תל צור
המושבה נקראה על שם הכפר הערבי אום א-צור (אם הצור )- כפר בשומרון שתושביו עבדו חלקות באזור אבן יהודה.
שטחה של תל-צור - גוש 8015 וגוש 8016 , סה”כ 1426 דונם, -נרכש, כמו אבן-יהודה, משמעון בלום, הקונה המקורי של השטח ממשפחת חנון בטול-כרם.
גוש 8016 משתרע בצפון אבן-יהודה, באזור רחוב תל-צור של היום. גוש 8015 מגיע דרומה עד המשך רחוב השרון באזור מתחם הספורט החדש וחלקים מצדו המערבי של רחוב העצמאות.
הרוכשים היו קבוצת מורים מהגמנסיה ”הרצליה” בתל-אביב, בראשות ד”ר בוגרשוב, ועמם אנשים פרטיים נוספים שרצו להשקיע בפרדסים ואולי להתישב בעתיד, לעת זקנה, בכפר החדש.
כתוצאה מכך התגוררו במקום מיעוט קטן של משקיעים ופועלים רבים, ללא זכויות בשל היות הזכויות לבחור ולהבחר לועד תלויות בבעלות על קרקע - ככל שהחלקה גדולה יותר כך עלה כוח ההצבעה לועד, שכולו ישב בעצם בתל-אביב.
התוצאה: העדר תכנון פיזי ממשי של ישוב - מרכז מסחרי, מוסדות חינוך, שטחים ציבוריים וכד’, אוכלוסיה נזילה התחלפת כל העת לפי הביקוש לעבודה בעונות השונות ולפי קצב הנטיעה והעדר גיבוש חברתי. בשל כך שלמה אגודת תל-צור מיסים לועד אבן-יהודה תמורת הזכות להנות מהשירותים שהם הקימו, ובמיוחד מוסדות החינוך וקופת החולים. כל הקניות בוצעו באבן יהודה ושירות האוטובוס לתל-אביב אורגן ויצא ממנה.
הוניגמן מספר
”כשגמרתי את בית-הספר העממי, שמעתי מאבי כי מורי הגימנסיה מכינים לעצמם פרדסים בתל-צור, שיפרנסו אותם בגיל שבו לא יוכלו לעבוד. אמרתי לאבא שאני רוצה להיות חקלאי. הייתי בן יחיד ואבא רצה שאמשיך בעסקיו - סוכנות למכירת מכונות תפירה ’זינגר’. עמדתי על דעתי שאינני רוצה להיות עירוני אלא חלוץ וחקלאי. לאבא לא היתה ברירה והוא רכש את הקרקע.
בין רוכשי מכונות התפירה היתה הגברת חזין, שהיתה תופרת חזיות. בעלה היה מכונאי וקודח בארות. כשנודע לי שהוא עומד לקדוח באר בתל-צור, נצמדתי אליו. הייתי בן 14. היו מעט מאוד אנשים במקום. אחרי חזין החלו להגיע אפשטיין, ברשד ובן-ארויה השומרים האחרים, וצעירות כטובה פבין (אמיתי). עם החריש הראשון החלו בהקמת גדר בטחון. הבדואים מסביב לא ידעו בדיוק מהי רכישת קרקעות והביטו עלינו כאילו גזלנו מהם את הקרקע.
עבדתי בחריש על הטרקטור במשמרת לילה וישנתי במיטת השומר כשזה יצא לשמור. כשהחלו הסימונים והנטיעה הגעתי למסקנה שצריך ללמוד כדי להיות חקלאי טוב. באותו זמן עמדו לפתוח בית-ספר חקלאי בשם ’כדורי’, בנוסף ל’מקוה’ הוותיק.
מכל הארץ היו צריכים לבחור 20 תלמידים למחזור הראשון. נתמזל מזלי והתקבלתי. הייתי בתל-צור, חליתי בקדחת, לא השתתפתי בפגישת ההיכרות וגם הגעתי בכמה שבועות מאוחר ללימודים. בן מחזורי הבולט היה בחור ממסחה בשם יגאל פיקוביץ (אלון), לימים מפקד הפלמ”ח.
עם סיום הלימודים חזרתי לתל-צור לטפח את הפרדס. בבואי כבר עמד הצריף הציבורי הגדול. אבן-יהודה החלה להתפתח כי אנשים באו להתיישב בה ולא רק לנטוע פרדסים. הייתי בודד בצריף שלי וביקשתי את שפרה אחותי להצטרף אלי. אבא רכש 4 דונמים ועליהם הקמנו משק, גן-ירק, רפת ולולים קטנים. שפרה נישאה לדוד הלסטוך, שכמובן עבר לגור איתנו.
תמר חרל, בת משפחה מרוסיה שגרה לא רחוק, התיידדה איתי ופעם אמרה לי: ’אכיר לך אשה קטנה’ (היא התכוונה לאשה נמוכה). היא עלתה למשק הבודד, שבין תל-צור ועין-יעקב של היום, והביאה את ’האשה הקטנה’ - בתיה. הסתבר ששנינו היינו בתנועת ’הצופים’ של תל-אביב הקטנה והיכרנו איש את רעותו במבט. פה נוצר בינינו הקשר. היא היתה בחורה חרוצה מאוד, חברה לחיים ולשאיפה להקים משק”.
בתיה סיפרה: ”משפחתי הגיעה לתל-צור ב-1937 וקנתה עשרה דונם קרקע ועוד שניים וחצי דונם עבורנו, הצעירים. כולנו גרנו בצריף והיו לנו לול ורפת. הייתי אז כבת 17. לנו קראו ’הרובינזונים’, כי ישבנו לבד על ’ההר’. לאט הגיעו, בנוסף לחרלים, פלוגת בית”ר ואחרים.
הבחורים עבדו בפרדסים ואני ניהלתי את משק החי. הייתי מכינה תוצרת חלב, הולכת לקניות בחנות באבן-יהודה ומטפלת במשק הבית. צ’יקו היה מגיע עם הלחם מקדימה.
לבילוי ו’איוורור’, הייתי נוסעת לתל-אביב, או שהיינו הולכים ברגל, דרך חנון, לנתניה. אחרי שנישאתי ליצחק גרנו עם בני משפחתו כשנתיים”.
”התקופה הקשה ביותר” - המשיך יצחק - ”היתה בזמן מלחמת העולם. כידוע, אותם מורים ואנשי עסקים שרכשו כאן פרדסים, לא יכלו לממן את אחזקתם, הפרי נקבר והעצים יבשו. גם בעיר המצב היה רע. מכונות תפירה לא הגיעו והמשפחה כולה עברה לגור כאן, בצריף שנשכר. בפני בתיה ובפני היו שתי ברירות: להיכנס לעבוד בענף היהלומים בנתניה, שהחל תופס את מקום הפרדסים, או לצאת לקיבוץ גינוסר (בו היו לי חברים כיגאל)”.
שפרה סיפרה: ”כשבאתי לגור עם אחי הייתי עירונית ממש וכולם צחקו ממני. היתה תקופה שעבדתי בהכנת חגורות וחזיות. נשות אבן-יהודה, שהיתה אז כפרבר של תל-צור, לא היו מוכנות לבוא למדידה לתל-צור ואני הייתי צריכה ללכת אליהן. כשהתחתנתי הבאתי את דוד לכאן”.
שפרה ודוד הלסטוך
דוד הלסטוך מספר
סיפורו של דוד הלסטוך מתחיל במאורעות 1929:
”הייתי רווק תל-אביבי. אותנו, הרווקים, היתה ה’הגנה’ שולחת כתגבורת ממקום למקום, בכל הארץ. נשלחתי למסחה. אחרי רצח שני השומרים הצעירים יואש ויצחק בהרי אפרים, נשלחתי לרמת השניים (ב-1935 הוקמה במקום יקנעם), נשלחתי לשמור בשכונת התקוה ובגבול נווה-צדק, שם גם נפצעתי. הצרה היתה שהיו אלה תמיד אותם הבחורים שיצאו, בעוד האחרים נשארו בבית.
