Finden
 

עליית התימנים הראשונה

רקע - עליות התימנים קודמות

ראשוני עולי תימן הקדימו את העלייה הראשונה בחודשים ספורים. באביב 1881 יצאו שתי משפחות לדרכן וכבר בערבו של ט’ באב שיגרו לאחיהם אגרת בשורה כי צלחה להם דרכם. שוב יצאה שיירה לדרך ובה חמש משפחות שהגיעו ערב ראש השנה תרמ”ב (1881). ושוב, מיד אחריהם, חמש-עשרה משפחות, קמו ועלו וביניהם ראשי העדה מורי יוסף מסעוד ומורי יחיא צארום. אלה וקודמיהם התיישבו בירושלים. המשפחות שעלו לאחר מכן נאחזו במערות הקבורה העתיקות שבסילוואן, הוא כפר השילוח הקדום. בשנה זו החלה רוח גדולה מפעמת ביהודי ממלכת האימאם - רוח התעוררות דתית השואפת לציון. במכתב בקשה לעזרה לעלייה מ”כל ישראל חברים” בצרפת, נמצא פסוק מ”שיר השירים” ”אמרתי אעלה בתמר” - מעין רמז לתאריך העלייה - כמניין האותיות תרמ”ב.
כשהגיעה שיירת העולים הגדולה הראשונה לאכסנייה היהודית שליד הכפר קולוניה (כיום מוצא ומבשרת-ירושלים), נאמר לעולים שעיר הקודש היא מעבר להר. זקן העולים, סלימן עמר שמו, לא הצליח להתגבר על התרגשותו ורץ עד לשער העיר. שם, כאשר שח לחונן עופרה, נפל ונפח את נשמתו. 
אנשי היישוב הישן בירושלים עמדו בפני בעיית הקבורה. אלה טוענים - ספרדים הם, ואלה הטוענים - זו עדה נפרדת, ולמה לא יקברו בחלקתנו, בבית העלמין האשכנזי... מכיוון שהספרדים היוו רוב ביישוב הישן ובעלי הדעה בו, נקבר עמר הישיש בחלקת הספרדים. מאז - נמנו גאולי תימן על קהילת הספרדים, למרות ייחודה של העדה בגין מוצאה, מנהגיה, שפתה ותפילותיה. ר’ ישראל פרומקין - עורך עיתון ”החבצלת” - שראה בתימנים עדה נפרדת, היה למיטיבם ועמד בראש קליטתם. רק ב-1908 הוכרה העדה התימנית אצל השלטונות, כעדה עצמאית ונפרדת המונה למעלה מ-2,500 נפש. אגודתם הציונית הראשונה, שנקראה ”פעולת-שכיר”, קמה ביפו, במגמה להעביר את חבריה לעבודה חקלאית במושבות.
העלייה הראשונה לירושלים היתה ”כי רצו עבדיך את אבניה”. השניה השלימה את הפסוק ”ואת עפרה יחוננו”. עולי תימן התיישבו במושבות יהודה. כמה וכמה מן האומנים שביניהם, עסקו בייצור תכשיטים בבתי המלאכה של ”בצלאל” בירושלים, אך מרביתם עברו לבתי המלאכה שהוקמו בבן-שמן.

 

שמעם של הפועלים עולי תימן כחרוצים, מכל העובדים האחרים, הלך ורב. הם לא נרתעו מכל עבודה וקושי, התקשרו עם משפחותיהם למקומות עבודתם ולא נדדו, כפועלים אחרים, ממושבה אחת לשניה. ”מלחמת המעמדות” היתה מהם והלאה. עלייה ברוכה זו, על אף קשיי קליטתה, נשארה כולה בארץ ואיש ממנה לא העלה על דעתו אפשרות של ירידה. החלה התבססות בשכונות הצמודות למושבות.
ההצלחה עודדה את מוסדות היישוב, והשליח שמואל יבנאלי, איש העלייה השניה, שהוסווה כשליחו של הרב קוק, יצא לתימן לחולל עלייה גדולה. אכן, לאחר שעבר בכארבעים כפרים, עלו לארץ כ-1,500 נפש. עלייה זו נפסקה בעטיה של מלחמת העולם הראשונה.
מיד לאחר המלחמה נתחדשה העלייה, וביתר שאת, בשל גזירת שמד האימאם על יתומי היהודים. לאחר מאורעות 1921, בהשפעת תעמלנים ערבים פלשתינאים, ניתכו גזירות בזו אחר זו. הנמלטים - דרך עדן שהיתה בחסות בריטית - נקלטו יפה. מרביתם היו לפועלי בניין, בוני העיר העברית הראשונה, תל-אביב.
אחרי מאורעות 1929 נאסרה כליל יציאת יהודים מתימן, אך גל אחר גל חמק ופניו לציון, אז החלו לקום היישובים הראשונים של גאולי תימן. בארץ היו כבר 28,000 נפש מיהודי תימן.


 


עליית התימנים הראשונה

בשנת 1934 החלו המתיישבים לנטוע את פרדסיהם הפרטיים ולבנות את בתיהם וחדלו לעבוד בפרדסי ”הנוטע”. חלק אחר התחיל לעבוד בקבוצת הבניה של הבתים. כתוצאה מכך נוצר מחסור בידיים עובדות, למרות הגעת פועלים ממושבות אחרות בארץ. 11 משפחות ראשונות של תימנים הובאו למושבה ושוכנו בצריפים של חברת ”הנוטע”. זו היתה עליה של צעירים חדורי אהבת הארץ הקדושה ואהבת העבודה.


”התימנים עבדו בהשקאה” - סיפר בן-אהרון - ”ועבדו מצויין. יום בהיר אחד - ערב יום כיפור - לא זרמו מים. התיישבתי וחיכיתי. והנה בא אלקיים ואומר לי: ’גם לי אין מים’. הלכנו לראות מה קרה, למרות שהפסקת המים היה מקרה לא נדיר. ומה ראינו?- כל התימנים התאספו, חפרו בור לפי המידות של מקווה כמצווה, היטו את כל המים לבור הזה והתרחצו במקווה”. 
המקווה הוא בריכת מים שיהודים טובלים בה כדי להטהר מטומאה. לדעת חכמים מידותיה אמה על אמה ועומקה שלוש אמות. נפחה 40 סאה מים, ותחליף אחד לה - המעיין.

 

 

מספר יהודה בכר - מתוך החוברת למלאת 25 למושבה

עם היפנות חלק ניכר מהמתישבים לעבודת המשק העצמי והבנין, דללו שורות הפועלים בפרדסי ”הנוטע”. המחסור בפועלים עיכב את מילוי העבודות לפי החוזים, ועל כן הוטל על ועד הכפר להביא פועלים עבריים למקום, כדי למנוע מ”הנוטע” הבאת ערבים לפרדסיו. כך נוספו, לצידם של המתיישבים, גם פועלים שכירי-יום שבאו מן הגליל וירושלים.
בשנת 1934 הובאו 11 המשפחות הראשונות של תימנים לאבן-יהודה.

 

 

 

סיפר יוסף זכריה ג'יבלי

”בשלהי שנת 1933 עלינו בנמל עדן לאניה כשפנינו לארץ-ישראל. עברנו את תעלת סואץ והגענו ליפו. הועברנו לבית העולים ברחוב העלייה בתל-אביב.
כעבור חמישה ימים בא יהודה בכר מאבן-יהודה וביקש שיתנו לו 70 משפחות לקליטה במושבה ולעבודה בחקלאות ועיבוד פרדסים. בקושי רב השיג 5 משפחות כי לא רצו ללכת למושבה שיש בה קדחת. אנחנו לא ידענו זאת והסכמנו. הסיעו אותנו לאבן-יהודה. הגענו וראינו לפנינו מקום שומם, אך אין מה לעשות. אותנו שיכנו בצריפון ליד ביתו של ישראל אפריל. משפחת מורי משולם והאחרים שוכנו בצריפים.
למחרת הודיע לנו מר לובצקי שנהיה השכם בבוקר בצריף שהיה לשכת עבודה. השכמנו, והוא הופיע רכוב על סוס ואמר לנו: ’יאללה אחרי!’ - הלכנו ברגל והוא מאיץ בנו שנלך מהר, עד שהגענו לפרדסי ’המצרים’. לקח מידי טוריה והראה לנו כיצד לחפור ’צלחות’ סביב העץ, 3 מטר עם דפנות. לקח את עצמו והלך. אנחנו המשכנו לעבוד, ללא שעון, עד הצהריים. לא ידענו אם לאכול אם לאו. הערבים שעבדו בקרבתנו ישבו לאכול. בראותי אותם אמרתי לחברים: ’בואו לאכול’. אולם הם פחדו. בשעה אחת בא לובצקי והחל לצעוק: ’קומו לעבודה!’ - אמרנו לו שלא אכלנו. אמר לנו: ’מה אתם חמורים? ראיתם את הערבים אוכלים? למה לא אכלתם איתם? יאללה המשיכו לעבוד!’ וכך, המשכנו עד הערב.
באותו יום תליתי את האוכל שלי על עץ. בא תן ואכל אותו וכך נותרתי רעב עד שעות הערב.
ההשקאה היתה בהצפה. את התעלות היו פותחים על-ידי סוסים ואנו היינו רצים אחרי המים. ה’צלחות’ היו קטנות והזרם היה חזק... כפי שהחליט המשגיח כך עשינו.
הייתי נשוי ואב לבן ולבת. כתוצאה מתת דיור חלתה הילדה וכעבור חודש נפטרה. חיפשתי איזה צריף לגור בו ומצאתי אצל יוסף זילברגלד. שילמתי לו חצי לירה לחודש בעוד אני מרוויח 20 גרוש ליום.
לאחר תקופה מסויימת בא לאבן-יהודה יו”ר ועד נתניה, עובד בן-עמי והציע לנו שכל אחד יכניס 25 לא”י והוא ידאג לנו, יקנה מגרשים ויבנה עבורנו בתים. וכפי שסוכם באסיפה הכנסנו את 25 הלירות.
כשהעניין נמשך יותר משנתיים פנינו ליו”ר שלנו יהודה בכר. הוא סיפר לנו שהוא מטפל בזה אך הדבר עוד יקח זמן. וכך, בכל פעם היה מספר לנו סיפור אחר. היה לוקח אותנו לאיזה שטח ואומר: ’פה נבנה לכם בתים’.


