Finden
 

 

האס

יעקב האס:
”נולדתי בכפר צ’כי ב-1936. לאבי, זיגפריד, היתה מנסרה שהעסיקה כ-250 פועלים. רוב הייצור היה אדנים למסילות הברזל, שיוצאו לארצות השפלה. אמי, רגינה, שהיתה בוגרת בית-ספר גבוה למסחר, עסקה בניהול הצד הכספי והאדמיניסטרטיבי של המפעל. אבא ידע לרכוש את אמונם של עובדיו הכפריים; דאג לבתיהם, ללימוד ילדיהם וידע גם לצאת ולשתות איתם בבית המרזח, כשקיבלו המשכורת. אותי ואת אחי גידלו צוות עוזרות ומטפלות. אחי קורטי, היה גדול ממני ב-11 שנה. תלמיד מחונן שבגיל 13 ידע ארבע שפות. היינו אמידים וחיינו ברמה גבוהה.

להמשך הסיפור לחץ

 

 

 

 

 

 

 

הוכמן ישראל

ישראל הוכמן, שרוליק, כפי שנקרא בפי אוהביו הרבים, נולד במאי 1908. מן ה’חדר’ שבעיירת הולדתו הורנוסטייפל לגימנסיה העברית ’תרבות’ שבקייב. בנובמבר 1924 עזב את ארץ הסובייטים ועלה ארצה. עבד בפרדסי פתח-תקוה ובתל-אביב בבניין ובעיתון ’הארץ’. ב-1936, הצטרף למשפחת אשתו הראשונה, רעיה, באבן-יהודה. על אף היותו אוטודידקט, היה בעל השכלה רחבה ביותר והיה איש ספר מובהק. טיפוס של מנהיג פועלים משכיל, שטובת הכלל עמדה תמיד לפני טובת המעמד או המפלגה. מזכיר לשכת העבודה וקופת-חולים; מזכיר מועצת הפועלים; סגן ראש המועצה וממלא מקומו. משנת 1964 ועד צאתו לגמלאות - ראש המועצה המקומית. 

בארכיון- חוברת שהוצאה לזכרו אחרי שנהרג בתאונת דרכים ומכתבים רבים שכתב כמזכיר מועצת הפועלים.


 

 

 

 

הולנדר

נחמה רודין, בתם של חיה ויצחק הולנדר, סיפרה בימיה האחרונים:
”לפי המסורת שבמשפחתנו מוצאנו מאנוסי ספרד שגלו להולנד, ומשם לרוסיה. אבי יצחק (יליד 1884) היה צוחק ומקניט את אמא, שכיהודי ספרדי, חרם ד’רבנו גרשום אינו חל עליו והוא יכול לשאת אשה נוספת על פניה. היתה זו משפחת סוחרים אמידה, שבניה למדו בחדרים ובישיבות. סבתא הלכה לעולמה בגיל צעיר והותירה אחריה שבעה ילדים. אבא, כבכור הבנים, נטל על עצמו את עול הטיפול בחמשת אחיו ואחותו.
אבא לא אהב את ה’מלמדים’ למיניהם. הוא כעס על מלמדו שחינך אותו, כילד יהודי, לא לזקוף קומתו, לדכא כל גאווה לאומית ולא להתבלט לעיני הגויים. הכינוי ’מלמד’ היה לגנאי, לכל בטלן, חסר חוט-שדרה ומזל. דבר זה לא הפריע לאבא להצטיין בידע התנ”ך (כמעט את כולו בעל-פה) ובקיאות במפרשים השונים. הוא ידע גם תלמוד ומשנה.
בשלב מסויים הרבו מלמדיו להתלונן עליו אצל סבא. הדברים הגיעו עד כדי כך, שהוא עזב את בית אביו ואת הישיבה והחל לעבוד בשרות הרכבות של רוסיה הצארית. משרה זו אפשרה לו למלט ולהסתיר מהפכנים, חבריו של אחיו גרשון. הוא הסתירם בקרונות והעבירם ממקום למקום. אבא קיווה כאלפים מבני דורו, שהמהפיכה תזקוף גם את גוו של היהודי. האכזבה היתה כללית וגם אישית. כשנתפשו כמה מהם בידי בלשי האוֹכרַנָה (המחלקה לדיכוי התנועה המהפכנית שהקימה גם את ארגוני ’המאה השחורה’ להסתת ההמונים לפרוע פרעות ביהודים), גוללו ’חברים’ גויים אלה את האשמה על היהודי הולנדר. אבא הצליח להימלט באישון לילה ולעבור לפולין, ללא תעודות ומסמכים, ללא ידיעת השפה וללא פרוטה בכיסו. עברו עליו ימי שתיקה ורעב כבדים, ימים שלא שכח כל חייו. הוא לא יכול היה לשאת זלזול באוכל.
הוא לא בז לעבודה כלשהי והאמין באימרה התלמודית ’פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות’. הוא הלך וביסס את מצבו; נדד לגרמניה ולצרפת וחיפש מקום בו יוכל להשתקע כיהודי. 
נהר ההגירה זרם באותם ימים לעולם החדש, לאמריקה. על הזרזיף הדק של העלייה השניה לארץ-ישראל - איש כמעט לא שמע. אבא חסך כל פרוטה, עד שנמצאו בידו מספר מטבעות הזהב, שדרשו שלטונות ההגירה מן המהגרים, שלא נמצא להם דורשים מבוססים באמריקה, אשר התחייבו לתמוך בהם עד היקלטותם.
אבא עבר את ’אי הדמעות’, סטייטן איילנד, ורובעי היהודים, עם עשרות בתי-המלאכה הזעירים המיוזעים והמצחינים של החייטים. הוא ראה את מאמציהם להביא את משפחותיהם מרוסיה. אבא נכון היה לכל סבל, אבל רק בעבודה באויר החופשי. אבא עבד ולמד בקולג’ ערב, כדי לקבל אזרחות אמריקאית - מעמד שאפשר לו להביא לשם את אחותו חיה-הינדה ובעלה (הוריהם של אסתר, שרה, מרטין ודניאל, הזכורים לוותיקי המושבה) ולאחר-מכן את מרדכי ובנימיו. אחיו גרשון ואריה נשארו ברוסיה. לימים בשנת 1933 התקבל מכתבו האחרון של אריה בו סופר שגרשון המשיך בדרכו המהפכנית ונעלם באחד הטיהורים הגדולים של סטאלין...”.


פינה לזכרו במושבה

”הולנדר היה חכם!” - אמר סגל - ”כשהולנדר בא הנה בפעם הראשונה, אסתר היתה ילדה קטנה. הוא בא עם אוטו-משא מלא עם אספקה לבהמות. שאלתי אותו: - ’הולנדר, מה זה כל האספקה הזו?’ - אז הוא ענה לי: ’את זה תראה מחר’. למחרת אני רואה אותו הולך ברגל עם חבל על כתפו והחבל קשור לקרניים של פרה ההולכת מאחוריו. הוא רואה אותי ואומר לי: ’אתה רואה, הנה, אתה רואה! - אם יש פרה, אז יש חלב, יש גבינה ויש לבן, ויש מה לאכול’”. ”כשהולנדר כעס” - נזכרה אסתר אלפרוביץ - ”הוא היה מדבר אל הפרות בשפה האנגלית. שאלתי אותו פעם: ’הן נותנות יותר חלב כשאתה מדבר אליהן?’ - הולנדר ענה לי ברצינות גמורה: ’אל כל יצור, הולך על ארבע, או הולך על שתיים, צריך לדבר וכשמדברים אליו - הוא מבין!’. ”הולנדר היה אדם יחידי במינו ואינדיוידואליסט מושבע. הוא היה היחיד במושבה שלא היה חבר ב’אגרא’. הוא היה מערבב לבד את התערובת להזנת העופות והפרות. הוא גם לא שיווק באמצעות ’אגרא’. הוא עבד לבד ולא רצה בשום שיתוף”.

 

 

 


 

עוד סיפרה נחמה הולנדר/רודין

אבי יצחק הולנדר או גוהלנדר לפי מכתביו של סבא נחום, נולד בשנת 1884 בעיר קובל שברוסיה הלבנה להוריו אסתר ונחום גוהלנדר-הולנדר. לפי המסורת במשפחה מוצאה של משפחת הולנדר הוא מאנוסי ספרד אשר בהגירתם להולנד חזרו ליהדות וכאות תודה קראו למשפחתם בשם הולנדר. לדברי אבא היו גם מסמכים שהעידו על כך, אלא שהם הלכו לאיבוד באחד הפוגרומים או בזמן המהפכה ברוסיה. מהולנד נדדה המשפחה לרוסיה. דוד אריה סיפר שאבא היה נוהג להקניט את אמא, שבתור יהודי ספרדי אין חרם רבנו גרשום חל עליו והינו רשאי לשאת שתי נשים. היא הייתה מתרגזת כל פעם מחדש. סבא נחום הולנדר היה סוחר וסבתי הייתה עקרת בית כמנהג הימים ההם. סבתי אסתר נישאה בגיל 14 ומיד נכנסה לעול לידות וטיפול בילדים. היא ילדה ששה ילדים: גרשון, אריה, מרדכי, יצחק, חיה-הינדה ובנימין. היא מתה צעירה ומקום חם היה שמור לה בליבו של אבי. אבי למד בחדר ולאחר מכן בישיבה. כנראה שהמלמדים בישיבה הרבו להתלונן על אבא בפני סבא, הדברים הגיעו לידי כך שאבי עזב את בית אביו וגם את הישיבה. 
הוא החל לעבוד בשרות הרכבות של רוסיה הצארית, דבר שאפשר לו למלט ולהסתיר ”מהפכנים” שהיו מחבריו של אחיו גרשון. הוא הסתירם בקרונות הרכבת וכך עברו ממקום למקום. אולם כשנתפסו כמה מחבריו הגויים של גרשון ע”י המשטרה הצארית והטילו את האשמה על יצחק הולנדר היהודי, נמלט אבא באישון לילה לפולין. הוא היה ללא פרוטה, ללא תעודות וללא ידיעת השפה הפולנית: אחרי שהות קצרה בפולין הוא נסע לגרמניה ולצרפת ובסופו של דבר החליט לנסוע לאמריקה. 
הוא עמל קשה וחסך את סכום המטבעות שהיה דרוש, כדי להיכנס לאמריקה. כל עבודה הייתה מכובדת בעיניו של אבא כמאמר חז”ל שהיה שגור בפיו:” פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות”. למרות שאמריקה נחשבה בעיניו של אבא ל”גולה הטובה ביותר בעולם”, הוא החליט לעלות לארץ ישראל. בשנת 1908 עלה אבא ארצה. מכיוון שהיה מודע לקשיים שיעמדו בפניו, השאיר את תעודותיו באוניה וחסם לעצמו את הדרך חזרה. הוא עלה ארצה כשבכיסו כעשרים אלף דולר ובליבו שאיפה להיות איכר בארץ ישראל. אבא החל לעבוד בפתח-תקוה, כדי ללמוד חקלאות. פתח-תקוה לא מצאה חן בעיניו. הוא רצה לחרוש, לזרוע ולקצור. הוא רצה מרחבים, משק, בהמות ועופות. הוא רצה להקים משק בגליל. ומאחר ולא ניתן היה לקנות משק בגליל באותם הימים כי האדמה וההתיישבות היו בידי פיק”א, קנה אבא אחד עשר דונם אדמה ברעננה. אדמה שמכירתה סייעה לנו כאשר עזבנו את הגליל ועברנו לאבן-יהודה.


