Finden
 

משה מורגנשטרן - בתים צומחים כפטריות

מה קרה לענף הפרדסנות באבן-יהודה

כדי לראות את מלוא התמונה - יש לתאר בראשית היכן השתרעו פרדסי המושבה.
השטח הבנוי של אבן-יהודה היה ממזרח: פינת ההדרים/המייסדים, מצפון: פינת ההסתדרות/הגבעה, ממערב: פינת העצמאות/המייסדים ומדרום: רחוב השומרון.
השטח הבנוי של תל-צור היה לאורך רחוב תל-צור ומעט לאורך רחוב העצמאות עד שטח אבן-יהודה.
כל השאר היה נטוע פרדסים.
במדור זה תקראו מדוע התחילו בכך ומה היו הארועים שהביאו למשבר הראשון - מלחמת העולם השניה.
המשבר השני היה פחות דרמטי. מחירי ההדרים בעולם החלו לרדת בעקבות התפתחות הענף במרכז אמריקה והעליה בביקוש לפירות חדשים אקזוטיים. לעומת זאת מחירי המים עלו בהתמדה . נוצר מצב שבשנות השמונים של המאה העשרים הפרדסים הפסידו כסף רב. מצד שני עלתה האופנה לבית בכפר, עם גינה קטנה.
התוצאה: ייבוש פרדסים, לחץ להפשרה לבניה - שממשיך עד היום.
את ים הפרדסים החליף ים של בתים.


 

 

בית אריזה בכפר סבא

רקע

המושבות הראשונות עסקו בחקלאות ”בעל” -פלחה, כרמי שקדים וגפנים והשאר לפי עונות השנה - חקלאות דומה לשכניהם הערבים וצמודה למעיינות המעטים.
מלחמת העולם הראשונה כמעט חיסלה את ענף היין ומחלה פגעה קשה בענף השקדים. 
ענף ההדרים הגיע לארץ ישראל בסוף המאה ה-19 , בתחילה ליפו. בשנת 1855 קנה משה מונטיפיורי פרדס ביפו. בראשית המאה העשרים ניטע פרדס ראשון ע”י יהודי בשם דוד פלמן בסומייל (היום בלב תל-אביב), הגרמנים בשרונה (מושבה ששכנה במקום בו נמצאת כיום הקריה בתל-אביב, ועוברת הליכי שימור ושחזור) וערביי יפו וסביבתה אמצו את הגידול החדש וראו בו ברכה רבה. התחיל יצוא לאירופה - בתחילה דרך מצרים ואח”כ מנמל יפו. 
אדמת החמרה ושפע מי תהום בגובה נוח עשו את התנאים בשרון מושלמים לענף.כאן נכנסה הטכנולוגיה לתמונה - נחפרו בארות שהפיקו מים בעומק מועט ואפשרו השקיה סדירה - זאת בניגוד לחקלאות הארצישראלית עד כה שהתבססה על גידולי בעל וחלקות מושקות ליד מעיינות ונחלים בלבד. 
בישוב היהודי היה ראובן לרר, מייסד נס-ציונה, ראשון לנסות את הענף החדש. פקידי הברון ההיו עדיין צמודים להרגליהם מצרפת - ענף הכרמים וענף השקדים. 
מי שפרץ דרך היו אכרי פתח-תקוה שהעזו לנטוע פרדסים ואף ליסד חברת שיווק משלהם, חברת ”פרדס”, שחסכה להם עלויות תיווך גבוהות - עד לייסודה נמכר הפרי לסוחרים ערבים ”דמאן” - על העצים, כלומר: הקונה קטף, ארז, הוביל ושיווק והתשלום למגדל היה נמוך בהתאם. נוסף על כך פותחו שיטות לייעול ההשקיה – תעלות בטון במקום עפר, בריכות אגירה ומנועים להעלאת המים. אגרונומים פתחו הרכבת זנים פוריים ורגישים על גבי כנות זנים עמידים ולא טעימים כמו החושחש. טיפול במזיקים נחקר והוטמע. 
כל זה הוביל לעליה בשיווק פרי הדר מארץ ישראל עד למחצית ההכנסות של המשקים היהודיים ערב מלחמת העולם הראשונה.

