שטיין

פרץ, רינה ופנחס, ילדיהם של שלום ורחל שטיין סיפרו: ”אמא נולדה ברוסיה בעיר מיר, שנודעה בתפוצות ישראל בשל הישיבה הגדולה שבה. משפחתה היתה מתקדמת ואחותה אף היתה מורה ללימודי חולין. בני המשפחה עלו ארצה ואמא הלכה לדגניה. עם עלות סבא וסבתא הצטרפה אליהם לתל-אביב.
אבא היה בן 18 כשעזב את פולין עם אחותו. השניים היגרו למושבות הברון הירש בארגנטינה, לאחר שנתיים, עם הנהייה של היהודים לערים הגדולות, אבא עזב את ארגנטינה (1920), עלה ארצה, והגיע לתל-אביב. כנהג משאית, ששהה הרבה בדרכים, הוא למד לדבר ערבית טובה והכיר את מנהגי הערבים. הגבולות היו עדיין פתוחים והוא הוביל משאית מחלב שבסוריה לירדן ולמצרים ועד לבגדד הגיע.
הורי הכירו זה את זו בתל-אביב. אבא ירד מהמשאית והיה לצבע. ב-1936, כשפרץ היה בן חצי שנה, הגענו לאבן-יהודה.
אבא החל לגדל ירקות ואמא עזרה על-ידו. הם הישקו בתלמים וחלקה קטנה הספיקה לקיום. הידע שלהם היה קלוש, אך היו אחרים שידעו. אחד אמר לשני, אחד ראה אצל השני. הם פיתחו לול ולאחר-מכן קנו עֶגלה חצי-רומנית אצל גבלדר והחלו לפתח רפת. הרפת אכן התפתחה ואז חוסל הלול. כל העבודה היתה ידנית. אבא היה אמן ביצירת מכלאות מאולתרות. ידע מקצועי קודם לא היה לו והוא נעזר בוטרינר דר’ בקשט.
אבא גם גידל חיטה והיה דש אותה בגורן עם מורג, כמו אבותינו בימי קדם והערבים בימינו. את התבן היה מוכר לערבים ומשאיר את הגרעינים. בתקופת העליות הגדולות דיברו בחצר שלנו בכל השפות. כולם באו לקנות חלב אצלנו. ההורים סבבו עם הכדים במושבה. מדדו כמויות ב’ליטר’ מפח ושמרו חלב על הקרח לשכנים. תוצרת חלב עשינו רק לצרכי הבית.
היתה תקופה ששנהבי היה מוביל את החלב למחלבות הקישון בתל-אביב. אבא היה מביא את הכדים למרכז המושבה ושנהבי הליצן היה מהתל בו. נוסע קצת ועוצר ואבא רץ אחריו... ולזאת עוד היה מוסיף הערות מחוכמות לשעשע את נוסעיו.
כשפרה היתה ’דורשת’, אבא היה מוביל את המיוחמת להפרייה בתל-מונד (מאוחר יותר היה מוביל לבית-יהושע). ערב אחד, בזמן המאורעות, האחראי על פר ההרבעה לא היה ואבא איחר לבוא. אמא נכנסה לפאניקה וכל הכפר נכנס לכוננות. הערב ירד ולמזלו את אבא, מכרו דאוד אל-טאוויל נקרה בדרכו. הוא לחץ את ידו כאומר: ’אתה בידיים טובות!’ והוסיף: ’וזאת משום שאתה חואג’ה שטיין’, והביא אותו עד לכביש.

המשק קדם לצרכים היומיומיים שלנו, כל הכנסה הושקעה מיד באדמה ולא פעם נשארה שם. היו תקופות שהיינו כה דחוקים שאפילו תשלום לרופא נדחה. כשפרץ כבר למד בתיכון, אבא אמר שהוא זקוק לו בעבודה לקיום המשפחה. פרץ עזב את הלימודים ונרתם לעבודה במשק. יחד עם זה ביתנו היה פתוח לכל. ביתנו היה הקיצוני ביותר עד שלאה ושלומי בנו את ביתם. אמא היתה עוצרת עוברי אורח בדרכם לבית-יהושע או לתל-יצחק (לעיתים היה זה הגובה של קק”ל): ’ללכת לבד בחשיכה בין הפרדסים... מה פתאום?’ - תמיד נמצאה מיטה ותמיד היתה שמיכה חמה בלילות קרים. לא היתה בעיה להלין ולהאכיל.

על אף עייפותו, היתה לאבא שינה קלה של אם הדואגת לתינוקה. היה מתעורר מכל רחש ברפת. מספיק היה שפרה השתחררה מהשרשרת. היו כמה וכמה גניבות, אך זעזוע של ממש היה בליל חורף גשום כשנגנבה אביבה, הפרה שהיתה אהובה על ההורים. אבא התרוצץ כל הלילה בין הפרדסים. אמא הוציאה את הלבנים מהארון, מחתה דמעותיה בנסיון להתגבר על הבכי והחלה לשוב ולסדר את הסדינים, כדי להעסיק את עצמה ולפרוק את המתח. אבא לא נרגע שבועות רבים. הוא נדד משוק לשוק ומבית מטבחיים אחד לשני, שמא אביבה תתגלה. 
אבא היה מהיר חימה אך ידע גם להתרצות. פעם ירדו נערי אבן-יהודה, אפרים, יוסי, רפי ועוד כעשרה למיקשה שלו. עשו באבטיחים ’משולשים’ - חורים בצורת משולש, כפי שהערבים נהגו כדי להראות את אדמומיות הפרי ומתיקותו; את שנראו להם לקחו לוואדי ניפצו אותם, אכלו רק את הליבה ואת השאר זרקו. הנזק וההרס היו גדולים ובלתי נסבלים. אבא רתח מזעם. על גזעי האקליפטוסים הגדולים בוואדי הם חרטו את השמות שלהם. הדבר חזר ונישנה שוב ושוב עד שאבא הלך למועצה. אך שם, דיברו על ליבו שלא יזמין את המשטרה. ’אחרי הכל אלה ילדים שלנו...’. בסופו של דבר אבא נתרצה לאחר שכל אחד מהנערים יתרום 25 מיל לקרן-קיימת. הבעיה שנותרה לחבר’ה, איך לגייס 25 מיל בלי שההורים ידעו. בקיצור עשו מזה סיפור גדול ובסיכומו נערכה ’סולחה’. 
(הערה: את הסיפור מ”הצד השני של המתרס” סיפר אפריים אפשטיין - קראו במדור נושאים/חיי חברה).

 

”אבא אהב את עבודת האדמה יותר מגידול בעלי-חיים. גם כשהזדקן יצא יום יום לשדה. הוא אהב את עצם הישיבה בעגלה, היציאה לשדות, המנוחה תחת עץ באויר הצח. מי צריך כורסה ומי צריך מיטה. האינדיבידואליסט הזה לא נסחף אחרי שום זרם. ענייני אחרים לא עניינו אותו. ”שלושה ימים לפני מותו עוד עבד עם הפועלות בשדה העגבניות. לפני לווייתו אמא עוד עמדה וארזה עגבניות. שאלתי אותה: ’אמא, מה קורה פה? מה את אורזת עגבניות?’ רק אחר-כך הבנתי את משמעות התנהגותה. בימי השבעה קמנו מוקדם והלכנו לעבוד. הרגשנו בתוכנו שכך אבא היה רוצה שננהג. אין להפקיר יבול בשדה”.