”את שפרה הכרתי אצל מכרה משותפת. תוך כמה חודשים התחתנו ועברתי לתל-צור. עבדתי בעבודות שונות וקיבלתי על עצמי את עיבוד פרדסי כהן ולנצ’ק. בתקופה הראשונה שימשתי כמוכתר תל-צור. למדתי מהמוכתר של אבן-יהודה יצחק בוקששתר, שעמד תמיד לימיני. השומר היה בן-אריה שידע היטב ערבית. ברגע שהערבים ’הריחו’ שהוא לא נמצא במקום, היו חוזרים לסורם. גונבים ועולים עם העדרים על השטחים שלנו. מפקד ה’הגנה’ במקום היה מכבי מוצרי ובזכותו התאמנו ויצאנו למטווחים.
הייתי קרוב מאוד למכבי. בגלל היותי נכה ויושב בבית הייתי ממונה על הסליקים. מוסר בערב את הנשק לשמירה ולפנות בוקר מקבל אותו ומטמין מחדש בסליק. עבדתי בשיתוף פעולה עם משה וינקלר, הממונה על הסליקים באבן-יהודה. כך נמשך הדבר עד קום המדינה.
מבחינה ציבורית היתה לי כל הזמן מלחמה, קודם עם הוועד ואחר-כך עם המועצה של אבן-יהודה. הם לא נתנו לפתח את האזור שלנו. הם סגרו את הכניסה אלינו ועשו כל מיני תרגילים כדי לא לפתוח אותה. כשכבר העברנו פטיציה עם חתימות המתיישבים, הם חפרו בכניסה לתל-צור כדי לחסום את הדרך לצמיתות”.
רוברט בכר מספר
(רוברט עלה ארצה מיוון)
”למכרי, משפחת רובירו היתה בת אחות שעבדה במכבסה בתל-אביב. ביום שישי אחד באתי לקחת אותה לטייל. בעלי המכבסה שאלו מה אני עושה, סיפרתי להם מה שסיפרתי, והם הציעו לי לעבוד בפרדס שלהם בתל-צור, על-יד אבן-יהודה (היום מחסן האספקה של ’אגרא’). הסכמתי ברצון.
הנסיעה והטלטלה היו קשים כהפלגה ביום. האדם הראשון שראיתי כשהגעתי היתה סוניה. בחורה עם טוריה ביד ראיתי אז, בפעם הראשונה. הראו לי את כיוון תל-צור, הלכתי ושקעתי בחול. הגעתי בחשיכה וחיפשתי מקום לישון. השומר בן-אריה (המכונה ’אבו-דיאב’) הלין אותי בביתו. אשתו נסעה ללדת בראש-פינה. למחרת מסרתי מכתב מבעלי הפרדס לאחראי, האגרונום, יצחק ברוך, והתחלתי ללמוד את העבודה ביסודיות.
בסוף הסתיו ביקש אותי יוסף זילברגלד לעבוד עם הסוס שלו בהפיכת תורמוס והצנעתו בקרקע כזבל ירוק.
שנת 1935 היתה עליזה למדי. הגיעה פלוגת ה’מכבי’ והגיעו דרויאן עם הפועלות שלו. בערבים רקדנו ואני, שאהבתי לשיר, שרתי כל היום בעבודה”.
ד"ר בצלאל בן-דוד
אסתר אלפרוביץ מספרת
”קלרה ובצלאל בן-דוד גרו בתל-צור. קלרה היתה עולה חדשה, שבצלאל הביא מאיטליה, ולא ידעה אפילו מלה אחת עברית. בצלאל ביקר את הפלוגה (פלוגת מכבי) וכדוברת רומנית, הקרובה מאוד לאיטלקית, הביא אותי אל קלרה. לשון הדיבור שיצרנו שתינו היתה באמת יפה ומיוחדת. אצלם היכרתי את שמעון ידידם, שהיה לבעלי.
בצלאל היה חבר ’השורה’. מישהו הלשין עליו שיש לו נשק, נערך אצלם חיפוש והוא נאסר. קלרה היתה נוסעת אליו לבית-הסוהר עד לשחרורו. הוא קיבל עבודה כווטרינר בגליל. הם עזבו את תל-צור ועברו להתגורר בראש-פינה”.
הנס דיוויס מספר
”חיפשתי קרקע להתיישב ובניתי בית בקדימה, כי הורי עמדו להגיע.
לאבן-יהודה הגעתי ב-1937. האחראי על חלק מפרדסי תל-צור היה אז האגרונום ד”ר יצחק ברוך. באמצעותו היכרתי את אחותו ציפורה. נישאנו ועברנו לכאן. היו כאן מגרשים ריקים. רבים מהם עברו מיד ליד. אנשים קנו ומכרו. התושבים היו מעטים ולא כדאי היה להקים מוסדות כלשהם. את מיסינו שילמנו לוועד אבן-יהודה. כמו שכפר צור נדבק לאבן-יהודה, כך באופן טבעי נדבקה גם תל-צור. המפעל העצמאי היחידי שנשאר לכפר צור הינו מפעל המים.
הריצות לאבן-יהודה למצרכים, לוועד, לגן ולבית-הספר היו מייגעות מאוד. תמיד לרוץ, תמיד לסחוב משאות, והכל בחולות. הילדים שלנו ושל אבן-יהודה לא ידעו מהי עגלת ילדים”.
קשיים בתל צור
על קשיי הדרך לאיחוד שלושת הנקודות במקום למושבה אחת, אנו מוצאים במכתבו של יהודה בכר אל הד”ר בוגרצ’וב, וועד ”תל-צור”, תל-אביב, מיום ה-25 באוקטובר 1933:
טובה אמיתי (פבין) מספרת
אחי חנוך (קצנלבוגן) שעבד באריזת פרי בנס-ציונה, היה בא אלי בשבתות. טיילנו פעם ברחוב אלנבי והנה באים לקראתנו מי שהיו שלושת הראשונים בתל-צור: זלמן חן, שמעון גפן ונחושתן. הם היו אחרי ישיבה שבה החליטו לצאת לתל-צור למחרת בבוקר, והציעו לאחי לקחת אותי איתם. למחרת יצאנו - אני לא ידעתי לאן פני מועדות. הרכב קפץ וטולטל. הגענו למקום ריק מכל, היה בו רק צריף שחור. לא רק באבן-יהודה אלא, גם בתל-צור היה צריף שחור ששימש את הפועלים ולאחר-מכן היה לבית אריזה. אמרו לי להיכנס פנימה ולהסתתר מפני החום והם, הסתובבו בחוץ, בדקו, מדדו וחיפשו מקום לחפור באר. שאלתי: ’מתי נגיע לתל-צור?’ אמרו לי: ’זה תל-צור!’ נכנסתי לצריף וחשכו עיני. חושך, לכלוך, כמה מיטות של פועלים, מנורת נפט מפוייחת לגמרי, נעליים, גרביים, ולחם על השולחן. התחלתי לסדר, הורדתי הכל מהשולחן ושמתי עליו עיתונים נקיים. את הנעליים והגרביים שמתי מתחת למיטות. הוצאתי את מנורת הנפט החוצה והתחלתי לנקות אותה בעזרת העיתונים, מים לא היו. מאוחר יותר הביאו מים בחבית כדי להתרחץ.
