Finden
 

ציור ממחברת לא ידועה

אבן יהודה בשנת 1934

אפשר ללמוד על מראה המושבה לאחר שנה אחת בלבד של התיישבות ממספר מסמכים המצויים בידינו:
ממכתב של ועד הכפר באוקטובר 1933 מדווח על 163 תושבים, מהם 37 ילדים - 12 בגן הילדים הפועל כבר במושבה והשאר בבית הספר. קיים כבר סניף קופת חולים עממית ורופא, ד”ר ברגמן, מתגורר במקום. יש גם 2 חנויות מכלת, קצב, מסעדה מאפיה ומפעל לצינורות השקיה מבטון. טלפון - אין.
בחודש מרץ 1934 מדווח ועד הכפר על 179 תושבים, 25 תלמידים ושני מורים בבית הספר, 21 בהמות עבודה, 5 פרות, 4 כבשים ו-600 עופות.
יש כבר 24 בתים בנויים ו45 משפחות עדיין שוכנות בצריפים.
גם מנאומו של בכר בביקור הנציב העליון באבן-יהודה במלאת לה שנה אנו יכולים ללמוד הרבה על מצבה - בכר מדווח על 25 בתים ו-40 צריפים, 200 נפש, מהם 40 ילדים.
שתי בעיות מרכזיות הוא מעלה בפני הנציב: הקדחת (ומבקשו לזרז את פרוייקט ייבוש ביצות הפאליק) והניתוק בימי החורף (ומבקשו לזרז סלילת הכביש הראשי).


 

רשימת המתיישבים

 

עפ"י הרשום בפרוטוקול

דוד שפירא (ויונה)
יעקב גלבגיסר (ושרה)
שמואל בוכמן
יצחק איזנשטיין
דוד בן-שלום (ורבקה)
דב הופמן
בן-ציון גירון
שמואל הרשנסון
יעקב מריין
אריה גרינברג (ורחל)
אריה ויטנברג (ורעיתו)
זלמן גולדנברג (וצפורה)
יצחק רוזנצויג
מאיר פולק
יעקב ברשד (וחנה)
יוסף שיינוק
זליג סוסלינסקי (ורעיתו)
שמואל קמינר
יוסף קימל (וגאולה)
אברהם קפלן (וחיה)
בן-ציון וידרו
יצחק בוקששתר (וחנה)
אברהם שמש (ופנינה)
דב אקר (ושושנה)
אליהו דויטש
יוסף זילברגלד
אברהם לוי (ורחל)
אבינועם ריקלין (וצפורה)
ברוך לרר (ומרים)
יצחק הולנדר (וחיה)
נחמן אדסמן (ואסתר)
מרדכי שניאורסון (וחנה)
אברהם סגל (ושושנה)
פנחס גולדר  
 בר-כוכבא קריניצי
יוסף שנדר (ורחל)
ישראל אפשטיין
משה וינקלר (וחוה)
יחיאל זלינגר (ושושנה)
זאב ירקוני
יעקב חקלאי (ומתיה)
דוד קליין (ומאשה)
צבי שנהבי (ולאה)
דוד בן-יעקב (ויונה)
שאול כהנוביץ’
עקיבא פרנקל (ומלכה)
זלמן שפוטהיים (ושושנה)
אהוד בן-אהרון
מרדכי לובצקי (ושרה)
כרמי לוי (ודבורה)
מאיר בכר
אביגדור גלימבוצקי
יהודה בכר (ומתילדה)
מיכאל טומשיין
משה צוקרמן (ומלכה)
שלמה קפלן-כהן (ויהודית)
ישראל אפריל (ורעיתו)
משה בן-ארויה (ואסתר)
אברהם הורוויץ
אברהם מוסקוביץ’
דוד פילוסוף
בנציון לוי (ודבורה)
אברהם בנין
שמעון בנדל
שמעון גפן
משה קריזברג
דוד צלליכין
משה תורג’מן (ורחל)

 

 

 

בארכיון

בתיק עיתונות: מאמרים מהעיתונות היומית בשנים האלה אודות אבן יהודה.



 

 

הגרלת החלקות

”קבענו יום להגרלת המגרשים” - מוסר סגל - ”התאספו כל 43 החברים. שוב בחרו בוועד פעולה ושוב שנדר ואני נבחרנו. שנהבי עוד לא היה. הכנו הגרלה בשני כובעים: כובע אחד למגרשים וכובע אחד לחלקות. כל אחד ניגש בעצמו לכובע והוציא פתק. אחד למגרש ושני לחלקה. אנחנו - אלה שהיו פה הראשונים בצריף - אן-בלוק (ביחד) עם אלה שבאו בינתיים - שאול כהנוביץ, צבי שנהבי, יוסף קימל, הירשזון אחד, יוסף שנדר, ישראל אפשטיין ומשה תורג’מן”.
”כבר היה ערב” - סיפר אפשטיין - ”וכל אחד רצה לראות איפה המגרש שלו ואיפה הפרדס. אני הלכתי ומצאתי את החלקה שלי וראיתי... שלושה ואדיות ענקיים. וחשבתי לעצמי... איך? אבל ראיתי שהמגרש, אחרי הכל, עומד במקום לא רע. שנדר, שלמה כהן, אברהם קפלן ואני בגוש אחד”. ”לאחר שהגרלנו את המגרשים” - סיפר סגל - ”קיבלנו הודעה: ’לשום אדם אין רשות לעלות על המגרש בלי מכתב ממרכז ’בני-בנימין’, המאשר שהוא בסדר עם התשלומים’. היו כאלה שהיה להם, כמו יצחק בוקששתר. לאחרים היו מאה לירות, שבעים, חמישים... ואני, אני הכנסתי 10 לירות”.



 

 

המתיישבים

מרדכי אלקיים תיאר את סוגי המתיישבים וזו דעתו האישית: ”הטיפוס הבולט היה הטיפוס הגלילי. אלה, הלכו ברחוב ואף פעם לא אמרו שלום אחד לשני וגם לא לאחרים. כששאלו אותם למה? - ענו: ’זה לא מובן? יש לי משהו נגדך? אז בשביל מה צריך להגיד שלום?’ אותם אפשר היה להכיר על-ידי זה שהם דיברו בבית דגושה (שבְּעים ושבְּעה זבּובּים סבּבּו חלבּ לבּן). היה להם נסיון עם הערבים. בחלקם היו משגיחים ב’הנוטע’ וקבלנים להבאת זבל מהערבים.
בני מושבות יהודה, ראשון ורחובות ואפילו פתח-תקוה, היו טפוסים מסוג אחר. יותר מתקדמים ופחות מעורים בחיי השכנים.
הסוג השלישי היו פועלים במושבות, ובהמלצת האיכרים התקבלו כמתיישבים. והיו גם בעלי מקצוע, בעיקר נגרים, שכאילו ידעו מראש שבאבן-יהודה תהיה בנייה והם יהיו נחוצים. שפוטהיים ווידרו היו הראשונים. היו גם כאלה, כמו שנדר ואפשטיין שהתמצאו באינסטלציה של מים, הניחו את הצינורות במושבה ובפרדסים. היו גם סוחרים, כמו אקשטיין, שבאו להקים בתי מסחר באבן-יהודה. לימים היה מקום למסעדה גדולה במקום ואז, בא פוגרבינסקי והקים אותה. כמעט כל הבאים היו נאלצים לעשות - מה שנקרא היום - ’הסבה מקצועית’, למקצועות שנדרשו לפי צרכי המקום והזמן. אנשי אבן-יהודה לא היו ’סתומים’, לא שקטו על שמריהם הסתגלו והתפתחו והרוויחו את לחמם בצורה מסודרת”.



 

 

בני הר - טוב

על הצטרפות בני הר-טוב להתיישבות סיפר רפאל בן-ארויה: ”סיימתי חוק לימודי במקווה-ישראל. עזרתי להורים לשקם, עם כל תושבי הר-טוב, את הריסותיה ממאורעות 1929. והנה באו מ’בני-בנימין’ לרשום צעירים מהמושבות להקמת יישוב חדש. אבי רשם אותי להתיישבות. הגעתי עם עוד בחורים מהר-טוב: משה גירון, אברהם לוי, מאיר בכר (יהודה בכר, שכבר ביקר קודם במקום, הגיע מאוחר יותר). זו היתה ’העלייה הראשונה’ מהר טוב לאבן-יהודה”.
מרדכי אלקיים היה בין הראשונים שעלו על הקרקע. הוא נסתפח אל הגרעין מהר-טוב. ”בשנת 1929” - סיפר מרדכי - ”טיפלתי בפליטי המאורעות מהר-טוב, שהתאכסנו בבית-הספר ’גאולה’ בתל-אביב, בו לימדתי. כשהם חזרו לשקם את מושבתם נשארתי איתם בקשר, בעיקר, עם אחת הבנות ומשפחתה, שאליהם הייתי נוסע לשבתות. כשהופיע עובד בן-עמי מטעם ’בני-בנימין’ ו’הנוטע’ לרשום מועמדים לאבן-יהודה, רשם אותי אבי הנערה שלא היו לו בנים בוגרים. גם משפחת מכנס, שהיתה מיודדת עם משפחתי, תמכה ועזרה לי. ”אומנם השקפותי היו שונות מאלה של ’בני בנימין’, אך אז לא ידעתי כלל על מפלגות ואף לא היתה חלוקה ברורה בין דעות האנשים ביישוב. כמדריך ב’הגנה’ נתחזק מעמדי במקום”.

 

בארכיון חומר רב על הרטוב.

קריאת סיפורו של שבי גיא-רון.