 

 

 

ציור של שרה הרפז

ענף ההדרים ערב ייסודה של אבן-יהודה

מושבות העליה הרביעית בשרון – רעננה, מגדיאל, רמתיים – התבססו מראשיתן על ענף ההדרים.
חדירת עבודה עברית למושבות המטעים עם ייסוד ההסתדרות האיצה עוד יותר את התרחבות הנטיעות החדשות, וגם החלו השקעות של יהודים מחו”ל בענף.
ההשקעות מחו”ל והגיבוי הבנקאי/פיננסי החלו לזרום כאשר עלה מחיר פרי ההדר בשל גילוי חשיבותו של ויטמין ”סי” לבריאות. 
בסוף שנות העשרים היה ענף ההדרים ענף יצוא וייצור משגשג ונפוץ בין נס-ציונה ורחובות לחדרה. 
לשם ההמחשה: בשנת 1931 היה שטח הפרדסים בארץ 121,000 דונם, ובשנת 1939 - 300,000.
יצוא פרי הדר עלה מ-1.5 מיליון תיבות ב-1926 ל-2.5 מיליון ב-1931, 7.3 מיליון בשנת 1935 ו-15.3 מיליון בשנת 1939.

 

 


 

 

 

 

פרדסי משקיעי חו"ל

חלק חשוב בשטחי הפרדסים שניטעו בשנות העשרים והשלושים היו פרדסי משקיעי חו”ל - פרדסים שנרכשו ע”י יהודי הגולה כהשקעה ציונית, שגם תביא רווחים, שכן הענף החל ליצא ולהרוויח יפה.
בעקיפין תרמו פרדסים אלה גם לחיזוק משמעותי של העבודה העברית בענף - משקיעי חו”ל הביאו הון רב ולא חישבו פרוטה לפרוטה. בשל כך לא העדיפו עבודה ערבית שהיתה זולה יותר, אלא המשיכו במאמץ הציוני גם בתחום העבודה. המשגיחים ומנהלי העבודה ששכרו היו פועלים-לשעבר שהתמחו והוכיחו את עצמם, והם העדיפו את חבריהם הפועלים.
חברות להשקעה בפרדסים שרכשו שטחים והכינו את הנטיעות במטרה למכור חלקות פרדס מוכנות ליהודים אמידים בחו”ל היו: חברת ”אחוזה” ברעננה, משקיעים מארה”ב בהרצליה, משקיעים מהולנד ברמתיים וקרוב יותר אלינו: ”מטעי ארץ ישראל” מיסודו של הלורד מלצ’ט בתל-מונד, ואצלנו: חברת ”הנוטע”.

 

 

 

 

 

 

 

סלילת כביש תל אביב - חיפה

עד סלילת הכביש שאנו מכירים בשם כביש 4 היה הנוסע מתל-אביב לחיפה עושה את דרכו לקלקיליה, משם על גב ההר לשכם, לג’נין וממנה לחיפה. גם מסילת הרכבת פנתה למרזבה המזרחית: מלוד, שהיתה צומת הרכבות הראשית , לראש העין, ממנה לטול כרם, מזרח חדרה ומשם לחיפה.
ניתן להבין שהדבר הווה מכשול ליצוא ההדרים, שרק החל לצבור תאוצה. מפרדסי יפו, רחובות ופתח תקוה ייצאו דרך נמל יפו, אך סלילת כביש מכפר-סבא לחדרה (אפריל 1937) חזקה את יכולת מתיישבי אבן יהודה לשנע ציוד, פועלים ותוצרת. בחודש ספטמבר אותה שנה כבר הגיע הכביש, דרך פרדס-חנה ובנימינה, עד לנמל חיפה. הדרך ליצוא נפתחה.