בינתיים הופיעו בדואיות, התיישבו לידי והחלו למשש אותי כדי לראות אם אני אדם כמוהן. הסתכלו איך אני מנקה את המנורות, התפעלו וצחקו ביניהן. אני כמובן לא הבנתי את דבריהן.
הבחורים חזרו סוף-סוף. הם החזירו אותי לתל-אביב. עוד באותו יום החליטו לפנות חדר קטן, ששימש כמחסן כלים, כחדר עבורי. החלום שלי להיות חלוצה, לבנות ולעבוד ביחד עם אחי התחיל להתגשם. הם חזרו לאחר כמה ימים, כדי להחזיר אותי לתל-צור. בינתיים אני התכוננתי, היה לי ארגז נצרים גדול שהבאתי מחו”ל, בו היתה מכונת התפירה ושאר החפצים שלי, ספה וזהו - עליתי להתיישבות. הייתי האשה היחידה בשטח. כל היתר היו גברים.
הראשונים שהגיעו למקום באו כדי לנטוע פרדסים. ד”ר ברוך האגרונום הביא פועלים (זו היתה תקופה של חוסר עבודה בתל-אביב, רק מי שהיה בנאי הרוויח). הפועלים שבאו גרו בצפיפות רבה בצריף אבל שמחו לעבוד. אחר-כך הגיעו כ-40 בחורים ואז הקמנו צריפים נוספים. היה אחד גולדווסר, שהיתה לוו חלקה על-ידינו. הוא הביא, את גיסו הנגר שהקים לנו את הצריף. עבור העצים שילמנו לו כל חודש חצי לירה. ואני נהייתי בעלת-בית! - הכנסנו ריהוט והחבר’ה באו אלי לאכול. בתחילה בצריף הגדול ואחר-כך בביתי. זה היה כמו קואופרטיב. הייתי מכינה ארוחת-בוקר, צהריים, וערב. אבל היתה בעיה של מים.
מהכל נדף ריח של נפט ושל שמן, ועם זה צריך היה לבשל, להתרחץ... במים ששטפתי את הצלחות כיבסתי את המגבת.
את הבאר חפרו עוד בימים הראשונים, אבל לא היו צינורות לשום מקום. היה צינור עבה ושם ’החבר’ה’ עשו בור. נכנסו לתוכו והתרחצו. את הכלים הייתי מוציאה בסלים על-יד הבור ושוטפת אותם. מכיוון שהייתי בחורה יחידה במקום, היתה לי בעיה איך להתרחץ. הקימונו - ’מקלחת’ על-יד הצריף, לשם הבאנו כמה דליי מים וכך אני התרחצתי. בסוף 1933 הגיעו אלינו המים הזורמים.
האוכל שהכינונו בפולניה היה משהו שונה לגמרי. שם, לא ידעתי מה זה חציל או קישוא. כשראה אבי המנוח - שהיה איש דתי מאוד - עגבניות על חלון של גויים, אמר שזה לא אוכל של יהודים. לא הכרנו את רוב הירקות. כשבאתי הנה הביאו אלי הבדואיות דברים שונים, זו כד חלב על הראש וזו ירקות. קנינו ולא ידעתי מה לעשות עם זה. אחר-כך בא אחד, חָזין, הוא ברח מהבית בגיל צעיר ונדד בכל העולם. הוא לימד אותי איך לבשל.
בסוף 1933, כשהיתה מסיבת המים ובאו אורחים ובראשם ד”ר חיים בוגרשוב, מי שהגה את רעיון ’הפרדס לחסכון לעת זיקנה’ - הייתי אני ה’בַּלָבּוּסְטֶה’, כולם פנו אלי. ד”ר בוגרשוב קרא לי לשבת על-ידו וחרל, שהיו לו חמישה ילדים, צילם אותנו עם הראשונים. בוגרשוב קרא לנו ’שומרי החולות’. כדי להיפטר מהחול שתלנו ונטענו. היתה גינת-ירק, והיה לנו אפילו תות! הצלחנו לכבוש את החול הזה. לחגיגה באו תל-אביביות, קיבלתי אותן כאורחות. הייתי צעירה ובריאה ושמחתי לעבוד והעירוניים לא עניינו אותי. הסתכלתי על הבחורות בזלזול. האופנה שלנו היתה מכנסיים קצרים בחאקי, או כחול, וגופיה.
בחדר אחד של הצריף גרנו חנוך ואני ובחדר השני צימרינג עם ביאליסטרוצקי. אצלי היה כמו מועדון. שיחקו שם דמקה וקלפים. אחר-כך היו באים גם השומרים הערבים. אבל, אם עבר ערבי וראה שרק אני לבדי בצריף - הוא לא נכנס. זה אסור אצלם.
אברהם סגל סיפר לי שאחד מהם שואל עלינו עד היום. הוא היה גשש במשטרה. שני ידע טוב עברית ולימד אותי ערבית. כשראה שבאה אלי איזו אורחת היה בא ומביא בונבוניירה, או מתנה, מהעיר הקרובה טול-כרם.
היה מקרה, זה היה אחרי שהתחתנתי עם יצחק פבין (אמיתי), (ב-1934), שהערבי ישב אצלנו ובינתיים שלח חבר אחד לגנוב את הפרדות. הוא בא דרך הפרדס של זלמן חן ולמזלו הרע יצא בעלי להשקות את הפרדות וראה אותו. הוא ברח. בעלי שזכר אותו ואת צבע בגדיו, הודיע למשטרה. לקחו אותו והוא ישב בבית-הסוהר. אבל זה שישב אצלנו וניסה להסיח את דעתנו - המשיך לבוא ולהיות חבר.
היה המקרה של צבי גלנצמן. הוא הסתובב בלילה עם רובה ורצה לעבור גדר לכיוון בן-דוד, הרובה פלט כדור שהרג אותו במקום.
תל צור - מהעיתון ”דבר” - 1.3.34
”שתי הנקודות (אבן יהודה ותל-צור) התחילו בפעולתן בפרק זמן אחד, אף על פי כן עלוב ודל מראה תל-צור לעומת אבן-יהודה. צריפים עלובים עומדים במפוזר, ללא צורה ותכנית, ומהם גם ריקים. רועים ערבים מתהלכים ביניהם עם עדריהם וערביות משוטטות עם כדים, אחריהן נגרר הטף וכולם יחד באים כאילו לבקש מים, ובינתיים מחפשים משהו זולת מים. כשהתהלכתי בין צריפי תל-צור הנטושים השתררה עלי הרגשה מעיקה ונדמה היה לי כאילו הנני מתהלך בין חורבות שרבצו כרעו פתאום תחתם מסיבת אסון שהטבע גרמו.
תל-צור היא פרי יוזמתה של הסתדרות הציונים הכלליים, שיסדה ארגון להתיישבות במקום זה, ארגון בן ששים חבר.
השטח הנטוע בתל-צור הוא כיום 300-400 דונם. הארגון מורכב ברובו ממורים, בעלי בתים, חנוונים ומספר בעלי מלאכה ופועלים מתל-אביב. הנטיעה הוצאה לפועל ע”י פועלים שכירים, בערך 30 איש, בתוכם אי-אילו מתיישבים, ששניים מהם נשארו במקום...”.
פלוגת נוער מגיעה לתל-צור
בשנת 1935 קבלה תל-צור זריקת מרץ, בדמות פלוגת נוער ציוני מהונגריה, שהקימה לעצמה צריף ציבורי וחיה חיי קיבוץ. על מגרש של 10 דונם שרכשה הקק”ל עבורם מהנהלת תל-צור הוקמו צריף מגורים, חדר אוכל, מטבח, שירותים וגן ירק.
