Finden
 

פוגרבינסקי

סיפרו מרים ויצחק פוגרבינסקי , 2009 
בשנת 1933 החליטו ההורים לעזוב את בנימינה, שם התגוררו, ולעבור לאבן יהודה.
אבן יהודה של אז היתה חולות וחילפה. בית ספר לא היה ולמדנו בצריף הגדול, ששימש לכל. ארגזי תפוזים שמשו כשולחנות וכך למדנו קומץ ילדים בגילאים שונים. המושבה כללה שלושה רחובות ובתים ספורים. לידנו גרה משפחת בוקששטר ואחריהם משפחת ריקלין.
אבינו פתח את המסעדה והמכולת הראשונים. במכלת היה תלוי על קיר הטלפון היחיד במושבה, שכדי להפעיל אותו היו צריכים לסובב ידית.
אוטובוס יחיד היה יוצא בשש בבוקר ע”י הנהג שנהבי וחוזר לעת ערב.
הוסיפה עדנה פוגרבינסקי : ב1937 נולדתי אני, בת הזקונים. הבית היה כבר בעל שתי קומות. מולנו הוקם בית הספר בעל חצר גדולה ומתקנים כמו סולמות ונדנדות. מול חזית בית הספר היתה המועצה המקומית שעל ידה התגוררה משפחת גרשט, מאחרי המועצה היה בית הכנסת ומאחריו גבעות של חול שעלינו וטפסנו עליהן כדי להתגלגל. בסוף הרחוב שלנו הייתי צריכה לטפס על גבעה כדי להגיע לישראל השוחט, כל פעם שתרנגולת גססה. החול בער ברגליים היחפות ואז הייתי נכנסת לחצר של זלינגר להרטיב את הרגליים ולקטוף גויבות.
יצאנו לשדות והיינו חוזרים בידים עמוסות בזרי אירוסים ( שלא היו מוגנים אז)
באהבה חוזרת אני תמיד לזכרונות הילדות הנפלאים והניחוחות של המושבה אבן יהודה.


 


פיכמן

עליזה: ”סוכם בבית שאני אהיה הראשונה שאעלה ארצה. הייתי כמעט שנה (במסגרת ’עליית הנוער’), במוסד ’גואטרה דורני’ ברומניה. היו שם ילדים, מבני 12 עד 14 מכל רחבי רומניה. נסענו לבורגס שבבולגריה ומשם ברכבת עד לנמל קונסטנצה. האוניה שלנו נקראה ’מדינת היהודים’ (שעליה הועלו 2,664 עולים פליטי השואה). נסענו דרך תורכיה. נתפסנו על-ידי אוניות המלחמה של הצי הבריטי. המשכנו לחיפה ומשם, על אוניית גירוש למחנה 70 בקפריסין (2.10.1947).
ביקרו אותנו שליחים שונים מהארץ, שליחי הנוער הציוני וגם גולדה מאירסון (מאיר) ביקרה אותנו. היה זמן שגם אמא, אבא וירחמיאל היו בקפריסין, אבל לא נפגשנו. לאחר כחודשיים העבירו אותנו לארץ, ועם עוד כ-40 ילדים, למוסד בכפר גליקסון. הימים היו מחולקים ללימודים ולעבודה בקיבוץ.
כשהורי הגיעו לא היתה לי סבלנות להישאר שם. הייתי אז כבת 16, ועברתי אליהם לאבן-יהודה.
לא היתה לי כאן חברה ולא נוצרו קשרים עם בני הנוער הבודדים של המושבה. לא היה מועדון ולא היה לאן ללכת. היה גם פער בין תושבי השיכון לבין אנשי המושבה. עבדתי בתחילה עם ההורים בעבודות חקלאיות. ידענו מחסור. העבודה שניתנה לתושבי עין-יעקב היתה גדולה מזו שהורי קיבלו והיתה הפלייה. תושבי השיכון התביישו להיות נתמכי סעד.
התקבלתי לעבודה בדואר. הסוכנות היתה בידי לודוויג גוטמן, שהיה מקריא את השמות ומחלק את המכתבים. עבדו שם ברוריה פרבר ותמר סגל במרכזיית הטלפונים הקטנה. בבניין היתה המועצה וקופת מלוה (כיום בניין בנק לאומי).
כשגוטמן עזב קיבל גורפינקל את הסוכנות. ברוריה קיבלה את המרכזיה ואני קיבלתי את הדואר. עברנו לחדר וחצי בבית לרר וכבר נקראנו ’בית הדואר’. היו לנו שני דוורים והיתה חלוקת מברקים. חל שיפור בשירות והותקן גם טלפון ציבורי. היה יחס אישי, קרוב, בפרט בימי מלחמות ישראל. היו רבים שלא ידעו קרוא וכתוב, היו שהתביישו בזה והיה צריך הרבה טקט, סבלנות ועדינות. הייתי אומרת להם לבוא כשאין איש ומגישה להם את העזרה הדרושה. היתה דאגה שאנשים יקבלו את הידיעות ודברי הדואר כמה שיותר מהר. הדואר נפתח, כשהיה חשוב, גם בשעות הסגירה, ונתקבלו תשלומי קנסות, כדי שאנשים לא ייאסרו. 
לאחר שלוש שנות עבודה הוצע לי מהנהלת הדואר, להיות מנהלת הסניף. עברתי קורסים ונתמניתי למנהלת דואר ראשונה בארץ. מאשנב דואר היינו לבניין דואר גדול ויפה.
פעם, כשראו את ילדי, נהגו לומר: ’אלה הילדים של עליזה מהדואר’. היום, מאז שאני לא עובדת, אומרים: ’מה, אתה לא מכיר אותה? זו אמא של רוני שעובד בבנק לאומי’”.

 

פימה כחייל בתש"ח - קקון

פימה: ”ב-1944 שיחרר אותנו הצבא האדום ממחנות ההשמדה. אספו את כל הצעירים וגייסו אותנו - בני כל הגילים - לצבא. המלחמה נמשכה עד למאי 1945. עם סיומה השתחררנו. סודרו לנו ניירות כאזרחי רומניה וכיוונו אותנו לבוקרשט. השתדלו, כדי למנוע בעיות, להעלות אותנו ארצה עד כמה שיותר מהר. הועברנו לריכוז בזגרב שביוגוסלביה ומשם לנמל שליד ספליט, על גבול איטליה. הועלינו על אוניה בשם ’הגנה’.