ראינו שכך לא ייצא לנו שום דבר ושעושים מאיתנו צחוק. החלטנו שכל אחד ידאג לעצמו. וכך עשינו. כל אחד קנה מגרש בתל-צור והעמדנו צריפים (כיום רחוב העצמאות). משפחת משולם הקימה את צריף בית הכנסת וגם הותקן מקווה טהרה. מורי משולם היה שוחט לכל המושבה. וכך חיינו עד לשנת 1944 בה הובאה, על ידי משפחת אורחים, מחלת העכברים.
’דֶבֶר הריאות’ - קבע הרופא הממשלתי - מגיפה קשה ומדבקת שמתגיה מועברים על-ידי בעל-חיים. הוטל עלינו הסגר, הועברנו לאוהלים של הצבא הבריטי והצריפים שלנו הועלו באש. העדה שיכלה את האב מורי משולם ושני בניו, משולם ויששכר.
המשכנו לגור באוהלים תוך סבל רב. היה חורף קר מאוד ושני ילדים מתו לנו מהקור. ההבטחות שניתנו לנו היו הבטחות שווא. הובטחו לנו 5 דונם למשפחה, כמשק-עזר חקלאי. ושוב - רק דיבורים. לבסוף נמצאה חלקת אדמה של קק”ל, קצת בריחוק מקום ממרכז המושבה. הוחלט לבנות עליה שכונה חדשה של 60 בתים. כל מגרש בשכונה היה של דונם אחד”.

 

 

 


חיים יוסף שרעבי מספר

”לאחר מות אבי ירדתי לעדן - עיר הנמל הנמצאת בקצה הדרום-מערבי של חצי האי ערב. העיר שימשה מקלט ומוצא ליהודי תימן הנרדפים. שם ראיתי הרבה יהודים שהתלהבו לעלות לארצנו. חזרתי לתימן ומכרתי רכוש כדי קניית כרטיס נסיעה, כל השאר נשאר לאמי ולאחותי. חזרתי לעדן והלכתי אל רשם העלייה ציון אהרוני. כשהודיעו שרק נשואים יקבלו רשיונות, אמרתי לו: ’אם אפשר להיכנס לארץ-ישראל אשאר. אם לא - אחזור לתימן. הוא הבטיח וקיים. חיכיתי כשנה. יום אחד התקבלו הרשיונות והצפיפות ליד דלת המשרד היתה גדולה. השוער לא נתן לי להיכנס עד שציון ראה אותי מבעד לחלון, הכניס אותי ונתן לי את הרשיון. הפלגנו דרך תעלת סואץ. בפורט סעיד החלפנו את האוניה באוניית בהמות וכך הגענו לחוף יפו.

הבָּחַרייֶה הערבים, שהובילו אותנו מהאוניה לחוף ראו 65 בחורים, אמרו שהיהודים הביאו עוד חיילים! בחוץ חיכו לנו אנשי הסוכנות.
הבאנו איתנו מתימן את ספרי הקודש שלנו. בין הספרים שלי היו ספרים שהיו שייכים לאבי. במכס דרשו שנשלם עבורם הרבה כסף, אבל לא היה לי. לקחתי איתי רק את ’שולחן ערוך’, סידור וחומש, את שאר כתבי הקודש הייתי מוכרח להשאיר שם.
הלכנו לבית העולים בתל-אביב. אוכל לא היה. קיבלתי זריקה ומיד עלה לי החום. במקרה, באו אנשים מכרם התימנים שהכירו את הורי והם לקחו אותי אליהם. ביקשתי להגיע לאבן-יהודה, כי היו לי בה מכרים שלמדו איתי עוד ב’תלמוד תורה’ ואחיהם נשא את אחותי. אחרי שלושה ימי גשם נסעתי לפתח-תקוה ומשם, במשאית שהובילה ברושים לאיזור, נסעתי לאבן-יהודה. הטלטול היה נורא, הייתי חלש וכל הדרך צעקתי ’תורידו אותי’, אבל איש לא שמע אותי.

 

בכניסה למושבה עבדו יפת ויהודה משולם בנטיעת החורשה. הם ראו אותי, עזבו את העבודה ולקחו אותי לביתם. כולם שמחו לבואי באותו יום. למחרת יצאנו לעבוד בפרדסי ’הנוטע’. האחראי יחיאל זלינגר לימד אותי, בסבלנות רבה, לעבוד בטורייה.
כשראינו את סוניה כהן - עם מכנסיים קצרים חופרת בטורייה, מכינה גומות ועוד עובדת טוב מאיתנו - הוכינו בתדהמה.
עוד דבר הפליא אותי: מדוע אין כאן ציפורים? מדוע לא שומעים את ציוצן? צחקו ואמרו לי שכאן מדבר ואין להן מה לאכול...
את סידור העבודה לא יכולתי לקרוא. בתימן למדנו לשון-קודש אך כתבנו באותיות אשוריות. כתבתי את עשרים ושתיים אותיות התורה באשורית וביקשתי מצביה שתכתוב אותן בעברית. ישבתי והעתקתי וכך למדתי.
הייתי בחור תם. רצו לחתן אותי עם בתו של אחד המתיישבים. אבל, באחת השבתות הלכתי לקרוא לו, כי חסר לנו למניין בבית-הכנסת. והנה אני רואה אותו עובד בגינה... חשבתי שאולי הוא לא יהודי ופחדתי להתחתן עם בתו... ראיתי בתל-אביב יהודים חילוניים מעשנים בשבת. אבל הם זרקו את הסיגריה כשראו את הדתיים. ואז הבנתי שדרך הדת היא בסדר.
בפסח, באותה שנה, בא אחד יפת סעידי מרחובות, ורצה לחתן אותי העם הבת שלו. בתחילה היססתי, אבל בכל זאת נסעתי לרחובות ושם, בשכונת שעריים התחתנתי עם מרים. אבא שלה נתן לנו ארון ושולחן והבאתי אותה הנה. היא נולדה בארץ וגדלה ביבנאל. עבדה אצל דוקטור גרמני וידעה לעשות הכל, גם כביסה וגם גיהוץ. היא עבדה אצל נשות המושבה. שנינו עבדנו והרווחנו. זה עזר”.



 

רחל סינואני - מלמד מספרת

בת חמש היתה רחל בעלותה ארצה, אך חבלי העלייה והקליטה זכורים לה היטב:
”בגולת תימן נחשבנו לזרים. כשתימני פגש יהודי בדרך היה אומר לו: ’סור הצידה כלב! כי שלי היא דרך המלך’. הורי חסכו מפתם על מנת להגיע לארץ-ישראל. המשפחה יצאה לדרך כבר בשנת 1929, אך סיבות שונות ומשונות ואסון הריגתה של אחותי אילצו אותנו לחזור על-מנת לנסות בשנית. יצאנו לדרך, ההורים, חמישה ילדים וצירפו אלינו את רון בן-דודי. כספנו אזל בשיירה ובציפיה לסרטפיקטים. באוניה היו יהודים רבים שלא הציונות הביאה אותם לארץ-ישראל אלא הכמיהה לארץ הקודש. כל הדרך, מפורט סעיד לחיפה, הקאנו והגענו כסמרטוטים. אך אנחנו קיבלנו הכל בשמחה. הכניסו אותנו לקרנטינה - הסגר רפואי שהיה נהוג לגבי נוסעים שהגיעו מאזורים נגועים במגיפות - משם לבית-העולים בתל-אביב. שם שהינו כשלושה שבועות ובאו לבקרנו קרובי משפחה וידידים. רצינו לנסוע לרחובות, במקום שם שהיו לנו שם קרובים ויכולנו להסתדר בקלות. אבל פקידי הסוכנות אמרו: ’לא! אתם הולכים לגור באבן-יהודה’. לא ידענו איפה זה אבן-יהודה אך, ידענו שמשפחת משולם כבר שם ואבי ואמי הסכימו. זה היה בחודש מרץ 1935.
”האוטובוס נתקע ונשארנו ללון בו. בבוקר בא רפאל בן-ארויה עם איזה טרקטור ’טרנטה’ לשחרר את האוטובוס וכך, נגררים, הגענו בשעה טובה לאבן-יהודה.
משפחת משולם קידמה את פנינו. הם ידעו את שפתנו. נתנו לנו מקום ללון עד ששכרנו את הצריף של משה תורג’מן. היו ימים קשים. לא היתה פרנסה, לא היה ממה לחיות, לא ידענו לאן לפנות. בעיה קשה היתה השפה. ידענו עברית כשפת קודש אבל לא את העברית המדוברת היום. התייחסו אלינו כאילו נפלנו מהירח ולא כאל אחים ששבו מהגלות לציון. היחס - עוד פועל בא; יש עבודה ניתן לו; אין עבודה - לא ניתן. זו היתה התקופה, מי שהיה לו - היה לו. ומי שלא היה - לא היה. וכשהיתה עבודה - כמה הרוויחו? 15 גרוש... מה כבר אפשר היה לעשות עם זה?