בשנת 1936 התגוררו בתל-צור 116 נפשות, 91 מהם חקלאים, 36 משקי-עזר קטנים ו-13 בעלי פרדסים או שטחי חקלאות גדולים אחרים (כ-20 דונם). סה”כ השטח: 1407 דונם, מתוכו 603 דונם פרדס ועוד 600 דונם פרדס בתהליך נטיעה או הכנה לנטיעה.
פלוגת בית”ר בתל-צור
מתוך העיתון”דואר היום”, 13/5/1936.
פלוגת בית”ר קיימת כאן זו השנה השניה. היא נכנסה לעבודה בתל-צור בעה שצפויה היתה סכנת עבודה זרה במקום ואף ההסתדרות לא רצתה לשלוח לכאן את חבריה, כנראה בגלל הקדחת ששררה בסביבה.(רק בקיץ שעבר ייבשו את ביצת ואדי פאליק ויתושי המלריה הושמדו). פלוגת בית”ר מרמת טיומקין היתה הראשונה ששלחה את אנשיה למקום הזה.
בימים אלה התחילה פלוגת בית”ר בתל-צור לספק ירקות לכל תושבי תל-צור, כפר-צור, קדימה ואבן-יהודה. עד עתה השתמשו תושבי הנקודות האלה בירקות מתוצרת זרה. הערבים מהכפרים הסמוכים, שביום הם מנהלים הסתה נגד היהודים,והיומספקים את תוצרתם לנקודות העבריות הנ”ל. רק הודות למפעל החלוצי של פלוגת בית”ר לא תהיינה הנקודות הנ”ל תלויות ב”שכנים הטובים” הללו.
שיר
את השיר ”לישון ראשון” כתב זלמן חן, חבר תל-צור, אחרי שהגיע עם חבר נוסף לפני היות הישוב, לקדוח את הבאר הראשונה. השיר נכתב ב-24.12.1933
לישון ראשון
על רגבי אדמה חדשה.
לשמוע ראשון
את הרוח נושבת
בין גבעולי החילף
היתוש מזמזם
וקרקור צפרדעים
בביצה.
וראשון לפחוד
מאופל הליל
ולפקוח עיניים
מול שחר חדש
על עוד שעל אחד
של מולדת.
תודה
לחורץ גורלי
שריד אחרון לכפר צור. ציירה עפרה סודק
באר - גנים היא כפר צור
מקור השם: באר שנקראה בערבית ”ביר אלע’אנים”. זאב וילנאי, במאמר שהופיע בחוברת למלאת 25 לאבן יהודה, טוען שתרגום השם ל”באר גנים” מקורו בטעות, שכן פירוש השם ”באר השלל”, לציון מקור פרנסתם של הבדווים באזור - השוד והגזל.
אדמות כפר-צור, כמו אבן-יהודה ותל-צור, נרכשו במקור ע”י שמעון בלום ממשפחת חנון בטול-כרם, ואח”כ נמכרו למתיישבים - במקרה זה פועלי מפעלי ים המלח שבקשו להשקיע בפרדסים כדי לבוא להתגורר כאן לעת פרישה. התוכנית לא יצאה אל הפועל והם מכרו את כל השטח ובחרו שטח אחר, קרוב יותר למקום עבודתם בדרום.
רקע
בשנת 1927 הוקם מפעל להפקת אשלג וחומרים אחרים מים המלח, ביוזמתו של משה נובומייסקי. לפועלי המפעל הובטחו תנאי עבודה הוגנים באקלים הלוהט של המקום הנמוך ביותר בעולם. אך חלומם היה שעם גמר עבודתם הם יתיישבו במרכז הארץ, על חלקות מטע שיחסכו לעת זיקנה. חבורת פועלים זו החלה לרכוש קרקעות במרוכז, במקום שהחליטו לקרוא לו כפר צור (היא באר-גנים) - כשם שהכפר הערבי המרוחק ממנו כ-15 ק”מ (כ-8 ק”מ מדרום-מזרח לטול-כרם). ההתחלה היתה נאה, אך לכדי המשך לא הגיעו הפועלים היגעים של המפעל בים המלח.
ב-4.12.1933 כתב יהודה בכר לוועד באר-גנים בתל-אביב מכתב זהה כמעט למכתבו של וועד תל-צור: ”...הגורל שיתף את אבן-יהודה, באר-גנים ותל-צור יחד ואנו מאמינים באמונה שלמה שבעתיד הקרוב תתחברנה שלוש הנקודות הנ”ל והיו לאחת, למושבה גדולה וחזקה...”.
נוטעים את פרדסי כפר צור
מרדכי גרשט
”עבדתי ביקב של ראשון-לציון. שם היכרתי רבים וביניהם התיידדתי עם אברהם מוסקוביץ, זליג סוסלינסקי, ומיכאל טומשין. שלושתם היו עגלונים מראשוני המתיישבים באבן-יהודה. כשעלתה משפחתי התחלתי לחפש דרך לצאת מתל-אביב ולגור בכפר. סיירתי במספר מקומות עד שהגעתי לחולות אבן-יהודה. התארחתי בלילה הראשון אצל מוסקוביץ. למחרת הראה לי את המעט שכבר הוקם. התאהבתי במקום ממבט ראשון, החברים מצאו חן בעיני והודעתי על כך לנחמה אשתי. חשוב היה לי שאין למתיישבים במקום כל התחייבות פוליטיות.
בתחילה גרנו באחד מששת הצריפים שהיו ליד הבריכה בכפר צור. שם, ב-1936 נולד יהושע”.
באר גנים - העיתון דבר 1.3.1934
...”השטח הזה זכה כבר לשינוי שם ולשינוי בעלות . הגרעין של פועלי ים-המלח מכר את חלקו והתקשר על שטח חדש בדרום במסגרת הסתדרותית. כאן עבר הכל אל אנשים מהמעמד הבינוני... לעת עתה הוקם במקום בית אחד וניטעו כבר 100 דונם פרדס, ואף שם נקבע למקום: באר-גנים (קודם: כפר-צור). אלה הם הצעדים הראשונים אשר לנקודה הזאת. הנטיעה יצאה לפועל על ידי פועלים שכירים, מהמתיישבים נמצא במקום רק אחד. הוא מבטיח שבאביב יתיישבו כאן עוד 10 משפחות מתיישבים, 10 בתים יוקמו למענם ובאר-גנים תקום ותיבנה”.
1936
בבאר-גנים מתגוררים 25 איש, כולם מתפרנסים מחקלאות, השטח הכולל: 1000 דונם, 24 משקים חקלאיים - 15 משקי עזר קטנים ו-9 פרדסנים או ירקנים בעלי כ-20 דונם כל אחד.
המבנה היום
באר פרידמן - בניין השומרים של כפר צור
מתוך ספרו של מאיר כהן: ”במסירות ובהקרבה”.
ישראל פרידמן, מגדולי סוחרי הקמח של תל-אביב ... קדח באר, שהתברר ששפיעתה רבה, והקים תחנת שאיבה (התחנה קרויה ”תחנת שמחה” על שם שמחה קוריכמן שקדח אותה...). התחנה שמשה להשקיית הפרדסים שלו. מעל תחנת השאיבה הקים פרידמן בנין בתכנונו של יוחנן רטנר... בבנין היו שתי קומות: בקומה הראשונה היו הבאר ומכונות השאיבה, בקומה השניה היתה דירת המגורים. הבית היה הבניין הכי קיצוני באבן יהודה בדרך המובילה היום לכפר-נטר. המבנה נבנה באוריינטציה (במחשבה) בטחונית: הבאר והקירות מבטון, הגג מעל החדר שלי היה גג רעפים, כדי שיהיה אפשר בעת הצורך לפרקו בעת טיפול במשאבה. הדלתות היו עשויות מברזל עבה. גם המרפסת הפונה לאבן יהודה, היתה בעלת מעקה בטון ובה שני חרכי יריה. גרתי שם לבדי עם כלב הבוקסר המאומן שלי ומצויד ברובה צייד בעל חמישה כדורים שקנה עבורי הבוס ישראל פרידמן.