ה’הגנה’ חזרה והעלתה על סיפונה, בנמל היוגוסלבי, 2,678 מעפילים. ביניהם כ-1,000 נשים וכ-430 ילדים. הצפיפות והעומס היו נוראים וגרמו לחששות גדולים בהפלגה. בקשיים גדולים התקרבה האוניה לחופי הארץ, נלכדה על-ידי משחתות הצי הבריטי ונגררה לנמל חיפה (29.7.1946).
כשבועיים החזיקו אותנו בחיפה עד שהחליטו מה לעשות איתנו. נלקחנו למחנות שהקימו לכבודנו בעתלית. אחרינו הגיע עוד ספינה קטנה שנקראה ’החייל העברי’. גם אנשיה הורדו בחיפה. אחריהם, כל מעפילי האוניות שנתפסו הוגלו למחנות קפריסין. במחנה עתלית כבר ישבה ועדה מטעם הסוכנות וכיוונה את העולים. היו שם אנשי תנועות נוער שידעו לאיפה הם רוצים להישלח. אנחנו שהיינו שבעה צעירים מאותה עיירה בבסרביה, נכנסנו לוועדה ולא ידענו מה לבקש - רחובות, ראשון-לציון? - הסתכלתי במפה וראיתי שאבן-יהודה נמצאת במרכז, לא רחוק מחיפה ולא רחוק מתל-אביב. אמרנו אינסטיקטיבית, בלי לשאול ולחקור: ’רוצים אבן-יהודה!’.
את ארוחת הצהריים הראשונה אכלנו במסעדה של סוניה. לאחר הארוחה קיבלנו הסבר שאבן-יהודה ’בנויה’ על פרדסים וירקות ושיש כאן לשכת-עבודה. קיבלנו מיטה ומזרון והכניסו אותנו לבית עזוב, שהיה שייך לאקשטיין. אמרו לנו: ’ממחר אתם עצמאיים’. 
האמת היא שהיו דאגה וטיפול בעולים עד כמה שניתן. היתה מועצת פועלים, עובדת סוציאלית וגם מרדכי פלד בא לברר ולבדוק. אבל אמצעי העזרה היו דלים. אני עובד בפרדסי יכין-חק”ל שבסביבה משנת 1947. כ-40 שנה באותו מקום. לאחר כ-6 שנות עבודה נהייתי לאחראי, הפסקתי ללכת את הקילומטרים ברגל וקיבלתי לרשותי חמור ועגלה. קיבלנו הכל בהתלהבות. קבוצות העבודה יצאו בבוקר בשיירה וזו היתה בהחלט חוויה.

 

התושבים הוותיקים התייחסו אלינו באדישות וזאת, בגלל דאגותיהם ומצבם הקשה לאחר המלחמה. אין לי טענות לאיש. עברנו עם כולם את תקופת המאבק בבריטים, החיפושים, המעצרים וימי העוצר. היינו, כולנו, חברי ה’הגנה’ ועברנו אימונים ככולם. השתתפתי בפאשלה הגדולה של ההתקפה על טירה ולאחר מכן, בפעולות רבות אחרות.
כשהוחלט להקים עבור הפועלים פרדס בחיסכון ולקדם אותם בחיים, נרכשו מחברת ’בורסה’ שטחי הקרקע שעיבד סמולר. היו שנענו ושילמו 20 לירות לחודש והיו שזלזלו. זה מפעל יפה; אחד מהפרדסים היפים באזור, על שטח של 400 דונם ושייך למי שהשתתף.
את ה’חתיכה’ שלי, עליזה, מצאתי באבן-יהודה. סיפוק רב מצאתי בפעילות ציבורית, חברות במועצה המקומית, הקמת ’הפועל’ במקום וכל שאר הפעילויות”.



מתוך הספר שהוציא פורום נשים על נשים במושבה

ילידת רומניה, עלתה ארצה במסגרת עליית הנוער בשנת 1947. עליזה הצטרפה למשפחתה שהגיעה לאבן-יהודה בשנת 1949. 
עליזה עבדה בדואר ובמשך שנים ארוכות ניהלה את סניף הדואר באבן-יהודה. במשך כל אותן השנים ועד היום הייתה ועדיין פעילה במרץ רב וללא לאות במפלגת העבודה (כיו”ר הגימלאים באבן-יהודה) בנעמ”ת הארצית, כיו”ר בית ולדמן, בבית הכנסת בשיכון ותיקים, במועדון ”גיל הזהב” – הסביום, ובכל ארגוני ההתנדבות הקיימים במושבה - באגודה למען החייל, באגודה למלחמה בסרטן, ב”אוזן קשבת” וב”מל”ח”.

 

 