 

 

מתחילים לבנות בתים

”משקיבלנו את המגרשים” - כך אמר סגל - ”התחיל כל אחד לבנות צריף על המגרש שלו. החלו להביא את המשפחות. כשבאתי אל שושנה ואמרתי לה שנוסעים, שאלה: ’שם כבר גמור?’ - השבתי לה שגמור. לקחנו אוטו, העמסנו את הדברים ואת שתי הבנות. זה היה יום חמישי, וכדי שלא יהיו לנו בעיות הכינה את האוכל לשבת. לקחנו גם אורח לשבת, את צבי שנהבי השכן שלנו. כשהבאתי אותה לצריף, לא היה גג ולא היתה ריצפה. אך היא קיבלה הכל באהבה.
הצריף שלנו היה 4X6 מטר ובו חדר מיטות, חדר לשתי הילדות, מטבח והכל... מלא חול. החול חדר לכל מקום. כביש במושבה אין ועשבי החילפה עד למעלה מהראש. כשהילדות היו יוצאות לא ראו אותן”.




 

 

 

באסיפה הכללית של המתיישבים, מיום ה-12.2.1933, הודיע חבר המרכז יצחק ד. זילבר שאם תוך שלושה ימים לא יציעו הצעות מקומיות לבניית הבתים בקבלנות תימסר הבנייה לקבלנים מבחוץ. על כך ענה לו צבי שנהבי שישנה קבוצה של חמשת חברי המקום, שמוכנה לקבל על עצמה את הבנייה.

זילבר החליט לבדוק את מחירי ההצעות וקיווה שמחירי החברים יהיו הזולים ביותר.
באותה אסיפה הוחלט שניגשים לבניית אטליז, מאפייה וחנות מכולת. עבודת הבנייה תימסר לקבלן. כשייבנו הבניינים יקבלו אותם בעלי קונצסיות, תמורת תשלומים חודשיים למושבה. הוטל על כל מתיישב להכניס לירה אחת למטרה זו. יוסף שנדר הביא הצעה שלא להרשות בניית חנויות רבות ולרכז אותן במקום אחד קבוע.
”את קבוצת הבנייה הקים מרדכי שמואלי. הוא לא היה ממתיישבי המקום, אך רכש מגרש מ’הנוטע’ ובנה לעצמו בית ארעי.
שמואלי גיבש קבוצת בנאים: אברמ’לה קפלן ושלמה כהן, שידעו את המקצוע, שניהם היו בנאים בתל-אביב, כרמי לוי ויוסף זילברגלד. שפוטהיים ווידרו היו נגרי בניין שידעו היטב להכין את הקרוקבות והקונסטרוקציות של הגגות, יוסף קימל, זלמן גולדנברג ולובלינר היו טייחים, האחים ריבובסקי, שבאו מאוחר יותר, היו בנאים מקצועיים ומומחים גדולים.
הבתים נבנו לפי סטנדרט (תקן) ומתכונת מסויימים. אך גם כאן בלטה עצמיותם של החברים. רבים הקימו את ביתם לפי צרכיהם ואפשרויותיהם הם. שמואלי הקבלן היה איש נוח ומתחשב. ’עסקים’ גדולים הוא לא עשה כאן והרבה אנשים נשארו חייבים לו כסף”.
באסיפה, שהתכנסה ב-26.2.1933, הוחלט שעל כל קבלן לקבל פועלים באמצעות הלשכה המקומית. במקרה של סכסוך בין הקבלן ללשכה, יובא הדבר לבירור בפני המרכז.
ב-18.3.1933 דנו בבניית בית ציבורי, בית-ספר, והוחלט שכל אחד יתן לירה ותיבחר ועדה לטפל בעניין. באסיפה לאחר 5 ימים דנו בשאלות הרעפים ויחסי הקבלן עם הלשכה. הוחלט לתת לקבלן חופש רק אם אין הלשכה מספקת לו פועלים.
בן-ציון וידרו התמרמר שמדברים על פעולות אולם מעשים - אין. ”היינו מה שנקרא ’עם עובד’. כל אחד בפני עצמו, אך כל האנשים היו חרוצים מאוד. לא נזקקו, אף לא פעם אחת, להביא בעלי מקצוע לאבן-יהודה. נטיעה ובנייה, הכל ידעו לעשות כאן”.



 

 

אייזנשטיין מספר על בניית הבתים

”את הקבלן מרדכי שמואלי פגשתי כששנינו אכלנו אצל מאשה קליין. סיפרתי לו שבמשק של הורי בבת-שלמה, הייתי בונה משהו. אני יודע להחזיק כף ופטיש וזה היה מספיק. היו לו בנאים מומחים מעין-ורד - המושב שעלה על הקרקע כמה ק”מ מאיתנו. גם להם עוד לא היה כלום, חוץ מהמוסדות המיישבים. הם יצאו לעבודות חוץ בשביל להרוויח כסף. כך התחלנו לעבוד איתם וללמוד את המקצוע. המשכנו כך איזו תקופה עד שהתארגנו לקבוצת בניין כקבלני משנה. היה לנו אחד מכפר הס, תאני שמו, שהיה מומחה לתבניות הטברות (שלתוכן יוצקים את הבטון) ולבנייה בלבנים ובבלוקים. ידע איך למדוד ואיך לקרוא תוכנית. ביקשנו את הבנאים מעין-ורד שישבו בבית. הם לא היו מרוצים, אבל לא היתה מספיק עבודה.
”אז, את הכל עשו פה. עוד לא היו מכונות ואפשרויות להביא בלוקים מוכנים. אריה גרינברג קיבל את העבודה מהקבלן, אבל לא התחיל לעבוד לפני ששאל אותי אם אני מסכים, כי לבד הוא לא יכול היה לעשות את זה. היתה זו עבודה קשה, אבל הרווחנו טוב. הוא קיבל עליו לעשות את כל הבלוקים ולהעביר אותם לכל מגרש ומגרש. היינו שותפים, ערבבנו את המלט, החול והזיפזיף במכונה קטנה. יצקנו בלוקים לעשרה בתים ואחרי זה עברנו לעבוד בבנייה עצמה.
”בעלי המקצוע היו יהודים, כאן לא היתה עבודה ערבית בכלל.
”הקבלן הביא תוכניות ולפי התוכנית הזו נבנו כל הבתים הראשונים. אחר-כך קיבלנו בניית בתים בודדים בלי הקבלן. למדנו לקרוא תוכניות ולמדנו לעבוד לבד בלי בעלי המקצוע. את בית-הספר, את בניין בנק לאומי, הבניין של ’הנוטע’ - בנינו אנחנו, קבוצת הבניין.
”כשעבדתי בבניין התחלתי לבנות את הבית שלי. פועל חפר את הבורות ליציקת היסודות. לאט לאט יצקנו, מילאנו בחול והקמנו את הקירות. השלד נשאר עומד ימים רבים. לאט גמרתי שני חדרים, טיח, חלונות, ועברתי לגור בבית. כשיצקתי את הבטון יצקתי בחצר מסגרת וכתבתי 17.1.35.
בעבודת הבניין הרווחנו טוב. 50 או 80 גרוש. ב-15 גרוש אפשר היה להתקיים וכך חסכתי”.



 

 

קבוצת בנאים

”בין הבנאים היו” - זכר אריה גרינברג - ”דוד קליין, אבינועם ריקלין, יצחק אייזנשטיין, אברהם לוי, אברהם קפלן, שלמה כהן ולבסוף הצטרף גם שלמה ריבובסקי; את הלבנים, עשה בעיקר ברוך לרר. בלוקים הייתי מכין עם דוד פיליפוב, הטייח היה יוסף קימל, מכין הטיט והמגיש היה יחיאל לובלינר, בין הנגרים היו זלמן שפוטהיים ובן-ציון וידרו. את הרעפים הראשונים עשה בן-יעקב, אחריו גם יצחק חרפק (הרפז) שהיתה לו מעין תעשייה זעירה, הצבעים היו יוכביץ וישראל גרינשפן. בצבע שמן לא השתמשו. את הקירות היו מסיידים בלבד.
העבודה אצל שמואלי היתה יומית והכנת הבלוקים נעשתה בקבלנות. את עבודת החשמל עשה שלמה אודלסמן ואת האינסטלציה יוסף שנדר וישראל אפשטיין”.
יצחק שנדר שהיה אז ילד סיפר: ”את חוויית בניית בתינו חווינו כולנו, כי כולנו היינו שותפים לה. ראשיתה באורחות הגמלים שהוביל בדואי רכוב על חמור. גמל-גמל הגיע בתורו למקום המסומן בחצר. הבדואי היה מושיט את ידו ומחולל פלא - משיכה אחת בחוט השפגט היתה מתירה את השקים והזיפזיף היה ’נשפך’ ארצה. הערימה היתה הולכת וגובהת ואנו הילדים, מצאנו שעשוע נוסף: לרוץ בין הגמלים, לנתק את החבל המקשר אותם לשיירה ואז, כמובן, לברוח מן הנבוטים (האלות) שבידי הבדואים. בשלב זה החל אבא לבנות את הטבארות ליציקת הבטון. המלט הגיע וברוך לרר ויוסף קימל החלו לייצר לבנים במכשיר יד פשוט. תפקידנו היה להשקות את הלבנים לשם חיזוקן וסידורן בקבוצות לקראת הבנייה. הבנאים הגיעו, מדדו וסימנו, חפרו ויצקו את היסודות והעמודים. אנחנו השקינו אותם והגשנו לבנים, כמו בשיר ’הבו לבנים, אין פנאי לעמוד אף רגע’, השתתפנו בכל השמחות: ביריית אבן הפינה, יציקת הגג וחנוכת הבית”.