בניין השומרים של כפר צור
עומד על גוש 8014 חלקה 97. שטחו: 9X5 מטר.
המשפחות הראשונות חיו בצריפים סביבו. משגיח הפרדסים של פרידמן גר בקומה השניה.
כיום מוכר המבנה כאתר שימור
הדרך לשכונה בשנות ה-50
אחרי קום המדינה - שיכון שכטר
השכונה הוקמה על שטח פרדס של אדם ששמו שכטר. הנ”ל הביא שלושה מבנים מאיטליה וגרו בהם שלוש משפחות שהגיעו לאבן-יהודה: משפ’ האס, משפ’ סק ומשפ’ בלנארו. אחרי מלחמת השחרור התגבשה קבוצת בחורים שלחמו ביחד במלחמת השחרור: גוטר, טרגן, מתוקי, רחמוט, פרבר וירקוני הם התקשרו עם קבלן שבנה את הבתים. הקבלן פשט את הרגל והם המשיכו לבד. במועצה היה כעס על הענין כי לא היה כביש וכד’ אבל כמובן השכונה קמה והייתה.
בארכיון שתי מפות של הגשת תכנית בניה לשכונה: הראשונה כשהאדמות עדין בבעלות שכטר (ינואר 48) והשניה בבעלות המשפחות הראשונות (אפריל 49).
סלילת רח' באר גנים
סיפר נתן מתוקי
לשיכון שכטר עברנו בשנת 1951 יחד עם כל חבורת המתישבים שעברה לשם- יעקב גוטר וטרגן וירקוני, זו היתה חבורה מאד מגובשת והם חברים טובים גם היום.
עין יעקב
אחרי הדבר הקים הצבא הבריטי מחנה אוהלים על קרקע ממשלתית, בגבעת הקיש, עבור המשפחות שכל רכושן הושמד בהוראת הרופאים.בנר ראשון של חנוכה 1944 הגיעו 15 משפחות תימניות נוספות לאבן יהודה, ואף הן הצטרפו ברובן למחנה הארעי.
אחרי שנתיים בנו על קרקע ממשלתית שכונה עבורם - 25 בתים דו-משפחתיים קטנים, 22 מהם נועדו למשפחות והיתר למוסדות ציבור כמו גן ילדים ובית כנסת. כל בית היה על מגרש של דונם אחד, בעל גג בטון שטוח, בשטח של 28 מ”ר - מטבח וחדר. שירותים ומקלחת היו בחצר.
בתי הקבע נבנו לאורך הרחוב הראשי (רחוב הבנים כיום). תוך זמן קצר נוספו חלקות ירק בחצרות הבתים - הדסים, אתרוגים, בשמים להבדלה ושתילי גאת. כמה תושבים גדלו חיטה בחלקות קטנות כדי לקיים מצוות ”מצה שמורה” בפסח כפי שנהגו אבותיהם בתימן.
במסמכים מתקופת המנדט מופיעה עין יעקב מאז הקמתה כישות נפרדת ולא כחלק מאבן-יהודה.
בארכיון:
סקירה של חיים-יוסף שרעבי, מי שהיה שנים רבות יו”ר המועצה הדתית באבן יהודה, על החינוך הדתי בשכונה.
מכתב של חנניה הטלי בשם קבוצת תושבי מחנה האוהלים הארעי ב1945 על מצבם הקשה ובקשה לסייע בהקמת שיכון קבע.
יוסף זכריה ג'יבלי מספר
”ב-1946 נכנסנו לשיכונים שנבנו בעין-יעקב. שם השכונה בא לה מפרשת ”וזאת הברכה’ - ’וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב’.
כל משפחה קיבלה חדר ומטבח. השירותים, בית השימוש והמקלחת, שהיו משותפים, נבנו בחוץ, ובלי חשמל. צינור הוביל אלינו את המים ממרחק רב, מהבריכה של תל-צור, והם היו בצמצום רב.
עקב המצוקה באו מהסוכנות ומהמרכז החקלאי ויעצו לנו לבחור בוועד שידאג לעניינינו. התאספנו ובחרנו בחמישה חברים: יוסף ג’יבלי, יפת סינוואני, זכריה זביב, משולם שמע ויעקב כהן. בחרנו בחבר ישעיה תם לגבאי והחלטנו לגבות עבור הוצאות הוועד כעשרה גרוש לחודש. ישעיה עבר בכל השיכון - אף אחד לא נתן אפילו גרוש אחד. אבל, כולם כיבדו אותו בקפה. חזר אלינו והגיש את התפטרותו בגלל שהבטן שלו מלאה קפה וכסף אין. ובכל זאת, התחלנו להסתדר. דאגנו להחלפת הצינור ולהזרמת יותר מים; גבינו 40 לירות מכל משפחה והכנסנו חשמל, דאגנו לצרכניה שתשרת את התושבים, גם קופ”ח הכללית עשתה צריף לטיפולים, אך סגרה אותו בגלל מריבות בין החברים”.
בניית בית הכנסת המרכזי בשכונה
מרבד הקסמים
בשנת 1949 הגיע גל גדול של עולי תימן ארצה. גם לאבן יהודה הגיעו עולים רבים - חלקם אחרי תקופת מעבר במקומות אחרים, קרובי משפחה של תושבי השכונה. העולים השתכנו בשלב הראשון במעברת האוהלים שבקצה עין יעקב ובסוף שנת 1952 התרחבה השכונה הקטנה על ידי בניה של משרד השיכון ומשרד העבודה של 120 יחידות דיור בבתים דו-משפחתיים קטנים, הפעם השירותים כבר נבנו בתוך הבית. כמו כן נבנו סניף של הצרכניה, בית כנסת ובית ספר ובאר מים חדשה נקדחה ע”י המועצה.
לסיפור הקמת בית הספר הממ”ד ”שבזי” קראו כאן במדור נושאים/חינוך
השכונות הדרומיות
שיכון עולים ראשון - רחוב המעפילים
עוד לפני קום המדינה החלה אבן יהודה בבניית קבוצת בתים דו-משפחתיים קטנים, 30 מ”ר בכל דירה, לעולים שהצליחו להגיע מאירופה שלאחר המלחמה - הרחוב הנקרא היום רחוב המעפילים. הדירות נמסרו לעולים תמורת שכירות של 4 ל”י לחודש, ועברו לרשותם אחרי 10 שנים.
מישיבות ועד הכפר וועד אגודת ”החקלאי” נלמדת התמונה:
ב-2.9.46 מקבל הכפר פניה מהסוכנות היהודית לבנות שיכוני עולים במושבות. נקבעה עלות של 450 ל”י לדירה קטנה של חדר וחצי ונוחיות. המימון ע”י יסוד חברה מקומית - שליש הסוכנות, שליש מהבנקים ושליש מימון מקומי. מוצעות לציבור מניות בסך 5 ל”י. הגביה מהתושבים מתנהלת בעצלתיים ובינתיים ועד הכפר מוציא מכרז ומחליט לחלק את העבודה בין 3 קבלנים: שמואלי, ריקלין,שלמה כהן.כל אחד 4 בתים דו-משפחתיים
בינואר 47 מכינים פרצלציה למגרשים, לווים מהבנקים ומתחילים לבנות.
מצאנו בעיתון "דבר" - 15.3.1950
”חברת נווה עובד החלה לבנות בימים אלה באבן יהודה 60 יחידות דיור על שטח שנרכש עוד לפני שנים אחדות. מחצית יחידות הדיור נועדה לשיכון ותיקי ההסתדרות במקום והמחצית האחרת לשיכון עולים”.