 

לימים כשהתאוששנו, המצב השתפר והרגשנו כמו בבית, נשלחנו הילדים ללמוד. אז, רק אז, פקחה אמי את העיניים (שם האם אילה, אך לכל התימניות קראו יונה - נראה בשל הפיוט המפורסם מתוך הדיואן של ר’ שלום שבזי הפותח ב’סעי יונה’). אמא ואבא עבדו מבוקר עד ערב. אני הייתי חוזרת מבית-הספר לרעות את העזים, לטפל בעופות, לנקות את הבית, לאפות כמה פיתות לחם בטבון מפח ולא בטבון שהיינו מורגלים אליו. האש חרכה לי את האצבעות, אבל קיבלתי זאת בשמחה. ניקיתי את הצריף, כיבסתי והכנתי ארוחת-ערב. כולם היו מגיעים ויושבים לאכול בשמחה. לא באנו בטענות, לא דרשנו יותר. מה שהיה - היה טוב.
אם הייתי מתפנה הייתי הולכת לחברה שלי מרים בן-יעקב, או שהיתה באה אלי להכנת שיעורים.הילדים האחרים הרגישו את עצמם מבתים יוקרתיים. לבתיהם - לא באתי.
הזמן הכי יפה בחיים שלי היה מרעה העזים. בחופשים הייתי מובילה, עם סבתא פנחס, את כל העדר של השכונה לגבעת הרקפות. אהבתי לשמוע את הסיפורים של הסבתא פנחס על ארץ-ישראל, על אליהו הנביא ועל מי לא. לפעמים הרעב הציק, אבל זה כבר לא הפריע לרוות את הסיפורים.
היינו כמה ילדי עולים בכיתה: מלכה, נתן, מרים ואני, והיו בעיות - בעיית הלבוש, שהיתה קשה לנו כי הורינו באו בחוסר-כל, ובעיית השפה. הילדים, בתחילה האחד לעג, שני בעט, שלישי אמר מלה לא יפה. אמי אמרה לי לא להתייחס לדברים אלה, כשהתחלתי ללמוד, בכיתה א’, כבר ידעתי לקרוא ולכתוב כי אבא לימד אותנו, אומנם בשפת הקודש, ידעתי מן התורה בעל-פה. המורים היו למופת. מינה אייזנברג, יעקב איש שלום, פרץ אלופי, חיים דגן. אל דגן באו בטענה: ’כל התפקידים בדיקלום ובהצגות אתה נותן לרחל’. ’המשיח’ - רחל, ’רחל יפת העין’ - רחל, זה גרם לי למצוקה נפשית גדולה. ביקשנו ממנו: ’אינני יכולה יותר, תן להם...’
והמורה: ’אם תקראו כמוה אתן לכם את התפקיד, אינני מתנגד... בבקשה...’.

 

שבת נועדה למנוחה. לא הסתובבנו, רק נכנסנו אל השכנים לשמוע ולספר סיפורים, לאכול ג’עלה ומיני פיצוחים. שמענו אגדות ושרנו מזמורי שבת. בליל שבת אבא קידש, אכלנו דברי מתיקה ושמענו סיפורים אל תוך הלילה. בבוקר היינו מוציאים את הקובנה מהטאבון - שבו נאפתה כל הלילה - עם כל מיני תבשילי שבת. הלכנו להתפלל בבית-הכנסת וכשחזרנו אכלנו סעודה שניה ובערב, סעודה שלישית.
האווירה החופשית של אבן-יהודה לא פגעה בנו. התרחקנו מהאווירה החילונית.
המצב בבית הלך והחמיר. בקבלת עבודה - הוותיקים היו קודמים. כשהיתה עבודה בכביש עבדו בו הוותיקים. התימנים בפרדס. כשלא עבדו בכביש, עבדו הוותיקים בפרדס והתימנים היו מחוסרי עבודה. בדרכם הביתה היו מזמרים: ’קימל קיש, כרמי כביש, ולנו עבודה מַפִיש...’ 
(דהיינו: קימל עובד בפרדסי קיש, כרמי סולל את הכביש ולנו - עבודה אין). ואז בא מפח הנפש הגדול בחיי. אמא אמרה: ’רחל אין כסף לשלם, את יודעת, תיאלצי לעזוב את בית-הספר’. נשארתי בבית. לא רציתי לבוא לכיתה ולשמוע: ’החוצה! לא שילמתם, לכי הביתה!’ - נשארתי בבית (בשליש השני של הכיתה השביעית). המורה דגן ניסה לשכנע את הוועד שיממן את לימודי. קפץ אחד החברים ואמר: ’אין לנו כסף!’ - נאלצתי לצאת לעבודה.
מרגע שיצאתי לעבוד נתנו יד להורים, עזרנו, וחשנו ממש הקלה, בכל זאת, חבל מאוד שלא הצלחתי לגמור את בית-הספר, לא המשכתי ללמוד ולא ניצלתי את הכישורים שלי. אבל זה היה המצב”. 

 

היו שסברו שלא כך היו פני הדברים. גרמה לכך הגישה המסורתית של עולי תימן שאין זה מתפקידן של הבנות ללמוד. תפקידן להיות עקרות בית ולא יותר מזה. מאין חינוך בתימן - אלא תורה ורק הבנים שקדו ללמוד ב’כניס’ (החדר התימני). גם בכרוז המחלקה לחינוך של התאחדות התימנים, משנת 1941, מדובר ”בדבר חינוך הבנים” בלבד. מרבית ההורים העדיפו לראות את הבנות יוצאות לעבודה ועוזרות בפרנסת המשפחה.

 

 

סיפרה מרים בן - יעקב, 2009

אני זוכרת את החלקות מוריקות בשלל גוונים של עצי רימון ותאנה. אני זוכרת את שיחי הגת השתולים בצפיפות ליד מבני המגורים, הצריפים הצריפים המכוסים בטול שחור. אני זוכרת את העיזים הרועות בנחת, את נעירת החמורים, את קרקור התרנגולת המכנסת להקת אפרוחים שבקעו לא מכבר אל תולעת שנשלפה מבין רגבי האדמה. אני זוכרת את התרנגול אדום הכרבולת המשמיע את קולו הנישא למרחקים במתיחת צוואר מעל עמוד גבוה ואני זוכרת את קולם של ילדים. הכל שוקק חיים! אני זוכרת את תמרות העשן מתחת לדודי כביסה ואת הריחות שבקעו מן התבשילים שהתבשלו בסירים. כמה אהבתי את השכונה הזאת, על כל שונותה! 
מאות מטרים ספורים הפרידו בקו אויר בין מקום מגורי על הגבעה, מזרחית לשכונה. כאשר הסתכלתי מדי בוקר מביתי לכיוון מערב, אל גבעות החול עד לעמק הנושק לפרדס ההדרים, אני זוכרת את קולם של המתפללים היוצאים מבית התפילה לסעוד את ליבם כדי לצאת לעבודה בפרדסי הסביבה כשהם נושאים איתם את הטוריה על הכתף וצרור צידה למשך היום שנארזה עבורם באהבה רבה. אני זוכרת בבהירות את קולם של היוצאים לעבודה רכובים על חמור או ישובים בעגלה שגלגליה משמיעים שריקה כי לא שומנו כראוי. הכרתי כל ילד בשכונה וכל אזרח ומשפחה. 
כך מדי בוקר, בקיץ ובחורף בחילופי העונות, הייתי מצפה לרגע שאהיה פנויה לרדת אל העמק ולעלות אל ביתה של משפחת סינוואני כדי לשבת במחיצתה של יונה אם המשפחה, שעה שהיא הכינה את הפיתות הרחבות לסעודת הערב. לפעמים היינו יוצאות רחל בתה, חברתי הטובה ואני לרעות את העיזים או קושש עצים לאש. אלו היו הבילויים הנפלאים שלי בשנות חיי באותם הימים.

 

עד שיום אחד שומו שמים, שוד ושבר!!! צעקות אימים מוציאות אותי בבהלה מתוך ביתי אל החצר. שכונת התימנים עולה באש לנגד עיני. בתוך העשן המתמר אל על אני מבחינה במשאיות צבאיות ובצלב האדום וכן בדמויות של אזרחים מתגודדים, מנופפים זרועות ומכים על ראש בקריאות שבר. 
ובינתיים, בחצר הבית, שכנים באו לצפות במתרחש בשכונה והמילה הנוראה ” הדבר” נישאה בכל פה. 
באותם הרגעים, איני קולטת בדיוק מה קרה שם. אני זוכרת את עצמי ניצבת מאובנת למראה גן העדן שלי העולה באש. הכל התרחש במהירות כמו במחזה תעתועים. 
זעקות השבר המחרידות ובכי האבלים על מותם של שלושה אנשים ועל שריפת הצריפים נמשכו שעות ארוכות. אך מעז יצא מתוק, כל האזרחים הועברו לגבעה ליד כפר נטר ושם שוכנו באוהלים. העצים התאוששו וגם שיחי הגת לבלבו להם בשמחה. 
לימים נבנתה שם שכונת עין יעקב המפוארת ובה בתים לתפארת ובתי כנסת לכל קבוצת מתפללים על פי הנוסח המיוחד לה. 
הצריף היחיד שלא נשרף היה ביתה של שושנה הכובסת זכרונה לברכה שהיה צריף חדש ושמור . לימים בנתה במקומו את ביתה הרחב על אותה חלקת אדמה בתחתית המדרון הנושק אל רחוב העצמאות.

 

 

בארכיון

סיכום של חיים יוסף שרעבי על עליות התימנים לאבן יהודה
חיבור של יפה דורני כילדה על הנושא
חפצים שנאספו מתושבי שכונת עין-יעקב

 

 

 


 

עליית סיטקוב

בשנת 1935 נשלח יששכר סיטקוב מרחובות על ידי התאחדות האכרים להביא מאזורים כפריים בהרי הקרפטים משפחות יהודיות בעלות נסיון בחקלאות לעליה ארצה, כדי שיתישבו כפועלים במושבות הותיקות והחדשות, שרצו להסתמך על עבודה עברית ולא השיגו פועלים.
לאבן יהודה הגיעו 7 משפחות מקבוצה זו. הקליטה לא היתה קלה והתנאים בארץ משהחלו המאורעות גרמו לכך שרק 4 נשארו כאן: שילדהויז, בודנשטיין, גורפינקל ופישבך. משפחה או שתים עברו לנתניה, לשם הגיעה קבוצה גדולה יותר מעולי סיטקוב. השאר נואשו מהתנאים, חזרו לפולין ונספו בשואה.


”היות ועמדנו כאן בתוקף על עבודה עברית, שלחה ’התאחדות האיכרים’ שליח בשם סיטקוב, להביא פועלים יהודים מפולניה. הוא הלך לעיירות הנידחות ביותר כדי למצוא אנשים פשוטים. הוא לא חיפש אינטליגנטים אלא אנשי עבודה, כאלה שיוכלו להיות פועלים חקלאיים בפרדסים. היו שם כאלה שהתלבשו כפשוטי-עם כדי לזכות ולעלות ארצה. נבחרו צעירים כשלמה שילדהויז, צבי בודנשטיין, דוד גורפינקל, משה פישבך ואחרים שקראנו לחבורתם - ’עולי סיטקוב’”.