פיינרו(גורן) שולמית

ראיינה וכתבה: יפה דורני , 2008.
במסגרת פרוייקט כתיבת סיפור חייהן של נשים שאני כותבת לבית הראשונים באבן-יהודה, ביקשתי משולמית להעלות על הכתב את סיפורה.
כאשר הגעתי לביתה קיבלה אותי בספר פנים יפות, דאגה שאשתה ואוכל מן הפירות שהגישה ואמרה:”יש לי סיפור חיים לא קל, אני מקווה שסיפורי לא יכביד עליך. 
שולמית חוותה את מלחמת העולם השניה, כילדה קטנה בת 4 חשה את החיים במחנות ההסגר ובגיטאות. את הסבל והכאב שעברה בילדותה זוכרת ואינה שוכחת. שולמית היתה ציונית משחר נעוריה בעידוד הוריה שחינכו אותה לאהבת הציונות. היא עזבה את בית הוריה בגיל צעיר ועלתה לישראל בשנת 1947 יחד עם אחותה יפה במסגרת עלית הנוער. חייתה בקיבוץ אלונים במשך מספר שנים, שעבורה היו אלה השנים היפות בחייה. שירתה בצה”ל והגשימה את חלומה להיות מורה בישראל. יחד עם אישה הקימה בית נאמן בישראל. לבנה התוותה דרך של חיי אושר, שמחה, אהבת העם והמולדת. שולמית אשה חכמה, נאה, נעימת הליכות. מקבלת כל אדם בסבר פנים יפות, מפרגנת ומעודדת. אשה מענינת שנעים לשוחח איתה. דוברת עברית רהוטה ומדוייקת. עוזרת לזולת. שמחה בכל מה שהצליחה לעשות בארץ ישראל. לשולמית יש בן שעליו גאוותה, היא מעריצה ומכבדת את כלתה ואוהבת מאוד את שלושת נכדיה לידור, ירדן ומעין. שולמית מתנדבת ב”ניצן”, בהוראה מקדמת. משתתפת בחוג למוסיקה קלאסית, חברה במקהלת”קולות הזהב” המורכבת ממורות גימלאיות דתיות בנתניה. מבלה את זמנה בקריאה, נפגשת עם חברות, משתתפת בטיולים ובמפגשי המורים הגימלאים הדתיים והחילוניים. מבלה עם נכדיה האהובים, בערבי שבת היא נפגשת איתם באופן קבוע. שולמית ידעה להתמודד בגבורה ולהתגבר על כל הקשיים, התלאות והמכשולים שפקדו אותה בשנות חייה. 
אני מאחלת לשולמית בריאות אריכות ימים וצלילות הדעת עד 120 שנים. 

לסיפור המלא לחץ כאן

 

 


פלד

”מרדכי פלד” - סיפרו נילי ואלי גורן - ”היה בין מייסדי תנועת הנוער הציונית בעירו פינסק. כבן 17 עלה ארצה. הצטרף לקבוצת פועלים מתנועתו, שנאבקה בנס-ציונה על כיבוש העבודה מידי הפועלים הערבים. שלוש שנות מאבק, ייאוש ואובדן דרך הכריעו אותו. במצוות הרופא עקר לתל-אביב וניסה למצוא את פרנסתו כפועל בניין. רעב ללחם, הרחק מחבריו ומתמיכתם הנפשית, הוא צעד לקראת התאבדות, בחפשו את המנוחה בין גלי הים... והנה בא לקראתו חברו מילדות משה כדורי. זה, סיפר לו בשמחה שהוא מצטרף לקבוצת ”אושה”, וכחבר קבוצה אין לו צורך בכסף. את חמשת הלירות שלו, שהיו סכום נכבד מאוד באותם ימים, הוא מסר כהלוואה למרדכי. הכסף שבר את רעבונו והציל את חייו. 
השמועה על הצורך בפועלים מיומנים לפרדסי תל-צור הגיעה לאוזניו, והוא מצא את מקומו בעבודה ובחיי ציבור הפועלים. באבן-יהודה הכיר את אסתר הולנדר בת ה-16. קשרי האהבה התהדקו, למורת רוחה של משפחת האיכרים הולנדר. כעבור שש שנים השניים נישאו. חסרי-כל גרו בשכירות בצריפו של אייזנשטיין. כשנולדו התאומים, נילי ועמנואל, נפתחו לבבות הורי אסתר וביתם. המשפחה הצעירה עקרה לשם והחלה לבנות את ביתה בחלקה הסמוכה.
בשל בעיות בריאות עזב מרדכי את העבודה בפרדסים ועבר לניהול הצרכניה. כשרונו, חריצותו וגישתו לאנשים עזרו לו לפתח את הצרכניה כמכשיר חשוב לעזרה הדדית. כשנדרש מזכיר לוועד המושבה, זכה מרדכי בתפקיד מרכזי בחיי המושבה. מקליטת העליות השונות בה ועד לבניית מוסדותיה ותוכנית המתאר להתפתחותה”.

 



פלדמן

הדסה שוורץ, בתם של פסיה ויוסף פלדמן, סיפרה:
”בשבילי אבן-יהודה היתה משהו נורא יפה. משהו בראשיתו. החול היה זהוב, הכל היה מוזהב. עצים לא היו. בבקרים הכל נראה כמו אחרי סופת שלג. לא היה מאומה פרט לרירית הנוצצת שהשאיר הברל’ה (השבלול הקטן לו היינו שרים: ’ברל’ה, ברל’ה צא החוצה...’). אמא שלי סבלה נורא. לא היה איכפת לה לעבוד כל-כך קשה, ללוש ולאפות לחם, ללא ברז מים... רק על חוסר הירק היתה מתלוננת. המעבר מארץ ירוקה לשממון הכביד עליה.
יום אחד אמר לה הדוד פיניה: ’הרגעי אחותי, יש כאן סוג עצים שגדלים מהר מאוד, אביא לך. הוא יצא עם העגלה לרעננה, חזר עם זרעי קיקיון וזרע את שתי החלקות. אני הלכתי עם הכד והשקיתי את ארבעת הדונמים, ודודה מניה עדרה. זרעים אלה היו לעצים ממש. כשיעקבי בן-דודי חלה באסטמה ואיסקה שבתיאלי, קוסיק ואחרים נתקפו בקצרת, הגיעו למסקנה שבכל אשם הקיקיון. אלא שהקיקיונים שלנו לא היו כמו הקיקיון של יונה הנביא ’שבין לילה אבד’. להיפטר מהם היתה בעיה לא קלה.
סבא נסע לטרנסילבניה, קנה ארבע פרות מעוברות והביא אותן לאבן-יהודה. אנחנו גרנו בצריפים ולהן... נבנתה רפת מבטון ובלוקים. חצר המשק שלנו הלכה ושקקה חיים - 4 פרות, 4 עגלות, סוסים, חמור, הודים, אווזים, ברווזים, חתולים וכלבים - הכל התרוצץ, געה והמה, גיעגע, צהל ונער, היה שמח נורא ותענוג היה לשחק בחצר הזאת.

