החבר’ה שכבו בסירות ההצלה. אולו, שהיה פרטיזן וחייל בצבא האדום, בדק בין גל לגל ששטף את האוניה וכיסה את כולם - אם לא נסחף מישהו לים. היה הולך וקורא בשמות ומוודא שכולם ישנם. כולם נשארו בחיים, אולי בזכות הצלתם מהשריפה הגדולה באירופה.
”כשאוניות הצי הבריטי גילו אותנו, קיבלנו פקודה להיות גיבורים ולא לתת לאנגלים לקחת אותנו. הם נגחו באוניה שלנו, כדי שזו תתיישר ואז, החל המאבק.
לשליחים מהארץ היו הוראות להיעלם והם קפצו למים. נשארנו לבד בקרב פנים אל פנים. הבריטים נאלצו להשתמש בגז מדמיע, והחלה ההורדה בכוח. האוניה שלנו נקשרה בארבעה צדדים לאוניות המלחמה וזה היה מזלנו, אחרת היינו טובעים... (אולו נפצע והועבר לבית-חולים)... את ההרגשה שהיתה לכולנו כשנגלו לעינינו אורות חיפה והכרמל, אין אפשרות לתאר. ידענו שאנחנו בארץ-ישראל ולא בארץ-ישראל. בבוקר שמענו מרחוק את הפגנת חיפה העברית, את הצעקות, בעברית וביידיש, ’עלייה חופשית!’ בנמל אמרו לנו שיקחו אותנו למקום טוב. החל מאבק מחדש. זו היתה תמונה איומה כיצד נגררו לאוניית הגירוש חולים, פצועים ונשים בימים האחרונים להריונן. ”החל המסע לקפריסין, עצם המלה ’מחנה’ עוררה בכולנו חלחלה. בכל הימיים הקשים על ה’לטרון’ לא בא אל פינו אוכל מבושל והנה, האנגלים הורידו לנו מרק. ואז, אנחנו בעצמנו, בלי שאיש יאמר לנו, שפכנו את כל המרק. חתכנו את כל המיטות ושכבנו על הריצפה.
הגענו לקפריסין ב-1.11.46. שם חיכו לנו המון עיתונאים. הצבא דרש מאיתנו לעלות למכוניות. החלטנו שקודם תצא מאיתנו משלחת לראות את המחנות - אחרת, אנחנו לא הולכים לשם. הם הסכימו. מיכאל שראה שהעיתונאים מצלמים כדי לזעזע את העולם הנאור, ניגש למייג’ור וצעק: ’בווין! היטלר! ועכשיו תירה בי!’ וירק לו בפנים. המייג’ור ניגב את הרוק, אבל שום דבר לא עזר.
המשלחת חזרה ודיווחה שזה בסדר - חיים בצריפים ובאוהלים. ירד גשם והיינו חסרי כל. התחלנו לחתוך ולהוציא בד משלושת שכבות יריעות האוהלים, ותפרנו מהם חולצות, חצאיות וחזיות. התחלנו לארגן חיי תרבות, חברה וספורט.
בסוף החודש הגיעו 3,845 מעפילי ’כנסת ישראל’ ומעפילי ’המרי העברי’, שספינתם הקטנה נפגעה בדרך. מאבקם גרם לאובדן חיי אדם, משני הצדדים. בין הבאים היו כוחות תרבותיים ואקדמיים. נפתח בית-ספר וילדים, שבגלל שנות המלחמה לא ידעו צורת אות, חבשו עתה את ספסלי הלימודים. הקשיים בלימודים היו רבים. חוסר הריכוז והצורך לאכול כל הזמן, הפריעו נורא. למבוגרים הוקמה אוניברסיטה עממית. הגיע יצחק אבנר מתל-יצחק, שהיה הטוב שבשליחים והתמסר בכל ליבו ליושבי המחנה. הוא החזיר לנו את האמון בבני-אדם.