קליטת עלייה בשנות השלושים

”המושג ’קליטת ילדי עולים’ בתקופת נעורינו” - אמר ארי בוקששתר - ”לא היה קיים. יעקב (גור) הצטרף אלינו בכיתה א’. הוא היה לבוש במכנסי עור ’שלושת-רבעי’, גרביים ארוכות ונעליים של חוץ-לארץ. הוא לא ידע עברית. יענקלה שהיה המבוגר בינינו, היה תקיף ולא נתן לנו לצחוק עליו. הוא היה גדול וחזק, שיחק כדור-רגל ושיגע במשחקו את כולם. גם אלישע פרישר (בן אחותו של אלופי, המורה), כיום פרופסור אפרת, הגיע לבוש בצורה לא פחות משונה. המזל היה שהמורה מינה אייזנברג דיברה פולנית. בני משפחת חרל-ניסימוב, היו בחורים טובים, אבל בני שבט מיוחד ושונה מאיתנו. הם עלו מרוסיה והתיישבו בתל-צור, בקצה המרוחק ביותר ובבדידות מוחלטת. אבי המשפחה היה אדם קטן, מצומק והיה הצלם הראשון במושבה. האח הבכור סיומה היה כולו שרירים, הוא היה חרש ברזל ונפח וייצר מכשירים שונים, מיני מעדרים, קלשונים ושאר כלי עבודה. לילדים עזר להכין קשתות עם חיצי ברזל שהיו מסוכנים יותר מכדורי אקדח. דוד, הבן, למד איתנו. הוא היה חסון, בריון. פעם רדף אחרי יענקלה דרך כל הכיתות ודרך עליו בנעליו המסומרות ומאז נותרה ליענקלה צלקת...
ופעם דוסיה - כפי שקראנו לו - ביקש משהו ולא קיבל, אז עמד וחפר בור והם כמעט קברו אותי בבור הזה. היו להם קשיי קליטה. בתחילה הם הוציאו את המרץ שלהם במעשי קונדס, כמו לסגור את המורים בחדרם... פעם הם הסבירו לנו ששמם הוא ניסימוב ואת השם חרל אימצו לעצמם בארץ. חרל הם ראשי תיבות של ’חכם, רב, ולמדן’. היה להם חוסן גופני רב ובמאורעות 39 כשכולם פחדו מהערבים, החרלים לא פחדו והערבים אומנם לא תקפו אותם. הם נחשבו למשפחה ענייה, אבל למעשה, היינו כולם עניים”.




תשובת "מכבי" בנושא הפלוגה

קבוצת "מכבי"

מורה ויעקב וינינגר היו חברי פלוגת העבודה של ’מכבי’ רומניה ומן הפועלים הראשונים בנתניה. וכך סיפרו: ”מרבית החברים, בחורים ובחורות, עבדו בסלילת הכביש הראשון. באחד מימי שישי של קיץ 1935 הגיעה משלחת מאבן-יהודה. בוקששתר, שנהבי, לובצקי וירקוני באו לבקש שכמה מחברינו יתפנו לעבודה באבן-יהודה, המושבה הצעירה, כי נטעו את הפרדסים והם רוצים להכניס רק פועלים עבריים. הפלוגה בנתניה מנתה כ-80 איש. המקום היה עדיין קטן ולא נדרשו בו כל-כך הרבה פועלים. הוחלט בחיוב והופל גורל - ואנחנו היינו בין ה-18 שעברו לאבן-יהודה. בין החברים היו זיוו וקסלר, יוסקה רוזנברג, פולה ברוידא, אסתר אלפרוביץ, לינצ’נר, פרייברג ואחרים, שהתפזרו במרוצת הזמן.
חיינו בדומה לקיבוץ. החברים עבדו ושילמו עבור ההוצאות המשותפות. בכל ערב היו מתאספים ליד לשכת העבודה, ורבים על כל יום עבודה. קיבלו יומיים-שלושה בשבוע, לפי מספר הנפשות בבית. בבוקר היה מזכיר ומחסנאי ’הנוטע’, ריינולד וולף, מחלק כלי עבודה, רפייה וכל הנדרש לאותו יום. היינו חדשים בעבודה וצירפו אותנו לוותיקים יותר. אותי לימדה סוניה לעבוד בטורייה. בערב היינו אוכלים אצל אמה. 
כשנפתחה לשכת העבודה של ההסתדרות עברו כל הפועלים ללשכה זו, אבל המריבות על כל יום עבודה לא פסקו.

 


כפלוגה החזקנו מעמד כשנה וחצי. כולם היו רווקים, חוץ מאיתנו. היכרנו בהכשרה ונישאנו ברגע שקיבלנו את הסרטיפיקט לעלייה. יעקב היה צריך לשרת 4 שנים בצבא הרומני.
ערב ערב היינו מתאספים ורווקי המושבה הוותיקים מצטרפים אלינו, שכן היו בינינו רווקות. שרנו ורקדנו והיה שמח מאוד. פוגרבינסקי פתחו מסעדה, קנו רדיו ופטיפון, ושם היינו נפגשים. כשהגיעו העולים מיוון ובולגריה, הם התלבשו אחרי העבודה כפי שהם היו רגילים בארצות שלהם - בחליפות ובעניבות... אנחנו הסתכלנו עליהם כאילו שבאו מעולם אחר, כבר מזמן שכחנו את המנהגים האלה. כשאצל אונגר ומלי היה רדיו שקלט את בוקרשט, הלכו לשם, כל ’הרומנים’ כ-20 איש, כמעט ערב-ערב.
בימים של חוסר עבודה, שיחקו החבר’ה בקלפים וקראו ספרים. התחלתי לעבוד קצת במקצועי הקודם - סַפָּרות. סיפרתי בצריף ובחוץ ולאחר מכן סידרתי מעין מספרה קטנה. שלוש שנות לימוד המקצוע לא הלכו לאיבוד. הספרות עזרה לנו לעבור את התקופה הקשה.
לבשנו, כמעט כולנו, תלבושת אחידה - בגדי ’אתא’ - מכנסיים קצרים כחולים (שעלו 4 גרוש) לעבודה וחאקי לאחר העבודה. רינסלר היה חייט והיתה לו מכונת תפירה. כאשר נקרעו המכנסיים, הוא היה מטליא אותם ואם היה צורך היה הופך אותם. כששמענו שפירקו את ’אתא’, זה כאב לנו. כאילו בזה נגמרה תקופה יפה של ארץ-ישראליות ופשטות”.
”ואני” - סיפרה אסתר אלפרוביץ’ - ”הגעתי מרומניה ב-1935 ל’מכביאדה’ השניה, שהשתתפו בה מכבים מ-27 ארצות. הפלוגה שלי שהתה בנתניה ואני עזרתי לתפור את השמלות הלבנות. נשארתי בארץ, כמכבים רבים אחרים, ללא רשיונות עלייה. הייתי בין החברים שעברו לאבן-יהודה”.


 

הוסיף יוסק'ה ורד (רוזנברג)

אני יליד קישינב ברוסיה, פעם זה היה רומניה. הייתי פעיל בארגון ”המכבי”, מגיל שמונה תשע. המשכתי להיות פעיל עד שעליתי לארץ ב-1935.
הייתי בין ראשוני הרומנים שקיבלו סרטיפיקט. עליתי עם קבוצה והגענו ישר לנתניה. בנתניה היתה קבוצה קודמת שהגיעה לפני, ואני השתלבתי בקבוצה זו.
התחלתי לעבוד בפרדסים ובכל מיני עבודות בנתניה. שם נשארתי כחצי שנה. האמת היא שלא כל-כך השתלבתי בקבוצה הזו וצצה האפשרות לעבור לאבן-יהודה.
התחילו חילוקי דיעות מבחינה אידיאולוגית והקבוצה (קבוצת ”מכבי”), החליטה להתפרק וכל אחד הלך לדרכו. אני וזיגו וקסלר, אנחנו עברנו לגור בחצר אצל אייזנשטיין, ושמה התחלנו לעבוד כפרטיים בפרדסים ובכבישים, כביש מתל-מונד לבית-ליד. לא חסרה עבודה, כולם עבדו באותה תקופה. לשכת העבודה סיפקה פתקים לאן ללכת לעבוד. אחרי שהתפרקנו, עבודה לא היתה בשפע ואז התחלנו לעבוד בכבישים.

 


 


משפחת הטלי

עליית התימנים השניה

סיפורו של צדוק צוברי:

”סבא שלי ביקר בארץ-ישראל כבר לפני כ-80 שנה. הוא סיפר שהלך ברגל והגיע לאחר תלאות רבות. בני משפחתי חזרו ועלו גם בזמן התורכים וגם ב-1932 בזמן האנגלים. הם גרו בכרם התימנים. ב-1942 הגעתי לעדן, גם אבי, אחותי, אשתי והבנות שלי הגיעו. חיכינו כשנה עד שיצאנו באוניה לפורט סעיד. מקנטרה ברכבת לעתלית ושם פגשנו את זכריה מהסוכנות. אמרו לי שיסדרו אותנו בכרכור. אמרתי: ’לא. כרכור בתימן זו מלה גסה. לוי אמר שהוא ישלח אותי לדוד שלו, מנשה צפר, מהוותיקים באבן-יהודה, שנכנס ב-33 או ב-34, ויסדר לי עבודה בפרדס’. אמרתי: ’טוב, לא חשוב’. אז שלחו אותי, עם הארגז שהבאתי מעדן.
הגעתי והנהג אומר: ’זה אבן-יהודה’. זרקו לי את הארגז. אני מסתכל - אין כביש, הכל חול. עולה למעלה. היו שם 39 משפחות עולים מתימן, שבאו וישבו במחנה הקיש. אני באתי אחרון.
אמרתי: ’איפה מת’נה?’ (לא מנשה), שאל, שואל, לא יודעים מי זה מת’נה. בא אחד ושואל: ’אתה, את מי רוצה? את מנשה?’ שלח אותי למנשה ואני רואה את אשתו, נעמי. אמרתי: ’שלום נעמי?’ אמרה: ’מאיפה אתה?’ אמרתי: ’אני מהמשפחה. איפה מנשה?’ - בא וקיבלו אותי, כל הכבוד! אבל מה, הם היו 8 נפשות בתוך צריף מכוסה נייר שחור (טוֹל-נייר עבה ספוג זפת וחול דק, משמש כמבודד נגד רטיבות). התחיל חושך והתחילו ליילל התנים. ופחדתי, אחר כך פחדתי יותר מהפשפשים. הגוף שלי היה ממש אדום. בבוקר אומרת נעמי: ’מנשה, לך תביא לנו ביצים’. הלך. אין ביצים ואין עופות. שכח אתמול בערב לסגור את העופות בארגז ובאו התנים. שאלה: ’איפה הביצים?’ אמר לה: ’לכי את’. ראתה, התחילה לבכות ולשרוט את הפנים. אז מנשה אומר לי: ’בוא, בוא, נברח לפרדס. אלמד אותך לעבוד’. למדתי להשקות בפרדס, שורה שורה. בבוקר לפני 07:00, הייתי צריך להיות בפרדס. אם היית מאחר חמש דקות - רשמו לך.