בניית בית הספר

אנקדוטה שסיפר משה בירנבוים

”כשיצקו את גג בית-הספר כל המושבה היתה מגוייסת. חומרי הבנייה, המלט, החצץ והחול היו מוכנים, מכונת ערבול הבטון עבדה ללא הרף וקבוצת הבניין ניצחה על המלאכה. התחילו את היציקה עם בוקר. בערב הדליקו פנסים והמשיכו אל תוך הלילה. בבוקר שלמחרת המשיכו לעבוד. הסתכלתי על הדרך והנה אני רואה חתיכה, כזו יפה, עולה. היא היתה לבושה יפה, מגונדרת בכובע קש עם פרחים, לא כובע, ’פרדס שלם’ היה לה על הראש! אני הייתי נמוך מאוד והיא היתה תמירה שכזאת. הסתכלתי עליה מלמטה למעלה והיא שאלה: ’ילד, אולי אתה מכיר פה את יצחק אייזנשטיין?’ אמרתי לה שכן, ושאלתי: ’מי את?’ - היא ענתה: ’אני כלתו’. - איזו כלה יפה! מי ראה אצלנו כאלה גברות? עם שמלה ו’פרדס’ על הראש. לקחתי אותה לבית-הספר, כשעבודת יציקת הגג עדיין נמשכה. אייזנשטיין, קפלן, ריקליו וכרמי לוי, חברי קבוצת הבניין, עשו את המלאכה המקצועית. החתן, יצחק אייזנשטיין, אפילו לא הסתכל עליה. היא היתה משהו. אומנם באה ממסחה, אבל בנתניה קישטו אותה לכבוד החתן”.




 

 

תחבורה

ישראל אפשטיין העלה בזכרונותיו: ”בתקופה הראשונה שירות התחבורה היה של חברת ’הגליל’, היא הקדימה את ’השרון המאוחד’ ואת צבי שנהבי שלנו. הנהג היה בחור מאוד נחמד בשם מנדל. הוא היה יוצא מאבן-יהודה מוקדם בבוקר. נשאר כל היום בתל-אביב ומטפל בכל מה שנתבקש: לזה קנייה, לזו תרופה, תיקון נעליים, כפי שנאמר ’משרוך נעל...’ הוא היה ממש מלאך וחבל שכאשר התחיל השירות מנתניה הוא עזב אותנו”.
יעקב תמרי, מן המייסדים, סיפר: ”נסענו ב’אוטובוס’ שחציו שימש כמשאית קטנה וחציו - על שני ספסלים צמודים לאורכו - לנוסעים. הנסיעה ארכה כחמש שעות אם לא שקענו בדרך בחולות, או לא נכנסנו לוואדי מוצף מים.
הדרך מתל-אביב עברה דרך פתח-תקוה, כפר-סבא, טירה, תל-מונד ומשם בדרכי עפר וחול וללא כביש סלול, עד לנקודת ההתיישבות.החורף הראשון, חורף 1933, היה קשה מאוד. האוטובוס היחידי עם נוסעים ואספקה, שצריך היה להגיע מתל-אביב לפנות ערב, בושש לבוא. כשראיתי שהחשיכה כבר ירדה והאוטובוס על נוסעיו עדיין לא הגיע, לקחתי את הסוסה ורכבתי לכיוון ביתו של הערבי חרי מנסור (העומד עד היום בכניסה לבני-דרור). שם עלה הוואדי הגדול על גדותיו והאוטובוס עמד מעברו השני ולא יכול היה לעבור. המחזה היה עגום. האנשים עמדו חסרי אונים ולא יכלו לעבור את הוואדי. נכנסתי עם הסוסה לתוך הוואדי, חציתי אותו והתחלתי להעביר את האנשים אחד אחד, על הסוסה, אל הצד השני של הוואדי ומשם ברגל, הגענו הביתה עייפים ורטובים, בשעות המאוחרות של הלילה”.



משה מורגנשטרן - האוטובוס שקע

שנהבי הנהג

על המתיישב צבי שנהבי שהיה לנהג, סיפר בן-אהרון: ”שנהבי היה נהג. היה לו אוטו והוא היה נוסע בבוקר וחוזר בערב, וממלא את כל השליחויות שלנו. כל בקשה של מי מאיתנו היה קונה ומביא, ויחד עם זאת גם את החדשות האחרונות. כל המושבה היתה עומדת ומחכה לאוטו שישוב. שנהבי היה נוסע דרך קלקיליה ושם היה קטע מהדרך שקראנו לו ’קיר המוות’ (כשם מופע אופנועים ב’יריד המזרח’). בקושי היה נהג יוצא משם- אך שנהבי זה הצליח תמיד לצאת מהבור הזה. חוץ מפעם אחת שם ארב לנו השודד אבו-ג’ילדה ועצר אותנו. הוציא אותנו מהאוטו, העמיד אותנו בשורה ושדד אותנו”. (לשודד אבו-ע’אנם, בן הכפר מע’אר, היתה צלקת מהצלפת מגלב-עור על פניו מידי איש ”השומר” ונקרא לכן ”אבו-ג’ילדה”. שודד הדרכים היה לדמות לאומית נערצת על-ידי השבאב הערבי).
”צבי שנהבי” - סיפר יענקל’ה גור - ”היה מוסד! הוא היה נהג מעולה, נהג של כביש ונהג של חולות, ששר כל הדרך פרקי חזנות, אוסף ומביא, יום-יום מתל-אביב, את כל הבדיחות האחרונות ומספרן בהומור ובחן רב. גג ה’אוטובוס’ שלו היה בעל חיזוקים מיוחדים, כי עליו העמיסו את כדי החלב. ההעמסה נעשתה ליד מדרגות שהיו במקום שנמצא היום בנק הפועלים. בפנים היינו צפופים יותר מבקופסת סרדינים. כילדים, השתדלנו להגיע לספסל האחורי כדי שנוכל לשבת. אבל זה לא הועיל, כי תמיד ’הידרנו פני זקן’ ונסענו את כל הדרך בעמידה. יום-יום היינו מחכים לבואו של הקשר היחיד שלנו עם העולם החיצון ומקבלים אותו בשירה. קטע העלייה עד למרכז המושבה היה ונשאר, זמן רב, דרך חולות, היו משקים ומקשים את הקרקע אך לא תמיד זה עזר. שנהבי היה שוקע וצריכים היו לדחוף את האוטו”.

 

עוד סיפור על נסיעה באוטובוס - מרים בן - יעקב 2010



מאת משה מורגנשטרן

עוד אגדות שנהבי

”הנסיעה” - הוסיפה יעל - ”היתה מאוד מייגעת ומעלה אבק. אמי, חוה וינקלר, שבאה מן העיר הגדולה, רצתה למרות שעבדה במשק, להישאר אלגנטית. היא היתה מתעטפת בחלוק ובהגיעה לתל-אביב היתה מסירה אותו ומחליפה נעליים, ואז נראתה כגברת עירונית לכל דבר. היא היתה האשה היחידה במושבה שהיה לה כובע ’פלורנטין’. כובע זה היה עובר בין הנשים שנסעו לתל-אביב”.
”כשהיינו קטנים” - נזכר אביהו קפלן - ”הדרך לתל-אביב היתה ארוכה ומעייפת. היינו נוסעים בבוקר, לנים אצל הדודה וחוזרים למחרת בערב. בדרך היינו מנדנדים: ’אמא, אני רוצה פיפי’. אמא היתה מעבירה את הידיעה לשנהבי וכשזה היה מוצא מקום נוח לעצירה היה צועק בקולי קולות: ’נו, ילד, תעשה כבר פיפי!’ - ומוסיף: ’זה הדבר היחידי שיוכל לעצור לי את האוטובוס’. כשהיינו מחכים לבואו היינו מותחים את המבוגרים וצועקים: ’שנהבי הגיע!’ - ומוסיפים: ’בשין, קוף, ריש!’”.









שחזור האוטובוס עם תמונת שנהבי במוזיאון

מתוך סיפורה של רחל מכבי "חול ואלונים"

ביום בהיר, זוהר וחמים של סתו מאוחר, הביאני המקרה לסימטאות תל-אביב, ופני מועדות אל אחת המושבות, המסתתרות בין פרדסים צעירים עדיין, בשרון הצפוני.
בימים ההם, בטרם תוקם התחנה המרכזית, יצאו האוטובוסים ליעדיהם השונים, מבין סימטאות המרכז המסחרי הסואנות. נדחקים ודחופים, הגיעו המתעתדים לנסוע, כל אחד ומטענו על שכמו – כלי עבודה, מיצרכי מזון, זרעים, פיילות, חבלי שמשון, זגוגיות למנורות נפט; על במה מוגבהת, צוות מצחצחי נעליים עסקו במירוק נעליהם של בני המושבה שזה עתה הגיעו, נושאים על סוליותיהם אדמה בשלל גוני שדותיהם – קשת של חום, אדמדם ואדום חלוד.
נדמה לי, שמראה רכבת-הרים מהמפוארות ביותר לא עשוי היה להעניק רשמים מגוונים יותר מתיבת נוח עתיקה, הבלה והמאובקת אליה נחפזו להידחק ולשבת באנחה, האמורים לצאת ”לשממת השרון הצפוני”. ספסלים מסביב, ואיצטבה לחפצים מעל – גם אלה גם זו נוצלו עד לא שיור רווח כלשהו. מדור חשוב והומה היה הגג – מסתייעים בשריריהם ובסבלים התימנים אשר המתינו בקרבת המכוניות באורך רוח:”רוצה סבל, אדון? – לא רוצה, לא צריך, תעשה לך לבד, ויעזור השם, יתן לך הרבה ג’וח, תרים הכל למעלה בלי תקח סבל בכלל...”- מטפס למעלה הנוסע העמוס, וגורר אחריו את צרורותיו אשר מימדיהם מונעים הכנסתם אל תוך האוטו. סחיבה, אנחה, מיבצע לוליני וכמה חבלים, ודין ודברים מלמעלה עם הנהג העומד על סף המדרכה, ידיו על מותניו, כובע המצחיה נטוי לצד ועין אחת עצומה, לאמוד את נפח החבילה – ”תשלם, יה חביבי, 20 גרוש בעד ההר הזה! מה? נדמה לך שהאוטו לא מרגיש כשהוא סוחב את כל הרכוש שלך? זה בחינם כל זה? שווה יותר ממך, ותשלם, ואבוה!” 
...כיון שבימים ההם טרם הושלם כביש חיפה – תל-אביב היה על נהג המכונית להוכיח את יכולתו בנסיעה חופשית..ממש בטרם יגיע לתל-מונד. עקוף, טפס על ”קיר המוות” שבין הפרדסים, שקוע בבוץ, או נחות נחיתה רכה המעלה ענני חול, אל בין השדות אשר ייתכן שמעולם לא נחרשו עדיין, ובהן החול הרך מתכסה בגלי חילפה השחה בפני משבי הרוח.