 

אמי הייתה בתם הבכורה של רחלי ושמואל הורביץ ואחותם הגדולה של אחד עשר אחים ואחיות, דבר שקבע רבות את חייה. בגיל שבע הוכנסה ל”חדר” בראש פינה. גם ה”חדר” וגם ה”מלמד” היו שנואים עליה, ה”חדר” בגלל היותו מקום קטן וצר וה”מלמד” בגלל חזותו החמורה ויחסו המבזה כלפי הילדות. הוא הושיבן בפינת החדר וכמעט שלא התייחס אליהן. לשמחתה של אמי, בהיותה בת שמונה נפתח בי”ס של ממש ולימדו בו טובי המורים דאז: יוסף אפשטיין, מלקומביץ, קלר וענתבי. כילדים, אשר צעצועים ומשחקים לא היו להם בימים ההם, והוריהם היו עסוקים הן בעבודה קשה והן בגידול ילדים, היה ביה”ס פינת אור בחייהם. מוריהם, שמסורת ההוראה לא הייתה נחלתם, ניסו ללמדם איש לפי השקפותיו. הם הצליחו להחדיר ללב הילדים אהבה לארץ, לטבע וליופי. גם כעבור שנים רבות, זכרה אמא סיפורים מימי בית הספר. היא נהנתה לספר לנו כיצד ניסו מוריהם ללמדם כתיב נכון, וכדי להבדיל בין כתיבת האות וו לאות בית רפויה לימדו המורים שיש להגות את האות בית הרפויה כדגושה והדקלום הבא שגור בפי עד היום: הזבובים הלבנים מסתובבים סביב החלב הלבן במחלבות תנובה בתל אביב.

אמי הייתה ילדה מופנמת אך בעלת עין חדה וקליטה טובה מלבד הלימודים קלטה תנועות אופייניות ותכונות שלכל מורה והייתה מספרת לנו עליהם. בהיותה הבכורה, בבית אשר בכל שנתיים בערך נולד שם תינוק חדש, הועמסה עליה מעמסה רבה והיא הפכה לעוזרת ומטפלת. למרות העבודה הרבה הקפידה על הכנת שיעורי הבית . בסוף כיתה ז’ הוציאה אותה סבתי מבית הספר. הייתה זו מהלומה קשה לאמי שאהבה את הלימודים ואת ההווי בבית הספר. שם, התייחסו אליה בהתאם לגילה. בהיותה ילדה מופנמת, גאה וחדורת הרגשה חובה ואחריות, היא לא דיברה ולא התנגדה אך עובדה זו זה נשארה כפצע פתוח בליבה. שנתיים לאחר מכן, כאשר ניסתה סבתי להוציא את אחותה הצעירה דבורה מבית הספר, הלכה דבורה ובכתה בפני המנהל והמורים ואלה ביקשו מסבתי להשאירה בבית הספר כי אוהבת לימודים היא. גם אחרי חמישים שנה לא יכלה אמא לשכוח את המעשה או לסלוח לאמה – ”אני הייתי תלמידה טובה פי כמה ממנה...” אמא לא הרבתה לספר על חייה, ידוע לי מסיפורי אחיה ואחיותיה שהיא הייתה התופרת בבית. בימים ההם תפרו ורקמו הכל: גופיות ותחתונים, חליפות, מכנסיים, שמלות וחולצות, מגבות, סדינים, מפות, ציפות וציפיות. אהבת היופי והדיוק של אמא גרמה לכך שאחיה ואחיותיה היו לבושים יפה ובטעם. אמא, הייתה לדעתי, אחת הנשים היפות שהכרתי בימי חיי. היא הייתה בעלת יופי טבעי, דקת גו ומעוגלת במקומות הנכונים. מעולם לא איפרה את פניה החטובים או צבעה את שערה או שפתיה. בהגיעה לגיל שמונה עשרה רבו הבחורים אשר שלחו שליחים-שדכנים אל סבא. אך סבא לא אפשר להם להתקרב אליה.

 

בהיותה בת עשרים, הופיע בראש פינה אבא. שמעה של היפהפייה האצילה ובת הטובים הגיע עד לבית-גן אשר בגליל התחתון. הוא התארח אצל חבר בראש פינה ובבית הכנסת הכיר את סבא. אבי היה גבר יפה תואר עד מאוד, גבוה ורזה והליכותיו התרבותיות והמנומסות מצאו חן בעיניו של סבא. והוא הביא את אבי אל ביתו והציגו בפני בתו. השניים התאהבו והוחלט על נשואים.

 

 

 

 

הוניגמן

יצחק הוניגמן סיפר: 
”כשגמרתי את בית-הספר העממי, שמעתי מאבי כי מורי הגימנסיה מכינים לעצמם פרדסים בתל-צור, שיפרנסו אותם בגיל שבו לא יוכלו לעבוד. אמרתי לאבא שאני רוצה להיות חקלאי. הייתי בן יחיד ואבא רמה שאמשיך בעסקיו - סוכנות למכירת מכונות תפירה ’זינגר’. עמדתי על דעתי שאינני רוצה להיות עירוני אלא חלוץ וחקלאי. לאבא לא היתה ברירה והוא רכש את הקרקע.
בין רוכשי מכונות התפירה היתה הגברת חזין, שהיתה תופרת חזיות. בעלה היה מכונאי וקודח בארות. כשנודע לי שהוא עומד לקדוח באר בתל-צור, נצמדתי אליו. הייתי בן 14. היו מעט מאוד אנשים במקום. אחרי חזין החלו להגיע אפשטיין, ברשד ובן-אריה השומרים האחרים, וצעירות כטובה פבין (אמיתי). עם החריש הראשון החלו בהקמת גדר בטחון. הבדואים מסביב לא ידעו בדיוק מהי רכישת קרקעות והביטו עלינו כאילו גזלנו מהם את הקרקע.
עבדתי בחריש על הטרקטור במשמרת לילה וישנתי במיטת השומר כשזה יצא לשמור. כשהחלו הסימונים והנטיעה הגעתי למסקנה שצריך ללמוד כדי להיות חקלאי טוב. באותו זמן עמדו לפתוח בית-ספר חקלאי בשם ’כדורי’, בנוסף ל’מקוה’ הוותיק. לנו היה ידוע שיהודי עירקי, נדבן שחי בהונג-קונג, תרם כסף להקמת בית-ספר חקלאי. ממשלת המנדט הקימה בית-ספר חקלאי ל-150 תלמידים ערבים ליד... טול-כרם. היישוב היהודי הקים צעקה ואז נבנה בית-הספר ליהודים.
מכל הארץ היו צריכים לבחור 20 תלמידים למחזור הראשון. נתמזל מזלי והתקבלתי. הייתי בתל-צור, חליתי בקדחת, לא השתתפתי בפגישת ההיכרות וגם הגעתי, בכמה שבועות, מאוחר ללימודים. בן מחזורי הבולט היה בחור ממסחה בשם יגאל פיקוביץ (אלון), לימים מפקד הפלמ”ח.
עם סיום הלימודים חזרתי לתל-צור לטפח את הפרדס. בבואי כבר עמד הצריף הציבורי הגדול. אבן-יהודה החלה להתפתח כי אנשים באו להתיישב בה ולא רק לנטוע פרדסים. הייתי בודד בצריף שלי וביקשתי את שפרה אחותי להצטרף אלי. אבא רכש 4 דונמים ועליהם הקמנו משק, גן-ירק, רפת ולולים קטנים. שפרה נישאה לדוד הלסטוך, שכמובן עבר לגור איתנו.

 

 

מימין - יצחק ובתיה הוניגמן

תמר חרל, בת המשפחה מרוסיה שגרה לא רחוק, התיידדה איתי ופעם אמרה לי: ’אכיר לך אשה קטנה’ (היא התכוונה לאשה נמוכה). היא עלתה למשק הבודד, שבין תל-צור ועין-יעקב של היום, והביאה את ’האשה הקטנה’ - בתיה. הסתבר ששנינו היינו בתנועת ’הצופים’ של תל-אביב הקטנה והיכרנו איש את רעותו במבט. פה נוצר בינינו הקשר. היא היתה בחורה חרוצה מאוד, חברה לחיים ולשאיפה להקים משק”. 