 

אבל איפה האשה והילדים? חודש לא יודעת איפה אני ואני יודע, שהלכה לגיסים שלה בכרם התימנים, בשוק הכרמל. איזה מסכנים, היו כמו ערבים, היו להם רק ארגזים... מנשה אמר לי: ’תראה, אתה עולה חדש. הם צריכים להביא לך אוהל. נדבר עם דוד גורפינקל האחראי על העולים’. הלכנו אצלו. התברר שלא נחשבתי עולה חדש כי שילמתי כסף בעד הנסיעה לארץ-ישראל. רק מי שלא משלם מכירים אותו כעולה חדש. האמת, גורפינקל היה אדם טוב והלך להביא אוהל, רק מה? קטנטן. סידרנו אותו על יד העולים בגבעת הקיש. נעמי לקחה עגלה, שילמה 5 מיל ולקחו את הארגז שהיה שבוע בכביש ושמו אותו בחצר של מנשה.
הלכתי עם הסבא שלהם לתל-אביב והבאתי את האשה. אבל לא יכולנו להכנס לאוהל. איזה אוהל! איזה חום היה!... אבל האמת - היינו שמחים ושרים, כל 40 המשפחות גרנו שנה באוהלים. היינו שרים בלילה; קמים לסליחות ורגילים להתפלל בקול רם, עד שעה שתיים בלילה. עשינו רעש גדול.
אחרי שנה אמרו לנו לעבור לבתים. עשינו הגרלות וכל אחד קיבל חדר. 23 מטר כל הבניין. עשו לנו שירותים בחוץ ומקלחת ביחד עם עוד שתי משפחות. לא יכלנו לסבול את זה, אז כל אחד לקח שני פחים ועשה לעצמו מקלחת.
גידלתי עופות. תערובת הבאתי על החמור. רציתי להחזיר למנשה את העופות שברחו והתנים אכלו לו. הכל קנינו באבן-יהודה, עד שהגענו, המרגרינה היתה לשמן והמצה לקמח.
הנשים היו הולכות לנתניה למקווה והיו נשארות שם. ה’חזון איש’, הרב הגאון, השתדל מאוד שיהיה לנו מקווה ואנחנו הקדשנו לעניין חמישה ימי עבודה. וזה המקווה הקיים עד היום.
רציתי ללמוד להיות רצף. לא היה לי פנקס אדום ולא נתנו לי ללמוד, התחננתי לעבוד, אפילו בחינם! זאב חביב לא רצה אפילו להסתכל עלי.המדריך, תימני מתל-אביב בשם עזרא, אמר לי: ’אם יש לך סבלנות, תכנס. אם אין לך, תרעב ללחם’. לא קיבלתי כלום מהם. כלים קניתי בעצמי ולמדתי את המקצוע. אבל אז, לא סידרו לי עבודה מהלשכה. אחר כך, עבדתי ב’סולל-בונה’, באיחוד הקיבוצים, בכל הארץ. התחלתי להרוויח ולהיות עצמאי. אז בא אלי זאב חביב וביקש ממני לעבוד אצל יצחק רוזנצוויג, ואפילו קנה לי פלס חדש”.

 

הבת, יפה דורני: ”כיתה ח’ שלי חנכה את בית-הספר ’בכר’. אחיותי התחילו ללמוד בבית-הספר הדתי ’שבזי’ בעין-יעקב. אבי הסכים שאמשיך באבן-יהודה כי בית-הספר החדש היה עדיין בחיתוליו. מבחינה חברתית לא היה הכי טוב וגם המורים התייחסו אלינו לא יפה. היינו שלוש בנות תימניות: ברכה טל, שרה יפת ואני (היתר יצאו לעבודה ולא סיימו), תמיד הושיבו אותנו יחד ובסוף הכיתה. את השירותים עבור המורה וכל עבודה שחורה, הטילו עלינו: להכין בחוץ דבק וכדומה. לא עודדו אותנו, רק ’ויתרו לנו’. אני לא למדתי בכלל אנגלית. לא היינו תלמידות ’מבריקות’ אז השאירו אותנו בצד. קראו לנו ’שחורות’. היינו יוצאים בשבע בבוקר לבית-הספר. אם איחרנו קצת, היו משאירים אותנו בחוץ. דבר זה השאיר בנו משקע עד היום. בנות הכיתה, אילנה קוסיק ועופרה אקר היו נחמדות אלינו.
”לכל הגעתי בכוחות עצמי ובזכות הורי, שהרשו לי ללכת ללמוד. בגמר כיתה ח’ עשו מאמצים שאצא לטיול השנתי - הם שילמו את עשר הלירות. חברותי לא יצאו לטיול. עבדתי בכל עבודה, גם במשק-בית, כדי לממן את הלימודים שלי ולבטא את הפוטנציאל שבי. למדתי כתלמידה אקסטרנית, עשיתי את הבחינות לבד וברוך השם, הייתי מדריכה לסמינריסטיות ולגננות. מילאתי כמה תפקידים ויש לי גן לדוגמא. היום, ילדינו מורעפים בכל טוב, הבעיות אחרות - לא כלכליות אלא רגשיות”.

 

סיפורה של יפה דורני

סיפורה של שושנה זגיר כתבה יפה דורני

 

 

 


קבוצת "להט"

דבורה ומיכאל יצחקי מתל-יצחק, ישראל (אולו) שלזינגר ויוסף ז’ולטי, היו חברי קבוצת ”להט”, שנשלחה על-ידי אברהם הרצפלד, מהמרכז החקלאי, להכשרה ולגיבוש חברתי באבן-יהודה. זו היתה קבוצת בני-נוער, ניצולי השואה, שעם תום מלחמת העולם היו בני 15-17 (המבוגר מביניהם היה אולו). ב-1945 ריכזו אותם ב’בית-נוער’ בגרייטנברג שבגרמניה. הצעירים יותר עלו במסגרת עליית הנוער, עם זליג ביוק. האחרים הועברו למחנה בצרפת, שרוכזו בו קבוצות מאורגנות של תנועות הנוער הציוניות. בסוף 46- תחילת 47 יצאו מנמלי צרפת לאוניות ההעפלה.(את הסיפור כולו תמצאו במדור ”תולדות” בפרק 1945-1948) ”הגענו למחנה המעבר בעתלית, משם לקרית שמואל ולבסוף לאבן-יהודה, תוך כוונה שנתארגן לעלייה על הקרקע. היחס אלינו היה מצויין. הם ראו בנו אודים ניצולים. נהגו בנו כבילדים הבאים אל הוריהם. לא נשכח את דניאל סימן-טוב, את יהודה בכר, את יחיאל זלינגר... יהודי כמו האופה עקיבא פרנקל ואשתו מלכה. מעולם לא שאלו אותנו אם יש לנו כסף לקנות לחם. ובאמת, לא היה לנו. 
שמרנו על כשרות והם דאגו שתהיה לנו שבת כשרה, שבכל שבת יהיה לנו טשאלנט. יוסף היה אצלם כבן מאומץ ממש. עבד במאפייה וישן שם. הוא גבה עבור פרנקל את הכספים ופרנקל מעולם לא בדק אחריו את החשבונות. קשה לשכוח את משה פישבך ושירותיו הטובים כנהג משאית. כשיוסף, אולו ואחרים, בנו את בתיהם, עשה להם צבי כהן את עבודות הנגרות. הוא לא דרש פרוטה אחת. ’כשיהיה לך’ - נהג לומר - ’תשלם’. רבים מתושבי הכפר רצו שנעבוד אצלם לא דרך לשכת העבודה וזה היה די נוח, כי שם היו צריכים לפעמים ללכת מכות על יום עבודה. עבדנו בכביש, בנינו גדרות, עבדנו בחקלאות והיתה לנו רפת. רבים עבדו בתעשייה הבטחונית בסביבה. אחת הבחורות שלנו איבדה אז עין.
הבאנו אור למושבה. היינו צעירים וצעירי המושבה, ואף מבוגרים, הצטרפו להווי ולשירה שלנו. היינו מקובלים עד כדי כך, שבכר הציע לנו בתים בחינם. הוא היה מעוניין לאכלס את שיכון הוותיקים. באחת השבתות זכינו לביקורו של הרצפלד. היו לנו מאכלי שבת והבאנו מהקירור אצל סקלקה (סלע), את מרק הפירות שהיינו מקררים אצלו. פתחנו את הדלת של חדר האוכל והיה שם מלא זבובים. אכלנו ושרנו איתו ואז הוא אמר: ’מה סיפרתי לכם? תראו, תראו כמה זבובים יש פה!’ הרצפלד אהב לשיר ובמיוחד את השיר ’שורו הביטו וראו’. שרנו איתו בהתלהבות. ספק אם ידע שהשיר חובר על-ידי זלמן חן מתל-צור.
עוד לא הוכרז על גיוס ולא קראו לנו, זה פגע בנו אז הלכנו. זלינגר אסף אותנו, נאם ואמר: ’לכו ותשובו בשלום. כשתחזרו תקבלו כל מה שתרצו באבן-יהודה’. החברים התפזרו וגרעין הקיבוץ התפרק. לפני הגיוס לצבא נערכה הפעולה בטירה. חזרנו מוכים. האבל היה כבד. אמו של משה קפלן, שהיה מדריך שלנו, זעקה: ’למה מהפליטים לא נהרג אף אחד...’ והכוונה היתה אלינו. המלים עדיין מהדהדות באוזניים. כמובן שאי-אפשר להאשים אותה - צערה של אם שכולה”.