 

 

השקיה בתעלות

פרדסנות בחיתוליה - יצחק שנדר מספר

”נציג ’הנוטע’ היה האגרונום ארתור קם. יליד גרמניה, שימש כקצין בצבא הגרמני ואיש הגנה מובהק בארץ. אלינו הגיע ממשקו של שמאי אלטשולר מבנימינה. שמאי העיד עליו שהוא קפדן ומסודר מאין כמוהו ותיאורטיקן רב-פנים. קם היה המוסד והכתובת לכל דבר בתקופה הראשונה, הוא קיבל את העובדים, את המשגיחים, את המשפחות. בידו היו סדרי ההגנה והנשק. היה תיכנון והיה ביצוע ועל הכל ניצח קם. כשעבר קם להורות בבית-הספר על-שם כדורי, קיבל את מקומו בומגרט. 
המשגיחים יצחק בוקששתר וזאב ירקוני באו ממשקי פלחה ורק יחיאל זלינגר שבא מפתח-תקוה, ושם היו הדרים, הבין בפרדסנות.
כל השלבים בפיתוח הפרדס נעשו בעבודה עצמית. לאחר שהשטח נחרש, עושב, סומן ונחפרו בו הגומות, הגיע הלילה בו אבא הביא את שתילי הכנה של הלימון המתוק, שהיו עטופים בפיסות שק לשמירת הלחות ובבוקר, מיד עם שחר - הנטיעה. אחריה - פתיחת הצלחות, גומות ההשקאה והתלמים לפי שורות הנטעים, כשקו המים הפנימי יוצא מהקו הראשי של אגודת ’החקלאי’. את צינורות הפח המגולוון ייצר אבא בבית המלאכה שבחצרנו. ביום השקה בן-ציון הופמן ולפנות ערב השקיתי אני, ככל בני גילי. זו היתה עבודה של ממש.העברת קווי הצינורות, חיבורם והכנתם ליום קבלת המים,נעשתה לפי תור. יום ההשקאה היה לא פחות קשה - מילוי הגומות במים, תיקון הצלחות והתלמים המובילים... הנפת הטוריה, שקשוק הגוף ה’צלוי’ מן השמש הלוהטת במים המפכים. היתה גאווה פנימית והיו ציפיות להמשך הטיפול והגידול. היו גם הנאות גדולות במציצת הלימונים המתוקים, שהניבו בטרם הורכב עליהם החושחש.
ההרכבה נעשתה בידי בעלי מקצוע כמשה תורג’מן ואריה גרינברג. אחריהם היו באות הקושרות כחוה דובוביץ, זהבה לסקר,סוניה כהן ואחרות. הן היו קושרות ומהדקות את הרכב בסיבי רפיה שהשמיעו קול שריקה בידי המומחיות. עוד רבתה המלאכה וידינו מלאו אותה: קטיעת ראשו של ’ההורה’ - הלימון המתוק, תקיעת תומכות הפלפונים, קשירת הענפים החדשים והכוונת גידולם, לאחר זמן תקיעת הסנדות ונתינת צורה רצויה לעצים, מלחמה באינג’יל, אותה יבלית שמכל פרק שלה מסתעף ’גזלן’ חדש, העומד לחנוק כל נטע תרבותי, מלחמה במזיקים, כאותן תולעים אשר בגיל עשר כבר הייתי הולך לבדי בפרדס בלילה כדי לתפשן ולהכניסן לפחית ובה ספירט”.