מכתב ללשכת העבודה במושבה
הבאנו אור למושבה. היינו צעירים וצעירי המושבה, ואף מבוגרים, הצטרפו להווי ולשירה שלנו. היינו מקובלים עד כדי כך, שבכר הציע לנו בתים בחינם. הוא היה מעוניין לאכלס את שיכון הוותיקים. באחת השבתות זכינו לביקורו של הרצפלד. היו לנו מאכלי שבת והבאנו מהקירור אצל סקלקה (סלע), את מרק הפירות שהיינו מקררים אצלו. פתחנו את הדלת של חדר האוכל והיה שם מלא... זבובים. אכלנו ושרנו איתו ואז הוא אמר: ’מה סיפרתי לכם? תראו, תראו כמה זבובים יש פה!’ הרצפלד אהב לשיר ובמיוחד את השיר ’שורו הביטו וראו’. שרנו איתו בהתלהבות. ספק אם ידע שהשיר חובר על-ידי זלמן חן מתל-צור.
עוד לא הוכרז על גיוס ולא קראו לנו, זה פגע בנו אז הלכנו. זלינגר אסף אותנו, נאם ואמר: ’לכו ותשובו בשלום. כשתחזרו תקבלו כל מה שתרצו באבן-יהודה’. החברים התפזרו וגרעין הקיבוץ התפרק. לפני הגיוס לצבא נערכה הפעולה בטירה.. חזרנו מוכים. האבל היה כבד. אמו של משה קפלן, שהיה מדריך שלנו, זעקה: ’למה מהפליטים לא נהרג אף אחד...’ והכוונה היתה אלינו. המלים עדיין מהדהדות באוזניים. כמובן שאי-אפשר להאשים אותה - צערה של אם שכולה”.
הכנות למלחמת השחרור
סיפר דני בן-ארצי - מתוך ”פנינת השרון”, 1988
ב-ה’ באייר תש”ח (14 למאי 1948), הוכרז בתל-אביב על הקמתה של מדינת ישראל. ביום זה בטל תוקפו של המנדט הבריטי על ארץ-ישראל. פעולות האיבה שהביאו למלחמת העצמאות, החלו מיד לאחר החלטת האומות המאוחדות, ב-29 לנובמבר 1947, על חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית.
בקרבות שלפני ההכרזה הרשמית על כינון מדינת ישראל, ובשבועות הראשונים שאחריה, התארגנו הלוחמים במהירות ועם הקמתו של צה”ל, במאי 1948, היו בו 12 חטיבות לוחמים (שלוש מהן הוקמו מארבעת גדודי הפלמ”ח והמילואים).
איני יכול לדבר על ההתארגנות הבטחונית של הישוב בארץ-ישראל, עם פרוץ מלחמת העצמאות, מבלי לדבר על מערך ההגנה הכללי שהחל להתארגן עוד בשנת 1920, ומבלי לדבר על התפנית שחלה בארץ בעיצומם של מהומות הדמים, בשנים 1936-1939.
עד אז, הגנו המתיישבים על עצמם בגבולות היישובים, בתוך הגדרות. ואולם, כאשר גברו המהומות, ותכפו ההתקפות, עברה צורת ההגנה מהתגוננות סטאטית להתגוננות ניידת. באזור ירושלים הוקמה ”היחידה הנודדת” הראשונה, במושבה שלי, הר-טוב. יחידות מגן נודדות הוקמו במקומות אחדים בארץ, ואלה היו הראשונים שיצאו אל מחוץ לגדרות הישובים, לקדם את פני התוקפים הערבים, או סיירו בשטחים ערביים כדי לגלות את בסיסי הפורעים ולהילחם בהם שם.
חיל הנוטרים - ”משטרת הישובים היהודיים” - הוקם בעקבות פרעות 36’. החיל, שהיה כוח שמירה מיוחד, הוקם באישור שלטונות המנדט הבריטיים, והוכר כחטיבה ארצית יציבה וקבועה.