 

 

עליית הנוער

זכרונותיו של בנימין, תלמיד כיתה ז’:
”אותו יום סגריר היה. מזמן לזמן ירד שלג רך, בכל זאת היה יום זה אחד הימים השמחים ביותר בחיי. קיבלתי הודעה, שבקרוב אסע ארצה - ישראל. מטרתי וכל שאיפותי לעתיד. סוף-סוף הגיע היום המקווה.
”החברה נתכנסה בתחנת הרכבת, רבים נפרדו בבכי מהוריהם, כי חששו שמא ישארו לבדם בעולם הרחב והזר...
שריקת הרכבת הפסיקה את הרהורינו. הרכבת התחילה לזוז; נשמעה שירת ’תקוה’ מפיות כולנו, מפי הנוסעים ומפי הנשארים. האנשים התלחשו: ’בפעם האחרונה אנו נשארים בנוסח הגולה’. הלילה היה ליל שימורים, עברנו את הגבול וכמעט אף אחד לא ישן. כאשר עברנו את הגשר מעל לדנובה, היה חג פורים וקריאת ’המגילה’ נתערבבה עם שקשוק גלגלי הרכבת. בשירה עברנו את בודפשט ומשם נסענו דרך הפוסטה השוממה, במהירות גדולה שגרמה לנו תענוג רב. שמחה אחזתנו כאשר ראינו בפעם הראשונה את הים, שהיה מאורע גדול בחיינו. משעלינו על האוניה התחלנו מיד לטפס על כל החבלים ואף גערות המלחים לא הורידונו. בלילה הראשון רקדנו ’הורה’ על האוניה המפלסת לה דרך בים הסוער, בבוקר הגענו לאיסטמבול, ראינו את התושבים בתרבושיהם האדומים ובלבושם האירופי. כאשר השכמנו בבוקר היינו בים הפתוח ועברנו ליד איים קטנים. הרבה מאיתנו חלו במחלת ים ונוסעי הים ה’מנוסים’ (מספרי הרפתקאות של ז’ול ורן) יעצו לחולים: ’עמדו על הסיפון’, ’תאכל הרבה’, ’השאר למטה ותשכב’, ’אל תאכל ורק תשתה’. והחולים עשו הכל בפקודתם עלו וירדו, שתו ורעבו. ביום ההוא נראו באופק הרי הלבנון ובו ביום נכנסנו למפרץ חיפה. הנוסעים עמדו על הסיפון ושרו את ’התקוה’. עמד לידי יהודי זקן ש’גלגל’ לעצמו כשבעיניו דמעות: ’אכן הגענו עברנו את כל ייסורי הגלות ותלאותיה’. אני בטוח שמחשבתו של הזקן ההוא היתה ביטוי לרגשות כל העולים”.

 

 

תקופת השיא בעלייה 1951 - 1948

לאחר קום המדינה החל גל העליה הגדול הראשון: 700,000 איש עלו ארצה והכפילו את מספר התושבים היהודים בה. לעליה זו היו שני מקורות עקריים מזרח אירופה וארצות אסיה ואפריקה. למעלה מ-100,000 הגיעו מפולין, אותה כמות בערך מרומניה, 40,000 מבולגריה. סה”כ ניצולי השואה מרחבי אירופה שהגיעו לארץ בשנים אלה היה 330,000, מחצית עולי התקופה.
החצי השני - עולי אסיה ואפריקה - התחלק כך: כ-120,000 מעירק, 50,000 מתימן, 35,000 מתורכיה, 40,000 מארצות צפון-אפריקה.
שיעור עליה במספר התושבים לארץ הגירה לא עלה מעולם על 3-5% ממספר התושבים הקולטים - אפילו בארצות הברית, קנדה ואוסטרליה - ארצות הגירה מובהקות - נע שיעור גידול האוכלוסיה עקב הגירה בין 1.2% ל-3.8%. בישראל נקלטו בכל שנה משנותיה הראשונות 30%, כלומר: כמעט שליש מהאוכלוסיה! 
שלוש בעיות חמורות עמדו בפני המדינה הצעירה:
שיכון
תעסוקה
מתן שירותים חיוניים, בעיקר חינוך ושירותי בריאות
בהעדר דירות הוחל בהקמת מעברות ענק, מכל חומר שהיה בנמצא. במעברות היה צורך להקים במהירות וללא משאבים שירותי מרפאות, לימוד השפה העברית, לשכות תעסוקה, בתי תינוקות וילדים ועוד. על בנית שיכונים עוד לא חלמו. למדינה משאבים מדולדלים משנות מלחמה ומגביות נערכות בתפוצות. הציבור הותיק מתגייס לעזרה והממשלה מחליטה על משטר צנע - הגבלות חמורות על הצריכה הפרטית, פיקוח על המחירים וגיוס כל מה שניתן למען קליטת העליה.
על כל אלה נוסף קושי שנבע מהמגוון הרב של ארצות מוצא: שפות שונות שיש למצוא מתורגמנים, הבדלי מסורת, מנטליות, סגנון חיים, הבדלים בספרי תפילה ובתי כנסת, במקצועות ובהשכלה.

 

 

מעברות

במאי 1952 היו בארץ 111 מעברות, בהן חיו רבע מיליון נפש.
חיסול המעברות הושג ע”י:
1. העברה לערים ושכונות ערביות שננטשו.
2. הקמת מושבי עולים בפריפריה.
3. הקמת ערי פיתוח.
4. בנית שיכוני עולים סביב הערים.
מושבי עולים באזורנו: בורגתא, ינוד, פורת, עזריאל ושער אפרים.




מעברה באבן - יהודה

150 משפחות עולים הגיעו בבת אחת לאבן יהודה ושוכנו במחנה אוהלים בשטחה של כפר-נטר, ממערב לשכונת עין יעקב. לאחר הקמת המעברה ויתרה המועצה האזורית חוף השרון על השטח לטובת אבן-יהודה.
המועצה הקימה ועדה מיוחדת לטיפול בעולים, הוכרז על מפעל ”קורת גג” לטיפול במשפחות העולים. על התושבים הותיקים הוטלו תרומות ובתוספת תשלום מהסוכנות סודרה פנימיה ל54 ילדים. ויצ”ו ארגנה בית תינוקות וגנון ל-50 ילדי עולים ומשאית הביאה את הילדים הגדולים יותר יום יום לבית הספר. סודר מפעל הזנה ל3 ארוחות חמות ביום לילדי העולים. הצבא שלח אף הוא מדריכים וצעצועים.
בימי החורף התקיימו תורנויות של בעלי רכב למקרה של נזקים לאוהלים כתוצאה מגשמים ורוחות.
בחודש דצמבר 1952 בישרו מרבית העיתונים בארץ על מעברה ראשונה בארץ שחוסלה וכל יושביה עברו לשיכוני קבע: מעברת אבן יהודה. 120 המשפחות שגרו באוהלים. שכונת העולים, בתים דו-משפחתיים, כללה צרכניה, בית-כנסת ובית ספר ואף באר מים נוספת נקדחה ע”י המועצה עבורה.


 


יחיאל זלינגר כתב

”שנת 1951 היתה שנת שיא בקליטת עולים. בבת-אחת הובאו למושבה 150 משפחות, אשר שוכנו באוהלים, על אדמה שהיתה שייכת לשכנתנו, המועצה האזורית חוף השרון, הגובלת עם שיכון עין-יעקב. לאחר הקמתה של המעברה ויתרה המועצה האזורית מרצונה הטוב על זכות שיפוטה בשטח הנזכר.
המועצה אירגנה ועדה מיוחדת שטיפלה בעלייה. הוכרז על מפעל ’קורת גג’, שלקח על עצמו את הטיפול במשפחות החדשות. אבן-יהודה היתה מן הראשונות שביצעה את מפעל ’קורת הגג’. ועדת הקליטה שעל-יד המועצה ריכזה את התקציב מתוך תרומות שהוטלו על כל התושבים בתוספת לתקציב הסוכנות (6 ל”י לכל ילד לחודש). סודרה פנימייה מלאה ל-54 ילדים. כן סודרו על-ידי ויצ”ו בית-תינוקות וגנון לפעוטים, בהם נקלטו 50 ילדים. שני צריפי המעברה שימשו אכסניה, והילדים הועברו לבית-הספר באבן-יהודה יום-יום במכונית משא מיוחדת. סודרה לינה מרוכזת ומפעל הזנה מלאה ב-3 ארוחות - בוקר, צהריים וערב - ונוסף לכך קיבלו הילדים ארוחות 10:00 בבוקר, במסגרת מפעל ההזנה. 
יש לשבח את עזרת שלטונות הצבא לעבודת ’קורת גג’ במעברה. הם העמידו לרשות המעברה מדריכים וסיפקו ספרים וכלי משחק. ייזכרו לטובה גם ילדי המושבה שקיבלו את הילדים לכיתותיהם, קבלת אחים אמיתית.
בעונת החורף הקשה סודרה תורנות של תושבים בעלי כלי הרכב במושבה, ללינת לילה לשעת חירום. לא פעם הוזעקו עסקני המקום בלילות גשומים וסוערים, לתמיכת אוהלים ועידוד העולים”.