 

אחרי זמן בא המשבר ולא היתה פרנסה. אבא ניסה שוב לעבוד בבניין ואף זה לא עזר. אמא החליטה לפתוח חנות. היא קנתה ליפט (ארגז גדול שבו הובלו רהיטים של דירה שלמה), הצמידו אותו לצריף שלנו ואבא התקין בו דלת וחלון. אמא הכניסה למכירה כמה זוגות מכנסי חאקי, חולצות, ומוצרי לבוש יפנים, שהיו זולים במיוחד. זו היתה חנות הבגדים הראשונה במושבה. גם אריה פוגרביסקי החל למכור בגדים, אבל משום שהוא היה יקרן, בחרו האנשים לקנות אצל אמא. היא בכלל לא ידעה שזו תוצרתה יפנית. יום אחד הסיתה מרים פוגרבינסקי כמה ילדים, שחיכו לי וצעקו: ’בוז למוכרי תוצרת יפן!’ אני כל-כך נעלבתי, לא ידעתי מאין זה נפל עלי ולמה. בכיתי והייתי ברוגז איתה, כמובן, לכמה זמן”. 
הצריף שלנו החליף כמה וכמה דיירים עד שעבר לידי משפחותינו. חריציו שרצו פשפשים. הגירוד היה נורא, עד כתמי דם על הסדינים. לא היתה מהם מנוחה. מניה ואמא היו נשים נקיות ופדנטיות. בכל יום שישי, כשחזרתי מבית-הספר, חיכתה לי עבודה - מלחמת חורמה בפשפשים: על השולחן הועמד כיסא ועליו אני עם כלי בעל זרבובית, יוצקת נפט לתוך החריצים שבין הקרשים, נפטרנו מהם רק כשהרסו את הצריף.
הדוד פיניה בנה ’טאבון’ אפייה בחוץ. היינו אופות לחם ביום שני, וביום חמישי חלות ועוגת שמרים לשבת. בשבת לא בישלו. לקחו פח, קדחו למעלה חור, העמידו מנורה בתוכו ועליו את הסיר עם התבשיל.
לילה אחד בא ערבי, מכר של פיניה, חדר לחנות וגנב את כל הסחורה. לאמא היה קשה להתאושש מהגניבה. היה משפט בטול-כרם וסבא לא הסכים שאמא תיסע לשם. סבא אמר שאין עושים חנות בקצה המושבה. הוא מצא שדוד פיליפוב עדיין לא בנה ורכש את מגרשו. לפני שנבנה הבית נאלצנו לעבור לחדר אחד אצל דוד בן-שלום. אמא סידרה לה שם שני מדפים לסחורה, שם עמדו שולחן וספה, עליה ישנו הורי. בשירותים שהוסבו למטבח עמדה מיטת תינוקות ובה ישנו, גב אל גב, רבקה ואני.
יום אחד חליתי. אני שכבתי במיטה, אמא ליד הכיור והפרימוס געש ורעש. לפתע, בא המורה שיפוני לבקר אותי. זו היתה הפעם הראשונה שהתביישתי בתנאי המגורים שלנו, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי - ילדת בת 12 שוכבת במיטת תינוק... והמחנך הנפלא הזה, שלימד אותנו מהו נרקיס ומהי כלנית, לקח כיסא וישב על ידי במסירות שכל-כך אפיינה אותו”.

 

 


פרנקל

יפה הייבלום, בתם של מלכה ועקיבא פרנקל, סיפרה:
”שכנתנו בתל-אביב, חנה שלגי, לא פסקה מלדבר על היציאה מהשכונה הצפופה לאוויר הצח של המושבה. אבא נתפס לרעיון. עבורו, הסבה מקצועית מאפייה קונדיטורית של עוגות ומגדנות לאפיית לחם, לא היתה בעיה. היה לו כסף אך הוא הוסיף ולקח הלוואות, כמו כל מי שיצא להתיישבות.
כשהגענו למושבה הייתי כבת חמש ואחי תינוק בעריסה. גרנו בצריף כחודש ומיד בנו לנו את הבית - הבית הראשון שהוקם באבן-יהודה. עבור אמי, שהיתה תמיד במרכז העניינים והושיטה עזרה לכל נזקק, היתה כאן השממה ממש טרגדיה. חולות נודדים, חיפושיות בכל גודל וצבע... ומים פעמיים בשבוע מן החבית. כשנחפרה הבאר, הגיע צינור המים עד אלינו והפועלים התרחצו במים הזורמים בבגדי-ים. לי אמא לא הרשתה. ’מה? ילדה קטנה בין פועלים מבוגרים?’
כשהחלה שנת הלימודים לא היה עדיין בית-ספר ושלחו אותי ללמוד בכיתה א’ בתל-אביב. כשהוקם במושבה משהו כמו בית-ספר החזירו אותי לכאן. החברים שהיו כבר אז, מוטק אקשטיין, רבקה סגל, יוסף בן-ארויה, נחמה הולנדר, אסתר בן-ארצי, עמוס בומגרט בנו של האחראי מטעם ’הנוטע’, דוד חרל ואחיו.הלימודים נדדו מחדר שכור אחד לשני עד שנבנה בית הספר (היום המועצה).
הייתי בת עשר, אולי אחת-עשרה, כשהתחלתי לעבוד. למרות שהייתי ילדה מפונקת המתגעגעת לחדרה, צעצועיה ומשחקיה בתל-אביב, אמא לי אבא בפשטות: ’המצב השתנה, אין לי בן בכור ואין לי ברירה. את תמלאי את מקומו’. אבא אמר וקיבלתי. וכשלא היתה ברירה אבא הוציא אותי מבית-הספר לעבודה. כן, היו תקופות עוני במושבה. היו משפחות שסבלו, שהיו עניים מרודים וחיו על שמן זית שקרוביהם שלחו להם.
לא הייתי היחידה שהוצאה מבית-הספר כדי לעזור להורים. צפורה גורפינקל עבדה במטבח אצל פוגרבינסקי. כשהיא הגישה, או רחצה כלים, אנחנו השתוללנו בחצר בית-הספר שהיה ממול. אמא הסבירה לי שמצבי טוב, כי צפורה, כדי לעזור למשפחתה, עובדת אצל אחרים ואני - בעסק המשפחתי.
על גבי הסוס, או בעגלה רתומה, חילקתי לחם. הסוס היה פרא ואנשים התלוננו איך אבא נותן לי לרכב עליו. אבא היה משיב במימרה אידישאית: ’אם ליפול מסוס, כדאי שיהיה זה סוס הראוי לשמו’. ומוסיף: ’יפה לא תיפול ואני לא אושיב אותה על גרוטאה של סוס’. חילקתי לחם לבתים, לחנויות ולמסעדות.