 

 

עודרים סביב הנטעים הרכים

סיפורי ראשונים על הפרדס - אריה ורחל גרינברג מספרים

”כבוגר מקווה השתכרתי 30 גרוש ליום. הפועלים השתכרו 20 גרוש.
הייתי המסמן, הנוטע,המרכיב והמטפל בכל העונות. את השתילים הביאו בהתחלה מפתח-תקוה. הם היו עם גושים פראיים. לאחר שנה נשלחתי לעבור על כל הפרדסים ולגלות אם השורש של הנטעים עקום או ישר. הלכתי עם מזמרה ובכל עץ שהיה חשוד בעיני שברתי ענף לסימן. אחרי הלך פועל מעולי תימן ועקר את הנטעים. הכנות בפרדסים ניטעו באביב ולאחר שנה וחצי נעשתה ההרכבה. אחרי המרכיב הלכו שלוש קושרות ומחזקות ברפיה. בין העובדים היתה מעין תחרות סמויה על ההספק. כמרכיב רציתי ללכת קדימה, וכשהתקדמתי, הרגישו הקושרות את עצמן כמקופחות, והן מצאו דרך לעכב אותי. כשהייתי במרחק של עשרה עצים קדימה, הן היו צועקות: ’גרינברג,נפלה עין!’ הייתי נאלץ לחזור ולהרכיב עין אחרת. האמת היא, שאחד הדברים ש’עומדים לך על הראש’ זו הבושה בפני הקושרות. 
ההרכבות נקלטו והחל הטיפול של ’התזת הראשים’, הצבת הפלפונים ואחר-כך הסמוכות. יעקב חקלאי, משה תורג’מן ואני היינו המומחים לעבודות הפרדס. חוץ מאיתנו היה גם קבלן עבודות בשם דרויאן, שעסק בהרכבה ובטיפול בנטיעות.
חוה דובוביץ וזהבה לסקר (חווצ’ה וזהבצ’ה) היו האורזות הראשונות, עבדו בכל עבודות הפרדס ונשארו במושבה”.
”בתקופת עבודתי” - המשיכה וסיפרה רחל גרינברג - ”הובילו את הפרי לאריזה אל המרתף של שפוטהיים.הבוררות הראשונות היו מסלקות את הפרי הפסול. את הבירור הנוסף עשו בעלות סמכא גדולה יותר. אחר כך בא ’המלך’ - האורז. בתחילה הם היו ערבים שנקראו ’סטופדור’. אחריהם באו הנגרים, שהכינו את תיבות העץ, והיו מחזקים את התיבות בחישוקים, כדי שהתיבות תשארנה גמישות. בתקופה ההיא הפרי הראשון לא היה טוב. חיפשו פרי קטן.הגדול בעל הקליפה הגסה שנקרא ’קישר’, לא ’הלך’ טוב בשוק. חיפשו גודל שיכנסו 240,210 לתיבה. הגדולים נכנסים 100,120 לתיבה וזה היה הבדל עצום.השיווק היה, בתחילה,כולו דרך ’פרדס’ של התאחדות האיכרים. הפרי של ההתיישבות העובדת שווק באמצעות ’יכין’. לקראת נטיעת החלקה שלנו הכנתי משתלה. לאחר הנטיעה וההרכבה, כשהפרדס כבר לבלב, עבר בחור, זרק סיגריה וכל הפרדס נשרף. רק למחרת נודע לנו. חיכינו שנה, עקרנו, חרשנו ושתלנו מחדש. 
אברהם מוסקוביץ עשה משתלת הדרים (בשותפות עם מזכיר ’בני-בנימין’ יצחק זילבר) למכירת שתילים לנטיעת הפרדסים. עבדנו אצלו וקיבלנו 17 גרוש ליום עבודה, מיד בסיומה. זה ממש הציל אותנו. עם הכסף שהרווחנו אצל מוסקוביץ יכולנו להמשיך ולגלגל את החיים”.