אפשטיין הסניטר האנטי - מלרי

קדחת

”מקרי מחלה חמורים לא היו. היינו כולנו צעירים ובריאים, חוץ מהקדחת. היו ימים שנדמה היה כי כל תושבי אבן-יהודה שוכבים בבתיהם וקודחים”.
ישראל אפשטיין שהיה סניטר אנטי-מלרי נתבקש לבדוק את הנגע בשטח. ”מקור הקדחת באזורנו” - הסביר אפשטיין - ”הוא הפאליק, או בעברית ’נחל פולג’. זהו נחל איתן שנביעתו מתחילה מצפון לרמת-הכובש, זרימתו בכיוון צפון-מערב, ונשפך לים ליד אודים. הקטע האחרון שלו, המושך מים כל ימות השנה, נכלל היום בשמורת הטבע נחל פולג.
הקדמונים שסבלו ממארת הקדחת, הבינו שמקווי המים הם מדגרה ליתושים. בתקופת הרומאים, כנראה, היו תעלות ניקוז שאיפשרו למים לזרום אל הים. נכרתה גם פירצה למים ברצועת סלעי החוף והצלבנים קראו לה רושטיה (Rochtaille בצרפתית ופירושו ’סלע חתוך’). כך הצטמצמו שטחי הביתה והסביבה הלכה והבריאה, עד לשנת 1291, בה נכבש האזור על-ידי הממלוכים ולאחר-מכן יורשיהם, התורכים. שליטים אלה, כתוצאה מהמלחמות ומרשלנותם, הזניחו את האזור כליל. מוצא המים נסתם, יתושי האנופלס שלטו ומארת הקדחת שבה להכות בבני-אדם. ונוספה עוד צרה - בריכות ההשקאה הקטנות שנבנו בפרדסים, החלו משריצות, אף הן, יתושי אנופלס”.
יצחק שנדר, שאבי-אביו ואחות-אמו הלכו לעולמם מן הקדחת, סיפר: ”קדחנו לעיתים תכופות והיו תקופות שכל בני המשפחה והדיירים שכבו ורעדו. בלענו המון כדורי כינין (תרופה המופקת מקליפת עץ הכינין הטרופי) עד כי הפיגמנט (צבען העור) הצהיב וצלילים צורמים נשמעו באוזניים. כל בגדי החורף החמים והכיסויים לא עזרו. החום הגבוה וההזעה, הרעדה והצמרמורות, נמשכו כל עוד נערך הקרב בקירבנו. החום גרם להזיות ולעיתים אף לחלומות בלהה. המחלה היתה כה מתישה, עד כי בקושי יכלו המבוגרים לחזור לעבודה ואנחנו ללימודים. ישראל אפשטיין היה יוצא על סוסתו היפה להדריך את תושבי האזור בפעולות מנע להתגוננות בפני המחלה. היינו מחפשים את היתושים בכל פינות הצריף ומתחת לרהיטים, בעזרת פנס כיס, כדי להשמידם. שנים סבלנו...”. המשיך אפשטיין: ”כסניטר אנטי-מלרי נתבקשתי באחת האסיפות להתנדב ולראות מה המצב ומה ניתן לעשות. המסקנות היו ברורות: לייבש היטב, לאחר כל השקאה, את הבריכות הקטנות של הפרדסים; לייבש את הביצה הקטנה שהיתה בין הפרדסים ובאשר לפאליק, היה נחוץ תקציב גדול, שצריך היה לדרוש משלטונות המנדט. דיווחתי לבן-עמי בנתניה וביקשתי, שיבדוק אצל הנציב העליון מה ניתן לעשות למען ייבוש הביצות.
הלכתי באבן-יהודה מחצר לחצר בדקתי והסברתי. מסרתי דיווח מלא לפרידלנדר בנתניה, שהיה אחראי לנושא”.


צייר משה מורגנשטרן

 

שושנה זלינגר נאנחה: ”חלינו כולנו במלריה. היתה לנו טרציאנה וטרופיקה. ידעתי את היום בו אקבל את ההתקפה. קמתי מוקדם בבוקר. בישלתי מהר, שטפתי מהר את הרצפה, כדי שאוכל עם ההתקפה, להיכנס למיטה, לרעוד ולקדוח והבית יהיה מסודר.

במלחמה בקדחת היה לנו מזל. מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים. באזורים (מחנה דורה) היה בית-הבראה לחיילים בריטים. הם סבלו מאוד מהיתושים ועשו די.די.טי. ברדיוס של 5 ק”מ סביבם. הם ריססו בכל מקום. עברו מבית לבית, ריססו את הקירות ונלחמו במקור, בפאליק. האקליפטוס לא עזר, הריסוס עזר”.







מחברת לא ידועה

ביצות הפולג = ואדי פאליק, או ברכת רמדאן

מתוך העיתון ”דואר היום”, 28/4/1935 :
”לשכת העיתונות פרסמה את ההודעה הבאה: הנציב העליון נסע ביום ששי לבירכת ראמאדאן, וואדי פאליק, כדי לראות את עבודת הייבוש המוצאת לפועל במקום זה על ידי מחלקת הבריאות. מטרתהתוכנית היא להפוך את המחוז הזה למקום הגייני ולאפשר את פיתוחו החקלאי באמת מידה יותר גדולה, וכן גם להכשיר לעבודה חקלאית שטח של 8000 דונאם שהיה במשך שנים לקן של מלריה.”







 

 

בריאות

אהוד בן-אהרון נזכר ”איך נולדו הילדים של גאולה ויוסף קימל. לא היה רופא. מאיר פולק יצא בדהרה על סוס להביא את הרופא. כשהוא חזר איתו, היולדת כבר שכבה במיטה אחת והתינוק בשניה. הרצפה היתה רחוצה והכל היה בסדר והרופא הלך כלעומת שבא...”.
”למדתי לטפל בילדים” - סיפרה חוה וינקלר - ”בטיפת-חלב במגדיאל (כיום בתחום הוד-השרון) וידעתי שכל תינוק הוא משהו מיוחד. פעם, כשעוד לא היה כאן רופא, יצחק’לה קפלן היה חולה מאוד. אמרתי לאברהם, האבא שלו: ’סע העירה ותביא כדורי קלציום (סידן) ואני אלמד אותכם לעשות גבינה לתינוקות. אבא של יצחק נסע והביא. לקחתי את הכלים המיוחדים שהיו לי ועשיתי להם גבינה. ובאמת הילד הבריא תוך כמה ימים”.



משפחת ברגמן

רופא

אברהם סגל: ”הרופא של ’קופת-חולים עממית’ (שהיתה קופ”ח של המושבות והפכה ל’קופת-חולים מאוחדת’- ראה במדור ”מוסדות”) נשלח אלינו. הוא יצא מנתניה ב-7 בבוקר, אבל החמור עליו רכב הלך ככה... ובצהריים הגיע לשבט הבדואים של הפאליק. הרופא לא ידע בדואית ובדואים אז לא ידעו עברית. הרופא ראה ילד עם טרכומה (גרענת לחמית-העין המדבקת), הוציא כלים מהתיק וטיפל בו. הביאו לו עוד ילד ועוד ילד, אבל בסוף הוא הצליח להסביר להם שהוא רוצה להגיע לצריף שלו. הוא הגיע, הצטדק בגרמנית: החמור הזה לא מבין כלום...
הבדואים כבר ידעו מתי הביקור השבועי של הרופא והיו באים אליו לצריף הציבורי, בו הוקצאה לו פינה”. 
הרופא התושב הראשון היה דר’ ברגמן. ”פעם באתי לחנות של מריין” - תיארה חוה וינקלר - ”פגשתי שם כזה גבר אריסטוקרט ויפה תואר. עשו לי הכרה איתו ושוחחנו בגרמנית. לאחר השיחה עימי הסכים לבוא לכאן ולהיות הרופא שלנו.. דר’ ברגמן גר בצריף הגדול, הפולני, עד שבאה המשפחה שלו. פעם הוא חלה בעצמו. הלכתי לטפל בו והאנשים חשבו שיש לי פלירט איתו. אשתו הצעירה הגיעה עם שני ילדיהם ישר מהאוניה לחולות אבן-יהודה. המשכתי לטפל בהם. כשהם עברו לגור בצריף של פיניה גוולדר, הלכתי לסדר להם את הצריף. אשתו של דר’ ברגמן היתה ’שלימזל’ כזאת, שלא ידעה להרים קש מהאדמה. וזו היתה בחוג של נשים סוציאליסטיות!
”כשהגיע הליפט הגדול שלהם - ארגז שדמה לחדר ובו כל החפצים - הם לא נכנסו לצריף. את חדר השינה העשוי מהגוני (עץ התולענה המובחר שצבעו אדום-חום) איחסנו אצל רבקה ויוסף אקשטיין, את הספרייה הנהדרת שלהם איחסנו אצלי בבית.
כל הציוד הרפואי שעמד לרשותו היה ארגז אחד של תרופות”.
”במקום שגרה היום משפחת גבעון, גר בדואי” - המשיך סגל - ”כולו עצמות; היתה לו פרה אחת, כולה עור ועצמות; וגם סוס היה לו כמו לדון קישוט - עור ועצמות. בדואי זה אמר לי: ’יה חוואג’ה, יש כאן הרבה יתושים. אתם כולכם תמותו פה. לא חבל על הילדים?’ אמרתי לו: ’יש כאן הרבה יתושים, אבל אנחנו לא נמות’”.