בית דו משפחתי חדש ובעליו הגאה
ראשיתו של רחוב ותיקים
42 משפחות קבלו דיור ב”שיכון ותיקי ההסתדרות”, אף הוא לעולי מזרח אירופה. מרבית המתיישבים החדשים הקימו במהרה משקי עזר קטנים על מגרשיהם - לולים בעיקר. ענף זה אפשר הכנסה צדדית נוספת לעובדים השכירים.
גן הילדים הראשון בשכונה
השיכון מתפתח
בשנת 1950 מחליטים על תכנון מסודר - מקצים מגרשים ציבוריים , קובעים היכן יהיה גן ילדים, סניף של הצרכניה , מרפאה קטנה.
מנסים לסייע לעולים ע”י שיעורי עברית בערב ועל ידי מימון בהלוואות קטנות מההסתדרות של משקי עזר. עד מהרה ”מעטר” לול כל חצר בשכונה. הנשים מטפלות בבית ובחצר והגברים מוצאים עבודה כפועלים בפרדסים ובשטחי הירקות מדרום לשכונה.
מהפרוטוקולים של ישיבות המועצה באותן שנים ניתן ללמוד הרבה על גידולה המהיר של השכונה: הקמת בית הכנסת וצריף לבית כנסת ספרדי, הקצאת מגרש למועדון ההסתדרות, הרחבת גן הילדים בחדר נוסף לשיעורי ערב לעולים , התקנת תאורת רחוב ואבני שפה לכבישים וכד’.
מביאים עולים לשיכון
”נודע לי שעולים מרומניה הגיעו לעתלית” - סיפר צבי סלע - ”ויש לי ולקרול גרוס קרובים ומכרים. נסע איתנו זאב חביב, כדי לשכנע אותם לבוא לאבן-יהודה. הסברנו את מטרתנו להנהלת המחנה וזו עזרה לנו.
אמרתי לעולים שהמרחק לנתניה הוא רק 8 ק”מ ולתל-אביב 30 ק”מ. שאלותיהם היו: ’עבודה יש?’ ’בית יהיה?’ - השבנו שעבודה יש ולבנות בית לוקח זמן, אבל הבהרנו להם שברחוב הם לא יגורו. לא נזקקנו למאמץ מיוחד, בפרט לא לגבי אלה שלא היו להם קרובים בארץ.
רוב תושבי שיכון ותיקים הם יוצאי רומניה שהבאנו ממחנה עתלית. ממחנה קרית-שמואל הבאנו את פאטר, חבוט ואת דר’ זילברשטיין רופא השיניים. השיכון נבנה בזמן כהונתה של גולדה מאיר כשרת העבודה והביטוח העממי. ניתן לומר שהשיכון נבנה ביוזמתה ובתמיכתה.
חיפשנו ותיקים שישתכנו והיו כאלה, אך לא היו להם 100 לירות שנדרשו והיה צורך בגיוס הלוואות. הקרקע, שהיתה בבעלות המדינה, נחכרה ממנהל מקרקעי ישראל לתקופה של 99 שנה והבתים נבנו על-ידי ’סולל-בונה’. שיכוני העולים נבנו במתכונת קטנה יותר.
המשתכנים שילמו בתחילה שכר דירה ובמשך הזמן רכשו את הבתים. היה מאמץ להיטיב עם הציבור ולשפר את מצבו”.
סיפרה שולמית פיינרו (גורן) ליפה דורני
החיים בבית הורי:
כשהגעתי לבית הורי בשיכון ותיקים שבאבן-יהודה, שמחתי מאוד. הורי חסכו גרוש לגרוש כדי לבנות את ביתם. אבי המשיך לעבוד בסבלות, עבודה שהצריכה כוחות רבים. את העבודה היה עושה כשהוא נוסע בעגלה רתומה לסוס, שאבי דאג לו לאוכל ולנקיון האורווה בה חי. לשיפור תנאי מחייתנו היה לנו גם משק קטן. אבי גידל פרה, עגל ולול של תרנגולות ליד הבית. מתנובת החלב, אמי הכינה גבינות ולבן כפי שהיתה עושה ברומניה והתרנגולות סיפקו לנו ביצים לצורכי הבית.
החיים בבית הורי היו שלווים ויפים, אנו הבנות הסתפקנו במועט ולא היו לנו דרישות מההורים.
עד לגיוסי לצה”ל, עבדתי במשך שנה כפקידה במפעל התעשיה הצבאית מול תחנת הרכבת בבית יהושע. אל המפעל הלכתי דרך ארוכה מלאת חתחתים. מדרכות בצידי הכביש המשובש לא היו, וכדי להגיע בזמן לעבודה הייתי קמה השכם בבוקר. לא קיטרתי ולא התלוננתי. מכוניות פרטיות היו רק לאנשים עשירים. לכל מקום הגענו באוטובוס ”אגד” או ברגל. כך היה באותם ימים, בראשית התהוותה של המדינה. כולנו ראינו את הדברים הטובים שהמדינה העניקה לנו ולא את הדברים הקשים שהיו מנת חלקנו במשך שנים.
סיפורם של ילדי משפחת ליפסקי
שיכון ותיקים נבנה בשנת 1950 לערך. בתים דו-משפחתיים שכל בית שוכן על מגרש של דונם. תושבי השיכון ברובם המכריע אנשים שהגיעו לארץ בעליות שלאחר מלחמת העולם השנייה. רוב אשכנזי ברור. מאחר שכולם היו ניצולי שואה והיו ללא משפחה בכלל, או לפחות ללא משפחה שגרה בקרבת מקום, הפכו השכנים להיות מעין משפחה קרובה. לא קרובי דם, אולם המחויבות הייתה אולי אף גדולה מכך....גם מי שהייתה לו משפחה בארץ, הרי כלי תחבורה פרטיים כמעט ולא היו מצויים, נסיעה בתחבורה ציבורית לקחה זמן רב. נסיעה למשפחה הייתה המקרה הטוב נסיעה של פעם בשנה בחופשת הקיץ.
אנחנו היינו משפחה גדולה בת שישה ילדים, אולם משפחה מורחבת לא הייתה.לאבא היו מספר בני דודים בארץ, אולם הקשר היה דליל, אם בכלל.
שיח רחוב, היה עניין מקובל. למרבית האנשים היו משקי עזר והמלאכה בחצר הייתה רבה. בשיחות הייתה רכילות ופוליטיקה ומיני עניינים שונים. הרחוב שלנו היה מרכזי בגלל הצרכניה- המרכולית המקומית, בית הכנסת והשוחט ששכנו בו, כך שכל אדם היה חייב לעבור ברחוב הזה
במהלך השנים הסתבר כי לשכנים רבים היו בעיות נפשיות כאלו או אחרות, כשהאצבע הופנתה לאותם שנות האימה שעברו עליהם במלחמת העולם השנייה.
גרנו בסמוך לבית הכנסת ואין זו רק עובדה גיאוגרפית יבשה, אלא שהיה לכך ביטוי של ממש בחיינו. בעצב ובשמחה היינו קשורים בבית הכנסת. אני זוכר את עצמי ביום הבר מצווה לבוש מכנסיים וז’קט קורדרוי בצבע חום כשמטחי סוכריות נזרקים עלי, ושרה אולכה אחות קופת- חולים שכולנו פחדנו מפניה ממליצה שעם קולי הערב, מוטב שאהיה חזן. אבא ואמא, שניהם, נהגו ללכת לבית הכנסת, אמא הלכה בעיקר בחגים. מחזורי התפילה היו כתובים בעברית ובאידיש. כשהזדקן אבא, הפך בית הכנסת עבורו להיות מתנ”ס, מועדון, אליו הגיעו כל בני גילו להיפגש ולהתפלל. מאחר וגרנו בסמוך לבית הכנסת הוזעקנו פעמים רבות להשלים למניין את מספר המתפללים ההולך ופוחת. המהירות בה התפללו והעגה האשכנזית המזרח אירופאית לא אפשרו לי לעקוב אחר התפילה- ”בורוך אוסו אודונוי”- ברוך אתה אדוני, שלא לדבר על הסידור והמחזור של אותן השנים. היינו חייבים להיות מעורים מאוד על מנת לדעת לדלג מעמוד לעמוד וחוזר חלילה.