 

שילדהויז

מספר שילה יצחק, בנם של פולה ושלמה שילדהויז.
שלמה שילדהויז נולד בשנת 1907 בפולין, בגליציה,בעיירה פשמישל, להורים לאה ויצחק ווסרמן. שלמה היה הבן הבכור ולו היו שתי אחיות ואח. (אמו היתה לבית שילדהויז והוא לקח לעצמו את שם משפחתה) .
הוריו של שלמה ואחיותיו נספו בשואה. אחיו הצעיר יוסף שרד את השואה באירופה והיגר לאמריקה.
שלמה עלה לישראל בשנת 1935 במסגרת ”עולי סיטקוב” היישר לאבן יהודה. יששכר סיטקוב היה שליח שהגיע לפולין לחפש פועלים-עובדי אדמה. הוא עבר מכפר לכפר ובחר את הבחורים המתאימים. שלמה היה אחד הצעירים אשר ענו על הקריטריונים למטרה זו. יחד עם שלמה באו לאבן- יהודה צבי בודנשטיין, משה פישבך ודוד גורפינקל שקראו לעצמם ”עולי סיטקוב”.
כאן באבן יהודה שלמה פגש בפולה לבית רוזנצוויג והם נישאו בשנת 1939. בשנת 1944 ,לפולה ושלמה נולד בן יצחק.
מיד, לאחר הנישואין שלמה ופולה החלו לבנות את משקם שהלך וגדל ,כלל לול הטלה, לול פיטום ופרדסים. בשנת 1980 שלמה העביר את המשק לבנו יצחק ,אשר נישא לנחמה לבית בורובסקי ,שעלתה לישראל עם משפחתה מריגה בשנת 1959. ליצחק ונחמה נולדו שלושה ילדים, לאה, אביטל ואסנת. כאשר לאה הייתה בת חמש , יצחק עברת את שמם משילדהויז לשילה.
במשך כל חייו שלמה היה איש אדמה שאהב את עבודתו.
שלמה חלה ונפטר ממחלה בינואר 1989 בגיל 82 .
פולה שילדהויז לבית רוזנצוייג נולדה בשנת 1919 בפולין בעיירה פיוטרקוב, ליד לודז’. במשפחה היו עשרה ילדים, חמישה בנים וחמש בנות. פולה הייתה הבת התשיעית ואחריה נולדה אחותה הקטנה , רחל, שנישאה לצבי סלע. אחותה הבכורה, מלכה פרנקל, עלתה לארץ ישראל בשנת 1930. בשנת 1932 עברה לאבן יהודה והייתה בין מייסדיה והקימה את המאפיה הראשונה. בשנת 1935 מלכה העלתה את משפחתה לישראל, את ההורים, מישקט ואהרון והאחיות פולה ורחל.
אלה שנשארו בפולין נספו בשואה. אח אברהם ומשפחתו, והאחיות רבקה וחנה ובני משפחתם.
פולה הייתה בת 16 שעלתה לארץ והתיישבה באבן יהודה. כאן הכירה את בעלה, שלמה שילדהויז שעלה לארץ בשנת 1936 עם עלית סיטקובים.
פולה זכתה ל3 נכדים ו7 נינם ונפטרה לאחר מחלה בשנת 2008, בת תשעים הייתה במותה.
שלמה ופולה היו אנשי אדמה ועבודה, חלוצים אמיתיים שבנו בעשר אצבעות את חזון ארץ ישראל.
אחיה, יצחק רוזנצוייג עלה לישראל בשנת 1932 והצטרף אל אחותו מלכה פרנקל. היו שנים שגרו באבן יהודה רב בני המשפחה של משפחת רוזנצוייג, ההורים אהרון ומישקט,וילדיהם: מלכה פרנקל, יצחק רוזנצוייג, משה רוזנצוייג, יעקב רוזנצוייג , שעבר אחר כך למושבה קדימה, אשר רוזנצוייג , פולה שילדוהיז ורחל סלע.

 

 

שיף

”הייתי תלמיד ישיבה” - סיפר אליעזר שיף על דרכו לאבן-יהודה - ”אבל הייתי קצת ’שרוף’, עם כמה מחברי קראנו ספרים חילוניים בפולנית. כששושנה אחותי באה לביקור לאושוונצ’ים החלטתי גם אני לעלות ארצה. כדי להתחמק מהגיוס לצבא הפולני, שתיתי מיץ לימון ובלילות שתיתי הרבה קפה ושעות נדנדתי את ערשו של שמחה שנולד אצלנו. נראיתי כל-כך רע וכל-כך מסכן עד שהחליטו לדחות את גיוסי. כתבתי לגיסי, לזלינגר, שיעזור לי להשיג סרטיפיקט. הוא דרש אותי כפועל חקלאי, אך לא הייתי חבר בשום מפלגה ולא היו לי סיכויים לעלייה.
”הוא כתב לי על שליח העלייה סיטקוב שנמצא בווארשה. נסעתי למשרד הסוכנות וראיתי שם את מי שהוא בחר - בחורים כפריים חסונים נועלי מגפיים ואני... אברך. סיטקוב ביקש אותי להראות לו את ידי וכמובן שנפסלתי.
”יצאתי להכשרה כי באמת לא הייתי רגיל לעבודת כפיים. קיבלתי סרטיפיקט ועליתי. עבור ההורים היתה עלייתי קשה, כאילו אני עובר לנצרות. רב הישיבה עוד אמר לי טרם צאתי: ’זה לא בשבילך, לא תוכל לעבוד ולעמוד בחום הגדול ששם’. מכל החבורה בהכשרה ניצלנו מהשואה אחיו של אקשטיין, חיים אחיו של ישראל אפשטיין ואני.
”הגעתי ישר לאבן-יהודה תוך התחייבות לממשלת המנדט, שלא אעזוב את המושבה במשך שלוש שנים, והם באו לבדוק את נוכחותי. לקחו אותי לחנות של פלדמן והלבישו אותי בבגדי חאקי עם כובע. הסתכלתי בראי וראיתי שנעלם האברך, לפני עמד איזה שייגעץ. ”עבדתי בפרדסים ואכלתי במסעדה של דבורה אמה של סוניה. בתחילה גרתי אצל אחותי, אך כדי לא להכביד עליה עברתי לחדר אצל וינקלר ומשם לחקלאי, שם גר גם יחיאל קרניאלי, בן אחיו של זלינגר, שהיה אז פליט.

 

”קראתי הרבה. הבאתי איתי ספרות גרמנית ופולנית והתרחקתי מספרי הקודש שאבא נתן לי. החלפתי אווירה ולא היה לי יותר עניין בהם. כרווק היה לי קשה מאוד. התגעגעתי אל החברים שהיו לי בחוץ-לארץ כי החומר האנושי שהיה כאן היה רחוק ממני. היחיד שהתחברתי איתו היה ד”ר דימנט. הוא היה מוציא אותי לטייל בשבתות. מדי פעם רכבנו בטיולים על חמורים. הוא לא יכול היה ליפול מהחמור, כי רגליו הארוכות נגררו אחריו. למזלי, עבדתי כל-כך קשה עד שהיו ימים שאפילו לא התקלחתי ונרדמתי בבגדי עבודה.
”שלחו אותי לעבוד עם התימנים החרוצים. הם ראו שיש ’לבן’ ביניהם והגבירו את הקצב. לא היו אז שום קונצים, מי שפיגר - למחרת כבר לא היתה לו בכלל עבודה. מה עשה זלינגר? לקח אותי לעבוד תחת פיקוחו וכשהיה רואה שפיגרתי היה תופס טורייה ורץ לעזור לי.
”לאחר כשלוש שנים נסעתי לראות את ההורים. יצאתי משם תלמיד ישיבה חיוור כחולני ובאתי כמשגיח פרדסים עם כסף, שהספיק לי לא רק לבקר באושוונצ’ים אלא גם לטייל באירופה. בבית ניסו להשפיע עלי לעזוב את הארץ ולהישאר. סיפרתי לכולם שאומנם מאוד קשה כאן, אבל כמה טוב. איזה מזל היה לי כשחזרתי. חודשיים לאחר מכן פרצה המלחמה! מי נשאר מהם? ”את פנינה, שגם היא ילידת פולניה, הכרתי כשבאה מיבנאל להיות כאן גננת. התחתנו לאחר שנה, ב-1940. נוכחתי שאבן-יהודה איננה מקום ארעי בשבילנו. גרנו באותה תקופה אצל שפירא ובתיה תמרי היתה דיירת אצלנו. ”פנינה אהבה מאוד לעבוד בגן הילדים. כל ילד בגן היה כמו שלה”.