"הד התלמיד" דצמבר 1950

”גם השנה קיים צורך דחוף לביצוע מפעל ’קורת גג לילדי עולים’ בקרב משפחות בכל רחבי המדינה.
מאז הקמת מדינת ישראל מצאו שיכון 130,000 ילדי עולים עם משפחותיהם. במשך השנה בלבד, שוכנו 50,000 ילדים במקומות שונים בארץ. למרות ההישג הזה נותרו עוד לצערנו כ-20,000 ילדים אשר יצטרכו לבלות את חודשי החורף באוהלונים. מתוך מספר זה משתדלים להבטיח סידור לתינוקות ולפעוטות עד גיל 5 במוסדות-מחסה בקירבת הוריהם.
10,000 ילדים בגיל 12-5 זקוקים לקליטה עראית למשך חודשי החורף, בעיר, במושבה ובהתיישבות.
מפעל ’קורת גג לילדי עולים’ פונה אל כל בית בישראל לאכסן ילד מילדי המחנות והמעברות, עד שיעברו ימי הגשמים, המסכנים את בריאותם ואף את חייהם בשבתם באוהלים. המפעל מוצא לפועל בשיתוף פעולה עם משרד הבריאות וקופת חולים.
אזרחי ישראל! פתחו דלתות בתיכם לפני הילד העולה. אל תשאירוהו הפקר לגשמי הזעף ולרוחות החורף!
במשך שנים לחמנו למען פתיחת שערי הארץ בפני העולים, ועתה, עת מצוקה, נפתח בפני ילדיהם את דלתות בתינו! הרשמו למתן ’קורת גג לילדי העולים’ במחנות”. 
אביבה מכיתה ו’ כתבה:
”סודם של נרות השבת - ערב שבת. בחוץ קר מאוד וגשם עז ניתך ארצה. אך בבית אוירת שבת. השולחן ערוך ונרות דולקים בפמוטות. יושבת אני לידם וחושבת: ’אה! מה טוב בבית!’ וכשהבחינו בזאת הנרות שדלקו בפמוטי הכסף החלו להזיל דמעה ולהבתם הלכה וגברה כאילו אש בערה בליבם. נדמה היה שגילו זה לזה סוד כמוס. אז פניתי אליהם ושאלתים: ’מדוע תזילו דמעות? האם רעה נגרמה לכם? ספרו לי נרות חביבים, ספרו לי את הסוד המציק לכם’. ’לכם ילדים בגד חם, בית חם ונעים, אך שם, שם בקצה הארץ, במחנות העולים יושבים עתה ילדים, באוהל גרים הם על בשרם רק כותונת דקה. הם אינם יכולים לקיים את מצוות הדלקת הנרות, אצלם אין השולחן ערוך, מפה לבנה אינה פרושה עליו וריחות מטעמי שבת אינם עולים באפם. בודאי מצטערים הם על שאינם יכולים לחוג את השבת כהלכתה’. הנר סיפר והזיל דמעה אך לאט לאט קטנה להבתו, הוא עצמו הלך ודעך עד אשר כבה אחרי אחיו. ואז לפני שפניתי אל השולחן, הרהרתי בעצב! אמת הדבר סוד גלו לי. אותם ילדים אינם יכולים לחוג את השבת, את השבת קודש, כמונו. אך קיוויתי שמיום ליום ומשבוע לשבוע ’יסתדרו’ אחינו העולים ויזכו גם הם לבית חם. ואז גם הם ירגישו טעמה של שבת...”.



סיפרה שולמית פיינרו (גורן) ליפה דורני

מחנה האוהלים שהוקם בעין-יעקב היה מחנה גדול שבו גרו עולים שהגיעו מתימן, רומניה, פולניה, לוב ופרס. המחנה היה מחולק לשני מחנות. מחנה של התימנים שבו גרו משפחות רבות ומחנה של הרומנים ויתר העדות. בין שני המחנות הללו הפרידו שני צריפים גדולים ששימשו כמקלחות ושרותים משותפים לכל העולים.
כל משפחה קיבלה מיטות מברזל, מזרנים ממולאים בשיח החילף הדוקרני, שמיכות, פתיליה לבישול ומנורה לתאורה. קיבוץ הגלויות קרם עור וגידים. אנשים שוחחו אלו עם אלו בשפת הידיים. אלה למדו רומנית ואלה תימנית. כיבסו את הכביסה יחד בחוץ, התקלחו יחד במקלחות המשותפות. נוצרה הרמוניה בין הרומנים לתימנים עד כדי כך שאימצו את השם ”יונה” שהוא שם של בת, המקובל אצל התימנים. בעין- יעקב היו הרבה נשים ותיקות וחדשות שנקראו בשם יונה. הרומנים שמעו את השם ”יונה” בתדירות גבוהה, חשבו שזהו שם ישראלי, והתינוקת הראשונה שנולדה במעברה למשפחת ולדמן נקראה בשם יונה ולדמן.
לאוהלים לא היו דלתות מעץ או מברזל, אלא יריעה מבד האוהל ובה שרוכים עבים שאותם קשרו היטב ובאבנים הידקו את קצוות יריעות בד האוהל אל האדמה מחשש שחתולים יכנסו לאוכל ויעשו בלגן. חשש מפני גנבים לא היה. האנשים היו יוצאים לעבודה מבלי לחשוש מגנבים, כי למעשה מה היה אפשר לגנוב? התקופה היתה תקופת הצנע. לעולים לא רכוש יקר, בקושי היו לאנשים בגדים שאותם היו מקבלים ממחסן הבגדים שבמושבה במחיר מוזל. 
המצוקה הכלכלית היתה קשה, והחיים באוהל לא היו קלים. בימי הקיץ החם העיק מאוד, ובימי החורף הקרים, הגשמים העזים והסופות החזקות היו האוהלים קורסים, המשפחות היו נשארות ללא מחסה, ומה שנשאר להם לעשות היה לחכות לחסדיהם של נציגי הסוכנות או לאנשים טובים מהמעברה שהגישו להם עזרה. למרות כל אלה, היתה שמחת חיים, ולמרות כל המצוקות הללו התמודדו הורינו בגבורה.



פתיליה

כשהיינו מגיעות לאוהל הורינו בטרם שבו מהעבודה, היינו מתירות את קשר היריעה שכיסתה את פתח האוהל, נכנסות וממתינות בסבלנות להורינו. אני ואחותי אהבנו לשהות במחיצתם של הורינו למרות שישנו בתוך אוהל. אצל הורינו זכינו לחום, אהבה ופינוק. כשהיו הורינו שבים מהעבודה ורואים אותנו בתוך האוהל, הם היו מלאי שמחה והתרגשות. במעברה, היינו אצל ההורים במשך כמה ימים. אלו היו ימים של פינוק במאכלים שאהבנו בבית אמא ובסיפורים. אמא היתה צולה לנו תפוחי אדמה על גבי הפתיליה, אותם אכלנו בהנאה למרות שטעמם היה מלווה בריח הפתיליה. לא הרגשנו מחסור למרות החיים הדחוקים של הורי ומצבם הכלכלי הקשה של הורי. 
הימים ששהינו במחיצתם של הורינו היו ימים של שמחה ואושר. אמי היתה חרוצה, ידעה ליצור אוירה ביתית. את יריעות האוהל היתה מקשטת במפות שסרגה ורקמה בעצמה. בשנות החמישים היו מספקים את הסוכר לצרכניות בשקי בד עבים לבנים. לאחר שהשקים התרוקנו מתכולת הסוכר (את הסוכר מכרו לאנשים בשקיות ניר חומות) היו מוכרים שקים לכל מבקש. היו משפחות שקנו את השקים והשתמשו בהם כסדינים למיטות, כיוון שגם הביגוד היה מחולק בתלושים. אמי היתה קונה שקים, מציירת עליהם ובשבתות ובחגים היתה פורשת אותם על האדמה כדי להשרות אוירה חגיגית ונעימה. 
בסיר הפלא על גבי פתיליה, היתה אמי אופה חלות מתוקות לכבוד שבת וחג ואנו הבנות אהבנו לאכול מהתבשילים ומדברי המאפה שהכינה.




סיפרה סרפינה רחמוט

כשהתחלתי לעבוד בעזרה הסוציאלית, הגיעו הרבה מאד עולים. מרביתם היו כמה משפחות מפולין , משפחות שהצליחו להבריח את הגבול מרוסיה דרך פולין , שתי משפחות מהונגריה, מספר משפחות מעירק, ועוד כמה משפחות שהגיעו מרומניה. 
היו שתי שורות אוהלים, ובאמצע היתה ברזיה ושירותים. כשהגיעו העולים, התיישבו לפי סדר הגעתם, אבל במשך הזמן הם הסתדרו כך שאנשים מאותה ארץ גרו בשכנות. כולם עברו משבר קשה מאד של התנתקות מארץ המוצא, במיוחד העולים מארצות המזרח, להבדיל מן התימנים, שלמרות המצב הקשה היו סבלנים, טובי לב, וקבלו הכל ברוח טובה. 
כשהגיעו, היה פקיד מטעם הסוכנות שהראה להם את האוהל, הראה להם שמיכות, כלי מטבח ראשוניים, ושולחן עם כסאות. בשער העליה (בחיפה) נתנו להם מעט כסף, והם היו צריכים ללמוד להסתדר. 
היה זה קיץ, והחום באוהלים היה בלתי נסבל. אנשים קיבלו דלקות עיניים. ד”ר רוט היה מגיע עם עגלה, ומפל בחולים מאהל לאהל. כיוון שלא היו מקררים, היתה תופעה חוזרת ונשנית של קלקולי כיבה כל יום ראשון. אני נלוויתי אל הרופא בביקור החולים. כל יום הלכתי מאהל לאהל, וטפטפתי לאנשים טיפות עיניים. היו כמה מקרים קשרים,ו אז הגיע ד”ר כנר, שעשה במרפאה של קופת חולים שמונה ניתוחי עיניים. אני החזקתי את האנשים, יצחק קוזחוביץ’ – החובש – הגיש כלים, והרופא ניתח. 
הילדים בהתחלה הסתובבו, ובתחילת שנת הלימודים נשלחו לביה”ס. התחילו בעיות עם תינוקות. ויצוא התארגנה, בנו צריף קטן, ולשם הביאו את התינוקות. שם היו שתי נשים – אחת מטפלת ואחת מבשלת. ד”ר רתם, שהיה רופא ילדים, היה בא פעם בשבועיים ובודק את התינוקות. 
בשעות העבודה היתה לי בעיה מה לעשות קודם. הייתי חייבת לעזור בביקור בכל האוהלים. היו חולים במכלות כרוניות, זקנים חולים שסבלו מפצעים, היו תינוקות חולים, לא היו מספיק בגדים. ואז דרשתי עזרה מהצבא, וביקשתי שילמדו את האנשים לעשות תעלות מסביב לאוהלים. כדי שלא ייכנסו מי הגשמים. ביקשתי גם בגדים. כשהביאו את הבגדים, היתה התנפלות כזאת על הבגדים, עד כדי כך שהחייל והחיילת שהביאו אותם נבהלו וברחו. 
יש לציין שויצ”ו דאגה למעון לתינוקות, וזה היתה עבודה ברוכה, כי בדרך זו טופלו התינוקות בתצורה נאותה. במשך היום – קיבלו מזון טוב וטרי, והיו מוגנים בצריף טוב יותר מאשר באוהל. בשעות אחה”צ לקחו האמהות את הילדים הביתה.
עם הזמן אנשים הפכו לממורמרים ומתוסכלים, ומצבם היה באמת בכי רע.