 

 

 

הקושרות

תורג'מן מספר

מעשה ההרכבה בא כדי לתת לצמח שורש וגזע בריאים, שמתאימים לסוג הקרקע ועמידים מפני מחלות. הם משמשים ככנה להרכבת רוכב, ענף או פקע, של זן מובחר. לאחר שנה או שנה וחצי במשתלה, שותלים בשדה. לאחר שנתיים, מנקים את הגזע וחותכים בקליפתו חתך בצורת T, בעזרת סכין הרכבה מיוחדת. לוקחים את הרכב, מכניסים אותו לחתך וקושרים ברפיה כדי להצמידו לגזע. את הרכבים היו רוכשים אצל ברוך רם (ממייסדי ’בני-בנימין’ בחדרה, הילד הראשון של חדרה שנותר בחיים אחרי שכל הילדים שנולדו באותם ימים מתו בקדחת). על החושחש הרכבתי ולנסיה ואשכוליות; על הלימון המתוק הרכבתי קונקווט (התפוז הסיני), קלמנטינה וולנסיה.
הפועלים והפועלות שעובדים בפרדסים היו חבר’ה עליזים. אומנם היה לי חמור, אבל אהבנו לצאת לעבודה בחברה. משכימים לקום והולכים יחד ברגל. לאחר העבודה היינו משתרעים על החולות, שרים ומרוצים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מהעיתון ”דבר” - 1.3.1934

”העין נתקלת מרחוק במין סבך של שיחים עבותים העוטרים את אבן-יהודה . דמות חורשות סרק, בעוד אין אלו אלא שטחי פרדס. המתקרב רואה פרדסים הנטועים לפי כל כללי הנטיעה - הפרדס מחולק חלקות חלקות, כל חלקה גדורה ושער כניסה מיוחד לה, לסמן גבולי בעלות. מראה הסבך בא משיחי הקיקיון, שניטעו כדי להגן על שתילי ההדר ואשר התפתחותם מהירה מגידולם של עצי ההדר.”

 

 


 

 

 

 

מלחמת העולם השניה

עם פרוץ המלחמה פסק היצוא האזרחי לגמרי וחל משבר נורא בענף ההדרים ואתו אבטלה חמורה,
כתוצאה מחסימת היצוא עבר המשק במושבות ובמושבים שינוי דרסטי: ענף ההדרים, שעקר הכנסתו היתה על היצוא, הצטמצם מאד ועלה מושג משק העזר המגוון מבחינה חקלאית. מחנות הצבא הבריטי בארץ ומולם אי היכולת לייבא מוצרי מזון הגבירו את התפוקה החקלאית והתעשייתית המקומית - ירקות ופירות, מוצרים מעובדים מהם, משק חי - תוצרת חלב, ביצים ובשר, כל אלה נראו יותר ויותר בנוף הכפרי הארצישראלי.



משה מורגנשטרן - הפרדס מתייבש

תוצאות משבר ההדרים באבן יהודה

”כשהגענו לקצת פרי בפרדסים והתחלנו לראות את הברכה בעמלנו” - סיפר ישראל אפשטיין - ”פרצה מלחמת העולם. השיווק שזה עתה החל נפסק. בתחילה עוד טיפלנו בפרדסים וכשהגענו לקטיף, לא היה בשביל מי ולא היה בשביל מה. הפרדסים שלי ושל שנדר, שותפי לאינסטלציה, היו במקום גרוע. שנדר היה אז בחוץ לארץ ופרדסו נמסר לטיפולו של זלינגר. אני עבדתי עם אחי על אוטו משא. הייתי נוסע לעבודה ומשאיר את הופמן להשקות. בא בערב ומוצא שלא הגיעו מים ולא הישקו. הפרדס הלך והתייבש. כך אצלי וכך אצל האחרים. החלה פאניקה גדולה, אימה ודאגה ממה נחיה? ממה תהיה פרנסתנו? היו אסיפות, התייעצויות והצעות שונות. יהודה בכר הציע שבתקופה זו נחיה כקומונה לשם חיסכון. נקים מטבח ולמי שיהיה במה לשלם ישלם ולמי שאין - יאכל ולא ישלם. מכל זה לא יצא שום דבר”.