שכטר

חנה ונחמן שכטר: ”בתנו עליזה עלתה ארצה לפנינו, בעליית הנוער. החלטנו לעלות אחריה בכל מחיר. קראו לעלייה ה’בלתי ליגאלית’ שלנו ’עלייה ב’’. שילמנו למבריח גבולות שיעביר אותנו מרומניה להונגריה. כשיצאנו עם הקבוצה הראשונה היינו 16 איש. צעדנו כ-30 ק”מ בלילה. וברכבת לזברצין, שם טיפל בנו הג’ויינט. ועם חבורה נוספת באוטובוסים לבודפשט. שוב צעדנו ברגל כ-300 איש, עד וינה. בננו, ירחמיאל, שעוד לא מלאו לו שמונה, הלך כאדם בוגר. חצינו שדות ויערות והגענו ללינץ. סבלנו שם ואפילו שבתנו. נשלחנו לסנפלדן שבאוסטריה ומשם ברגל לאיטליה, וברכבת למרנו, לבית-ולים שממנו ’גנב’ אותנו הג’ויינט. למילאנו ומשם לקסטל אריניאנו שהינו שם כשישה חודשים, עד שהגענו לנאפולי. משם הפלגנו באוניה שנקראה ’ירושלים הנצורה’ (כשעל סיפונה 670 מעפילים). כשבועיים היינו בים. צפופים בתאים כמו סרדינים. לא יכולנו לצאת, או להסתובב. לילה אחד ירד גשם וברד והתורן נשבר. חילקו לנו חגורות הצלה, ובנס תוקן התורן. יום אחד עבר מעלינו אווירון ופתאום הקיפו אותנו אוניות מלחמה אנגליות. קשרו אותנו אליהן וב-12.2.1948 הגענו ליחפה. האנגלים עלו על סיפון האוניה ושאלו מי הקפיטן. לקחו זקן אחד שהיה באוניה, הלבישו אותו במדי הקפיטן ואמרו: ’זהו הקפיטן...’ (זו היתה האוניה ה-132 של ’צי ההעפלה’; אחריה העפילו עוד שמונה אוניות. התשיעית כבר היתה הראשונה לעלייה החופשית, עם קום מדינת ישראל). לאוניה עלו פקידי הסוכנות ואמרו לנו שלא כדאי להתנגד. כדאי שנעבור לאוניות הבריטיות, וכך הגענו לקפריסין. שם היינו כמעט שנה. ”הגענו למחנה העולים ברעננה. למחרת יצאתי לחפש את עליזה. נתנו לי פתק והראו לי את הכיוון. נסענו באוטובוסים עד פרדס-חנה ומשם, ברגל, דרך הפרדסים והשדות עד שהגענו למוסד שלה, בקיבוץ כפר גליקסון.

 

”במחנות העולים אמרו שיש לנו אפשרות לגור בכל מקום. נסענו לראשון-לציון. ראיתי שם חיילים ושאלתי: ’מה זה? לא רוצה לגור קרוב לגבול, למלחמה...’ - שנתיים היינו בדרך, רצינו מנוחה, רק ארבע קירות. לא רוצים לישון יותר על הריצפה, לא באוהל, לא לעמוד בתור לאוכל עם צלחת ביד. הגענו לאבן-יהודה. היינו חמש משפחות ראשונות בשיכון ותיקים. בראון, בכר, שפירא, ברניקר ואנחנו, שכטר. כשהם באו לראות את הבתים, אמר להם סימן-טוב מלשכת העבודה: ’שתדעו, אין כאן עבודה’. למרות קבלת הפנים הזו, אמרנו: ’איפה שתהיה עבודה, נעבוד’. נחמן, בעלי, הלך לעבוד בביצורים. ”ברעננה קניתי פתיליה וסיר. עשיתי מרק שעועית. ישבתי עם הבן שלי על הריצפה ואכלנו מרק, שעשיתי אחרי שנתיים, והיה לו טעם למרק, ממש גן עדן.
”לא אכלנו פירות שנתיים ופתאום כל-כך הרבה פירות. כולם ראו ולקחו, בלי לשאול רשות. אני ממש התביישתי לקחת, אז שלחתי את הבן שלי שיקח. חשבתי מה כבר יגידו לילד שלוקח? אבל הבן שלי אמר: ’שנתיים לא אכלתי פירות, אז עכשיו אני מוכן לחכות עוד עשר שנים, אבל לא אקח מבלי לשלם’.
”לא ידעתי מה לקנות קודם, צלחות? סדין? עבדנו בפרדס אצל ריכטר וכשהיה תשלום קנינו, בכל פעם משהו אחר. מהוותיקים עזרה לנו גברת שרה לובצקי. היתה לוקחת בשבילי חלב. וכשירחמיאל היה חוזר מבית-הספר, היה מקבל ומביא הביתה. כך יום-יום. ”עליזה כבר היתה ילדה גדולה ונכנסה לעבוד בדואר. היא קיבלה חצי לירה ליום. בעלי עבד בטורייה וקיבל לירה וחצי ואני הרווחתי לירה. שלושה עובדים והרווחנו כמו אדם אחד.

”סימן-טוב מהלשכה החזיק אותי כפועלת ’חמורה טובה’, וכשרחובסקי מתל-צור הזמין פועלת הוא שלח אותי אליו. הכנתי לי מכנסיים מיריעת אוהל כשהיינו בקפריסין, לבשתי אותם, חבשתי כובע והלכתי אליו. הוא הסתכל בי ולא נתן לי עבודה. אמרתי לו: ’היום כבר לא יעזור לך, למחר אל תזמין אותי’. שאל אותי אם אני יודעת לקטוף שעועית. אמרתי לו: ’מה זה שעועית?’ ואז הוא אמר: ’אצלי זה לא בית-ספר’. בקיצור, עבדתי והוא היה מבסוט והחזיק אותי כמה שהוא היה צריך.
”אצל בנימין קאופמן היה צריך לדלל צנון. הגברת רחל קאופמן באה, אני קמתי, שוב באה ושוב קמתי, וכשלא קמתי היא אמרה: ’גברת, את יודעת שצריך להספיק שלוש ערוגות ביום עבודה?’ אמרתי לה: ’אם לא מוצא חן בעיניך איך שאני עובדת, שלמי לי עבור יום ולמחר אל תזמיני אותי’. יותר היא לא חזרה על כך. עבדתי אצלם הרבה זמן. לפי השעון שלי באתי ולפיו גם הלכתי. בירקות אצל סמולר הייתי הכי מבסוטה. עבדתי גם בפרדסים עם בעלי. גם הוא היה חמור עבודה, עבד בסבלות. הכניס לפרדס ארגזים ריקים והוציאם מלאים. ”ירחמיאל למד בכיתה ג’. היו מורים כמו בתיה תמרי, שעזרו לו ותרגמו לו לאידיש. בתיה היתה אומרת: ’אם אתם רוצים שמישהו ילמד מתמטיקה, תלכו אל הילד של שכטר...’.
”כשעליזה התחתנה לא היה לנו מאיפה לתת לה. גם לא היה מי שיתן עצה: הלכתי לויצ”ו, ואמרתי: ’אני לא זזה מפה עד שלא תתנו גם לי משהו. אני צריכה חולצה וז’אקט בשביל ללכת לבית-הכנסת’ - לא קיבלתי. הלכתי לשוק הפשפשים וקניתי שם. לויצ”ו לא הלכתי עד שאסתר שנדר אמרה לי: ’גברת שכטר, יש לי בשבילך חצאית וז’אקט’. ובאמת מדדתי ושנים הלכתי בזה”.