בתיה סיפרה: ”משפחתי הגיעה לתל-צור ב-1937 וקנתה עשרה דונם קרקע ועוד שניים וחצי דונם עבורנו, הצעירים. כולנו גרנו בצריף והיו לנו לול ורפת. הייתי אז כבת 17. לנו קראו ’הרובינזונים’, כי ישבנו לבד על ’ההר’. לאט הגיעו, בנוסף לחרלים, פלוגת בית”ר ואחרים. הבחורים עבדו בפרדסים ואני ניהלתי את משק החי. הייתי מכינה תוצרת חלב, הולכת לקניות בחנות באבן-יהודה ומטפלת במשק הבית. צ’יקו היה מגיע עם הלחם מקדימה.
לבילוי ו’איוורור’, הייתי נוסעת לתל-אביב, או שהיינו הולכים ברגל, דרך חנון, לנתניה. אחר שנישאתי ליצחק גרנו עם בני משפחתו כשנתיים”. 
”התקופה הקשה ביותר” - המשיך יצחק - ”היתה בזמן מלחמת העולם. כידוע, אותם מורים ואנשי עסקים שרכשו כאן פרדסים, לא יכלו לממן את אחזקתם; הפרי נקבר והעצים יבשו. גם בעיר המצב היה רע. מכונות תפירה לא הגיעו והמשפחה כולה עברה לגור כאן, בצריף שנשכר. בפני בתיה ובפני היו שתי ברירות: להיכנס לעבוד בענף היהלומים בנתניה, שהחל תופס את מקום הפרדסים, או לצאת לקיבוץ גינוסר (בו היו לי חברים כיגאל)”. 
שפרה הלסטוך (אחותו של יצחק) סיפרה: ”כשבאתי לגור עם אחי הייתי עירונית ממש וכולם צחקו ממני. היתה תקופה שעבדתי בהכנת חגורות וחזיות. נשות אבן-יהודה, שהיתה אז כפרבר של תל-צור, לא היו מוכנות לבוא למדידה לתל-צור ואני הייתי צריכה ללכת אליהן. כשהתחתנתי הבאתי את דוד לכאן”.

 

 


 

 

 

הורביץ

שמוליק הורביץ, כיום פרופסור בפקולטה לחקלאות ברחובות, סיפר:
”משפחותינו מראש-פינה. כמה מבני ה’שבט’ (כדוד דוד הורביץ) היו פעילים ב’בני-בנימין’ וכמה מהם, כבוקששתר והולנדר, התיישבו באבן-יהודה. שמואל הורביץ, שעל שמו אני נקרא, עלה מסושה שליד בברויסק ברוסיה בשנת 1885.
אמי, מרים, עלתה מארצות-הברית. היא נפגשה עם אבי, אברהם, כששהתה אצל קרוביה, ממשוחררי הגדוד העברי, שהתגייסו באמריקה והקימו לאחר המלחמה את יישובם אביחיל. הם נישאו באביחיל וגרו שם עד עלייתם להתיישבות באבן-יהודה. הם נטעו פרדס, על מחצית השטח בלבד, ואבא היה שומר המושבה.
אבא הקדיש את עיקר מרצו בפיתוח יחסי שכנות טובים. כדובר ערבית רהוטה, המכיר את חיי הבדואים, מנהגיהם ופתגמיהם, ידע ליצור יחס של אמון הדדי. כרוכב מעולה בעל סוסה אצילה ומקושטת (בגְ’לָדֶה והשָבַּנד - שהם קישוטי הצוואר והחזה; העֶדֶה והאַרְכַבֶּה - האוכף והארכובות, הלָאוּלִיח והַחוּרג’ - התיתורה והשקיקיים) זכה אבא להערכה וכבוד. היו לו בדואים שבשביל הכבוד להתארח בביתו, היו מודיעים לו בדיוק, מי בא ומי הלך, מי יבוא ומי עוד ילד. על בואם של זרים ידע מפיהם מיד. הוא מעולם לא שיחד ולא שילם דמי ’לא-יחרץ’.
השבט הגדול שהתפרס בסביבה היה ערב-אחויטאט והשני ערב-ארמלט, שנקיונם היה תמיד מוטל בספק. במקום שהיום יושבים בני-דרור ישב ערב-אמריר. ליד מקום הדסים כיום, היו ערב-אנשראט (הנשרים). היו בסביבה ערבים ידועי שם, כבני משפחת חנון העשירה; הודי מנסור, שלאבא היו איתו קשרים הדוקים; וחרי מנסור, שהקשרים איתו היו פחות טובים.
הבעייה העיקרית היתה למנוע מהבדואים להעלות את עדריהם על השטחים הנטועים והמעובדים שלנו. לא היתה דרך אחרת מאשר לתפוס את העדר ולשחררו, רק לאחר תשלום כופר לוועד המושבה. אבא מעולם לא ירה באיש. כל התורה היתה להתגבר על הבעיות ללא אלימות. הכלי האלים ביותר שהיה בידו היה השוט. הוא תפס הרבה גנבים בדרכים שלו. הרמת יד היתה רק בלית-ברירה וכאמצעי ענישה.

 

 

 

אהבתי לרכב עם אבא אל מאהלי הבדואים, להנות מהכנסת האורחים שלהם ומהכבוד שהם רחשו לו.

רק פעם אחת פגעו בו הבדואים. באמריר, ליד תל-מונד, ארב לו אחד מבדואי ערב-אחייטאט, וכשאבא עבר הוא הנחית עליו נאבוט (אלת רועים) על ראשו.
במלחמת העצמאות הסתלקו כל הבדואים, אחרון היוצאים, חמאד, בא לביתנו ובכה. אבא ביקש אותו בכל לשון של בקשה, שישאר, אך גם הוא הלך עם ההולכים.
אמא דיברה אנגלית והדבר עזר לאבא באירוח קצינים ושוטרים בריטים. עצם הישיבה בבית שמדברים בו את שפתם הביא לידי הבנה ופיתוח יחסים מצויינים. הם מעולם לא הציקו לו, אדרבא, הם עמדו לימינו במקרים רבים. הקשיים שהיו לאבא באו דווקא מבית. חוסר תיאום בינו לבין אנשי ה’הגנה’ במקום גרם לדריכה על יבלות. ל’הגנה’ היו השיטות שלה ולאבא השיטות שלו. לימים כשהרקע למתיחויות עם הערבים היה לאומני יותר, אבא התגייס לנוטרות ותרם שם את הידע שלו.
בפרוס מלחמת-העולם, כשייבשו ועקרו את מרבית הפרדסים, אבא כרת את העצים בצורה מסודרת. כשעבר המשבר הוא הישקה את העצים, הם לבלבו וצמחו מחדש. אבא הכניס אז את מה שעושים היום - החלפת הזן - והרכיב קלמנטינות על חלק מהשטח. מהיכן היה לו הידע הזה? אינני יודע.
כשאבא הזדקן ונזקק לעזרה, היא לא ניתנה לו. הוא היה ממורמר וחש שניצלו אותו בשל תמימותו. בסוף דרכו חזר אל השורשים שלו - לראש-פינה.
כשהייתי סטודנט גידלנו בוטנים, סאלם (השומר בבית העלמין), עבד אצלנו 16 שנה. מיום שעלה מתימן. איתו עיבדנו את שטחי הבוטנים, שאיפשרו לי את לימודי באוניברסיטה. הזריעה נעשתה באביב, העיבוד והקטיף בעונת הקיץ, כך שלא הייתי מאבד ימי לימוד”.

 

 

 

 

מפגש ידידים מיוחד - 1947

והסיפור בתקשורת

בר המצווה של שמוליק הורביץ

לקרוא ולא להאמין

 

 

 

 

 

הטלי חנניה

”בעיצומה של מלחמת העולם השניה, בשנת 1942, עזבתי את תימן בהחלטה נחושה לעלות לארץ-ישראל. לאחר שנה של תלאות וייסורים, הגעתי ארצה והצטרפתי להורי באבן-יהודה. ההתמודדות בחיי היום-יום היתה קשה. המצב הכלכלי, המצב הבטחוני היו בכי רע.
כנופיות של ערבים פעלו בלילות ומדי ערב יצאנו לשמירה בפרדסים ומסביב למושבה. אני זוכר התקלויות רבות עם ערבים, במיוחד בלילות.
באחד הבקרים, לאחר היתקלות לילית בפרדס ויילר, הופיעו עשרות ערבים במשאיות, ונעצרו בכניסה למושבה, מאיימים על כולנו. כל תושבי המושבה התייצבו כחומה ברחוב הראשי, ומנעו מהם להיכנס, רק הופעתם של חיילים בריטיים, מנעה שפיכות דמים.
באותה תקופה, עברתי אימונים במסגרת ה”הגנה”, ככל אנשי אבן-יהודה. אולם כשרבו ההיתקלויות בסביבה, ושמענו על פעולות אנשי האצ”ל (ארגון צבאי-לאומי), החלטנו, חברי מעין-יעקב ואני, להצטרף לשורותיו. שלמה עדני, חיים עדני, סעדיה עדני, נתן סעידי, חיים חבשי ואני, היינו בכיתת לוחמים אחת. 
אני גוייסתי באפריל 1948, עם תום עונת האריזה בפרדסים. עם פרוץ מלחמת השחרור, גבר שיתוף הפעולה של האצ”ל עם כוחות ה”הגנה”, והשתלבנו ביחידות הסדירות של ה”הגנה”, במערך הבטחוני באזורי. ככיתה, השתתפנו בפעולות שונות. בהתקפה על ראש-העין, בכיבוש כפרים ערביים בהרי אפרים, יצאנו לעזרתם של כפר-יעבץ, גאולים וישובים אחרים. אחת המשימות העיקריות, היתה שמירה במשלטים לאורך קו הגבול המזרחי.
בסוף 1949, שוחררתי והתחלתי לגדל ירקות באבן-יהודה (על אדמת שיכון דרוקר ובית-חרושת ”ארדע-פלסט”). בעונת החורף עבדתי כאורז ראשי בבתי האריזה.
בשנת 1956 התקבלתי לעבודה כמדריך חקלאי, במחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית.
במשך 19 שנה הדרכתי עולים חדשים בכל ענפי החקלאות בחבל לכיש, בתענכים, בחבל עדולם ובמושבים אחרים בנגב.
מאז שנת 1975, אני שוב עובד ופעיל באבן-יהודה.