 

 

בית עלמין

”בבוקר אחד” - המשיך סגל - ”עוד כשגרנו בצריף הציבורי, אחרי חלוקת המגרשים, אני פותח את העיניים ורואה את שנדר יושב לבוש יפה. ’אין עבודה? שבת היום? יוסף, מה קרה לך?’ אזי הוא אומר לי: ’תתלבש גם אתה!’ - ’מה יש?’ אני שואל והוא משיב: ’תראה, לכל כבר דאגנו, אבל בית-קברות אין לנו עוד. כשחילקנו את האדמות נשארה החלקה ההיא, עם חמש הפינות, שאף אחד לא רצה בה’.
ניגשנו ברגל לרעננה, משם כבר היה קשר אוטובוסים לתל-אביב, למשרד. ישבנו עם עובד בן-עמי וגד מכנס והסברנו את העניין. אז אומר לנו מכנס: ’לחלקה הזו יש מטרה, לא ניתן אותה’. שנדר עונה לו: ’אנחנו לא נזוז מכאן’. והיו צעקות. צעקות אהין וצעקות אהער (לשם ולכאן) ואז הם שאלו: ’ומי ישלם?’ אמרנו: ’תוסיפו עוד לחשבון כל אחד’. הצעקות עזרו, ובספר הפרוטוקולים נרשמה החלקה כבית-קברות. כך היה הדבר, ברוך דיין אמת”.
”מספרים במושבה” - כך אמר השוחט גנס משולם - ”שכאשר תיכננו את מבנה המושבה והראשונים התחילו לבנות, היה ויכוח סוער איפה יהיה מרכז המושבה. כאן, או שם, במקום שהוא עכשיו, או במקום שעכשיו גן זלינגר. יצא כפי שיצא והוחלט מה שהוחלט. אבל, כשהיתה הלוויתו של אברהם שמש, אמר ראש הוועד יהודה בכר: ’אנחנו בחילוקי דעות ומתווכחים היכן יהיה מרכז המושבה. ואני אומר לכם - המרכז הוא כאן, בבית הקברות!’ יש בזה מן האמת ויש בזה מן החוכמה”.

 

 


 

 

טלפון - מתוך מחברת 25 למושבה

מספר מר ז. בורשטיין, מהנדס אזור נתניה:
נתניה מס. 7 היה המספר של הטלפון היחיד באבן יהודה במשרד ועד הכפר בימי המנדט.
ב-1934 נתקבלה הוראה ממהנדס המחוז דאז - אנגלי שישב ביפו - לחבר את אבן יהודה וגוש תל-מונד למרכזית הטלפון של נתניה.
מבצע זה לא היה פשוט כי לא היה בנמצא כל קו בין נתניה לאזור אבן-יהודה ותל-מונד, וצריך היה להקים עמודים מנתניה עד תל-מונד. בהזדמנות זו הוגדלה גם המרכזייה בנתניה לקיבול מקסימלי של 20 קווים... ואחד מהקוים האלה, נתניה מס. 7, היה הטלפון הראשון והיחידי באבן-יהודה במשרד ועד הכפר. הקמת העמודים ומתיחת החוטים נמשכה זמן רב, ורבה היתה השמחה כשסוף סוף הותקן המכשיר בצריף ששימש כמשרד לועד הכפר.
לטלפון היה ערך בטחוני וכלכלי חשוב עבור המושבה שהיתה בעצם התפתחותה ובניינה, ועם גידולה של המושבה נוספו עוד טלפונים.



 

 

דואר

”בהתחלה” - נזכר ארי בוקששתר בימי הילדות - ”היו מביאים את הדואר לביתם של יונה ודוד שפירא. ואני זוכר שהיו קוראים בקול את שמות מקבלי המכתבים ומחלקים אותם. קבלת המכתבים היה תפקיד הילדים. בדיקת הבולים וה’החלפות’ היתה מלאת עניין, בעיקר עם בולי דואר מחוץ-לארץ.
מכתבים מהארץ הגיעו, בעיקר, בסביבות הראשון לחודש ובהם ההודעות מבנק ’בני-בנימין’; אחריהם ההתראות האדומות ואחר-כך ההוצאות לפועל - סוג דואר שאין מתרגלים אליו, ובבית תשעה באב. ובסך הכל בכל חודש, ברציפות, הבאתי את אותו דואר עם אותן הפתקאות.
אחרי שפירא, עסק בדואר לודוויג גוטמן. אל הילדים הצטרף בלוך וביקש בולים”.
סיפרה צביה (בירנבוים): ”כולם ידעו על כולם וכולם התעניינו בכולם. הידיעות שהגיעו בדואר היו שייכות כאילו לכולם. בתקופות המאבק בבריטים, בימי העוצר הגדול בתל-אביב, נפתלי שהיה אז עדיין רק החבר שלי, כתב לי מכתבים רבים וארוכים. ואז כל אבן-יהודה רצה אחרי ורצתה לדעת מה הוא כותב לי כל-כך הרבה”.
”בהיותי ילד” - נזכר משה בירנבוים בעצב - ”הייתי מחכה ערב-ערב לבואו של האוטובוס, שהיה מביא איתו גם את הדואר. מצפה להקראת שמות מקבלי המכתבים ולאלה שלא היו במקום הייתי מביא את מכתביהם וזוכה בבולים. פעם אחר פעם היה משה פישבך שואל אם הוקרא שמו ואם הגיע מכתב. ’צריכים להגיע הניירות בשביל אשתי’ - היה אומר - ’ניירות רשמיים עבור עלייתה ארצה’. עבר חודש, עברו חודשיים ושלושה - ואין. מחלק הדואר, בגלל חשבונות אישיים וכעס בלתי מוצדק על פישבך, הסתיר את מכתביו ממנו. פישבך, שסבלנותו פקעה, נסע לירושלים לסוכנות היהודית כדי לברר מה עלה בגורל הניירות. הפכו, חיפשו ומצאו שהניירות נשלחו אליו כבר ולפני שלושה חודשים. הכינו עבורו ניירות חדשים ונתנו לו אותם 4 ימים לפני פרוץ מלחמת העולם...
אחותו של מי שעמדה להיות אשתו, גברת לנגמן ומשפחתה הצליחו לעלות ארצה והגיעו הנה. פישבך טיפל בהם וכל מחסורם היה עליו. הוא עצמו נשאר ערירי ועד יומו האחרון לא דיבר ולא הזכיר את הנושא”.

 

 


 

 

סיפורה של כרמלה זילברגלד

הדואר היה משהו ציורי, כזה נפלא. אולי לספר את זה אף אחד לא יבין על מה בדיוק אנחנו מדברים אבל לנו, זה היה חלק מהבילוי, מההרפתקאות, כי זו לא היתה עיר. החיים היו כאן די חד-גוניים, ובערב היה בא האוטו ומביא איתו את הדואר.
ראשית כל האוטו. כשהאוטו בא חיכינו לו כולנו. ירדו ממנו אנשים והביאו חבילות ואווירה של עיר, ריח של העיר הגדולה., היו מקריאים את המכתבים. היה עומד אדון גוטמן ולוקח מעטפה ואומר: ”זילברגלד כרמלה”, והיה צוחק חה, חה, חה, והיה מגיש את המכתב בדייקנות הייקית שלו. ואז הייתי ניגשת ולוקחת את המכתב. הוא היה ייקה נחמד וחביב.
כל המושבה, מי שהיה לה קצת זמן, היתה מתלבשת יפה והולכת לקחת את הדואר. הרבנית, גברת גוטמן אשתו של הרב, היתה אשה גדולה בעלת פנים יפות כאלה, היא היתה גבוהה אבל כל ערב היא היתה באה לדואר לשמוע את אדון גוטמן קורא את השמות וחוזרת הביתה.



 

 

מכתב תלונה של מתיישב לועד הכפר - 3.8.34

לפני כמה חודשים היה כאן מצב הפוסטה ירוד עד למדרגה הכי נמוכה שגרם לי להפסדים גמורים. הנה למשל את ”הבוסתנאי” שכל כך יקר לי למקצוע שלי הייתי מקבל אותו טרם שבאתי לאבן-יהודה מדי שבוע בשבוע וכאן נפסק להגיע אלי בסדר, שבוע כן שבועיים לא. דבר ידוע שאם אני חותם על עיתון מוצדק להנות ממנו הנאה רוחנית ותמיד אחרי יום עבודה שלי מצאתי את ההנאה הכי טובה בקריאת עיתון ורשאי הייתי כל יום אחרי גמירת העבודה לקבל אותו, והנה פעם שאני ניגש אחרי העבודה למחלק העיתונים כדי לבקש ממנו את העיתון, הריני מקבל תשובה שאת העיתון אקבל רק בערב, כשכבר אין בו תועלת.