 

שנדר

”אבי, יוסף שנדר” - סיפר יצחק - ”עלה ארצה פעמיים. בפעם הראשונה עלה בצורה בלתי חוקית, נתפס, וגורש בחזרה על-ידי השלטונות לבסרביה. הוא עצר בתורכיה, נטל לעצמו שם בדוי וחזר שנית.
אבא היה חלוץ המשפחה, אחריו עלו סבי, סבתי ודודותי. המשפחה ישבה בהדר-הכרמל בחיפה. סבא ואבא עסקו במקצוע האינסטלציה. שניהם היו שרברבים אומנים בהתקנת רשתות צינורות מים על כל אביזריהן, מסגרות ופחחות. לאחר תקופה קצרה חלה סבי בקדחת ולא קם ממיטת חוליו. המשפחה עברה לזכרון-יעקב, בה חיו רבים מעולי בסרביה - חבל ארץ שהיה תקופות ארוכות תחת שלטון רומני. חלק ממשפחת אמי, רחל לבית ויסמן, היגר מאוקראינה לארצות-הברית וחלק נשאר על אדמת רוסיה. רק אמי ואחותה עלו ארצה, בהשפעתם ועידודם של שני בני-דודים שישבו כבר בארץ. האחד, המשפטן אברהם זברסקי מוותיקי תנועת העבודה והשני זאב דרז’ביץ איש הגדודים העבריים.
אמי ודודתי הגיעו לזכרון-יעקב וחיו בין החלוצים, שישבו במצודת שוני העתיקה, עסקו בחקלאות ובייבוש ביצות הכבארה. דודתי היתה קורבן מארת הביצה, היא חלתה בקדחת והלכה לעולמה בעודה באביב ימיה. הורי נפגשו בזכרון-יעקב ונישאו בה. הם התגוררו בבית שכור ורקמו את חלום ההתיישבות. אבא רכש קרקע בנתניה. אך לאחר ביקור אמי במקום, נמכרה החלקה מאחר והיא היתה מוטרדת ממכת הזבובים ששרצו במושבה. כשעלה רעיון יהודיה, נתפשו השניים לחלום החדש. אבא יצא לשטח, שהה בו עם הראשונים וחזר לזכרון-יעקב. ארזנו את חפצי הבית המסודר ועברנו ליהודיה. נכנסנו לגור בצריף בן שני חדרים, ריצפת בטון וגג מפח מגולוון, לוהט בשמש ורועש בגשם. החולות הנודדים ועשבי הבר דמו לים גועש, שרוחות החמסין השרביים שיחקו בו ללא מעצור.

 

על אשר ארע לו ולבני משפחתו במלחמת העולם, סיפר יצחק שנדר: ”המצב הלך והחמיר. החיים התנהלו באווירה קשה. כותרות העיתונים לא תרמו לחדוות החיים והיצירה בסביבתנו הקטנה. אמא עסקה במתן סתר לנזקקים. חילקה מצרכים ואף כסף, שבקושי היה מצוי גם בביתנו. ידענו שבמצרכים הערוכים על הכוננית אסור לגעת ואמא הכינה אותם מסיבות הידועות לה.
”במשך שנים קיבלנו הזמנות מהדודים שלנו לבוא אליהם לבוסטון. ההורים כמובן סירבו. עתה הגיעה הפצרה נוספת. ההורים דנו מחדש ונתקבלה ההחלטה: יוצאים זמנית לבוסטון ואת הרכוש באבן-יהודה אין מוכרים. הפרדס יטופל בהשגחת הדוד מפרדס-חנה והבית הושכר לגברת דבורה כהנוביץ, שהסבה אותו למעון ילדים חסרי-בית. ”בסירה המפורסמת ’עליה’, הובלנו לשם ירידה, ולו גם זמנית, לאוניה שעגנה הרחק ממשברי החוף. הפלגנו לטריאסט וממנה דרך שוויץ לנמל שרבורגר לאוניה שתביאנו אל הדוד באמריקה. כל הדרך עמדתי ליד חלון הקרון בולע את הנוף הירוק השונה כל כך משלנו. הנחלים, המפלים... בשרבורג נבדקנו אצל רופא רשויות ההגירה. הוא בדק את עיני שהיו מלאות בגיצי פחם שפלט הקטר וקבע: טרכומה - מחלת הגרענת שבשל היותה מדבקת נאסר על נושאיה להגר לארצות-הברית. כעבור זמן, אבא נסע ולאחר כמה חודשים, אמא, אחותי יונה ואני הצטרפנו אליו.
”1.9.1939, תם כוחה של הפייסנות באירופה כאשר צבא גרמניה פלש לפולין. מדינה אחר מדינה נגררה למלחמה עולמית. ואנחנו בבוסטון. אבא עבד בחרושת לייצור חלקים לתעשייה המלחמתית. תוך תקופה קצרה היה למנהל עבודה ראשי. יונה ואני למדנו בבית-ספר מקומי ואחר הצהריים המשכנו בלימודי העברית. הצטרפנו לתנועת הנוער החלוצי ’הבונים’ ושמרנו, עד כמה שניתן, על קשר עם חברינו במושבה.
”הגעתי לגיל גיוס. כבעל נתינות מנדטורית בריטית, התנדבתי לחיל התעופה המלכותי (R.A.F) אשר הביאני לאנגליה. שלטונות הגיוס ניסו להפנות אותי לעבודה במכרות אך בעזרתו של ברל לוקר, שהיה הממונה על הפעילות של הסוכנות היהודית בלונדון, נשלחתי לחוות הכשרה של ’החלוץ’ ולפעילות בתנועת ’הבונים’. בתנועה היכרתי את לאה לבית שלוס. לאחר שנישאנו עבדנו בצוות הניהול של מעון לנערים ניצולי המחנות. תפקידנו היה להדריכם לקראת חיים חדשים ובארץ ישראל”.

 