 

 

הלסטוך

סיפורו של דוד הלסטוך מתחיל במאורעות 1929: ”הייתי רווק תל-אביבי. אותנו, הרווקים, היתה ה’הגנה’ שולחת כתגבורת ממקום למקום, בכל הארץ. נשלחתי למסחה; אחרי רצח שני השומרים הצעירים יואש ויצחק בהרי אפרים, נשלחתי לרמת השניים (ב-1935 הוקמה במקום יקנעם); נשלחתי לשמור בשכונת התקוה ובגבול נווה-צדק, שם גם נפצעתי. הצרה היתה שהיו אלה תמיד אותם הבחורים שיצאו, בעוד האחרים נשארו בבית.
”את שפרה הכרתי אצל מכרה משותפת. תוך כמה חודשים התחתנו ועברתי לתל-צור. עבדתי בעבודות שונות וקיבלתי על עצמי את עיבוד פרדסי כהן ולנצ’ק. ”בתקופה הראשונה שימשתי כמוכתר תל-צור. למדתי מהמוכתר של אבן-יהודה יצחק בוקששתר, שעמד תמיד לימיני. השומר היה בן-אריה שידע היטב ערבית. ברגע שהערבים ’הריחו’ שהוא לא נמצא במקום, היו חוזרים לסורם. גונבים ועולים עם העדרים על השטחים שלנו. מפקד ה’הגנה’ במקום היה מכבי מוצרי ובזכותו התאמנו ויצאנו למטווחים.
”הייתי קרוב מאוד למכבי. בגלל היותי נכה ויושב בבית הייתי ממונה על הסליקים. מוסר בערב את הנשק לשמירה ולפנות בוקר מקבל אותו ומטמין מחדש בסליק. עבדתי בשיתוף פעולה עם משה וינקלר, הממונה על הסליקים באבן-יהודה. כך נמשך הדבר עד קום המדינה.
”מבחינה ציבורית היתה לי כל הזמן מלחמה, קודם עם הוועד ואחר-כך עם המועצה של אבן-יהודה. הם לא נתנו לפתח את האזור שלנו. הם סגרו את הכניסה אלינו ועשו כל מיני תרגילים כדי לא לפתוח אותה. כשכבר העברנו פטיציה עם חתימות המתיישבים, הם חפרו בכניסה לתל-צור כדי לחסום את הדרך לצמיתות”.
שפרה (אחותו של יצחק הוניגמן) סיפרה: ”כשבאתי לגור עם אחי הייתי עירונית ממש וכולם צחקו ממני. היתה תקופה שעבדתי בהכנת חגורות וחזיות. נשות אבן-יהודה, שהיתה אז כפרבר של תל-צור, לא היו מוכנות לבוא למדידה לתל-צור ואני הייתי צריכה ללכת אליהן. כשהתחתנתי הבאתי את דוד לכאן”.

 

 

 

 

הניך יעקב

”השומר יעקב הייניך נולד למשפחה שומרת מצוות וציונית במהותה. הוא למד במוסדות הכלליים שבעיר הולדתו שבאוקראינה, אך קיבל שיעורים בתולדות ישראל ותרבותה מפי מורים פרטיים. אהב את הטבע והיה טבעוני בנפשו ובאמונתו. למד אצל האיכרים לגדל דבורים כבר בגיל שבע ובהיותו בר-מצווה נענה לו סבו וקנה לו כמתנה מספר כוורות. דרכו זו, היתה דרכו לכל חייו. בן 18 היה כששם את פעמיו ארצה. בראשונה עבד בבית-החרושת ’נשר’ שעמד אז בבניינו. נדד ליבנאל, לחבורת הגליל, לעבודת הסלילה של דרך וואדי פיגאס ודרך יבנאל-צמח ו... לקדחת החוזרת ולימים הקשים של אפיסת כוחות.
תריסר הכוורות שהעמיד במשקו של האיכר ברנדשטטר חוסלו על-ידי הדַבורים... אך המכתבים למשפחה היו מלאי התפעלות מיופיה של הארץ ומפירותיה. בעקבותיו בא האח, בצלאל, והשניים המשיכו לכתוב הביתה רק על הצד היפה שבחיי התקומה. וכך עלה אח נוסף, שלושת אחיותיו ואף ההורים. יהדות קובל נשמדה בשואה.
”ראשית השמירה של הייניך החלה בגן-חיים (1935). תגרות וקטטות היו דבר יום ביומו... כשנכנסה השמירה למסלול, עבר יעקב לשמור ביסוד-המעלה ומשם לגן רשל ולתל-צור. החיים למסלול, להרווחה... ולגידול דבורים, לשמירה ולהשתרשות. 18 שנה היה נשוי לאסתר (בית גולדשטיין) אלמנה שעלתה עם בנה בן ה-12 מרומניה, ולימים הזוג נפרד.
”הייניך הקדיש יותר ויותר מזמנו ל’הטפה’, למען תזונה בריאה יותר, ונשא לאשה את אחת המאזינות להרצאותיו, מרים זהר, ביתם באבן-יהודה היה לבית חם, אליו היו נקבצים כל המאמינים בתורתו ובבשורת הבריאות שלו, שהתבססה בעיקר על חיטה נבוטה (על-פי מתכונו של משה וילובושביץ’ ממציא ה’לחם חי’ והמרגרינה) ובצק שנלוש מחיטה, שזה עתה נטחנה. יעקב הייניך, שהדבורים אהבו אותו בצורה בלתי רגילה ולא עקצוהו, מת בין כוורותיו. מחלת קרציות יחסלה כוורות וניתן היה להשמידן ברעל המתאבך כעשן. יעקב נתן את הטיפול ונתפנה לביתו, לפתע פרצה שריפה, הוא חש למקום, נשם את אדי הרעל וכרע בין הדבורים ההומיות”.

 


 

 

הננפלד דורה - סיפרה מרים בן - יעקב 2010

דברים לדמותה של דורה הננפלד ז”ל 20.12.09 
קשה לדבר על דורה האשה הטובה והחמה, דורה המטפלת שטיפלה במשך עשרות שנים בילדי הגנים.
גננות התחלפו, הגנים שינו מקום, אבל דורה תמיד הייתה שם. היא הייתה שם בבקרים כדי לאסוף את הילדים מידי הוריהם אל חיקה החם, המגן והסוכך והיא הייתה שם במשך כל שעות הפעילות של הגן. והם, הילדים, היו מתקבצים סביבה כמו אפרוחים מסביב לאמא דוגרת חמה וטובה. 
בימים של סופה וגשם ובימים של שרב , כשלא הייתה תחבורה זמינה, הייתה משרכת רגליה מתל- צור עד למושבה אבן- יהודה כדי להגיע לגן הילדים במועד. 
מי אינו זוכר את עוגת ה”קייק” הנפלאה שאפתה דורה בכל יום ששי בגן וטעמה כטעם גן עדן? זיכרון הטעם המיוחד הזה לא ישכח לעולם מאלה שטעמו את העוגה של דורה – אני מודה שבכל פעם שכמעט מצליחה לי עוגת ”קייק”, אני מנסה להשוות את טעמה לטעם העוגה של דורה, ודמותה של האשה הנהדרת הזו ניצבת כמובן מול עיני. מה לא הכניסה דורה לתוך עוגת השבת הזו - שאריות של ריבה ומרגרינה מכל השבוע, וביצים שהביא כל ילד בתורו בשמחה רבה, ומסר לידיה של דורה מדי בוקר יום חמישי. והנה, דורה יוצקת את כל המצרכים לתוך קערה רחבה כשהיא מוקפת מסביב בחבורת ומי אינו זוכר את דורה ועוגת השבת שלה? ילדים עטופים בסינרים לבנים צחורים כשלג. הילדים נוברים בתוך בליל החומרים המתערבבים, לשים ומחליקים בידיהם הרכות את העיסה בצבע וורוד-לבן.
”דורה עוד קצת קמח”........” דורה עוד סוכר”........קוראים הילדים בקולותיהם ובינתיים דורה הולכת למטבח הצר והקטן, נופחת בפרימוס הדולק, מכוונת את הלהבה, מיצבת אותה וממהרת חזרה אל האופים הקטנים תוך אזהרה תקיפה שאף אחד לא נכנס למטבח!!!

 

ואז היא מגיעה עם סיר הפלא, יוצקת לתוכו מחצית מהבלילה. למחצית השניה של הבלילה, דורה מוסיפה קקאו מעורבב בעוד סוכר וקצת שמן ויוצקת אותה לתוך סיר הפלא מעל השכבה הוורדרדה. דורה מניחה בזהירות רבה את סיר הפלא על גבי הפרימוס הבוער ושולחת את הילדים לשטוף את ידיהם כדי להצטרף לשעת סיפור עם הגננת. תוך דקות ספורות, החל מתפשט בחלל הגן ניחוחה הנפלא של עוגת השבת. 
האם היה זה הפרימוס שאפה באופן נפלא את עוגת השבת של דורה? 
האם היו אלה ידי הילדים שלשו את הבצק והפכו את העוגה של דורה לעוגה כל כך טעימה? ההיה זה טוב ליבה של דורה שיצקה את החומרים לקערה ברוחב לב מבלי לחסוך, שהפך את עוגת השבת של דורה לעוגה יוצאת דופן? 
כנראה שכל הסיבות נכונות. אבל מעל הכל, היה זה טוב ליבה של דורה שבא לידי ביטוי בעוגת השבת המיוחדת הזו, שמילאה את סיר הפלא המיוחד והייתה תמיד עסיסית, וטעימה ובעיקר השביעה את כל ילדי הגן, שאף קיבלו תוספת ככל שרצו. 
דורה נהגה כך גם בארוחות הבוקר. המילה ”לא” לא הייתה קיימת כלל באוצר המילים שלה והמשפטים: ”לא, כבר אכלת מספיק!” או ”כבר שתית מספיק!” מעולם לא נאמרו בגן. כל מי שרצה וביקש – קיבל! 
קצרה היריעה מלספר על דורה השכנה הטובה, האשה הנדיבה, החכמה, היועצת והתומכת בעת מצוקה. 
דורה הייתה אלמנה קשת יום שנותרה עם שני ילדים קטנים לבדה לאחר שבעלה נפטר ממחלת דם קשה. היא גידלה שני בנים לתפארת בדירת חדר אחד בלבד ובתנאים קשים. (כדאי לזכור, שבימים ההם לא היו לאלמנות כל הטבות מיוחדות....) 
אלהים היה איתה והיא זכתה לסיים את חייה בביתה שלה, קרובה לילדיה ומוקפת בחברות אוהבות. 
תהי נשמתה צרורה בצרור החיים.