 

לא פחדתי, לא מהבהמות ולא מהערבים והבדואים. אלה היו ידידי, היו מהם שקנו אצלנו לחם וכשמישהו חלה אצלם הם ביקשו לחם טרי וחם. פעם, כשהייתי בדרכי לקדימה, מובילה לחם בעגלה בעלת הגלגלים הגבוהים וחישוקי העץ, שמעתי קול התפקקות כשהייתי כבר ליד הבאר. הגלגלים התפרקו והעגלה קרסה. עליתי מיד על גב הסוס והעגלה נגררה אחרי. חשבתי שאני לבדי בשדה אך הנה יצא ערבי, ניגש וראה מה קרה, שרק ועשרות ערבים צצו כפטריות אחרי הגשם. במגלים שבידיהם קצרו חילפה ושזרו ממנה חבל. קשרו בו את שאריות הגלגלים ואמרו לי שאסע. אך אני פחדתי שהעגלה ’תתפזר’ לי בדרך. אמרתי להם וכמה מהם ליוו אותי הביתה. הייתי מיוחסת, בת האופה איננו דבר של מה בכך ובנוסף לזה, הערבים ידעו שדודי יצחק רוזנצוויג הוא שומר במושבה. אגב, בנסיעותי הקבועות לקדימה הייתי מעבירה עבורו ידיעות ואיש לא העלה בדעתו נושא זה. 
המאפייה היתה מרכז. נשות המושבה היו מביאות את תבניות האפייה שלהן ואמא היתה ’מדקדקת’ עבורן את הבצק ואופה. שלא לדבר על טשאלנט לאשכנזים וחמין לספרדים. וכשהיתה שמחה - אצל מי אפו ללא תמורה וללא תודה? הן צריך לעזור... ’הרי לא אוכלים לבד את כל האיטריות’ - כדברי אמא, והשומר הורביץ מחזק את דבריה: ’הזורע שדה, מפזר חופן לציפורים, חופן לעכברים, לגנבים, לעוברי אורח, וחופן אחרון לעצמו.
בחג המושבה, בחנוכה, אפינו סופגניות לכולם. בחנוכה האחרון אבא הכין סופגניות מצופות, חצי אחד בקרם וניל ושני בשוקולד. שאלתי אותו למה כל הטרחה? והוא ענה לי: ’שיזכרו לפחות, שפעם היו סופגניות כאלה’.
במלחמת העולם היה קיצוב בקמח. נקראה אסיפת חברים ונתלוויתי אל אבא, כי הוא טען שאיננו מבין טוב עברית. הוחלט שכל הקמח ימסר לאבא והוא יאפה לכולם. אבא היתנה תנאי (ואני תרגמתי את דבריו): ’אתן לכם לחם לשובע בתנאי, שלא תאכילו את העזים והחמורים בלחם’. ואבא ידע על מה הוא מדבר: ’הרעב מתחיל בראש. אם ידעו שהלחם בקיצוב, ירצו לחם נוסף מהרגיל, שלוש כיכרות במקום אחת ואז יאלצו לזרוק לחם לחמורים...’. היו ויכוחים ואבא אמר: ’תנסו. אם לא אעמוד בדיבורי, אל תתנו לי את הקמח’. היו אלה ימי ה’צנע’ וכל אחד היה מפקחו האישי של אבא. כולם רצו בלחם משופר. כשהודיעו שחולי האולקוס (כיב הקיבה) יקבלו לחם לבן, לא עבר זמן רב וכמעט כל אנשי המושבה הופיעו עם פתקים שהם סובלים מכיב מאולקוס, המספק לחם לבן...
לאבא היתה תושיה לפתור בעיות. כשלא היה חשמל, הבעיר עצים, כשלא היו שמרים, הוסיף קמח-תירס. כשלא היה כלום - היה הכל.
ההורים היו שומרי מסורת אך לא כפו דעתם על איש. כשדני נפצע, נכנסה גברת חורסי בן-ארצי לפני פסח וביקשה מאמא שתכין לה קצת איטריות, בהבטחה שלא תבשל אותן אם לא תזדקק. אמא השיבה לה: ’היום לא פסח ואכין לך ברצון. מה שתעשו אחר-כך, כשלא אראה, לא מענייני ולא איכפת לי’”.

 

 

סיפרה מרים בן - יעקב, 2009

המאפיה של פרנקל הייתה אחד הדברים הנפלאים שהיו לנו כאן במושבה. נהוג לומר: ”לא על הלחם לבדו יחיה האדם”, יתכן שהדברים נכונים אבל בהחלט אי אפשר היה לומר משפט כזה על הלחם של פרנקל. ואם יתמזל המזל ולאדם היה קצת שמן לטבול בו את הלחם וקצת מלח לזרות עליו, ואם היה קצת לבן ואולי חתיכת עגבניה או עלי בצל מהגינה, לא צריך היה הבן-אדם דבר נוסף כדי לשמח את לבבו! הלחם היה תמיד אפוי כהלכה, תפוח, גבוה, צמרירי וספוגי במידה הדרושה. מומלח במידה עם דוק של מתיקות ומעט חמיצות, טעם גן עדן !!! כיצד הצליח פרנקל האופה להכין מרקם מושלם וערב לחיך כל כך? זה היה סודו הכמוס של האופה ובני משפחתו, שאותו העבירו מדור לדור מבלי לגלותו לזרים, חלילה וחס. 
אך לא רק על הלחם הנפלא רציתי לספר, רציתי לספר גם על משפחת האופה משפחת פרנקל. 
במשפחת פרנקל היו אב ואם ושלושה ילדים. הם ניהלו את המאפיה שסיפקה לחם טרי מדי בוקר לכל יישובי הסביבה ולתושבי המקום. לאחר שהאם הלכה לעולמה בגיל צעיר מאוד נותר האב עם שלושת ילדיו: לובה הצעירה שתאריך ימים, האמצעי - ישראל ז”ל שהלך לעולמו בגיל צעיר מאוד, ויפה המבוגרת ז”ל . אשה יחידה במינה, חכמה ומלומדת שהלכה לעולמה לפני שנים אחדות. יפה, עודנה חסרה לרבים שהיו פוקדים את ביתה כדי לקבל מפיה עצה בשעה קשה. הילדים היו משכימים מוקדם בבוקר, היו רותמים לעגלות (נפרדות כמובן) את הסוס, הפרד והחמור והיו יוצאים לחלק את הככרות טריות והחמות לחנויות באזור. כך נהגו בימי חורף קרים ובימי חמסין ושרב. וכך גם בימי הפרעות והתקפות הערבים. יפה הבכורה, הייתה מרחיקה לישובים מרוחקים כעין-ורד, צור-משה ותל-מונד. הייתה כחייל נאמן הממלא את תפקידו גם כאשר סכנה ממשית ארבה בדרכים. ישראל ולובה היו ממונים על החלוקה ביישובים קרובים יותר. מאום לא מנע בעדם מלספק את הסחורה לאזרחים שהיו עטים עליה בבקרים כאשר אך הפציע אור היום. 
למרות שהשלושה החסירו שעות לימודים רבות בבית הספר, זה לא פגם במאומה בתבונתם הרבה.