סיפר שלום מורגנשטרן
השיכון הראשון שבנתה המושבה בשביל לקבל עולים כלל 12 דירות דו-משפחתיות, חדר גדול, כניסה מטבח ושרותים, אבל כל משפחה קיבלה יחידה נפרדת. הבתים נבנו בקצה המושבה וכשהסתכלו עליהם מפרדס דיסקין זה היה כאילו זרקו אותם במדבר, לא היה עץ ולא היה שיח. בן-ארצי וסמולר גידלו ירקות על השטח שהוא היום שיכון וותיקים.
עמדת השמירה האחרונה הייתה מול הבתים של יבנאי והאנשים פחדו להיכנס לגור, לא היה חשמל ולא היה כביש. לאחר שפגז נפל בקבוצת בני-דרור ואדם אחד נהרג החליטו להוציא את הילדים והאמהות מהמקום הזמני שהקימו האנשים מקבוצת בני-דרור ולשכן את המפונים בבתים שעמדו ריקים. פעולה זו נעשתה בהתערבותו של סימן-טוב שגם בתו הייתה באותה הקבוצה ומר בכר שהיה אז ראש המועצה.
ואז קיבלו העולים רשות לעבור לבתים הריקים.רוב האנשים היו אנשים שעברו את השואה והתחילו בחיים חדשים.
החיים לא היו קלים. הם התחילו לעבוד בפרדסים ועם הזמן הקימו משק עופות קטן וירקות מסביב לבית. כל יחידת דיור הייתה בנויה על חצי דונם אדמה. הבעלים הלכו לעבוד בפרדסים והנשים עבדו בירקות אצל בן-ארצי-סמולר. היו כאלה שבזמן הפסקת צהריים, במקום לנוח, רצו הבייתה לטפל בלול או באפרוחים.
לאחר שנכנסו לגור בבתים של שיכון ותיקים, בנו בניין עבור הצרכניה וזה הקל מאוד על התושבים. עם הכניסה לשיכון אנשים קיבלו הדרכה לעשות גינה ולשתול עצים. שמעון אלפרוביץ היה גם יועץ למועצה בעניני חקלאות. הוא עבר מבית לבית והסביר לאנשים איזה עצים ניתן לשתול ועשה רשימה אצל כל אחד לפי רצונם. הוא הביא את העצים ולימד את האנשים כיצד לשתול אותם. זה היה בזמן הצנע ושום דבר לא היה בנמצא. המועצה חלקה לתושבים הנכנסים שק מלט, קצת עצים או פחים לבניית מחסן קטן על יד הבית. כששתלו את העצים וגידלו ירקות קיבל השיכון בבת אחת צורה אחרת. אמנם הרוב לא ידעו איך לעבד את האדמה, הרי לא היו חקלאים, אבל בהדרכה מתאימה ובעזרה הדדית הצליחו לגדל ירקות לתצרוכת ביתית. אפילו שתלו בוטנים, שהיינו בטוחים עד אז שהם גדלים על עצים. התחילו לשתול גדר חיה בחזית הבתים ואחרי עבודה קשה בפרדס האנשים היו ממשיכים לעבוד מסביב לביתם.
המועצה הקימה ועדה שהייתה עוברת בין הבתים והיו בוחרים את הבית הכי מסודר והיפה,וזה הכניס רצון לעמוד בתחרות.
כאשר בנו את השיכון לא טיפלו ביישור הקרקע ובנו על השטח כפי שהיה. יצאו בתים נמוכים מצד אחד, כאלה שמי הגשמים נכנסו לתוכם ויצאו מקומות גבוהים שדרשו לבנות מדרגות. כל חצר הייתה משונה, היו צריכים להעביר אדמה ממקום אחד למקום שני בשביל ליישר את השטח. במשך שנים רבות לא התנקזו מי הגשמים בשיכון ומדי חורף היו מספר בתים עומדים במים.
לאחר מכן בנו שיכון עממי ששוכן עד הכביש לצומת דרור וקרוב למגרש הכדורגל. שיכון יותר סולידי אבל המגרשים יצאו ברוחב צרים וארוכים וזה לא נוח לבנות משהו או להוסיף לבנייה.
אחרי שנים בלי חשמל עם בעיות של נרות ומנורות נפט, קיבלנו חשמל והייתה זו שמחה גדולה לכולם. סוף סוף אפשר היה לקנות תנור קטן לאפייה. וכאשר אלהים עזר, סללו כל פעם תוספת של כביש אז היינו ממש מאושרים. לאט לאט אנשים התחילו לשפץ את הבתים כל אחד לפי האפשרויות שלו. היו ילדים בבית המקום היה צר אז הוסיפו מרפסת ואחר כך מהמרפסת עשו חדר. ואחרי זמן, הוסיפו עוד משהו. שיפצו מפעם לפעם כדי שיהיה יותר נוח בבית. רוב הוותיקים אינם עוד, ומי שקנה את הבית הוסיף הרבה או שפרק את הבית ובנה מחדש. כך שהשכונה קיבלה צורה אחרת וכמעט לא נשאר בית שלא שופץ. הבתים שהיו גלויים נסגרו על ידי גדרות גבוהות כדי לא לראות את השכן. השכנים כמעט שלא מכירים אחד את השני. כיום, המתיישבים עובדים בחוץ ובאים בערב הבייתה ואז הם מחפשים מנוחה ושקט.
כאשר בנו את השיכון היה בן-אדם חצי מהנדס בשם איש שלום שהיה לו שטח רב בחלק הזה של המושבה. הוא הציע לאנשים דונם אדמה בזיל הזול וגם הסכים לקבל בתשלומים. אפילו אלה שיכלו להרשות לעצמם לא היו מוכנים לקנות. אחד שקנה היה זלדין שבנה לול עופות גדול ואחר כך בנה בית בשבילו. איש שלום החליט לבנות בתים ברחוב קרן היסוד, כל בית על דונם אדמה ובתים מרווחים יותר מבתי השיכונים. הוא הצליח למכור את כל הבתים ברחוב קרן היסוד ואז התחיל לבנות בצד המזרחי של המושבה. הוא בנה כמה בתים ובסוף עשה יסודות בשביל עוד כמה בתים ולא המשיך. היום בכל האזור בנויות וילות וכולם מצטערים שלא קנו אז את המגרשים, שהיום שוים הרבה כסף.
שיכון עממי
באוגוסט 1951 הכריזה הממשלה על הרשמה למפעל ארצי ושמו ”שיכון עממי” - יוזמה של משרד העבודה לפתרון בעיית המעברות .
גם באבן יהודה נפתח במועצה משרד לרישום מועמדים.
בדצמבר 1952 קבלו 50 משפחות הודעה שהתקבלה בקשתם והוחל בבניה.
מפעל השיכון העממי- מתוך פרסום ממשלתי 1951
תנאים כלליים:
הממשלה תקבל על עצמה להקים במשך 4 שנים כל שנה 12,000 דירות. התחלת הבניה מחושבת של שנת 1952. עד אז יתוכננו השטחים ויוכשרו לבניה וירוכזו חמרי הבנין הדרושים לבנייה וכו’.