 

פרדסנות בחיתוליה

סיפר מרדכי אלקיים:”נציג ’הנוטע’ היה האגרונום ארתור קם. יליד גרמניה, שימש כקצין בצבא הגרמני ואיש הגנה מובהק בארץ. אלינו הגיע ממשקו של שמאי אלטשולר מבנימינה. שמאי העיד עליו שהוא קפדן ומסודר מאין כמוהו, ותיאורטיקן רב-פנים. קם היה המוסד והכתובת לכל דבר בתקופה הראשונה, הוא קיבל את העובדים, את המשגיחים, את המשפחות. בידו היו סדרי ההגנה והנשק.היה תיכנון והיה ביצוע ועל הכל ניצח קם. כשעבר קם להורות בבית-הספר על-שם כדורי, קיבל את מקומו בומגרט. המשגיחים יצחק בוקששתר וזאב ירקוני באו ממשקי פלחה ורק יחיאל זלינגר שבא מפתח-תקוה, ושם היו הדרים, הבין בפרדסנות”.
המשיך יצחק שנדר :”כל השלבים בפיתוח הפרדס נעשו בעבודה עצמית. לאחר שהשטח נחרש, עושב, סומן ונחפרו בו הגומות, הגיע הלילה בו אבא הביא את שתילי הכנה של הלימון המתוק, שהיו עטופים בפיסות שק לשמירת הלחות ובבוקר, מיד עם שחר - הנטיעה. אחריה - פתיחת הצלחות, גומות ההשקאה והתלמים לפי שורות הנטעים, כשקו המים הפנימי יוצא מהקו הראשי של אגודת ’החקלאי’. את צינורות הפח המגולוון ייצר אבא בבית המלאכה שבחצרנו. ביום השקה בן-ציון הופמן ולפנות ערב השקיתי אני, ככל בני גילי. זו היתה עבודה של ממש. העברת קווי הצינורות, חיבורם והכנתם ליום קבלת המים, נעשתה לפי תור. יום ההשקאה היה לא פחות קשה - מילוי הגומות במים, תיקון הצלחות והתלמים המובילים... הנפת הטוריה, שקשוק הגוף ה’צלוי’ מן השמש הלוהטת במים המפכים.
היתה גאווה פנימית והיו ציפיות להמשך הטיפול והגידול. היו גם הנאות גדולות במציצת הלימונים המתוקים, שהניבו בטרם הורכב עליהם החושחש.
ההרכבה נעשתה בידי בעלי מקצוע כמשה תורג’מן ואריה גרינברג. אחריהם היו באות הקושרות כחוה דובוביץ, זהבה לסקר, סוניה כהן ואחרות. הן היו קושרות ומהדקות את הרכב בסיבי רפיה שהשמיעו קול שריקה בידי המומחיות. עוד רבתה המלאכה וידינו מלאו אותה: קטיעת ראשו של ’ההורה’ - הלימון המתוק, תקיעת תומכות הפלפונים, קשירת הענפים החדשים והכוונת גידולם; לאחר זמן תקיעת הסנדות ונתינת צורה רצויה לעצים; מלחמה באינג’יל, אותה יבלית שמכל פרק שלה מסתעף ’גזלן’ חדש, העומד לחנוק כל נטע תרבותי; מלחמה במזיקים, כאותן תולעים אשר בגיל עשר כבר הייתי הולך לבדי בפרדס בלילה כדי לתפשן ולהכניסן לפחית ובה ספירט...”.


סיפר אריה גרינברג: ”כבוגר ’מקוה’, בעל נסיון ומומחה לפרדסים, קיבלתי 30 גרוש ליום, בעוד שאר הפועלים השתכרו 20 גרוש. הייתי המסמן, הנוטע, המרכיב והמטפל בכל העונות. את השתילים הביאו בהתחלה מפתח-תקוה. הם היו עם גושים פראיים. לאחר שנה נשלחתי לעבור על כל הפרדסים ולגלות אם השורש של הנטעים עקום או ישר. הלכתי עם מזמרה ובכל עץ, שהיה חשוד בעיני, שברתי ענף לסימן. אחרי הלך פועל מעולי תימן ועקר את הנטעים.
”הכנות בפרדסים ניטעו באביב ולאחר שנה וחצי נעשתה ההרכבה. אחרי המרכיב הלכו שלוש קושרות ומחזקות ברפיה. בין העובדים היתה מעין תחרות סמויה על ההספק. כמרכיב רציתי ללכת קדימה, וכשהתקדמתי, הרגישו הקושרות את עצמן כמקופחות, והן מצאו דרך לעכב אותי. כשהייתי במרחק של עשרה עצים קדימה, הן היו צועקות: ’גרינברג, נפלה עין!’ הייתי נאלץ לחזור ולהרכיב עין אחרת. האמת היא, שאחד הדברים ש’עומדים לך על הראש’ זו הבושה בפני הקושרות.
”ההרכבות נקלטו והחל הטיפול של ’התזת הראשים’, הצבת הפלפונים ואחר-כך הסמוכות.
”יעקב חקלאי, משה תורג’מן ואני היינו המומחים לעבודות הפרדס. חוץ מאיתנו היה גם קבלן עבודות בשם דרויאן, שעסק בהרכבה ובטיפול בנטיעות.
”חוה דובוביץ וזהבה לסקר (חווצ’ה וזהבצ’ה) היו האורזות הראשונות, עבדו בכל עבודות הפרדס ונשארו במושבה”.
”בתקופת עבודתי” - המשיכה וסיפרה רחל גרינברג - ”הובילו את הפרי לאריזה אל המרתף של שפוטהיים. הבוררות הראשונות היו מסלקות את הפרי הפסול. את הבירור הנוסף עשו בעלות סמכא גדולה יותר. אחר כך בא ’המלך’ - האורז. בתחילה הם היו ערבים שנקראו ’סטופדור’. אחריהם באו הנגרים, שהכינו את תיבות העץ, והיו מחזקים את התיבות בחישוקים, כדי שהתיבות תשארנה גמישות. בתקופה ההיא הפרי הראשון לא היה טוב. חיפשו פרי קטן. הגדול בעל הקליפה הגסה שנקרא ’קישר’, לא ’הלך’ טוב בשוק. יחפשו גודל שיכנסו 240, 210 לתיבה. הגדולים נכנסים 100, 120 לתיבה וזה היה הבדל עצום.
”השיווק היה, בתחילה, כולו דרך ’פרדס’ של התאחדות האיכרים. הפרי של ההתיישבות העובדת שווק באמצעות ’יכין’.
”לקראת נטיעת החלקה שלנו, הכנתי משתלה. לאחר הנטיעה וההרכבה, כשהפרדס כבר לבלב, עבר בחור, זרק סיגריה וכל הפרדס נשרף. רק למחרת נודע לנו. חיכינו שנה, עקרנו, חרשנו ושתלנו מחדש”.
אברהם סגל סיפר: ”ליהודה בכר היתה קופסא קטנה עשויה פח, כדי לתת הלוואות לזמן קצר לחברים, עד שיקבלו את שכרם מ’הנוטע’. ההלוואות היו בין 3 עד 5 גרוש.
”היה מקום עבודה ששילם לעובדים מיד. אברהם מוסקוביץ עשה משתלת הדרים (בשותפות עם מזכיר ’בני-בנימין’ יצחק זילבר) למכירת שתילים לנטיעת הפרדסים. עבדנו אצלו וקיבלנו 17 גרוש ליום עבודה, מיד בסיומה. זה ממש הציל אותנו. עם הכסף שהרווחנו אצל מוסקוביץ יכולנו להמשיך ולגלגל את החיים”.
מידע נוסף על הפרדס במדור נושאים/פרדס.


 



בני הזוג בירנבוים

מסחר

”בחנות של מריין” - סיפר יעקב תמרי - ”החנות הראשונה במושבה, היו כל המצרכים הדרושים. האב אברהם שלמה ובנו יעקב, בנו צריף גדול ולא חסר בו מאומה. שיטת הקניות היתה כזאת: לקחנו במשך כל החודש מצרכים וכשהיינו מקבלים את שכרנו מ’הנוטע’ היינו משאירים כמעט את כולו אצל מריין.
בכל בוקר, טרם היציאה לעבודה בשדה, הייתי לוקח אצלו אוכל, שהיה מבוסס ברובו על לחם. בוקר אחד נתברר שלא הגיע הלחם מנתניה. פניתי ושאלתי - איך אוכל לעבוד כל היום בלי פרוסת לחם? תשובת מריין, שהיה ייקה, היתה: ’אדון תמרי, איש האב געבאקן איין גוטה קוכן - האלב פיר מיש אונט האלב פיר דיש’.
כלומר: ’אפיתי עוגה טובה, חציה לי וחציה לך’. בנוסף שיכנע אותי לקנות באותו בוקר קופסת שימורי בשר, דג מלוח וחלבה. באותו יום פיניתי עם הפרדות שלי, את החול מהבאר של בוקששתר ואכלתי את כל המטעמים שקניתי אצל מריין. פתאום תקפו אותי כאבי בטן חזקים, הרגשתי רע וחזרתי לצריף כשאני מתפתל מכאבים, חום גבוה ושלשולים. מאותו יום נמנעתי מלקנות את העוגות המובחרות שאפה מריין בעצמו”.
סיפרה צביה בירנבוים: ”היו אז החנויות של סוסלינסקי והולנדר וגם אבא אירגן חנות מכולת. פעם בשבוע היה נוסע עם שנהבי, להביא מצרכים מתל-אביב. מנהל התחנה שהיתה ברחוב פרץ, אהב את אבא כי שניהם היו פולנים והיה עוזר לו להעמיס ולהניח את החבילות מתחת לכסאות. אבא היה יוצא ב-2 בלילה עם שתי העגלות של סוסלינסקי לתל-אביב ומביא שקי סוכר, קמח, חביות שמן ודגים על קרח, לשבת, וחוזר אחרי 7 או 8 בערב. 
היה לאבא ספר חשבונות גדול ובו היו רשומים בעלי החוב. הוא היה אומר לי לקרוע דפים של החייבים, כדי שאמא, שהיתה החזקה בבית, לא תרגיש. הוא לא רצה לריב עם אמא, אבל ריחם על הרבה אנשים.
”’הנוטע’ היה משלם פעם בשלושה חודשים” - סיפרו ילדי דבורה ודב בירנבוים - ”והיה קושי רב לנהל את חנות המכולת. אומנם, בומגרט בא-כוח ’הנוטע’, היה חוזר ואומר לאבא שהוא אחראי לכסף והכל רשום בפנקס, אך המזומנים היו חסרים עד מאוד. אמא שלחה אותי פעם, אל המתיישב האמיד שלנו מרקוס דופין, לקחת ממנו לירה כדי שלאבא יהיה כסף לנסוע לתל-אביב לקנות מצרכים. לבסוף, החל אבא לתת פתקים שווי-כסף, חתומים בחותמת שלו ובחתימתו. לכל סכום היה פתק בצבע אחר. כל אחד יכול היה לקנות פתקים בכל סכום של כסף. פתקים אלה הפכו להיות מטבע עובר לסוחר במושבה”.