יצחק שנדר שהמלחמה טלטלה אותו לאנגליה סיפר: ”לאחר נישואי עם לאה, ביקרנו את הורי בארה”ב. באתה תקופה סיימה ועדת החקירה של האו”מ את עבודתה בארץ, ובספטמבר 1947 פורסם הדו”ח שלה הממליץ על חלוקת הארץ לשתי מדינות. חודש לאחר מכן, חודשו ביתר שאת התקפות הרצח הערביות על יישובינו. ב-29 בנובמבר החליטה עצרת האומות המאוחדות על החלוקה. הערבים שהתנגדו להחלטה, פתחו בפעולות איבה ורצח ופרצה מלחמת העצמאות.
”החל גיוס של מתנדבים מחוץ לארץ - המח”ל. כ-3,000 צעירים, ברובם רחוקים מהציונות, תרמו תרומה רבה בהביאם עימם את הידע הצבאי והשימוש בכלי הנשק המודרניים. הם עזרו בהקמת חיל-הים, החיילות המסייעים ובעיקר, ניכרה תרומתם בהתגייסותם לטייסות ה’הגנה’ שהיו בחיתוליהן. לאה ואני היינו זוג המתנדבים הראשון שיצא בדרכו ארצה. כשהדבר נודע, התפרצו העיתונאים לבית ההורים, לראיין ולצלם אותנו. למחרת בניו-יורק, בדרכנו לאוניה, רדפו אחרינו מוכרי העיתונים שזיהו אותנו מן התמונות בעמוד הראשון של עיתוניהם.
”תחנתנו הראשונה היתה אצל הסבתא, הדוד והדודה בפרדס-חנה ומשם הביתה - לאבן-יהודה. ביתנו היה תפוס על-ידי משפחת קוריס והם פינו לנו שני חדרים. בהנחייתו של אבא, התייעצנו עם יהודה בכר וישראל אפשטיין. בכר יעץ שאקנה עז, אפתח לול, במרוצת הזמן אטע את הפרדס שנעקר, ואם ארצה יועמדו לרשותי אדמות לגידול ירקות. כל אלה הי רחוקים עדיין מתודעתנו ומחשבותינו. הנה הבריטים עוזבים את הארץ, פלישת צבאות ערב בפתח ואנחנו לא הספקנו עדיין להסתדר. לי יש קרובים וידידים בארץ אבל ללאה אין איש. הוריה ניספו בשואה ואחותה גרה בלונדון. לאה הצעירה, היפה והחכמה, זכתה למחמאות רבות וליחס חם, החלה מפתחת את הלול וציפתה להולדת ילדנו הראשון. אני גוייסתי עוד בטרם ניבנו הפורמציות הרשמיות.
”יונה אחותי וגיסי (היום פרופ’ אריה בינדר ששימש כיו”ר הפקולטה למדעי המדינה באוניברסיטת שיקאגו), הגיעו ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים. עם פרוץ מלחמת השחרור הצטרפו לחי”ש. גיסי נלקח בשבי בקרב על העיר העתיקה. אחותי הצטרפה אלינו באבן-יהודה. היא הגיעה אלינו בשיירה בדרך בורמה”.
”עם תום המלחמה חזרו ההורים מארצות-הברית. אבא חזר ונטע את הפרדס, קיבל לידיו את הטיפול בלול שפיתחה לאה וחזר לעבודתו הציבורית ב’אגרא’, ’החקלאי’ קופ”ח והמועצה. אותי רתמו לניהול קליטתם של אנשי מח”ל”.

 

 

שנהבי

על המתיישב צבי שנהבי שהיה לנהג, סיפר בן-אהרון: ”שנהבי היה נהג. היה לו אוטו והוא היה נוסע בבוקר וחוזר בערב, וממלא את כל השליחויות שלנו. כל בקשה של מי מאיתנו היה קונה ומביא, ויחד עם זאת גם את החדשות האחרונות. כל המושבה היתה עומדת ומחכה לאוטו שישוב. שנהבי היה נוסע דרך קלקיליה ושם היה קטע מהדרך שקראנו לו ’קיר המוות’ (כשם מופע אופנועים ב’יריד המזרח’). בקושי היה נהג יוצא משם. אך שנהבי זה הצליח תמיד לצאת מהבור הזה. חוץ מפעם אחת שם ארב לנו השודד אבו-ג’ילדה ועצר אותנו. הוציא אותנו מהאוטו, העמיד אותנו בשורה ושדד אותנו”.
לשודד אבו-ע’אנם, בן הכפר מע’אר, היתה צלקת מהצלפת מגלב-עור על פניו מידי איש ”השומר” ונקרא לכן ”אבו-ג’ילדה”. שודד הדרכים היה לדמות לאומית נערצת על-ידי השבאב הערבי. 
”צבי שנהבי” - סיפר יענקל’ה גור - ”היה מוסד! הוא היה נהג מעולה; נהג של כביש ונהג של חולות, ששר כל הדרך פרקי חזנות; אוסף ומביא, יום-יום מתל-אביב, את כל הבדיחות האחרונות ומספרן בהומור ובחן רב. 
”גג ה’אוטובוס’ שלו היה בעל חיזוקים מיוחדים, כי עליו העמיסו את כדי החלב. ההעמסה נעשתה ליד מדרגות שהיו במקום שנמצא היום בנק הפועלים. בפנים היינו צפופים יותר מבקופסת סרדינים. כילדים, השתדלנו להגיע לספסל האחורי כדי שנוכל לשבת. אבל זה לא הועיל, כי תמיד ’הידרנו פני זקן’ ונסענו את כל הדרך בעמידה. יום-יום היינו מחכים לבואו של הקשר היחיד שלנו עם העולם החיצון ומקבלים אותו בשירה. 
קטע העלייה עד למרכז המושבה היה ונשאר, זמן רב, דרך חולות, היו משקים ומקשים את הקרקע אך לא תמיד זה עזר. שנהבי היה שוקע וצריכים היו לדחוף את האוטו.
”בזמן המאורעות של 39-36 היו הנוטרים בודקים את מסלול הנסיעה. ופעם, באחד העיקולים הם גילו מוקש, ופירקו אותו. שנהבי בירך בבית-הכנסת ’ברכת הגומל’ ברוב עם. חלקי המוקש מונחים היו זמן רב לתצוגה במאפייה של פרנקל ואנחנו, הילדים, היינו באים לראותם.
”שנהבי ’מלך החולות’ היה חזן בקנה מידה ארצי, הטוב ביותר שהכרנו, הוא היה מקבל עבור התפילה בחגים שכר מלא ואת כל הסכום היה חוזר ותורם לבית-הכנסת. שבוע, שבועיים אחרי כל חג, שנהבי לא היה משמיע את קולו. הוא פשוט היה צרוד”.

סיפרה לאה שנהבי: ”כשהחלו לדבר על אבן-יהודה, נסע צבי לראות ולברר. הוא שילם חלק ויצא להתיישבות לבד. אני נשארתי בינתיים אצל אמי, במשמר הירדן. צבי גר כחצי שנה עם הרווקים בצריף הגדול. כשאברהם סגל אמר לו: ’נקים צריף, נביא את המשפחות ונחיה כאן’ - צבי השיב: ’אשתי אפילו לא יודעת מה זה צריף. כשהיא תראה כאן את המדבר, היא תחזור בחזרה’. אני חשבתי אחרת: לאן שהבעל הולך צריך ללכת גם כן.
”אמי דרשה שאנחנו נעבור לאחר הסדר, ועמדה על כך שניקח אותה לראות באיזה מדבר נגור. אמרתי לה שזה מקום נהדר! צבי בא עם האוטו משא. העמסנו מיטה, ספה ואת מיטת התינוקת. לקחתי מצות, גבינה צפתית, שמן זית, קטניות, וסבון. ליד אום-ח’אלד (שרידי מבצר צלבני, כיום בתחום נתניה), באוטו שקע. הגענו ברגל, והבחורים באו להוציא את האוטו מהחולות. נכנסנו אל סגל והערנו אותו. בחלוף היתה רוח איומה, בצריף לא היה אור. נשכבנו מרוב עייפות ונרדמנו. הגעתי כשעצמונה היתה תינוקת בת שנה ועשרה חודשים. קיבלה אותי חיה קפלן, שכבר היתה כאן. היא שמה את עצמונה לישון במיטה עם התינוק שלה. כשהראו לי את המגרשים - כאן סגל, כאן ברשד, חשבתי לעצמי: ’מה? אצטרך ללכת כל-כך רחוק?’.
”צבי וסגל עבדו בעשיית גדרות. אחי, יעקב ויוסף היו מתחלפים ביניהם, כשהאחד היה כאן. השני נמצא ב משמר-הירדן. אמא נשארה איתנו. הם היו מביאים לי חביות מים דלוחים לרחצה. מי-שתייה ובישול היינו, שושנה סגל ואני, מביאות מהבאר. ביד אחת קומקום ובשניה ידית אחת מידיות הפח המשותף.
”בגמר עבודת הגדר, עבר צבי לעבוד באוטו היחיד שיצא מכאן לתל-אביב. הוא הוביל אנשים ותוצרת חקלאית. הוא היה בעל הומור יוצא מהכלל, מעורה בחיי המושבה, בעל קול נפלא ושימש כבעל קריאה ושליח ציבור בבית-הכנסת.
”הוא הביא מעפילים מהים, שאותם חילקו לבתים. אצלי הם היו מחליפים את הגרביים הרטובים, אוכלים לחם בריבה ושותים כוס תה חם. המשטרה היתה בעקבותיו כמה פעמים. תמיד הייתי אומרת לו שהוא מסכן את כולנו”.