 

המאפיה המיוחדת הזו, שימשה גם כמקום מפגש חברתי מיוחד. בימי ששי אחר הצהריים, הייתה קבוצת אזרחים, ילדים ובוגרים, גברים ונשים בבגדי עבודה מלוכלכים וסינרים מוכתמים מתגודדת ליד פתח המאפיה. כל אחד נושא בידו סיר גדול וכבד, היה מי שנשא אותו בסל והיה מי שהשעין אותו על המותן – ובסיר, תבשיל מהביל שטרם סיים את בישולו ומתוכו עולים בהרמוניה משכרת ריחות של בצל ושום, שעועית וגריסים. המולה של קולות נשמעת, שיחות על דא ועל הא. התושבים מעבירים מידע ביניהם בנושאי אקטואליה: באיזה משק עופות גדלה תנובת ההטלה, אצל מי הפרה כבר הרתה ואצל מי כבר הייתה המלטה. מתי יגיע הוטרינר היחיד לסקור את המשקים ומתי יגיע מדריך החקלאות כדי לבדוק פגעים בעצי הפרי. שיחות על דברים שוטפים ועל התרחשויות יום-יומיות שהיו בראש דאגתם של העומדים. והילדים, גם הם עומדים בסבלנות רבה, משיחים בינם לבין עצמם על ארועי בית הספר במשך השבוע שחלף. משווים שאלות במבחנים, ציונים שקיבלו צודקים או לא צודקים. משוחחים על הפעילות בצופים ועל קבלת השבת. זה היה ”הטור השבועי” החם של היישוב. כולם מחכים שדלת המאפיה תפתח. הרגע מגיע, הדלת נפתחת, הסירים נמסרים בזה אחר זה לידיו של האופה ונבלעים בתוך חלל תנור המאפיה הלוהט. סדר הסירים בתנור היה קבוע, בלי ציון שם ובלי תוויות של שייכות. גוש האזרחים הזע לאיטו בסבלנות, הולך ומצטמצם. כולם ממהרים לביתם לקבל את פני השבת.

 

 


צוקרמן

סיפרה מלכה צוקרמן :
”חלום חיי היה לחיות בארץ-ישראל. ידעתי עברית טובה מאוד והחלטתי שברגע שאעזוב את פולניה לא אדבר יותר מלה בפולנית. עליתי ארצה ב-1925 וקיימתי את שניהם.
לאחר תקופה קצרה התארגנה קבוצה לחזור בפולניה. הם ניסו לשכנע אותי ואני לא רציתי לשמוע אותם. בערה בי איזו אש ואמרתי להם: ’יש לי אידיאל ואני, עם כל הקשיים, אממש אותו’. אותם לא ראיתי יותר.
עבדתי בחיפה בחנות של אמסטר בן עירי. בשבת אחת ראיתי בחור רוכב על סוס, הוא משך אותי מהרגע שבא. ירד מהסוס ואמר לי שהוא אחיה של הגברת בת-שבע אמסטר. ישבנו, דיברנו ואני, שלא חשבתי אף פעם להתחתן, התחתנתי איתו. זאת היתה מין אהבה כזאת... ובשניים יותר נעים.
משה עבד, בעד שתי לירות לחודש, במשק של הוריו בזכרון-יעקב. ממשכורת זו חיינו. ובסוף הוא ברח מזכרון. הוא בא לאבן-יהודה לפני והכין לנו צריף. לפני שהיה לצריף גג, הגעתי עם כרמלה ויוסי בשתי עגלות מלאות שמאטעס. נסענו מזכרון דרך עמק חפר לאורך החוף. ילדי הבדואים זרקו עלינו אבנים בדרך. וסוף סוף הגענו... לרוחות ולחולות. 
משה עבד בקידוח הבאר ואני עבדתי ב’מסעדה’ עם דבורה יבלונסקי. זכרון חריף אחד נשאר לי מאותו זמן: נכנסתי לראות מה עם יוסי, שהיה עוד תינוק, והנה אני רואה שהוא בלי הכרה וממש כבר גוסס, התבלבלתי לגמרי ומסרתי אותו לידי דבורה. היא לקחה אותו ורצה לצריף הציבורי, שם היה רופא, והיא הצילה אותו.
המצב הכלכלי היה קשה ומשה חיפש פרנסה. כשהוא שמע שבכפר ויתקין מחפשים קצב, עברנו באופן זמני למושב הזה. אנשי ’ארץ-ישראל העובדת’ הסתכלו בעיניים די עקומות על התושבים הארעיים ולמרות זאת, חיינו שם שמונה שנים. נתתי שם, לכולם, הלוואות ועד היחום הם זוכרים לי את זה. הם החזירו את החובות עד לגרוש האחרון.
משה היה קונה בקר אצל הבדואים ושוחט. באותו יום היה נוסע מיישוב ליישוב ומוכר את הבשר לפני שיתקלקל. חיים אלה נמאסו עליו והוא החל בנטיעת פרדס ופיתוח לול. פעם החליט שהוא רוצה באווזים. הוא קנה כמאה אפרוחים ואלה גדלו - שיגעון! יוסי שלא אהב כל-כך ללמוד, היה רועה את האווזים ואהב מאוד את הג’וב הזה. משה הכין עבורם בריכה וכשהחליט שעדיין חם מדי, בנה להם סככה. ואז קרה אסון. הם נגסו את עץ הסככה, שהיה כנראה רעיל, ותוך שעה מתו כארבעים אווזים. זה היה מראה נורא. משה נשבר מהמראה הזה ומכר את אלה שלא אכלו וניצלו.