 

סיפר אפרים אפשטיין

שתי חנויות מכולת היו במושבה: של הולנדר ושל צ’רקסקי. לצ’רקסקי היה משהו מיוחד שלא היה לאף אחד אחר: מקרר חשמלי! אי-אפשר היה להיכנס לחנות של האחד עם מצרכים שנקנו אצל השני. חס וחלילה שתיתפס אצל האחד עם מצרכים שקנית אצל השני. ומה היו קונים? לקרדה (עטופה בעיתון), לבן, קפיר, לחם, ירקות, וחמאה. וזה כמעט הכול. הלחם היה עגול וטרי, מהמאפייה של פרנקל (ואח”כ גם מהמאפיה של רוזנצוויג). מה היה טוב יותר מפרוסת לחם בחמאה עם מלפפון ריחני? בימים הראשונים של המושבה היה פרנקל עובר במושבה עם עגלה רתומה לסוס וצועק: ”לחם! לחם!” ערבים עם חמורים היו עוברים במושבה ומוכרים ענבים ותאנים ועוד מיני פירות וירקות. מקררים כמובן לא היו בבתים, ואבא שלי היה מביא קרח מתל אביב. בלוקים ארוכים עם חור לאורכם באמצע. לפעמים, עד שהיה הקרח מגיע למושבה היה נשאר רק החור... יותר מאוחר הקים זאב ליטמנוביץ’ בית חרושת לקרח ובעיית הספקת הקרח נפתרה.




 

בוחרים ועד

”בראש הוועד הראשון” - סיפר ישראל אפשטיין - ”בחרנו ביצחק הולנדר. הוא היה בן הגליל, המבוגר בינינו, בעל נסיון ואדם יוצא מהכלל. הוא לא היה פעיל בוועד זמן רב, כי היה בעל עקרונות וקשה היה לעבוד איתו.מרדכי לובצקי בא מהרטוב. הוא ניהל שם גן גדול והוא היה זה שהציע את איש הרטוב, המורה יהודה בכר, לרכז היישוב. בכר הגיע הנה כשהוא מחוסר עבודה. ראינו בו אדם דינמי, מדבר הרבה, מהר ולעניין. הוא מצא-חן בעינינו. במושבתנו, מאז שהיא קיימת, לא היה הבדל אם האדם הוא ממוצא ספרדי, אשכנזי, תימני או צרפתי. העיקר, בכר אמר שהוא מוכן לקבל את העבודה ואנחנו רצינו מאוד בזה, כי צריך היה לדאוג לפרטים רבים ובעיקר לחלקי האינסטלציה לרישות קווי המים. ואז בכר אמר: ’כמה זמן יקח לעשות את האינסטלציה? חצי שנה, אולי שנה ומה אעשה אחר-כך? אני רוצה לעבוד במקצועי, ההוראה. אהיה גם רכז וגם מורה’. בתחילה היתה התנגדות רבה. היו פה חברים שבאו מפרדס-חנה, ראו איך בונים (1929) מושבה חדשה וידעו כמה צריך להשקיע... אבל אם האיש הזה מתעקש כל-כך, אז שיהיה גם מורה”.
”החלטות הוועד היו דמוקרטיות” - סיפר מרדכי אלקיים - ”אך לאיש לא היה את הכוח המוסרי והמוסדי שעמדו לבכר. כולם שמחו שהיה ביניהם אדם כמותו. על אף העובדה שהיה בן מושבה, יסודותיו ותפיסתו בצעירותו היו של תנועת הפועלים. באבן-יהודה הוא הזדהה הזדהות מלאה עם ’בני-בנימין’ ותפישתם המדינית”.
בפרוטוקול מן ה-1 במאי 1933, נכתב: ”הח’ בכר מקבל עליו את המזכירות; הח’ קימל את הגזברות; את הפרטי-כלים של ישיבות הועד ינהל גלמבוצקי. שתי חתימות מכל חמשת חברי הועד מחייבות אותו. הועד מתאסף לכל הפחות לישיבה אחת בשבוע. שלושה חברי הועד הם קוורום מלא לקבלת החלטות מחייבות.
בהתחשב עם התנאים הלוקליים (המקומיים) שאינם מאפשרים לנו לשכור דירה מתאימה בשביל בית-הספר והגן, והיות והפרספקטיבה (הסיכוי לעתיד) לגשת לבניין ביה”ס רחוקה עדיין, מחליטים לבנות צריף בעל 2 חדרים שיוכל לשמש לנו מעון קבוע בשביל ביה”ס והגן. למשרת מורה הוזמן הח’ בכר היות והוא מועמד מזמן למשרה זו והינו אישיות מתאימה לתפקיד זה”. אכן נראה, שעם כניסת יהודה בכר לפעילות מלאה, חלה תפנית חשובה בהתפתחות המושבה ולא רק בתחום החינוך.

 

חוה וינקלר סיפרה: ”באסיפת בחירות לוועד המושבה, כל החברים והחברות הרבות שהיו בינינו, התאספו בצריף הגדול. הגברים, ובראשם יהודה בכר, החליטו: ’אין זכות בחירה לנשים!’ - נדהמתי. ”על-ידי ישבה מתיה חקלאי, אישה מאוד רגישה, והיא אמרה לי בעדינות: ’חוה תגידי להם...’ אז קמתי ונתתי להם ספיץ’ - נאום שכזה, שהם התחרטו, חזר מההחלטה ואמרו שתהיה זכות בחירה לנשים. מה ידעו הם על קידמה?”.
האסיפה הכללית שהתקיימה ב-30.4.1933, נתכנסה לשם קבלת דין וחשבון הוועד היוצא ובחירת ועד חדש.
יוסף קימל ציין שהוועד קיבל בירושה מקודמו את אפוטרופסות המרכז (של ’בני-בנימין’) אך החל בפעולה עצמאית. בקופה נמצאות 50 לא”י הנחוצות להוצאות צעדינו הראשונים בסידור בית-הספר, גן ילדים והשגחה סניטרית. הוצאות המושבה היו עד כה 1,500 לא”י.
המושבה סובלת בעיקר מחוסר מים, אך אין להאשים בזה את הוועד.
הוחלט על בחירת ועד, שזמן פעולתו יהיה עד לחג הסוכות תרצ”ד. יצחק הולנדר הדגיש שעל הוועד למלא אחרי דרישת האסיפות הכלליות והציבור בכלל, דבר שלא נעשה על-ידי הוועדים הקודמים - ”עליו להיות מאותו עור ומאותו סוג, כיתר החברים, ואין עליו לחשוב שהוא גבוה משכמו ומעלה מכל העם” - צבי שנהבי התלונן שפעולת הוועד היתה בניגוד להחלטות האסיפה הכללית וכאשר דרש הציבור את התפטרותו - ”לא נרתע ונשאר על כנו. ואני רוצה שבעתיד נמנע ממקרים כאלה”. זלמן שפוטהיים ביקש ”לבחור בוועד כזה שיהיה חופשי מכל השפעות זרות”. היה גם ויכוח ער, באם אדם הנושא משרה ציבורית, או הקשור באופן כלשהו בתאגיד מסויים ובפרט, כמו ’הנוטע’ או ’המרכז’, יכול להיבחר לוועד. מרדכי אלקיים הציע לבחור, יחד עם הוועד, גם ועדת ביקורת. הוחלט על בחירת ועד בן חמישה חברים.
כאן התערבו ”מספר חברות השואלות לזכות הצבעה בבחירות”. יעקב חקלאי טען: ”בכל מקום יש הזכות לחברות להשתתף בבחירות ולא צריך להתווכח בשאלה זו כלל, ולתת להן את זכותן”. חוה וינקלר אמרה ש”חרפה היא לאבן-יהודה כשיש להתווכח בשאלה זו. הנשים כבר השתתפו בפעם השניה לבחירת וועד ויש לתת להן הזכות גם הפעם”. הצטרפו לדעתה בוויכוח זלמן שפוטהיים ויוסף שנדר שאמר: ”יש לנשים כל הזכות לבחור ולהיבחר!”. בן-ציון וידרו התנגד בשל הנימוק כי החברות תגדלנה את מספר הקולות למען בעליהן. יצחק הולנדר אמר ש”יש אומנם מן היפה לשתף את החברות בעבודה ציבורית, אך לא רצוי מפני כמה וכמה טעמים”. שמואל קמינר חשש ש”אם תהיה זכות הצבעה לחברות ובאותו זמן זכות בעליהן למסור להן יפוי-כוח, זה עלול להכניסנו לצרות...”.
בהצבעה לוועד נבחרו: יהודה בכר, אביגדור גלימבוצקי, יוסף קימל, יעקב ברשד, יחיאל זלינגר ויצחק בוקששתר.
בשם הוועד החדש אמר יהודה בכר: ”אומנם חבלי-הלידה של יישובנו לא ארכו וזאת כי מטילים אנו על עצמנו עול קשה. אם החברים במקום ישתדלו לגרש את רוח ההתנגדות והנצחנות, ויעזרו באמונה לכל ענייני הכלל על-ידנו - אנחנו, הוועד, בודאי נצליח”.