 

”שנהבי היה מסוגל לכל תעלול” - צחקה יפה הייבלום - ”אפילו ’לסדר’ את בכר עצמו. יום אחד קנה בכר לעצמו כִּסְנועַ, בעל שתי רגליים קשתיות, כדי להתנועע ולהירגע. הביא אותו לתחנת היציאה ומסרו לשנהבי. זה מלמל: ’רק זה חסר לחי באוטו’, ואמר לבכר: ’באוטו יש חבית נפט, פחים, חבילות מזון ואנשים. כורסה זו צריכה להיות קשורה על הגג ואתה צריך, כדי שהיא לא תתנדנד, לשבת בה קשור’. תארו לכם אם בכר היה מסכים לכך”.

 

 

סיפרה לאה שנהבי

אני נולדתי במשמר הירדן.אמא שלי היתה בת שלוש כשהיא באה ארצה,היא הגיעה עם הוריה לצפת.אחר כך היא התחתנה ועברה למשמר הירדן ושם נולדתנו אנחנו.היא נשארה אלמנה בת 28.היא גידלה ארבעה ילדים.יוסף היה אז בן חצי שנה. את הילדים היא העבירה לצפת לבית יתומים כדי שיהיו יהודים.היא העבירה את הבנים לצפת והם היו באים לחג-יעקב ויוסקה תמרי, האחים שלי.
אצלנו היתה חנות כמו מסעדה והשוטרים שהיו בגשר בנות יעקב היו אוכלים אצלנו ואני הכרתי את צבי שנהבי אז.התחתנו ועברנו לצפת. מה היינו עושים בצפת? הוא לקח אוטו משא.צבי שנהבי בא מפתח תקוה. הם הגיעו ארצה מרוסיה. הוא היה שוטר וכשהתחתנו הוא נהיה נהג.

 

 

 

שפוטהיים

חיה, בתם של שושנה וזלמן שפוטהיים, סיפרה:
”אבי עלה ארצה לפני כ-60 שנה)שנות העשרים) כחלוץ מפולניה. הוא עבד בגליל התחתון במושבה יבנאל, שקראו לה אז ימה. הוא היה חבר ’בני-בנימין’ ויצא להתיישבות עם חברי האגודה לנתניה. כשעובד בן-עמי, יושב ראש מרכז ’בני-בנימין’ ויוזם הקמת נתניה, אמא לאבא שנתניה תתפתח ותהיה לעיר, הוא מכר את האדמה שרכש ועלה להתיישב עם הראשונים, כ-8 ק”מ משם.
אמא נולדה ברוסיה. ב-1932 היא הצטרפה כספורטאית לאחת המשלחות שבאו להשתתף במכביה הראשונה. היא הגיעה לארץ עם תרמיל צד בהבטיחה שמיד לאחר המכביה תחזור הביתה, אבל נשארה בארץ, כרבים אחרים. עבודה נמצאה לה בחנות כובעים ברחוב נחלת בנימין בתל-אביב.
תקופה לא ארוכה היתה אמא בעיר, קרובה לאנשי הרוח, כביאליק וחבורתו. היא שרה את שיריו בקולה היפה וביאליק היה צובט בלחייה (על המשורר שאול טשרניחובסקי היא סיפרה שהיה דון ז’ואן גדול).
אמא הצליחה לחסוך מעבודתה ושלחה לאחותה כסף וכרטיס להעלותה ארצה. השתיים עבדו, חסכו והעלו את ההורים ואת אחיהן. כולם נקלטו בתל-אביב. אלה שנשארו בחוץ-לארץ ולא עלו, ניספו בשואה.
חברתה הטובה של אמי היתה חיה, אמו של אביהו קפלן, וכנראה בהשפעתה החליטה שתל-אביב איננה בשבילה. אמא רצתה חלוציות וחיים בכפר והגיעה, כטבחית, ישר לצריף השחור, בשממה שנקראה אבן-יהודה. כאן הכירה את אבא. השניים התאהבו, נסעו אל הרב ברמת-גן, התחתנו וחזרו עם כיבוד - בקבוק יין וביסקוויטים יבשים. אחי חיים - כך אומרים - היה התינוק הראשון שנולד במושבה”.

 

 

 

שפירא

סיפרה הבת שרה כהן, 2009 :
יונה ודוד שפירא נשאו בט”ז תמוז 1930 בזכרון יעקב. כזוג צעיר וציוני הגיעו לאבן יהודה להפריח את השממה ולבנות ולהקים ישוב יהודי. שם נולדו להם 4 ילדים , נתן הוא הילד הראשון שנולד באבן יהודה.
הם לא נרתעו מהמאבק בחיים החדשים, בתנאים קשים כשרק חולות הקיפו אותם. יונה ודוד נהלו חדר אוכל עבור הפועלים שעבדו בהקמת הישוב. אחר כך בנו את ביתם ולמחייתם מכרו נפט וניהלו את סניף הדואר.
עם הזמן נאלצו לעבור לעתלית לעזור להוריו של דוד שהזדקנו בניהול המשק החקלאי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שרעבי חיים - יוסף

”לאחר מות אבי ירדתי לעדן - עיר הנמל הנמצאת בקצה הדרום-מערבי של חצי האי ערב. העיר שימשה מקלט ומוצא ליהודי תימן הנרדפים. שם ראיתי הרבה יהודים שהתלהבו לעלות לארצנו. חזרתי לתימן ומכרתי רכוש כדי קניית כרטיס נסיעה, כל השאר נשאר לאמי ולאחותי. חזרתי לעדן והלכתי אל רשם העלייה ציון אהרוני. כשהודיעו שרק נשואים יקבלו רשיונות, אמרתי לו: ’אם אפשר להיכנס לארץ-ישראל אשאר. אם לא - אחזור לתימן. הוא הבטיח וקיים. חיכיתי כשנה. יום אחד התקבלו הרשיונות והצפיפות ליד דלת המשרד היתה גדולה. השוער לא נתן לי להיכנס עד שציון ראה אותי מבעד לחלון, הכניס אותי ונתן לי את הרשיון. הפלגנו דרך תעלת סואץ. בפורט סעיד החלפנו את האוניה באוניית בהמות וכך הגענו לחוף יפו. ”הבָּחַרייֶה הערבים, שהובילו אותנו מהאוניה לחוף ראו 65 בחורים, אמרו שהיהודים הביאו עוד חיילים! בחוץ חיכו לנו אנשי הסוכנות.
הבאנו אתנו מתימן את ספרי הקודש שלנו. בין הספרים שלי היו ספרים שהיו שייכים לאבי. במכס דרשו שנשלם עבורם הרבה כסף, אבל לא היה לי. לקחתי איתי רק את ’שולחן ערוך’, סידור וחומש, את שאר כתבי הקודש הייתי מוכרח להשאיר שם.
הלכנו לבית העולים בתל-אביב. אוכל לא היה. קיבלתי זריקה ומיד עלה לי החום. במקרה, באו אנשים מכרם התימנים שהכירו את הורי והם לקחו אותי אליהם. ביקשתי להגיע לאבן-יהודה, כי היו לי בה מכרים שלמדו איתי עוד ב’תלמוד תורה’ ואחיהם נשא את אחותי. אחרי שלושה ימי גשם נסעתי לפתח-תקוה ומשם, במשאית שהובילה ברושים לאזור, נסעתי לאבן-יהודה. הטלטול היה נורא, הייתי חלש וכל הדרך צעקתי ’תורידו אותי’, אבל איש לא שמע אותי.