וינינגר מורה ויעקב

מורה ויעקב וינינגר היו חברי פלוגת העבודה של ’מכבי’ רומניה ומן הפועלים הראשונים בנתניה. מרבית החברים, בחורים ובחורות, עבדו בסלילת הכביש הראשון. ”באחד מימי שישי של קיץ 1935 הגיעה משלחת מאבן-יהודה. בוקששתר, שנהבי, לובצקי וירקוני באו לבקש שכמה מחברינו יתפנו לעבודה באבן-יהודה, המושבה הצעירה, כי נטעו את הפרדסים והם רוצים להכניס רק פועלים עבריים.
הפלוגה בנתניה מנתה כ-80 איש. המקום היה עדיין קטן ולא נדרשו בו כל-כך הרבה פועלים. הוחלט בחיוב והופל גורל - ואנחנו היינו בין ה-18 שעברו לאבן-יהודה. בין החברים היו זיוו וקסלר, יוסקה רוזנברג, פולה ברוידא, אסתר אלפרוביץ, לינצ’נר, פרייברג ואחרים, שהתפזרו במרוצת הזמן. חיינו בדומה לקיבוץ. החברים עבדו ושילמו עבור ההוצאות המשותפות. ”בכל ערב היו מתאספים ליד לשכת העבודה, ורבים על כל יום עבודה. קיבלו יומיים-שלושה בשבוע, לפי מספר הנפשות בבית. בבוקר היה מזכיר ומחסנאי ’הנוטע’, ריינולד וולף, מחלק כלי עבודה, רפייה וכל הנדרש לאותו יום. היינו חדשים בעבודה וצירפו אותנו לוותיקים יותר. אותי לימדה סוניה לעבוד בטורייה. בערב היינו אוכלים אצל אמה. כשנפתחה לשכת העבודה של ההסתדרות עברו כל הפועלים ללשכה זו, אבל המריבות על כל יום עבודה לא פסקו.
כפלוגה החזקנו מעמד כשנה וחצי. כולם היו רווקים, חוץ מאיתנו. היכרנו בהכשרה ונישאנו ברגע שקיבלנו את הסרטיפיקט לעלייה. יעקב היה צריך לשרת 4 שנים בצבא הרומני. ערב ערב היינו מתאספים ורווקי המושבה הוותיקים מצטרפים אלינו, שכן היו בינינו רווקות. שרנו ורקדנו והיה שמח מאוד. פוגרבינסקי פתחו מסעדה, קנו רדיו ופטיפון, ושם היינו נפגשים. כשהגיעו העולים מיוון ובולגריה, הם התלבשו אחרי העבודה כפי שהם היו רגילים בארצות שלהם - בחליפות ובעניבות... אנחנו הסתכלנו עליהם כאילו שבאו מעולם אחר, כבר מזמן שכחנו את המנהגים האלה. כשאצל אונגר ומלי היה רדיו שקלט את בוקרשט, הלכו לשם, כל ’הרומנים’ כ-20 איש, כמעט ערב-ערב.
בימים של חוסר עבודה, שיחקו החבר’ה בקלפים וקראו ספרים. התחלתי לעבוד קצת במקצועי הקודם - סַפָּרות. סיפרתי בצריף ובחוץ ולאחר מכן סידרתי מעין מספרה קטנה. שלוש שנות לימוד המקצוע לא הלכו לאיבוד. הספרות עזרה לנו לעבור את התקופה הקשה.




 

וינינגר יעקב מספר

”בחדרה נערך כנס ומשה שרתוק, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, אמר שהגרמנים בשערי מצרים והמצרים ישתפו לבטח פעולה עם הנאצים. לכן יש צורך במספר רב של מתגייסים לצבא הבריטי. כחייל טוב, הודעתי למוּרה שאני מתגייס.
”עברתי אימון טירונות קצר בסרפנד, ומיינו אותי ל’רויאל אינג’ינרס’ - יחידת המהנדסים המלכותיים. שרתתי במצרים ביחידה מעורבת של אנגלים וארץ-ישראליים. לאחר מכן, התגבר קצב הגיוס והיינו ארץ-ישראליים בלבד. עברתי קורס חובשות והייתי חובש הגדוד. בסוף אוקטובר 1942 התחולל קרב אל-עמיין שנסתיים במפלת הגרמנים בקרינאיקה ולוב. עברנו את כל המדבר המערבי עד לטריפולי בירת לוב.
”חזרנו להתארגנות במצרים כשבינתיים, באירופה, החלה ההתקפה הרוסית. הגיעו הידיעות על כיתור הגרמנים בסטלינגרד... ביולי 1943 פלשו בנות-הברית לסיציליה. אנחנו היינו בשיירה של 38 אוניות, הופצצנו קשה וגם האוניה שלנו נפגעה. היינו כארבע שעות במים עד שהצילו אותנו להתארגנות בסיציליה כבר לאחר כיבושה (אוגוסט 1943).
”האסון הגדול היה עם הספינה ’ארינפורה’, שהיתה בדרכה למלטה, כהכנה לפלישת סיציליה, היא נפגעה במוקש ימי וטבעה מיד. בין הנספים היו 140 חיילים יהודים מארץ-ישראל, מאנשי יחידת תובלה, שפעלה כבר משנת 1942.
”בתחילת ספטמבר נערכה הפלישה לאיטליה. רומא נפלה ביוני 1944. החלה הפלישה לשחרור אירופה. היחידה שלנו עברה לאורך המגף האיטלקי, מטורינו ובָּרי, ועד לאלפים האוסטרים. עצרנו במסטרה עם הודעות שביתת הנשק וכניעת גרמניה (7.5.1945).
”המלחמה נמשכה באוקיאנוס השקט. יפן עוד המשיכה להילחם. אנחנו, החיילים היהודים, מיהרנו לחפש את משפחותינו שנשארו באירופה. התייצבתי אצל המפקד שלי ואמרתי לו שאני רוצה להגיע לרומניה. הוא השיב לי שאין קשרים עם רומניה שנכבשה על-ידי הרוסים. הוא נתן לי פס (רשיון חופשה) לווינה ואמר לי: ’תעשה מה שאתה רוצה, הרי בסופו של דבר אצטרך לשפוט אותך’.



 

נסעתי לווינה, שהיתה במובלעת רוסית, אך נשלטה על-ידי המדינות המנצחות. עברתי לצד הרוסי בלי שאלות ובלי בעיות. התיידדתי עם החיילים הרוסים ונסעתי איתם עד בודפשט. משם המשכתי עם חיילים רוסים אחרים לרומניה. כל ביקורת לא נערכה בגבול. את המנצחים אין שואלים שאלות. הגעתי לעיר מולדתי, לבוקרשט. הלכתי לכתובת הישנה שלנו ומצאתי את אחי. מפיו נודע לי שהמשפחה נלקחה למחנה, הורי מתו ברעב ואחיותי נמצאות אולי בדרכן הביתה.
”נגמרו 14 ימי החופשה שלי. התייצבתי ביום ה-14 ב’בריטיש מישן’ (המשלחת הבריטית ששימשה כקונסוליה) בבוקרשט, למרות שה’פס’ שלי היה רק עד וינה. סיפרתי למפקד את סיפור עלייתי ארצה, ההתנדבות לצבא וחיפושי אחר משפחתי. הוא בדק את העניין ובסופו של דבר האמין לי, ואישר לי למצוא את אחיותי שחזרו מן המחנות. קיבלתי כרטיס נסיעה, צידה לדרך וסיגריות. נסעתי והבאתי את אחיותי.
בבוקרשט שמעתי שפועל כבר משרד ארץ-ישראלי. הלכתי לשם להסדיר את עלייתם של אחי ואחיותי. את המקום ניהל בחור בשם בוריה קמינקר, אבל כל הזמן שמעתי את השם דן, דן, דן. ועוד באותו יום הגיע בחור גבוה, אני מסתכל ומוצא שזה שעיה טרכטנברג, שיחד היינו בהכשרה לפני העלייה ארצה. שאלתי אותו: ’מה אתה עושה כאן?’ - והוא ענה לי: ’מה אני עושה כאן?’ - אז התערב בוריה ואמר: ’תכיר, זה דן!’.
”סיפרתי לו את הסיפור במלואו והוא אמר לי: ’יעקב, תן לי לראות את השמות ואת הפרטים ובני משפחתך יעזבו את רומניה עוד לפניך’. הודיתי לקצין האחראי על עזרתו, חזרתי לברי והמשכתי לנאפולי, ליחידה שלי. המפקד שאל: ’נו, איך היתה הנסיעה?’ סיפרתי ומסרתי לידיו מכתב שהיה בידי מה’בריטיש מישן’. עמדתי למשפט ונענשתי בהורדת דרגה. הורדתי את שני סרטי הקורפורל שעל שרוולי בעצמי וצחקתי עד כמה זה היה כדאי.
”את השחרור קיבלתי במחנה צבאי ברחובות. בענייני מינהל, הצבא הבריטי היה מסודר מאוד. החשבונות סודרו במקום - חסכונות ותשלומים עד לפֶּני האחרון. נמסר לי דף שחרור עם הערכה על אופיי, יחסי לעבודה, תקופת שירותי וכדומה. השארתי את המדים הצבאיים ויצאתי כמו ג’נטלמן, בחליפת פסים אלגנטית ומגבעת. חסר היה לי רק המקל...
”כשהגעתי הביתה מסרו לי שאחת מאחיותי נמצאת כבר בעתלית. היא הגיע בטרנספורט האחרון לפני שהתחיל מאסרם ואחזקתם של המעפילים במחנות קפריסין.
”שללוש שנים לא הייתי בחופשה בבית. בכל התקופה הזאת טיפלו יפה במורה. היא קיבלה חלק ממשכורתי וקנתה מצרכים ב’נאפי’ (השק”ם הבריטי) בחצי המחיר.