 




גרבילאה

נוי

”עסקנותו הציבורית של משה וינקלר היתה מעשית” - סיפרה חוה - ”הוא דאג לנטיעת עצי שדרות וגינות הנוי במושבה - כשבאנו לאבן-יהודה הוא העמיס עם כל החפצים, גם 4 עצי גרווילאות. חזר ונטע אותם, הישקה ו... באו החמורים ואכלו אותם. שוב הלך והביא עצים, חפר ונטע... ושוב באו החמורים וגם הפעם אכלו אותם. וינקלר לא נואש הביא ונטע בשלישית”. 
ארי בוקששתר סבור ש”היתה תחרות סמויה בין אנשי אבן-יהודה על פיתוח גינות הירק ובעיקר, גינות הנוי והפרחים. היתה רגישות לנושא וכל אחד היה מתבייש אם לא היתה גינת פרחים לנוי, וצמחים מיוחדים לפני הבית. השקעתי בגינה הרבה עבודה, בעיקר בבוקר, לפני ההליכה לבית-הספר. הייתי צריך לקום בחמש, לאסוף את הריג’לה - אותו עשב-בר בשרני ששימש מאכל לעופות ונשים רבות ידעו להכין ממנו חמיצה - לאחר מכן האספסת, ולשמור על חדות הסכין המיוחדת וכמובן לטפל בגינה. לוינקלר היתה מכונה גדולה לכיסוח דשא ורבים השתמשו בה”.









 

הווי

”בימים הראשונים” - סיפרה רחל גרינברג- ”היינו כולנו כמו משפחה אחת. במשך השבוע לא היה לנו זמן פנוי, אבל בשבתות אחרי-הצהריים, היינו עורכים ’עונג שבת’. יהודה בכר היה מקריא לנו את פרשת השבוע וההפטרה ומסביר אותן. צבי שנהבי אירגן מקהלה, שרנו ועשינו שמח. מכיוון שלא יכולנו להשאיר את ראובן לבד, אני הייתי משתתפת בחלק הראשון של הערב ואריה בחלק השני.
כאן השתתפו בשירה במקהלה מתילדה בכר, שושנה זלינגר, גאולה קימל, מניה גוולדר ואחרות. בין הגברים הצטיין אברהם לוי, היה לו טנור נעים מאוד והוא שר בחסד עליון.
שרנו רק בעברית. אמרתי, לא פעם, שיש לי שירים יפים באידיש, ממש צובטים את הלב, שירים יהודיים ’דאס שטעטל ברענט’ (’העיירה בוערת’ - שיר מימי הפוגרומים) ואחרים, לא שרתי אותם ולדאבוני, גם לא ידעתי לתרגם אותם. חבל היה ששירים כאלה יאבדו”.




 

מימון

”את הבתים בנינו בתשלומים” - כך הסביר אפשטיין - ”אני זוכר במקרה שלי לקחתי, מבנק ’בני-בנימין’, 100 לירות הלוואה ובניתי את הבית, שעלה לי הרבה יותר. שילמתי איזה תשלומים. אחר-כך היו שנים חלשות יותר ואני הייתי שקוע בחובות ובנק ’בני-בנימין’ פשט את הרגל... לנו לא היתה השפעה על הבנק. המנהל (יששכר-דב) בר-דרורא היה פיליטוניסט מצויין ומשורר. אבל, למרות שעבד באפ”ק, היה בנקאי גרוע. עם פשיטת הרגל מסרו לנושים את הבתים.
באחד הימים אני יוצא בבוקר ורואה איזו אשה מסתובבת על-יד הבית שלי. אני אומר לה: ’שלום גברת, מה את עושה פה?’ - אז היא אומרת לי: ’אתה אפשטיין?’ - ’כן, אני אפשטיין’. ואז היא אומרת: ’בנק בני-בנימין, בשביל החוב שאתה חייב להם מסרו לי את הבית שלך’.
אמרתי: ’תסלחי לי גברתי,חוב - זה חוב, בית זה בית, כסף זה כסף והבית הזה הוא שלי. אני גר בבית ולא אצא מהבית...’ - זו היתה אשה יפה, מגרמניה, בעלה היה רופא שיניים. הוספתי ואמרתי לה: ’הסידורים שהיו לי עם הבנק אקיים איתך. אבל לקחת את הבית - תשכחי מהעניין הזה’. הלכתי לעורך-דין וסידרתי את העניין. 
התקשרנו עם בנק זרובבל ומבנק זרובבל היתה לנו קופת מלווה. עשינו קופה וכל אחד נכנס לחברות במניות של לירה, או כמה. הקופה הקטנה הצילה חלק גדול של האנשים. את העזרה נתן לי אז כהנוביץ, שהיה מנהל הבנק למלאכה.
”הקשרים עם ’בני-בנימין’ נותקו. אנחנו היינו מושבה פרטית. היינו אנשים עם יוזמה פרטית. כל אחד עשה כרצונו ולא היה חסר לנו שום דבר!
כשהזדקקנו לכסף בשביל אינסטלציה, לדוגמא, הלך בכר לבנק זרובבל וקיבל הלוואה. באו בערב וצלצלו במופה (ששימשה הפעמון) וקראו לאסיפה כללית. הביאו שטרות וחתמנו עליהן. שילמנו עבור כל דבר.
כשהתרחבה המושבה בא בכר ואמר: ’אנחנו לא יכולים לתת מים גם לפרדסים וגם לתושבים’. אזי הוחלט לתת את כל האינסטלציה של הרחובות במתנה למועצה המקומית תמורת סכום סמלי קטן”.




 

תיאור אבן יהודה בעיתון "דבר" - 1.3.34

”אפשר להגיד שכאן התרחש דבר פלאי ממש. הן די להעלות בזכרון את הצריף הגדול, הבודד, העשוי תאים-תאים, שהזדקר עד לפני חודשים מספר על אחת הגבעות הקרחות, בתוך העזובה הרבה, כעד להתחלה ישובית, לעומתו הישוה החי והער של היום, ישוב הטובל בתוך ירק פרדסים צעירים, רעננים. 
...תחילה הוקמו צריפים במקום. עד מהרה החלה תנועת בנין קדחתנית העומדת עד היום בגאותה. 14 בתים עומדים כבר על תילם, ויתרם עוד בבניינם. כמעט כל המתיישבים אומרים להחליף את צריפיהם בבתי דירה בנויים”.



ביקור הנציב העליון

על ביקור הנציב העליון סיפר ישראל אפשטיין: ”גד מכנס לקח את הנציב-העליון והסתובב איתו בפאליק ואחר-כך, כשבאו לאבן-יהודה, יצאו כמה רוכבים לקבל את פניו. בין הרוכבים היה זאב ירקוני מ’הנוטע’ ובראשם רכבה יהודית כהן, שהיתה בחורה יפה ובעלת גוף חטוב.
כשבא סר ארתור ווקופ למושבה, כבר היה כאן לול אחד מודרני אצל פנינה שמש, שהכיל כ-100 מטילות. הלול היה עשוי משלבים, שבכל בוקר היו מנקים את הלשלשת ורוחצים אותו. זה היה אולי המקום היחיד שהנציב ביקר בו. הוא הבטיח לטפל בפאליק ובמושבה והוא אכן עשה זאת”.
יוסף זכריה ג’יבלי סיפר: ”בכר הזמין אותנו לביתו והודיע לנו שהנציב העליון יבוא לביקור. תפקידנו לקבל אותו ולעמוד בשורה עם הטוריות על הכתף, וכך עשינו. חיכינו עד שבא, עמדנו כמו חיילים עם הטוריות. היינו שבעה חברים”.
”ביקורו” - סיפרה מיכל צ’ייקו, בתם של חנה ויצחק בוקששתר - ”היה מאורע שהסעיר אותנו מאוד’. לקבלת הפנים ולארוחת הצהריים הוא הוזמן לאבן-יהודה. קטפנו לכבודו מאות אירוסים, תקענו אותם באדמה ועשינו מעין שדרה. הכנו מטעמים, קנינו פירות מיובשים אצל פוגרבינסקי ובישלתי לו לפתן. קישטו את שיערי המון ’בקבוקים’ (זו היתה האופנה בגלל סרטיה של שירלי טמפל), הלבישו אותי בשמלה לבנה עם תחרה, לימדו אותי לקוד קידה ואני הגשתי לו את זר הפרחים.
היו נכבדים רבים, בן-עמי, המושל פוט ואחרים. כולם אכלו ושתו והוא, הנציב, היה היחידי שלא טעם כלום, אפילו לא בננה. אולי חשש שמי שהוא מהיהודים ירצה להרעיל אותו...”.
תוצאה ישירה ומבורכת מביקורו של הנציב העליון, משתקפת מן הבשורה של מר עובד בן-עמי במכתבו אל מר יהודה בכר ראש ועד הכפר אבן-יהודה מיום ה-14.9.1934: ”אני שמח להודיע לך את החלטתה של ממשלת א”י להתחיל בייבוש ביצות רמדאן והפאלק, בראשית שנת 1935. הכנת התוכניות נעשית עכשיו, והוזמנו כבר כל החומרים הנחוצים למפעל זה.
אני מברך על השעה החשובה הזאת, שתביא בעקבותיה גאולה מהאקלים הממית לשרון כולו”.




 

בארכיון

1) פרוטוקולים מאסיפות כלליות של המתיישבים וישיבות ועד הכפר.
2) פרוטוקולים של אגודת ”החקלאי”, או בשמה המלא ”החקלאי הצעיר בני-בנימין אבן-יהודה”.
3) תיק התכתבויות עם גורמים שונים בנושאים כמו חינוך, מרפאה, חקלאות, תרבות ונושאים ארגוניים.
רשימות תושבים מלאות, דיווחים על נתונים מקומיים - מספר בתים, בתי עסק, בעלי חיים וכד’.