 

עד שהפרדס הניב, נשארנו מחוסרי פרנסה ואז, מישהו הציע להקים בית-חרושת לנקניק! משה שוב ניסה. הוא הביא מומחה שילמד אותו; בנה תנור ייבוש לבשר וקנה שקיות. הנקניק היה טעים מאוד, אבל היתה בעיית שיווק. הרעיון היה טוב אבל לא בשביל אבן-יהודה. כאן לא קנו נקניק.
העסק הבא היה יוצא מהכלל. בא זקן אחד מפרדס-חנה והציע להקים, בשותפות, בית-חרושת לסודה. דיברו על זה ברצינות והזקן הביא מכשירים... ’אנטיקות’. משה קנה בקבוקים וחומרים והתחילו לעשות גזוז. במשך חודשיים הוא חייך. הכינו לבקבוקים תוויות עם שם מתאים - ’רוויה’ ואז הם התחילו להישבר. בכל פעם שסתמו בפקק נשבר הבקבוק, ואז גם למשה נשבר. בשביל לשווק לאבן-יהודה לא היה כדאי להקים בית-חרושת. משה ניסה עוד דברים. ביום בהיר אחד, כשהוא ראה ששום דבר לא הולך, הלך ולמד לנהוג במשאית. קיבל רשיון וקנה משאית. תוך ימים ספורים היה כבר צריך להחליף את המנוע. יום אחד, בא הדוד צבי ואומר ליוסי, שהיה אז בן 16: ’אבא לא נוהג כל-כך טוב, איך אתה נוהג?’ יוסי, שידע משהו, אמר: ’בוא תבחן אותי’. הוא בחן ואמר: ’שמע, אתה נהג מקצועי!’ יוסי היה ילד ולא היה לו רשיון. דוד צבי מצא פתרון: ’אל תיתן לאבא לנהוג. אתה תנהג ואבא ישב על ידך’ (זה היה בסוף 1948).
בערב היו שלמה ויעקב קטרי מעמיסים את הפרי, משה ויוסי היו מסדרים למעלה. בארבע בבוקר היו יוצאים כבר לחיפה, פורקים ומעמיסים שקי דורה, או סחורה אחרת לאחד היישובים בסביבה; נוסעים, פורקים ומעמיסים שוב פרי... ואני הייתי רצה לחפש את הבן שלי”.

 

 


צייטלין פנינה (שמש)

גדי צייטלין ויעקב בן-עקיבא סיפרו: ”פנינה נולדה ברוסיה, בעיירה בשם שפטובקה. אחר מלחמת העולם נתפלגה משפחתה, חלק עלה ארצה, חלק הצטרף אל בני משפחתה שכבר היגרו לאמריקה וביניהם היתה פנינה. היא עלתה ארצה ב-1934, עם חבורת חלוצים מאמריקה. יעדם היה התיישבות בקיבוץ יגור, שהיה כבר אז הקיבוץ הגדול ביותר בארץ. פנינה נפגשה באקראי עם בוגר ’מקווה’, אברהם שמש, והתפתח ביניהם רומן.
שמש היה חבר ב’בני בנימין’ ופנינה הלכה אחריו לאבן-יהודה. הוא היה אדם חלש וחולה לב ולא עלה בידו לטעת פרדס. על חלקתו גידלו גידולי שדה. בהדרכתו פיתחה פנינה את הלול והיתה גאה בו, בעיקר לאחר ביקורו של הנציב העליון, שעל שאלותיו ענתה באנגלית הרהוטה שהיתה בפיה. לאחר מותו של שמש, בשנת תרצ”ו (1936), שימשה פנינה כסוכנת העיתונים הארץ, דבר ועל המשמר. למעלה מארבע שנים נשארה באלמנותה. בעלה השני היה רפאל צייטלין, אלמן מכפר הס, אב לילד בן חמש בשם מנחם.

 

 

 

 

שרון צנעני כחזן בטקס ישובי

צנעני

ששון צנעני היה כבן שבע כשברח עם משפחתו ממקום מגוריה של אמו זרה - זהבה, עד למחנה העלייה הצעדה היתה ברגל ולאחר מכן ברכב, נהוג בידי תימנים מוסלמים, שהעבירו את העולים בדרכים ארוכות וקשות כדי לסחוט את שארית מזונם. באחת הערים, בדרך מתעז לעדן, עצרו את השיירה בטענה שהולכת איתם נערה מוסלמית ומבריחים אותה לארץ-ישראל. בין ההולכים היה גם גוי אחד, שהיה בן בית אצל רב העיר וקרא בקוראן ובספרי היהודים. משקם הרעש סביב הנערה, אמר: ’את יודעת להגיד ’שמע’’? והנערה הרועדת כעלה נידף אמרה את הפסוק מילה במילה, בשלמותו. הצהלה במחנה היתה גדולה. המשך העלייה היה במבצע ’כנפי נשרים’. בארץ העולים שוכנו במחנה עין-שמר.