 

ויקלר

סיפרה חוה וינקלר :
בשבילי ובשביל מוניק (משה בפולנית) החיים באבן יהודה היו יעוד גדול. הוא בא לארץ מתוך אידיאל, רצה לברוח מפולניה, לבוא ארצה ולבנות ארץ. הוא אף פעם לא יצא מכאן. הוא שכל-כך אהב אופרה ואת העיר הגדולה, שהיו לו חיי ילדות מאד יפים. אבל הוא אהב את הארץ ונסע לאורכה ולרוחבה לראות איך הכל מתפתח.
הוא אהב לעזור לכל אחד. נתן כל כך הרבה ”ג’ובות” (כסף) לכל מי שהיה זקוקו להלוואות. בכר וזלינגר אמרו לו פעם:”וינקלר, אתה עוד תפסיד את כל הרכוש שלך”. עד כדי כך רצה לעזור לאנשים, שבהיותו ראש מפלגה הציונים הכלליים באבן יהודה היה מקבל תקציבים ותמיד חסך כדי לסדר לו קופת גמילות חסדים.
פעם אמר לו בוקששטר- קודם היה לנו קצת נשק במושבה, שלושה רובים נגיד.אז הם היו בצריף הגדול, בבית הכנסת, איפה שהיה ספר התורה. כשהיו צריכים לרכוש נשק היו צריכים להכין סליק. בוקששטר בקש ממוניק שיקבל על עצמו את התפקיד. כמה כוחות הוא הכניס בזה- לרכוש את הנשק ולשמור עליו, לקבור אותו באדמה. איפה? אף אחד לא ידע. לפעמים הוא צרף אליו חבר או שנים, מפני שהיה צריך להיות מאד זהיר.
אני זוכרת שפעם אחת, אחרי שתלו את הסרז’נטים, ערכו הבריטים חיפושים בבתים. אצלנו בבית עמדו שלשה רובים שניקו ערב קודם ולא הספיקו להסתיר אותם. כשנכנסו החיילים ישנו שתי הבנות שלי בחדר והיתה אתן עוד חברה והבריטים הסתלקו. באמת היה לנו מזל גדול.
פעם משה הביא הביתה קצין אוסטרי שהיינו צריכים להסתיר. הוא היה איש הגנה וגר אצלנו.
בסליק של וינקלר לא חסר כדור אחד, אף פעם.
הוא דאג לעצי נוי ולגינות הנוי במושבה. כשבאנו לאבן יהודה הוא סחב אתו 4 עצי גרבילאות. באו החמורים ואכלו אותם. שוב הביא עצים ושוב אכלו אותם החמורים. בפעם השלישית גדרו את המגרש בגדר תיל והעצים התחילו להתפתח. אחר כך נטע עצים בגנים ציבוריים- פיקוסים ועצים אחרים.


כתבו יעל פלד (מרגולין),ורותי מינסקי -הבנות,
אמא, חוה וינקלר לבית רפפורט, באה מבית חסידי ועלתה ארצה בשנת 1925 מוינה. בשנה זו הוריה ואחיה המשיכו להגר לאנטוורפן, אך אמא החליטה כי לגלות שניה אינה רוצה ללכת. היא לא הצטרפה אליהם ועלתה ארצה ממניעים ציוניים.,br> אבא, משה וינקלר, עלה ארצה מורשה ב2 בנובמבר 1920. גם הוא עלה ממניעים ציוניים (הוא היה רק בן 18) ולאו דוקא מתוך סיבות כלכליות או פוליטיות. בתל-אביב עבד כפועל בנין ( גם זאת עשה מתוך אידיאולוגיה) ולאחר מכן היה מסוללי כביש חיפה-ג’דה (רמת-ישי) ולחר מכן כשוטר מתנדב ב”משטרה המעולה”- פלוגת פרשים שלחמה בבדווי המדבר באזור באר שבע.
חוה ומשה הכירו בתל-אביב ונישאו במגדיאל, על אדמתה עלו בהמלצת מר ז’וכוביצקי-זקיף (האבא של מגדיאל) ידיד משפחת וינקלר עוד מוורשה, יחד עם כל המשפחה שהגיעה עם עליית גרבסקי.במגדיאל הקימו משק גדול- רפת ופרדס אותם טפחו אבא ואמא, שם נולדו שתי בנותיהם יעל ורותי, אך הם רצו לצאת לעצמאות.
כשנודע להם על הקמת ”בני בנימין” נפרדו מבני משפחתם על מנת להקים משק משלהם, בעזרת בנק בני-בנימין, על אדמת אבן יהודה, שטח שומם, מלא צמחי בר ובעיקר חילפה שכיום איש אינו מכיר, ולמרות שהמקום שרץ יתושי אנופלס מביצת הפאליק. חוה חלתה בקדחת במשק שנה שלמה, אך לא העלתה על דעתה לנטוש את המקום עד אשר ניצחו את הקדחת משיובשה הביצה. בעוד מרבית המתישבים נועדו לעבד את פרדסי ”הנוטע”, משה קבל על עצמו את נטיעת וניהול פרדסו של ד”ר כרמון האגרונום, ידיד המשפחה.

 


 

את ביתם, בשלב הראשון, הקימו במבנה של לול עשוי פח, בו התגוררו עם שתי בנותיהם הקטנות עד שהוקם מבנה הקבע העשוי לבנים.
משה וחוה היו פעילים בועדות השונות וסייעו לא במעט לכל מי שפנה אליהם ובקש עזרה. משה הקדיש מזמנו לטיפוח המושבה בנטיעתעצים שכה אהבם וגנים. בשנות המאורעות והמאבק להקמת המדינה היה אחראי לנשק הבלתי-לגאלי, להסתרתו בסליקים ( גם בביתנו היה סליק) מפני האנגלים ולטיפול בו ולא אחת נעזר בבנותיו הצעירות בנקיונו מהגריז בשעת הצורך.
חוה היתה פעילה מאד בועד ההורים ועשתה רבות מטעם ויצ”ו בקליטת העליה התימנית ובקליטת ניצולי השואה שהגיעו כעולים לגליים בזכות היות הנשים בהריון. ביתנו שימש כתחליף ”טיפת חלב” עבור האמהות האלה.<br.> משה היה חבר בכמה מועצות ואף ראש המועצה. כל עוד מצב בריאות אפשר זאת המשיך לכהן בועדותיה גם אחרי שפרש, למרות שלקה בדום לב. חוה העתיקה את פעילותה לטיפול בנכדיה וניניה עד יומה האחרון, על אף חולייה הרבים.
משה נפטר בשנת 1976 וחוה בשנת 1988.


 

 

 

 

לזכרה של חוה וינקלר ז"ל

מתוך הספד שהתפרסם ב”פנינת השרון”
הנה, אך לפני כשבועיים, תוך כאב, לו כמעט והורגלת, באת למסיבת יום-הולדת שערכנו לבתך הבכורה, ובעצם ללא שידענו , הייתה זו מעין מסיבת פרידה. 
בנים, נכדים, נכדות, נינים ונינות, משפחה גדולה, כמו שאהבת. 
פעמים כה רבות בעשור האחרון, עת תקפך לבך שוב ושוב, הן חשבת, זה הסוף. ובכל זאת, תמיד התאוששת מחדש וחזרת לשגרת החיים בתפילה קבועה, לחיות עד הסוף בגאון, בכבוד, בלי ליפול למעמס על כתפי אחרים. להלך מחדש ברחובות המושבה ולדאוג בכבוד לעצמך, ולכך זכית.
והנה, זו הפעם, לבך לא יסף, כי כבד ביותר היה משאו, שבע-ימים ושנים, יגונות ושמחות, שאין לב איש מאתנו, הצעירים, מכיל, הצטרפת כמעט בדיוק לאחר פרידה של 12 שנים, לשותפך לחיים. 
קשות היו לך השנים האחרונות. את שהיית כה נמרצת תמיד, לא יכולת להשלים שהנה הגיעו ימים אחרים, שגופך לא בריא, שהצעירים כבר בוגרים ואינך יכולה להיות שוב במרכז העניינים. רצית להמשיך להגיד לכולם מה נכון לעשות ומה לא, ומה לעשות – שאנחנו הילדים, לא תמיד הסכמנו עמך בכל הדברים. 
והיה זה קשה, כי כעסנו לא פעם ולא התגברנו, ואמרנו לך לפעמים דברים קשים. סלחי לנו סבתא, סלחי על הכול, כי יודעים כאן כולם את הסוד, שהיית גדולה, שהיית אהובה, שחבים אנו לך חוב חיים.

 

 

וינקלר חוה

”כשכבר היה בית-ספר” - סיפרה חברת וועד ההורים חוה וינקלר - ”שלחו שני מורים. בחורה וגבר נשוי בעל משפחה. הם עזבו מהר, אחריהם באה מינה, מורה נהדרת ובא מורה שהיה גם מוצלח בהוראת מלאכת-יד לבנים. יום אחד באו שניהם וביקשו אותי: ’חוה, אולי תלמדי את מלאכת-יד את הבנות?’ - וככה שנה שלמה לימדתי בהתנדבות מלאכת-יד את הבנות”.