על נסיון להקים באבן יהודה בית חרושת למיץ תפוזים, כפי שספרה מרים בן-יעקב


 

 

 

בשנת 1968 נבנה בית האריזה

אחרי המלחמה

חלק מהפרדסנים הצליח להציל את העצים בדרכים שונות. שינוי במגמה הגיע עם קום המדינה- רבבות עולים הגיעו ארצה. יבוא פירות בדרך היבשה ממדינות שכנות פסק בשל מצב המלחמה. יבוא פירות אחר הופסק על ידי הממשלה בגלל חוסר חמור במטבע חוץ ומשטר הצנע. הפתרון- ענף ההדרים .נוסף להחלפת יבוא פירות הווה ענף הפרדס מקור למטבע חוץ - יצוא מחודש של פרי הדר לאירופה הקרה.(תהליך דומה עבר ענף הלול- מחוסר מט”ח ליבוא בשר עודדו את גידול העופות המהיר והזול יותר).
לעולים שהגיעו לאבן יהודה וגם לעולים הרבים במעברת ”שבות-עם” אשר ליד פרדסיה השכנה הווה ענף הפרדס מקום עבודה. בתי אריזה הוקמו ברחבי השרון ונשים מהמעברות עבדו במיון הפרי .

 


 

 

מתוך זכרונות בני משפחת ליפסקי

ריח פרדסים אבן-יהודה הייתה מושבה של פרדסים - פרדסים היו נטועים בתוך המושבה והקיפו את כל סביבותיה.בימי שבת היה טיול קבוע של שבת ללכת לפרדסים. המסורת הזו ודאי הועברה לנו ב”תנועת הצופים” בה היינו כולנו פעילים. בצופים נהגנו להסתובב בעיקר בפרדסים. אבל גם בשבתות, בהן לא הייתה פעולה בצופים, ובעיקר בעונות הסתיו החורף והאביב בהן הכל מוריק והדור נהגנו לצאת לפרדסים. טיפסנו על ה”פילים” שהם ההגדרה העממית לצמח המטפס על עצי הברוש, ועל כל עץ אחר. טעמנו מכל הפרות ואף הבאנו הביתה סל תפוזים.
באמצע הפרדסים הייתה גבעה שנקראה בפי הנוער המקומי ”הר סיני” הר זה היה עטור בעיריות, כלניות,צבעונים, איקליפטוסים וצמחיה סבוכה אחרת. הר זה קיבל את שמו כמדומני, מכך שהשבעות של הצופים בכיתה ד’ היו מתקיימות על ההר. לאור נרות חותמים החניכים החדשים את שמם על מגילת קלף, המגולגלת לתוך בקבוק, הנחתם בשעווה ונטמן באדמה. בטיולים המשפחתיים הגענו לרוב לבית הקברות. שם עשינו סיור בין כל השמות שהכרנו וחזרנו הביתה שמחים ומריחים מקילוף תפוזים.

 

 


 

 

מתוך חוברת ליובל ה-25 של המושבה, אפריל 1958

אתה צועד לאטך לאורכה של השדרה, נושם את ריח הפרדסים, את ריחה של אבן יהודה. שנה-שנה נקטפים כאן רבבות ארגזים של פרי סגלגל-זהוב, נשלחים אל מעבר לים כשגריריה הנאמנים של המושבה. הפרדס הוא הענף הכלכלי העיקרי של אבן יהודה ובזכותו אין מובטלים במקום.

 

 


 

 

 

 

 

”זכרונות ראשונים” מאת רחל סינואני-מלמד

הבאר המתקתק בתופו הקצבי
החזירני היישר אל נטע כל פרי.
אשכולית ותפוז להרוות צמאוני,
אל משק המים בצינורות בטון
המיה שוקקת גולשת באון,
המשכיות ותקווה לדור אחרון...

המים זורמים, לבורות זוחלים
וקול מפזם מזמורי תהלים
כמשק המים המפכים רננים
משתפך קול אבי מאותם ראשונים
שהיו לבני קידר לצנינים...