 

”לאחר כשנה” - סיפר ששון - ”הגענו לאבן-יהודה. מנהל בית-הספר, צבי פרח, ערך לנו בוחן בזק. היינו טובים מדי לכיתות א’ ו-ב’ והקפיצו אותנו לכיתה ג’. הקליטה היתה קשה מאוד, אך את כל ההצלחה באינטגרציה המלאה ובהתקדמות בלימודים יש לזקוף לזכותה של המורה סימה קפלן (אשתו של אביהו). היא הקדישה לנו את ההפסקות ואת השעות שלאחר הלימודים, והעיניים הנבוכות הודו לה בכל לב.
בוקר-בוקר השכמנו ללכת מעין-יעקב, כדי שלא לאחר את מפקד הבוקר, שלווה בביקורת נקיון, כמה מלים מענייני דיומא מפי המנהל ודקלום של פרק היום בתנ”ך, או פרקים נבחרים (כחזון העצמות היבשות). השתתפותי הקבועה השפיעה, ללא ספק, על התחום שאני אוהב ומתמצא בו - הקראת שירים. 
אמי היתה המפרנסת היחידה.בחורף הקשה שעבר עלינו, נשלחנו - זכריה הררי הי”ד, עזרי זגיר, שלמה חוברה ואני - היתומים מאב, לקיבוץ רמת דוד שבעמק יזרעאל. הסידור היה מרשים מאוד ומעודד, אך החזקתי מעמד ימים ספורים בלבד. הגעגועים לאמא והחשש שמא אפגר אחריי הכיתה בלימודים השפיעו עלי, ובאחד הימים (נדמה לי עם שלמה חוברה) יצאתי לכביש וחזרתי בטרמפים. 
אנחנו, התלמידים מעין-יעקב כרחמים הראל (ג’יבלי), צדוק אלשייך, צדוק צנעני ואחרים, השתווינו עד מהרה לוותיקים בשכונה כמנחם שובל, ויואב דרכי. חברותי לספסל היו עופרה סלע, ולאחר מכן רות אילון. מורינו ומחנכינו המסורים היו פנחס פרח, נסים ניר ורות בן-ארויה. בשל המרחק לא התפתחו יחסים הדוקים עם בני המושבה. 
ניתוק משמעותי חל בין הילדים כשהוקם בית-הספר ’שבזי’; גם המגמות השונות והאידיאולוגיות המנוגדות גרמו לניתוק.
לאחר סיום כיתה ו’ העבירו אותי, עם קבוצת חברים, למוסד עליית הנוער רמת הדסה. בקרבת מקום היה כפר הנוער הדתי, כפר חסידים, שבו התחנכו כבר מספר נערים מאבן-יהודה. ביקשנו העברה לשם. למדנו וסיימנו את בתי-הספר העממי והתיכון. אחר תקופה בגרעין הכשרה במשואות יצחק, עברתי להוראה. למדתי, הוסמכתי ושימשתי כמורה וכסגן מנהל בית-הספר ’שבזי’ באבן-יהודה. המשכתי ללמוד ולהשתלם, בעידודה של עליזה רעייתי. סיימתי את לימודי האוניברסיטאים במקרא ובחינוך.
הצורך שלי להתבטא, מצא את פורקנו בכתיבת דברי שירה. שירי הראשון היה ’יום וליל’, המופיע בספרי הראשון. ההמשך בא בעקבות העידוד שזכיתי מכל מי שהאזין לשירתי. חשובה לי במיוחד ההנצחה וההקדשה הבאות בדברי שירה. אינני מפגר אחר הרוח בת ימינו ונכנסתי גם לעולם הפזמונים, שהלחנתי כמה מהם. ניכרת בם המזיגה בין המקצב של חדר הלימוד התימני, שירי המולדת הארץ-ישראלים והמוסיקה המזרח-אירופית שלמדתי בכפר הנוער הדתי”.

 

 


צ'רקסקי

סיפר שלמה צ’רקסקי:
”באנו ארצה מקייב בירת אוקראינה. אני עוד שמעתי את ליב טרוצקי מדבר. אמא רצתה לבוא רק לארץ-ישראל. באנו לחיפה והורידו אותנו בסירות כי לא היה עוד נמל. ידענו רק רוסית, לא אידיש, ולא עברית. קיבלנו עבודה בבניית הנמל. עשר שנים חיינו בחיפה עד שאבא אמר: ’שלושה בנים ואנחנו צריכים שיהיה לנו משהו’. נסענו אל בן-עמי בנתניה. אני הייתי קצת רוויזיוניסט וחשבתי שתהיה לנו אצלו פרוטקציה. הוא אמר שיתן לנו תנאים טובים בכל מקום שנרצה בנתניה. 
באבן-יהודה היה צריף גדול ואמרו לנו לדבר עם בכר. הלכתי אל בכר והוא אמר לי: ’צ’רקסקי, עכשיו אני קודח, תבוא בפעם אחרת’. אחרי איזה זמן באתי וקנינו.
את קלרה הכרתי בעבודה בפרדס. היא באה ארצה אל אחיה במושב עין-ורד בשנת 1935. אצל אחיה לא היה לה נוח, הוא גר עם הפרה בבית. רציתי להיות ג’נטלמן ולעזור לה.
קנינו את המגרש והצריף משושנה הירשנזון וזה עלה לנו 120 לירות. הוספנו לצריף דיקטים וצבע. הדלת היתה ללא מנעול וכשהיינו יוצאים היינו שמים לבנה, שלא תיפתח. אחרי שנה נולד לנו הרצל.
קנינו אדמה אצל ערבי בגן-רבקה ונטענו פרדס. ניהלתי את העבודה שהיה שייך ליהודים מארצות-הברית. היה לנו שומר ענק מהכפר טייבה. יום אחד, כשהרצל היה בן כמה חודשים, יצאנו וסגרנו את הדלת, כשחזרנו ראינו שהלבנה הסוגרת איננה והדלת פתוחה. נבהלנו מאוד, נכנסנו וראינו מישהו - עם כאפיה - כפוף על המיטה. בנס לא קיבלנו את השבץ, חשבנו שחוטפים לנו את הילד. זה היה השומר שלנו שבא באיזה עניין אלי... היה לנו משק חי קטן עם עז שקראנו לה ’גרטה גרבו’.
את הבית בנינו בלי הלוואות. אנחנו לא צברנו חובות. לא אהבתי לרשום. כשהיה קנינו וכשלא היה לא קנינו. מההתחלה אמרתי: ’אני אבנה לפי הכוחות שלי’”.