 

 

וקס

חנה וקס: ”מרקו בעלי ואני מבוקרשט, בירת רומניה. אני התכוננתי שנים לעלות ארצה ולמדתי עברית. בעלי לא רצה לעלות עד שפרצה המלחמה ועד שהמצב היה קשה. יהודים בגילים מסויימים חוייבו לצאת למחנות עבודה. ביניהם היה כמובן גם בעלי. ואז התחיל המשטר, עם חוקי נירנברג הגרמנים, לשלוח יהודים בהמוניהם למחנות שב’טראנסניסטריה’ (הרומנים עצמם השמידו כ-270,000 יהודים). כשבאו להודיע לי שגם מהמחנה של בעלי שולחים, רצתי להביא לו סל אוכל...
”מ-1948 ועד לסגירת העלייה ב-1952, יכלו היהודים לצאת מרומניה. ”עלינו ארצה ב-1950. שושנה בתנו היתה כבר בת 13. במחנה העולים בסנט לוקס היינו שלושה שבועות. ”לא שאלו אותנו לאן אנו רוצים להגיע. שמעתי שבאבן-יהודה יש פרדסים, שמחתי ואמרתי לבעלי שלבטח תהיה לי עבודה. אומנם לבעלי היה אח בארץ, אך הוא אמר: ’שלחו אותם על הראש שלי’. וזה היה מספיק. ראיתי את המעברה ואת האוהלים והחורף היה קשה מאוד. בעלי, שרצה לעודד אותי, אמר: ”תחשבי שאנחנו בטיול, מחוץ לבית באוהל’. אז חשבתי שאנחנו עם הילדה בטיול ובכיתי בטיול. היינו כמאה משפחות. חציין מרומניה ומפולין וחציין, ’הוותיקות’, מתימן. הייתי היחידה מעולי אירופה שדיברה עברית. נשות ויצ”ו ו’ארגון אמהות עובדות’ התפעלו מהעברית שלי - קיבלתי עבודה. בישלתי לכמאה ילדים, בגילאים מ-8 עד 11. עזרה לידי אישה אחת וחיילות שהיו באות יום-יום. נכנסתי להריון ולא רציתי בילד בתנאים האלה. רציתי לעשות הפלה. מלכה צוקרמן עמדה על ידי שעות, אני בכיתי והיא דיברה. דר’ רוט אמר לי: ’את מטפלת במאה ילדים ובילד שלך לא תוכלי לטפל?’ - עבדתי עד היום האחרון שלפני הלידה. הבן שלי, איציק, ילד המעברה, היה קטן ומכוער. היום הוא בחור גדול ויפה ורב-סרן בחיל-אויר. האוהל שלנו היה הנקי והיפה בכל המעברה. היו לנו אפילו מפיות רקומות על הארגזים. כשבאו לרשום ילדים לקיבוץ, חשבתי לשלוח את שושנה בגלל הקשיים. רשמנו אותה ואחר-כך, בלילה, לא עצמתי עין ובכיתי. בבוקר אמר לי בעלי שאנחנו לא חייבים ואיפה שאנחנו נהיה - תהיה גם היא
. ”תמיד רציתי לכתוב. כתבתי סיפורים קצרים והעיתון הרומני פירסם אותם. ”בספטמבר עברנו לשיכון קטנטן - חדר, מטבח ושירותים. בעלי בנה בחצר צריף ובו הכין מברשות למכירה. התאקלמנו”.

 

 

זגיר שושנה

לקריאה לחץ

 

 

 

 

 

זילברגלד

סיפרה כרמלה זילברגלד:
אבי בא למושבה מכפר חסידים, בזמנו היה אדם דתי, כמובן, והחליט לבוא לאבן-יהודה כי הוא לא סבל את מרות המוסדות הלאומיים. כבר אז היתה פרוטקציה, אפשר לומר. הוא רצה להיות אדם עצמאי לקבוע את דרכו בעצמו ואז הוא בא לאבן-יהודה. 
אם לספר את תחילת דרכנו כאן, גרנו בצריף שהסדקים היו בו בעובי של עשרה סנטימטר, ללא חשמל, ללא בית שימוש בתוך הבית. כל הדברים שהאדם היום מקבלם באופן מובן מאליו, לנו לא היו. והחולות והחילפה, כל המושבה היתה מכוסה בחולות וחילפה ששרטה אותנו, כשהיינו משחקות במחבואים החילפה הזאת היתה דוקרת אותנו בכל הגוף. והיינו מתגלגלות בחולות ומשחקות. היינו ילדות, הנעליים היו נאבדות ואחר-כך לא יכלו למצוא אותן.
והגדרות, אחר-כך עשו גדרות למגרשים, וכאן לא היו רחובות והיינו עוברות מחצר לחצר, ואז עשו גדרות תייל ותמיד היו לנו אחר-כך בגדים קרועים כי זחלנו מתחת לגדרות. אני הייתי בת חמש וחצי. 
מינה קפלן היתה הגננת שלנו. היינו כעשרים ילדים. בכיתה היינו שמונה ילדים, היינו ארבע בנות וארבעה בנים.
מים זורמים היו, אבל חשמל לא היה. היו עששיות נפט בכל בית ומקרר כמובן שלא היה. כל יום קנו מצרכים לאותו היום. היתה כבר חנות מכולת. החנות של סוסלינסקי.
. אני רק זוכרת שההורים עבדו נורא קשה. מהבוקר עד הערב, רק עבדו ועבדו קשה. מי דיבר בכלל על משהו... לפעמים היה בא לכאן מרצה וכל מיני אומנים, לאה דגנית פעם היתה ואסיפה של הוועד היה מאורע חשוב מאוד.
אני זוכרת שאנשים עבדו בלי סוף. אני לא זוכרת שאנשים הלכו לבקר אחד את השני, לא היה זמן. עבדו בימי חול, עבדו בשבתות ועבדו בחגים.
ואני בגיל עשר חילקתי כבר חלב בבתים לבד. לפעמים היו משאירים לי את הכלי לחלב, ולפעמים אני כבר ידעתי והייתי משאירה את כמות החלב הרצויה בבתים והייתי חוזרת הביתה, אוכלת משהו ורצה מיד לבית-הספר. כל הילדים עזרו להורים. לא היה דבר כזה לא לעזור להורים בבית. אנחנו נסחפנו לתוך החיים האלה.
אני הייתי אומנם תלמידה טובה אבל שובבה, ואחותי, אסתר, היתה תלמידה מצויינת אבל רצינית מאוד. ואני זוכרת שפעמים רבות למדנו שתי הכיתות יחד, ואותי היו מעמידים בפינה ומהפינה הייתי עושה כל מיני פרצופים כדי להצחיק את החבר’ה.
היו לנו אבטיחים, אז לפני פסח, שלושה ימים הלכנו לזרוע אבטיחים. אני לא זוכרת, למשל, שאמא שטפה ריצפה. מעולם אמא לא שטפה ריצפה. מעולם לא ראיתי את אמא של אחת החברות שוטפת ריצפה. האמא היתה קצת מבשלת ועובדת בעיקר במשק. אנחנו, הילדות, ניקינו את הבית. וגם במשק עבדנו. כולנו עבדנו, לא היינו ילדים מפונקים ואז הסבירו לנו, שנותנים חופש ארוך בפסח כדי שהילדים יוכלו לעזור להורים לנקות טוב את הבית.
...לאבא שלי היתה מגרסה והיא גרסה את החיטה ואת השעורה, ואז היו הערבים באים בלילות ומביאים אץ שקי השעורה. למחרת הם באו לקחת את השעורה הגרוסה, הגמל היה כורע וזו היתה תמונה .

 

 

זלדין כרמי

סיפרה מרים רעיתו, 2008 
דור שני בארץ, יליד עתלית. אביו היה אחד ממייסדי ”השומר” וקבור בקבר ”השומר” בתל-חי.
את מאורעות 39’-36’ חווה על בשרו כאשר הפורעים הערביים שרפו את הגורן המשפחתית על כל תבואתה. היה חניך ב”הנוער העובד”, למד במקווה ישראל וב-1938 הצטרף ל”הגנה”. בפרוץ מלחמת העולם השניה, התגייס לחיל הנוהגים הבריטי, לאחר קריאת המוסדות הלאומיים לגיוס. שירת במצרים ובלוב. בבנגאזי, עזר לילדים היהודיים לעסוק בפעילות ספורטיבית.
היה חבר בגרעין שעסק באיסוף נשק של הצבא הבריטי והכנסתו לארץ בחתימתו האישית של אבא אבן.
במסגרת שירותו בצבא הבריטי שהה באיטליה, שם עזר לניצולי השואה היהודים באספקת ביגוד ומזון וארגון עלייתם ארצה. כשהסתיימה המלחמה התיישב בבני דרור והתמנה למפקד האזור.
השתתף במלחמת השחרור כמפקד יחידה בהגנה ובהתקפות שהיו באזור, בקרב העקוב מדם, בטירה.
השתתף בכל מלחמות ישראל כולל מלחמת יום הכיפורים.
ב-1950 הגיע לאבן-יהודה. הקים משק חקלאי תוך עבודה כשכיר בצרכנייה. כל חייו נאמן להסתדרות, פעיל בוועדת קופת-חולים שלקחה על עצמה את טיפוחה של המרפאה המקומית, כולל התרמת כספים לקנייה והתאמת המזגנים במרפאה.
נשא לאישה את מרים סימן-טוב, בתם של דניאל ורחל.