ראשי ”ההגנה” ראו בחיל הנוטרים מסגרת ליגאלית להפעלת כח המגן של הישוב היהודי בארץ-ישראל. נערכו אימונים, נרכש נשק, ונקבעו מסגרות. נוכחותם של יהודים חמושים ברשות השלטונות, שינתה את מצב ההגנה של הישוב בארץ.
הוקמו יחידות קומנדו מיוחדות, שנועדו למלחמה בכנופיות הערביות (”פלוגות הלילה”, שמפקדן היה הקצין הבריטי וינגייט). כמו-כן, הוקמו פלוגות השדה - הפו”ש, ואחריהן חיילות השדה - החי”ש, שהיוו את הכח הארצי שהגן על אזורי ההתיישבות. חיילות אלה נועדו לפעולות לחימה מחוץ לתחומי הישובים העבריים ושימשו עתודה מרחבית. הארץ חולקה לפיקודים ולגלילות, שהיו כפופים למטה ה”הגנה”.
הכנות למלחמה
סיפר יצחק שנדר: ”בימים של בין לבין, המטה שלנו היה באחוזת זיו שבתל-מונד. תפקיד היחידה היה לשמור לאורך הקו מכפר הס עד לכפר יעבץ. תפקידי היה לגייס את אנשי היחידה ורכב. האנשים היו מתנדבים שלא חויילו עדיין כחוק. מדי פעם היה צריך להחליף אותם באנשים אחרים. הפנייה והשכנוע לא היו נעימים; ויכוחים עם סדרני העבודה, בעלי עסקים פרטיים ובעלי רכב, קל ככבד. הבחורים ענדו על השרוולים פיסות בד, שעליהן צויירו בעיפרון קופי האותיות שין גימל. הם עמדו על כביש רעננה-בית ליד, עצרו משאיות וגייסו אותן ליום, או יומיים, להובלת חומרי ביצור כברזלים, קונצרטינות של תיל דוקרני וכמובן צורכי מזון. הכל התנהל בצורה פרטיזנית, ללא רישום וללא תמורה. לא חשנו ביד מרכזת ופיקוד סמכותי. כל זה העיק על המורל.
אורח חיים מאולתר. האסטרטגיה הבטחונית הותאמה גם היא, למקום ולשעה. לא ידענו מה לדווח למשפחות ולא ידענו מה קורה במשקינו ובמקומות עבודתנו. אספקת אוכל ומדים לא היתה מסודרת, אך נמצאו פתרונות מקומיים. בסביבות קלנסוואה היו מקשאות אבטיחים שבעליהן הפקידו אותן. הורינו לשומרים ללקט פרי ולהעמיס אותו על שלוש משאיות ’מגוייסות’. יעקב גוטר ואני נסענו עם המשאיות לתל-אביב ומכרנו את האבטיחים. בכסף שקיבלנו קנינו לחברה מצרכי מזון ומדים - מכנסיים קצרים, חולצות וכובעים. כשהדבר נודע למפקדות האזור, בא זיגי, איש תל-יצחק, ותבע מאיתנו למסור את הציוד שקנינו למחסן האזורי, לחלוקה מאורגנת. בתחבולות שונות הצלחנו להשאיר הכל ביחידה שלנו.
לא חלפו ימים רבים וב-26 למאי 1948, עשרה ימים לאחר פלישת צבאות ערב, בפקודה מספר 4 מטעם הממשלה הזמנית הוכרז על הקמת ’צבא הגנה לישראל’. לאחר חודש, ב-28 ביוני, נשבענו אמונים למדינת ישראל וקיבלנו ’ללא תנאי וללא סייג עול משמעותו של צבא הגנה לישראל’. קיבלנו מדים, נשק והנחיות מוסמכות. הגיעו גם הוראות לסימני דרגה למפקדים - פסים כחולים על הכתפיים”.