הממשלה תעמיד לרשות בניה זו את הקרקע הדרושה או באמצעות הקרן הקיימת או מקרקעות המדינה.
הממשלה תעמיד לרשות כל משתכן משכנתא ראשונה בסך 700 ל”י
צילום אויר של השכונה 1980
ניתן לראות את ”פרדס בחיסכון” מצפון למגרש הכדורגל, את השטח הריק באזור רחוב הברוש, הלוחמים וקיבוץ גלויות.
בארכיון
תיק תכתובות בין המבקשים להירשם לשיכון ותיקים והחברה המשכנת ”נוה עובד” ובין שני הצדדים ומועצת פועלי אבן-יהודה.
פרוטוקולים של ישיבות מועצה הדנים בהרחבת גן הילדים, הקמת בית כנסת לשכונה ומציאת מקורות תעסוקה.
טקס מתן השם לרחוב - קרן היסוד
שיכון יבנאי
יבנאי היה קבלן עצמאי שבשנת 1952-53 קנה את השטח שבו מצוי כעת רחוב קרן היסוד, ובנה עליו שמונה בתים, שנקנו במהלך 1953-54 על ידי משפחות ויגלמן, מלר, סגל, גלר, קדוש, אפשטיין, ז’ולטי. הכניסה לבתים היתה לקראת סוף 1954. השכונה לא היתה שייכת לשיכון הוותיקים, וקיבלה באופן ארעי את שמו של הקבלן - שכונת יבנאי.
הבתים נבנו על אדמת פרדס שנעקר, ובקצה הצפוני של השכונה עדיין היו גדרות התיל שהפרידו בין גבולה הדרומי של אבן יהודה לבוסתן של ערבי עשיר, שביתו היה כנראה במקום שבו שוכן כיום אולם האירועים ”כנען”. מכל מקום, במקום שנמצא כיום גן ע”ש וינקלר על רחוב ההדרים היה בוסתן פרי נטוש. יבנאי השתמש בכסף שקיבל לרכישת אדמות נוספות במורד רחוב השומרון, והניח כמה יסודות נוספים לפי התכנית של בתי השכונה שלנו (כעשרה יסודות) שהשתרעו לאורך דרך עפר מזרחה, פחות או יותר לאורך התוואי של רחוב השומרון. אלא שחלק זה של התכנית שלו נכשל, ומכל היסודות צמחו רק שלושה או ארבעה בתים- מפינת רח’ ההדרים דרומה , בצד צפון של הרחוב . מחירי הבתים בשכונה היו צנועים יחסית והבתים נמסרו לקונים ללא טיח וגימור וללא מטבח ושאר ”מותרות” , שהושלמו על ידם בהדרגה לפי יכולתם. השכונה הקטנה היתה כמעט כשנה ללא חיבור חשמל. לאחר כשמונה שנים כמעט כל הדיירים הרחיבו את הבתים המקוריים, שהיו 60 מ”ר, ובדרך כלל הוכפל שטחם, כל אחד לפי סגנונו, והמראה האחיד של הרחוב השתנה. הרחוב היה ללא מוצא עד ההרחבה הידועה כרחובות העגור והיונה.
האיזור הפראי שהיה בקצה הצפוני של הרחוב - שרידי הפרדס שהיה חושחש ושטח קני סוף ”בוסים) - נעלם לטובת בתים חדשים.
שיכון האזבסטונים
בשנת 1957 קלטה אבן יהודה 82 משפחות עולים, רובן מפולין, שפתחה חלון הגירה לזמן קצר. הסוכנות הקימה עבורם בחודשים יוני- ספטמבר שיכון אזבסטונים, שלעומת התנאים במעברת האוהלים של שנת 1951 היה שיפור גדול. אחרי שנתיים מוקם שיכון חן וכחמישים משפחות עוברות להתגורר בו. חיסול סופי של האזבסטונים הגיע רק אחרי שנים רבות מאד, בהן היה למעשה שכונת מצוקה, עם הקמת שכונת ”רמת היובל”.
שיכון חן
שיכון חן נבנה על אדמתו של זלמן חן, ממייסדי תל-צור, שתרם לטובת העולים.
במסגרת התוכנית לפינוי מעברת האסבסטונים הוקם בקרבת מקום שיכון חן, על שמו של תורם הקרקע. כבר ב1959 החל התכנון, על חלקה 31 בגוש 8016, בשטח 38960 מ”ר. השיכון תוכנן, בדומה לקודמיו שיכוני העולים בעין-יעקב ובשיכון הותיקים, מדירות בבתים דו-משפחתיים קטנים, 50 מ”ר למשפחה, בתוספת שטח מסחרי בקצה המערבי של הרחוב ובית-כנסת שכונתי ובית ספר קטן בקצה המזרחי. בית הספר מהווה היום את מבנה גני הילדים של השכונה.
שכונת בן גוריון ושכונת "מכבי"
בשנת 1974 נבנו לראשונה בתולדות אבן יהודה שיכונים רבי-קומות:
בצפון המושבה, על אדמות מדינה, נבנה שיכון של 104 דירות, שנקרא על שמו של חבר תל-צור מכבי מוצרי-מני, מהידועים במפקדי השיירות לירושלים במלחמת השחרור - ”שיכון מכבי”. אלמנתו ואמו, יחד עם יגאל אלון, השתתפו בטקס הסרת הלוט מעל לוח הנצחה בשכונה החדשה.
במרכז המושבה בנתה שיכון עובדים 48 יחידות דיור בבניינים בני שלוש קומות בפינת רח’ העצמאות ורח’ באר גנים - 36 יחידות לזוגות צעירים ו12 למשפחות מרובות ילדים.לימים נוספו מבנים ובמרכז הוקמו מעון יום וגן ילדים.
שיכון ”מכבי” נזכר לראשונה בדיוני המועצה המקומית בסוף שנת 1962 ומתעורר ויכוח בדבר בנית שכונה במבנים של 3 קומות- ללא תקדים במושבה. לאחר הקמת השכונה מתווסף מבנה חנויות לנוחות התושבים וגן ילדים נפתח במבנה בית הספר לעולים הישן.
האלמנה, הבת ויגאל אלון מסירים את הלוט
קריאת השכונה ע"ש מכבי מוצרי
”סגן ראש הממשלה, מר יגאל אלון, כיבד בנוכחותו טקס צנוע שנערך ליד המושבה אבן-יהודה. גינה מלבלבת, עטורה שיכוני עולים, נקראה על-שמו של מכבי מוצרי ז”ל, מפקד מבצע ’נחשון’, שנפל בקרב הבקעת הדרך לירושלים, בערב פסח תש”ח. ”מפקדו של הפלמ”ח וחברים לנשק, שהעלו את זכרו של מכבי, ציירו דמות קורנת של מפקד רב-תושיה, שנקרא למשימתו הגדולה באחת משעותיה החמורות של הבירה המנותקת, הנאבקת על גורלה. הם סיפרו על עמידתו בקרב, על נסיבות נפילתו. פצוע פצעים אנושים, בג’יפ הפיקוד, אמר בבת-צחוק לרופא שחש לעזרתו: ’אני בסדר, דוקטור, לך וטפל בפצועים האחרים...”.
כשגילתה האלמנה, רחל, את הלוט מעל מצבת האבן שבגינה, ורינת הציפורים שעל עצי האורן הצעירים היתה כמין תפילת ”קדיש” בציבור, ניגש איכר אחד מתושבי המקום וליטף בידו הגרומה את טבלת ההנצחה... ”מכבי חזר היום לתל-צור!...”. כך לאט האיש, כמו לעצמו. לא הרחק מכאן, בראש גבעה מכוסה ”חילפה”, עמד אי-פעם ביתו של מכבי, מן הבתים הראשונים שנבנו בתל-צור.