 

 

 

 

זלינגר

”נולדתי באושווינצ’ים” - דברי שושנה זלינגר - ”הייתי פחות מבת 18 כשעליתי ארצה. אבי, שהיה סוחר ודתי מאוד, אמר שיש בארץ פראים ולא הסכים שאעלה. באתי והצטרפתי לקבוצת ’על המשמר’. כשקבוצה זו התפרקה, הצטרפתי לקבוצת ’גלעד’, שקיבלה את הכשרתה בגבעת-השלושה. ”את יחיאל זלינגר הכרתי בנמל. באותו יום היתה התורנות שלו לקבל את פני החלוצים ולקחת אותם לקיבוץ. הוא נולד בפולניה בעיר סכודניצה ב-1903. עוד בחוץ לארץ הוא היה מדריך ב’החלוץ’. באוגוסט 1925 עלה ארצה והיה חבר בקבוצה.
”המצב היה קשה מאוד, פשוט לא היה כסף ולא היה מה לאכול. בכל יום חמישי הייתי מקבלת מכתב מההורים ותמיד הים שם שניים-שלושה דולרים. הרשיתי לגיסי, שהיה גזבר לפתוח את המכתבים, להוציא את הכסף ולשלם לאופה בעד הלחם.
”היתה תחרות קשה עם הפועלים הערביים בפרדסי פתח-תקוה. היה מאבק לכיבוש העבודה. זלינגר עבד מהר וטוב מהם. הערבים קיבלו 15 גרוש והוא קיבל 17.
”באתי עם שמלות ובגדים תחתוניים מחוץ-לארץ. התביישתי ללבוש אותן. הבנות בקיבוץ התקשטו בהן במסיבות פורים.
”נסענו לפולניה להתחתן. אבא פחד שזלינגר לא יודע את התפילות. זלינגר הרגיע אותו שהוא כן יודע, אך להתכבד לעלייה לתורה לא נתנו לו, לחלוץ מארץ-ישראל. פשוט משום שלא היה לו זקן... כשחזרנו, יצאנו להתיישבות באבן-יהודה. עד אז עבדתי בכל עבודה, בכרם ובכביש. באבן-יהודה עבדתי בפרדס - יחיאל היה מרכיב ואני הייתי קושרת. ללדת, נסעתי אל ההורים. חזרתי כששמחה היה כבר בן שנה. דיברתי איתו רק עברית, כי ידעתי שאני חוזרת לארץ.
”המתיישבים ברובם גרו בלולים ובצריפים עד שבנו את בתיהם. לי לא היה לול ולא היה צריף. בנו לי את ביתי כשהייתי בפולניה. בכל בית באבן-יהודה היה ארגז תפוזים ששימש כשולחן; מיטת ברזל מתקפלת ומזרונים ממולאים בקש או בחילפה; ככסאות שימשו פחי בנזין אחרי שהשתמשו בהם להחמצת זיתים; בישלו על פרימוס והיו כבר כאלה שהיו להם פתיליות; עד שהתחיל להגיע קרח ואחר-כך מקררים חשמליים, השתמשנו בפיילה (גיגית) עם מים, שהיינו מחליפים, ומצננים בארגזי האויר.

 

 

 

”לשמחה שלחו מחוץ-לארץ עגלת תינוק. לא היה לאן ללכת ואי-אפשר היה ללכת בחול, ועוד עם עגלה. שקענו עד הברכיים.

”בעלי היה מנהל עבודה ב’הנוטע’. קיבל משכורת שממנה חיינו, שילמנו את הבית והאכלנו את העולים ’הבלתי ליגליים’ שהגיעו לכאן. אצלי היה ממש בית עולים - קרובי משפחה ועולים מסכודניצה ומאושוונצ’ים, אנשים שבעלי הביא ואנשים שנתקעו כאן מחוסר תחבורה. הם אכלו וישנו כאן. היה לי סיר גדול כמו במסעדה, הכנתי דייסות, תבשילים, מרק שעועית. בשר ותפוחי-אדמה עלו ביוקר רב וכמעט ולא קניתי. היתה לי גינת-ירק ודאגתי שתמיד יהיה סלט חי. הייתי אופה את הלחם לבד כדי לחסוך. היה לי תנור גדול עשוי פח, שחיממתי אותו מלמטה עם פרימוס.
”היו לי קשיים עם שמחה בקשר לאוכל. הוא היה חבר של יוסי צוקרמן ופעם שמחה ראה איך אביו שוחט פרה בחצר. במשך שנים רבות אסור היה לי להכין, לא רק בשר, אלא כל מאכל אדום ואפילו עוגה עם ריבה אדומה. הצבע, בלבד, כבר היה מעורר בו בחילה. ”כשבאתי הנה כבר היו לנו מים זורמים. כשרצינו בחורף שיהיו לנו מים לטוש, הוצאנו את הצינור מהאדמה והשארנו אותו גלוי לשמש כדי שהמים יתחממו מעט.
”זלינגר היה אדם טוב. ופה במועצה, הרבה פעמים נשארתי לבד בגלל עסקנותו הציבורית - פה ב’חקלאי’ ופה במועצה, ישיבות על גבי ישיבות. אבל תמיד ידעתי שהוא בן-אדם כזה שלא יכול לחיות בשביל עצמו. חשוב היה לו שאבן-יהודה תהיה כפר, כפר גדול, עברי, יפה ונקי, שלכל אחד תהיה גינה לפני ביתו, שיורגש שזו איננה עיר.
”בבית דיברנו על הכל. בישיבות בוודאי שלא הסכימו לכל דבר. היו וויכוחים! מה? היו כאן אידיוטים? מקרים מיוחדים? - לא היו. כל החיים היו מיוחדים...
”חייתי באבן-יהודה וגידלתי משפחה, אבל אינני שוכחת שאני מאושוינצ’ים” - הדגישה שושנה זלינגר - העיר במערב גליציה, שבה הקימו הגרמנים, במלחמת העולם השניה, את מחנה אושוויץ, בו הושמדו ב-50 תאי גזים למעלה משני מליון יהודים.

 


 

 

זקס יהודית

לקריאה לחץ כאן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זקס שמולקה

אני עבדתי בבורסה עם סמולר ואקשטיין. היה כאן אוטומשא אחד של אפשטיין ואז אקשטיין קנה מכונית ...אקשטיין היה צריך לעשות אוברול על המשאית ואני הבאתי את המשאית לאבן יהודה ואז סמולר שאל אותי אם אני רוצה לעבוד בתור נהג....יופי, הלכתי לחנה ואמרתי לה חנה, בואי תראי מה זה- אוני טוב לי בכל מקום, אז היא אמרה :איפה שאתה הולך טוב לי. יופי של אשה.לקחנו את הפקלאך ובאנו לאבן יהודה. זה היה ב38. עליתי פה והכניסה היתה חולות, זה היה משהו נוראי.גרתי בבית של חקלאי בחדר אחד, ועוד 2 בחורות בחדר אחד ושיף עם עוד בחור בחדר- 6 אנשים ובית שימוש משותף. אביק היה בן חצי שנה. הצטרכתי לשלם לירה חודש.
ומה היתה העבודה שלי? קצת ביצים, קצת תפוזים, אקשטיין התחלי קצת עם חומרי בנין
כנהג, הייתי מעורב עם כולם ועוד יותר כולם מעורבים איתי. לאנשים היה חבל על ימי עבודה ואני עשיתי עבורם את השליחויות. חוץ משליחות אחת - ללדת - הן היו עושות בעצמן. פעם בלילה בא יוסף יעקובוביץ ואמר: ’מיין וייב שרייט!’ (’אשתי צועקת!’) התלוצצתי ואמרתי: שתצעק אצלך!’ ביקש יוסף: ’בוא, בוא, מוכרחים לנסוע! היא צריכה ממש ללדת’. ”אשתו היתה קצת יותר שמאלנית, חברה בהסתדרות, ותמיד התווכחה שאין אלוהים ובני-האדם מקורם בקופים... אנחנו נוסעים ופתאום, לפני פתח-תקוה, היא מתחילה לצעוק ברוסית: ’בו-ז’מוי’ (הוי, אלוהים!’) - אז אני שואל אותה: ’מה את צועקת? הרי אין אלוהים. את רואה? בצר לי אל השם אקרא...’. וכשהבאתי אותה לבית-החולים ישר נולדה יעל”.



חביב משה

משה חביב: ”נולדתי על יד הגבול, בין יוון ובולגריה. משפחתנו מאיסטנבול (שהיתה בירת תורכיה עד 1923, בנויה משני עברי מיצר הבוספורוס. בימי קדם היא נקראה בזנטיון ולאחר מכן, קונסטנטינופול. שמה העברי היה קושטא. היא היתה אחד המרכזים החשובים בעולם היהודי. כשמשפחת חביב עברה אליה, חיו בה כ-100,000 יהודים). שם גדלתי, שם התחתנתי וגידלתי את ילדי. מכרתי עיתונים ברחובות. הבן שלי למד באוניברסיטה, היה חלוץ והלך כמה פעמים לארץ-ישראל. כל פעם היה אומר: ’אבא לך לישראל. אחרי חודש ימים אתה עושה שם חיים’. הלכתי לביקור וכאן יש לי אח בנתניה וחברים. חזרתי לתורכיה והמשכתי לעבוד. ואז, בשנת 1960, החלו מהומות (שנסתיימו בהפיכה צבאית בראשות הגנרל גירסל, ששל באמצעות ’ועד לאומי’ המורכב מקציני צבאו). ואז שוב שאל הבן שלי אם אני רוצה ללכת לארץ-ישראל. אמרתי לו כן, והוא סידר את הניירות. שאלו אותי התורכים: ’מה יש לך בישראל?’ - אמרתי להם: ’אני יהודי’. אמרו: ’שלושים שנה אתה מוכר עיתונים ואנחנו אפילו לא ידענו שאתה יהודי!’.
”כשבאנו לארץ זה היה באמצע הלילה. הבנות שלי אמרו: ’אנחנו רוצות לגור על יד ים’. אמרנו לאנשים מהסוכנות שאנחנו רוצים נתניה. אמרו: ’בסדר, אנחנו נותנים נתניה’. באנו פה והאח שלי אומר: ’משה, פה זה לא נתניה’ - ’מה זה פה?’ - ’זה אבן-יהודה, קרוב לנתניה’. - ’יש ים?’ - ’כן, זה קרוב לים’.
”באבן-יהודה התחלתי לעבוד בבניין ובפרדסים ואחר כך נכנסתי לעבוד במועצה. עבדתי בריסוסים, בהשמדת כל העכברים באבן-יהודה. הבנות שלי לא הלכו לבית-הספר מגיל 13. הן היו צריכות לעזור לפרנסה והלכו לעבודה. אחת התחתנה בגיל 18 והשניה בגיל 17”.