בקר אחד באתי למחנה, וכשאני עוברת בין האוהלים, מצאתי ילד בן שש, עם חום גבוה מאד, עם פצע חמור בראש, ועליו זפת. כששאלתי מה קרה, ענתה לי האם ” החמור נשך אותו, ושמתי זפת, זה יהיה בסדר”. כשביקשתי לקחת את הילד לרופא, היא סירבה. התעקשתי, ולקחתי את הילד לחובש שבדיוק היה בסביבה. החובש שלח אותי מיד לבי”ח, ואמר שאם לא נביא את הילד לבית חולים, הוא ימות תוך 24 שעות. 
נסחבתי עם הילד בחול העמוק עד מרפאת קופ”ח, ד”ר רוט הפנה אותי לכירורג בפתח תקוה, ומשם מיד לבי”ח בילינסון, כדי שיצילו אותו. הגענו לבית חולים – ואין מטה. האחות ואני חיטאנו מטה, רחצנו את הילד, והאחות הראשית נתנה לי את מנת הזריקות היומית והפקידה אותי להיות אחראית על האחות המעשית, שתזריק מדי שלש שעות. 
חזרתי הביתה בחמש אחרי הצהרים, כשכל מזוני מן הבקר היה כוס תה. לא היתה לי אף פרוטה, מכיוון שאת כל הכסף הוצאתי על כרטיסי הנסיעה לילד החולה ולי, ומובן שהיה זה מכספי הפרטי. 
רק למחרת היום הודעתי לאמו של הילד על האשפוז. כשהגעתי, היא לא שאלה אותי ”איפה הילד שלי” ורק כעסה למה לקחתי אותו לבית חולים. הסברתי לה איפה הילד והודעתי לה שהיא צריכה ללכת לבקר אותו. נאלצתי לצוות עליה לנסוע, ואמרתי גם לשכנים כדי שייאלצו אותה לנסוע. 
ספרתי על המקרה הזה בקשר לבעיה שהתעוררה על העלמות ילדים בשער עליה. אינני מאמינה שזה קרה. היתה מהומה גדולה מאד אז, אבל יש לזכור שההורים לא כל כך דאגו לילדים, כיוון שהיו עסוקים מיד, וחשבו שבארץ ישראל מישהו כבר ידאג להם, וגם הילדים יטופלו. 
הגברים במעברה עבדו בפרדסים בחורף, ובקיץ עבדו בעבודות דחק. הנשים, כמעט ולא עבדו. הותיקות שבין הנשים העולות עבדו בגני ירק. 
בחורף ב 1950 היה לילה אחד סוער מאד שבו עפו כל האוהלים, והילדים הועברו למחנות צבא ושם שהו תקופת מה.
בתקופה זו נבנה בית ספר לילדי המעברה בעין יעקב. המורה שם את הדגש על חינוך ומשמעת. הילדים האלו באו מאורח חיים פטריארכאלי, וכשעלו ארצה, האב פתאום מחוסר עבודה, וסמכותו פתאום נעלמה. כמובן שאז צצו בעיות משמעת עם הילדים, ולכן המורה התחיל בטיפול בבעיות הללו. הוקם גם גן ילדים. 
בשנת 1951 התחילו למדוד את הקרקע, ולתכנן את הבניה, וכשנה מאוחר יותר הוקמו הבתים. במשך כל תקופת האוהלים מעורבות המושבה כיחידים לא היתה קיימת באוהלים. לא היתה שום פעילות קליטה מצד תושבי המושבה הותיקים, פרט להקמת מעון התינוקות של ויצו, ומועצת הפועלים ולשכת העבודה.



בארכיון

קטעי עתונות רבים על המעברה עד לחיסולה נמצאים בארכיון: על אבטלה והפגנות , על ויכוחים וסכסוכים בנושאי דת וחינוך דתי, על החורף הקשה של שנת 1950 והפעולה לשיכון זמני של הילדים - וכמובן על השמחה שבחיסול המעברה והמעבר לשיכונים בעין יעקב ובדרום המושבה.



מרבד הקסמים

כאן אנו מגיעים לימים הגדולים של העלייה במבצע ”מרבד הקסמים”. הידיעות על נצחונות צה”ל במלחמת השחרור והקמת מדינה יהודית השפיעו, לא רק על יהודי תימן, אלא גם על השליטים. ליבם נהפך להיטיב עם המיעוט שכה סבל מידם. האימאם אחמד ציווה: ”כל החפץ לעלות - אין מונע בעדו”. התרגשות עצומה אחזה ביהדות תימן כולה - הקץ לגלות! השיירות החלו לנמל היציאה, לעדן. סיפור שדידתם הארוכה לא הרתיע איש. המחנה שהוקם על ידי הסוכנות היהודית עלה וגאה והיו ימים שנמנו בו למעלה מ-13,000 נפש. שישה מטוסי-ענק שכורים שטסו הלוך וחזור ובכ-50,000 נפש נתקיים הפסוק: ”ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי” (שמות י”ט, ד’).
העולים שוכנו תחילה במעברות ובמחנות עולים בראש-העין, עתלית, עין-שמר ועוד מקומות ברחבי הארץ. משם הופנו, בקבוצות בעלות רקע משפחתי משותף, להתיישבות בערים ובמושבות. תוך זמן קצר הוקמו 52 מושבים וכפרי עבודה של יוצאי תימן. ההנחה במוסדות המתיישבים היתה שגאולי תימן נקלטים היטב; הם מסתפקים במועט ומסתגלים מהר לתנאי סביבתם החדשה.


על תקופה זו המשיך חיים יוסף וסיפר: ”ביקרתי בעין-שמר, בין העולים, כדי לעודד אותם להירשם לאבן-יהודה. אז הגיעו הרבה משפחות לעין-יעקב. המשפחות שוכנו במעברה של אוהלים. גשמי הזעף ורוחות הסערה בלילות החורף העיפו את האוהלים. אבן-יהודה היתה ’בגיוס מלא’ באותם הימים, החישה עזרה, בלב חם, לאזרחיה החדשים.
זכריה לוי אדוואר היה מבקר במקום, הוא עזר לי לארגן את החינוך הדתי. כל הילדים נרשמו לזרם ’המזרחי’ ואושר בית-ספר דתי במקום. במעברה פתחתי תלמוד-תורה, המלמד היה מורי שלום לוי. הוא לימד אותם באוהל. אחרי כחודש ימים הזהירו אותו האחראים על המעברה, איימו עליו, הפילו את האוהל על הילדים ואמרו: ’אין צורך בתלמוד-תורה’. תיכף הודעתי לוועד הפועל של ’המזרחי’, על-ידי מר דוד יפת ששימש כמנהל המחלקה לתימנים. הוא הודיע לסוכנות ואז האחראים קיבלו נזיפה חריפה. ושוב, לקחו את המורה שלום לוי וסגרו עליו כל היום בתוך הצריף. הודיעו לי על המעשה - הלכתי והוצאתי אותו.
אחרי ששלום לוי נפטר, לקחתי את מורי זכריה עמוסי ללמד בתלמוד-תורה וזאת, תוך איומים, בענייני עבודה וקופת-חולים. בשנת 1951 עברו כמה משפחות ל’פועל המזרחי’. לא רצו לתת להם עזרה רפואית. פניתי לוועד הפועל של ’המזרחי’, אלה פנו למרכז קופת-חולים. קיבלתי הודעה שכל האנשים האלה יבואו לקבל עזרה באופן מיוחד. היה דיון בהסתדרות ובכנסת ותיקנו תקנון שנרשם בסוף פנקס קופת חולים, בנוסח זה: ’חבר קופ”ח העובר מהסתדרות העובדים להסתדרות הפועל-המזרחי וכן להיפך, חברותו אינה נפסקת’.
לאחר זמן קניתי שני דונם עם צריף מהגב’ רפאל יחיא, ויחד עם אפרים שרעבי הקמתי בניין - סניף חדש. ייצגתי את החברים במועצה המקומית כמה פעמים ויחד הקמנו חינוך דתי ובנינו בית-ספר דתי לתפארת”.

 

 


רקע - גל העליה השניה - 1957 - 1955

לאחר רגיעה של שנתיים בערך הגיע ארצה גל נוסף של עולים - כ-165,000. הפעם היה הרוב מארצות צפון-אפריקה, במיוחד ממרוקו. מתוך ארצות אירופה היה הרוב מרומניה - 30,000 עולים. לעולים אלה כבר חכתה מערכת קליטה מסודרת יותר, לא היתה הפניה למעברות אלא לשיכונים שונים.




שיכון האזבסטונים

בספטמבר 1957 הגיעו 82 משפחות עולים, רובן מפולין שפתחה חלון עליה לזמן קצר. העולים שוכנו בשיכון אזבסטונים מיוחד שהקימה הסוכנות (כיום - שכונת רמת היובל). לעומת מעברת האוהלים של 1051 היה זה שיפור גדול. המבנים נצבעו בצבעי פסטל מגוונים, כשליד כל יחידה ”ליפט” - ארגז החפצים של בעליה אתו עלה ארצה. בית ספר מיוחד הוקם לשכבה הצעירה (א’-ד’) במבנה אגודת תל-צור.


 

 

 

 

 

 

עלייה מצפון אפריקה

 

בשנת 1962 הגיעו כ-30 משפחות עולים מצפון אפריקה לאבן יהודה. עבורם הוכנו בתים דו-משפחתיים של שנים וחצי חדרים בשטח שיכון הותיקים- היום חלקו הצפוני של רחוב קיבוץ גלויות.