 

בכניסה למושבה עבדו יפת ויהודה משולם בנטיעת החורשה. הם ראו אותי, עזבו את העבודה ולקחו אותי לביתם. כולם שמחו לבואי באותו יום. למחרת יצאנו לעבוד בפרדסי ’הנוטע’. האחראי יחיאל זלינגר לימד אותי, בסבלנות רבה, לעבוד בטורייה.

כשראינו את סוניה כהן - עם מכנסיים קצרים חופרת בטורייה, מכינה גומות ועוד עובדת טוב מאיתנו - הוכינו בתדהמה. גם בן-ציון הופמן הזקן הפתיע אותנו. הוא חפר תעלות להנחת צינורות.הוא חי כאילו בשביל העבודה, אף פעם לא התחתן. חי לבדו עד מותו.
עוד דבר הפליא אותי: מדוע אין כאן ציפורים? מדוע לא שומעים את ציוצן? צחקו ואמרו לי שכאן מדבר ואין להן מה לאכול...
את סידור העבודה לא יכולתי לקרוא. בתימן למדנו לשון-קודש אך כתבנו באותיות אשוריות. כתבתי את עשרים ושתיים אותיות התורה באשורית וביקשתי מצביה שתכתוב אותן בעברית. ישבתי והעתקתי וכך למדתי.
הייתי בחור תם. רצו לחתן אותי עם בתו של אחד המתיישבים. אבל, באחת השבתות הלכתי לקרוא לו, כי חסר לנו למניין בבית-הכנסת. והנה אני רואה אותו עובד בגינה... חשבתי שאולי הוא לא יהודי ופחדתי להתחתן עם בתו... ראיתי בתל-אביב יהודים חילוניים מעשנים בשבת. אבל הם זרקו את הסיגריה כשראו את הדתיים. ואז הבנתי שדרך הדת היא בסדר.
בפסח, באותה שנה, בא אחד יפת סעידי מרחובות, ורצה לחתן אותי עם הבת שלו. בתחילה היססתי, אבל בכל זאת נסעתי לרחובות ושם, בשכונת שעריים התחתנתי עם מרים. אבא שלה נתן לנו ארון ושולחן והבאתי אותה הנה. היא נולדה בארץ וגדלה בכנרת. עבדה אצל דוקטור גרמני וידעה לעשות הכל, גם כביסה וגם גיהוץ. היא עבדה אצל נשות המושבה. שנינו עבדנו והרווחנו. זה עזר”.

 

 

 

שרעבי ראובן

בטרם גובשה דרך להתנגדות היישוב למדיניות האנטי-ציונית של הממשלה הבריטית, פרצה בספטמבר 1939 מלחמת העולם השניה. מנהיגי היישוב ציפו לשיתוף פעולה במלחמה בנאצים וביום פרוץ המלחמה הופרדה מן ההתנגדות למדיניות הספר הלבן, שפורסם במאי אותה שנה. תוך עשרה ימים נרשמו 119,000 איש, כרבע מן האוכלוסיה היהודית, שהיו נכונים לכל תפקיד ומאמץ מלחמתי. עד מהרה התברר שלא חל כל שינוי במדיניות הבריטית ואיש לא גוייס.
בסוף 1939, מחוסר כח-אדם, נאלצה הממשלה הבריטית לבקש גיוס מתנדבים בארץ-ישראל, אך בתנאי שיהיו אלה יחידות חפרים מעורבות. מחציתן ערבים ומחציתן יהודים. הסוכנות היהודית לא יכלה להשלים עם הבלעת הרצון למאמץ המלחמה היישובי ולא המליצה על גיוס. בכל זאת, היו שהתגייסו ליחידות חפרים אלו. מן המתגייסים הערבים הוקמה יחידה אחת ומן היהודים שבע יחידות.
מאבן-יהודה התגייס בשלב זה, אחד ויחיד - ראובן שרעבי, שעלה מתימן ב-1934. לאחר אימון בסיסי קצר נשלח להילחם בצרפת ומשם ב-1940 ליוון, לאחר שהפולשים האיטלקים הוכו. באפריל 1941 השתלטו, תוך קרבות עזים, כוחות הגרמנים עם גרוריהם הבולגרים על יוון. בין כ-1,500 המתנדבים מארץ-ישראל שנפלו בשבי היה גם ראובן שרעבי. הוא לא נכנע למצבו כשבוי והצליח לברוח. כל הדרכים לחזור ארצה, או לבסיס במצרים, היו חסומות והוא הצטרף לאלא”ס, השמאלית בין שתי מחתרות הפרטיזנים הלוחמים שקמו ביוון. על תרומתו, עוז רוחו ותושייתו, זכה שרעבי בעיטורי המלחמה הבריטיים. ב-1961 הוענק לו אות המתנדב וב-1968 עיטור העל”ה.
ראובן שרעבי עבד במשתלה הממשלתית לעצי יער ’אילנות’ והיה בה מנהל עבודה. לאחר מלחמת השחרור עבד במועצה המקומית עד לפרישתו לגימלאות.

 

 

 

ראיון עם ראובן שרעבי, פנינת השרון, מאי 1989 - תקציר

התגייסתי לצבא הבריטי ב-1940, לחיל החפרים. יצאנו לצרפת לעזור בביצורים בקו מז’ינו כשהחלו ההפגזות. האנגלים נסוגו ואנו נשארנו והחזקנו את הקו. אח”כ נסוגנו והועברנו ללונדון. משם הוחזרנו לארץ ומשם גוייסתי לקומנדו במצרים, נפצעתי מהפצצות האיטלקים ולאחר שהחלמתי גויסתי לגדוד 604.
נסענו לפיראוס שביוון. הוצבנו בתחילה ביערות סביב אתונה ומשם צפונה לחזית. אחרי תקופה של הפצצות ונסיגה הגיעו הגרמנים לאתונה ולקחו אותנו בשבי. ממחנה זמני העלו אותנו על רכבת לגרמניה, אך הרכבת והגשר בדרך הופצצו וכמה חברה הצליחו לברוח. מצאתי כפריים שעזרו לי . יום אחד מישהו הלשין לגרמנים ועשו אחרי מצוד עם זרקורים וכלבים, אך לא מצאו אותי. הגעתי לכפר שם הסתירו אותי. בן המשפחה היה שיך לפרטיזנים. גם שם מישהו הלשין לגרמנים והגיעו חילים לחפש אותנו, אך שוב הצלחנו לברוח להרים, עם כל צעירי הכפר.
סיפרו לי שבכפר אחר יש שני אנגלים מסתתרים וניסיתי להגיע לשם. התברר ששניהם יהודים – אחד מארץ ישראל (אברהם גלברט מהרצליה) ואחד ממצרים.המצרי לא רצה להצטרף אלינו ונתפס ושנינו הצטרפנו לפרטיזנים יוונים. התחבאנו במערה בהרים בחורף קשה. חברי ”נשבר” ועבר לכפר יווני, שם הוסגר, ירה בעצמו בטרם נתפס ומת מפצעיו. אני המשכתי עם הפרטיזנים להלחם בגרמנים.
במקרה אחד היה מעלינו קרב אוירי בין מטוס גרמני ואנגלי ושניהם נפלו לים. האנגלי ניצל ע”י המחתרת ואני נתקלתי במקרה בגרמני ונאבקנו עד שנפצעתי בראשי. בהמשך הוא נתפס ע”י המחתרת ואני המשכתי בדרכי בין הכפרים. הפרטיזנים הבריחו אותי לטורקיה, שם היתה נקודת ריכוז של חיילי בעלות הברית. הגיע הקונסול הבריטי, נתן לי כסף ובגדים והעביר אותי ברכבת לארץ. תחקרו אותי על כל מה שקרה לי מאז נפלתי בשבי.
לפני סוף המלחמה הספקתי ללחום באיטליה, חליתי ושוחררתי.

 

תורג'מן

משה תורג’מן, בן למשפחת סוחרים ירושלמית ותיקה, שירדה לברזיל וחזרה ארצה, סיפר: ”כבוגר ביה”ס החקלאי ’מקוה ישראל’, התמחיתי בהרכבה ועבדתי במקצועי בבנימינה. המושבה נוסדה ב-1922, על אדמות הכפר ברג’, ותושביה בני הגליל ומשוחררי הגדודים העבריים. ב-1929 הוקמה בה שכונת יעקב, שמתיישביה משפחות ברוכות בילדים, עולים מגרוזיה, אפגניסטן ויוון. משפחות אלה היו אמורות לגדל ולאסוף עלי פרחים שונים לתעשיית תרכיזי בשמים. בכל חצר שתלו (כ-½2 דונם) יסמין, זני וורדים ארומטיים במיוחד וגרניום מכסיקאי. גם בחצרות האיכרים הותיקים ניטעו שטחי גידולים אלה. כל ילדי בנימינה היו יוצאים לקטיף עלי הבושם לפני לכתם לבית-הספר. את העלים לעצירת התרכיז היו מובילים לבית-החרושת שנבנה בקצה המושבה. את כל המפעל הזה ניהל מומחה צרפתי, שהובא במיוחד למושבה. אני הייתי המומחה להרכבת זני הוורדים וזמירתם (המפעל כשל והמבנה היה ליקב ’אליעז’). 
באותה תקופה החלה נטיעת פרדסים וידי היו מלאות עבודה. בבנימינה היה איכר ועסקן בשם זילבר. הוא דיבר איתי שאעבור לנתניה; דיבר על חלוציות ואידיאליזם ובניית יישוב חדש. בתחילה זה לא עניין אותי אך בסוף השתכנעתי. שם השגחתי על פרדס בבלי ואחרים. ושם פגשתי את רחל, אחותו של ישראל אפשטיין”.
רחל: ”הגעתי ל’מכביה’ הראשונה ב-1932. בארץ כבר היו אחותי חיה בנתניה ואחי ישראל באבן-יהודה. כשפגה אשרת התיירות שלי ועמדו לגרש אותי מהארץ, נישאתי - כפי שהיה נהוג אז - בנישואים פיקטיביים, לאחד מחבריו של ישראל. התגרשתי ונישאתי למשה. עברנו הנה והלכנו להגרלת המגרשים עם ישראל ושנדר. לא הקמנו צריף, כי מיד בנינו בית בן שני חדרים. תנאי החיים בתחילה היו קשים כאן. כשורדה נולדה והייתי צריכה לייבש את החיתולים היתה מופיעה מפעם לפעם, רוח איומה ומלכלכת את הכל בחול. הייתי צריכה להוריד ולהתחיל מחדש”.
המשיך משה: ”כל מעשה ההרכבה בא כדי לתת לצמח שורש וגזע בריאים, שמתאימים לסוג הקרקע ועמידים מפני מחלות. הם משמשים ככנה להרכבת רוכב, ענף או פקע, של זן מובחר. לאחר שנה או שנה וחצי במשתלה, שותלים בשדה. לאחר שנתיים, מנקים את הגזע וחותכים בקליפתו חתך בצורת T, בעזרת סכין הרכבה מיוחדת. לוקחים את הרכב, מכניסים אותו לחתך וקושרים ברפיה כדי להצמידו לגזע. את הרכבים היו רוכשים אצל ברוך רם (ממייסדי ’בני-בנימין’ בחדרה, הילד הראשון של חדרה שנותר בחיים אחרי שכל הילדים שנולדו באותם ימים מתו בקדחת). על החושחש הרכבתי ולנסיה ואשכוליות; על הלימון המתוק הרכבתי קונקווט (התפוז הסיני), קלמנטינה וולנסיה.
”הפועלים והפועלות שעובדים בפרדסים היו חבר’ה עליזים. אומנם היה לי חמור, אבל אהבנו לצאת לעבודה בחברה. משכימים לקום והולכים יחד ברגל. לאחר העבודה היינו משתרעים על החולות, שרים ומרוצים. 
היום אנחנו מחזיקים את הלול, כדי שלא נשאר חסרי תוכן ועבודה, כמו ’הפנסיונרים’ היושבים מחוסרי עבודה”.

 

 

תמרי

סיפרה לאה שנהבי: ”אמי, חוה תמרי עלתה עם הוריה ארצה, לצפת, בהיותה תינוקת בת שלוש. לאחר נישואיה עברה למשמר-הירדן. בהיותה בת 28 התאלמנה ונשארה עם ארבעה יתומים, כשיוסף, התינוק, בן חצי שנה. הבנים יעקב ויוסף (תמרי) התחנכו בבית היתומים בצפת. הביתה הם היו באים בחגים.”פרנסתנו היתה על חנות ששימשה גם כמסעדה. השוטרים ואנשי המכס שעל גשר בנות-יעקב היו אוכלים אצלנו. ביניהם היה צבי שנהבי, בן למשפחה מעולי רוסיה, שישבה בפתח-תקווה. איתו התחתנתי. צבי עזב את המשטרה. עברנו לצפת והוא עבד כנהג.”בשנת 1936” - שח יעקב תמרי - ”היינו אני ואשתי - תקוה לבית לובובסקי, בת יסוד המעלה, הזוג הצעיר ביותר במושבה. אני כבן למושבה גלילית שעבדה בפלחה, לא ידעתי כלום על טיפול במטעים, וכל שכן בהדרים. לעומת זאת תקוה, שאף היא בת מושבה גלילית, היתה בוגרת בית-הספר החקלאי לבנות בהנהלת חנה מייזל בנהלל, והיא שהדריכה אותי והיתה מנצחת על עבודתנו בפרדס. היינו יוצאים יחד לעבודה, חופרים, נוטעים ומרכיבים. חופרים גומות לעצים ומחזקים אותם בפלפונים, שלא ייטו ושלא תשברנה ההרכבות. והכל באחריותה של תקוה.”כזוג צעיר, לא מצאנו עניין בחברה הבוגרת, כך שדווקא עם בני הנעורים - אביהו קפלן, יצחק שנדר, הדסה פלדמן, אברהם פרניז’י ואחרים - מצאנו תוכן. היינו מתאספים בצריף הגדול ששימש כמעין מועדון. לימדנו אותם שירים ובעיקר ריקודי-עם. הם וגם אנחנו מצאנו פורקן למרץ שבנו ובילינו בצורה תרבותי”.

 

 

סיפר יעקב תמרי

”אני בן המושבה משמר-הירדן” - סיפר יעקב תמרי - ”תחילתה של מושבת נעורי בחווה ’שושנת הירדן’, שנוסדה ב-1884 ונעזבה. המשכה בדור אבותינו שהתיישבו בה ב-1890. כשנודע לי בהתאחדות האיכרים על הקמת התיישבות בשרון, הצטרפתי להתיישבות זו, על אף שהייתי עוד רווק