רקע - מדיניות הבריטים בארץ ערב המלחמה

כאשר פלשו הגרמנים לצ’כוסלובקיה בריטניה , בראשות צ’מברלין, נקטה במדיניות פיוס ובמקביל - כדי למנוע סכין בגב האימפריה באזור הנפט של המזרח התיכון - פרסמה את ”הספר הלבן”. במסמך בוטל בעצם העקרון של שתי מדינות לשני עמים, הבריטים מתנערים מרעיון המדינה היהודית והערבית כאחד, הוטלו הגבלות כניסת יהודים לארץ ורכישת קרקעות.

 

רקע - השלכות המלחמה על הישוב בארץ ישראל

עם פרוץ המלחמה פסק היצוא האזרחי לגמרי וחל משבר נורא בענף ההדרים ואתו אבטלה חמורה, שאוזנה מעט על ידי עבודת רחבות-היקף של הבריטים בבנית מחנות צבא ותשתיות לאפשרות פלישה גרמנית, במיוחד עם התקדמות הצבא הגרמני בצפון אפריקה.
כתוצאה מחסימת היצוא עבר המשק במושבות ובמושבים שינוי דרסטי: ענף ההדרים, שעקר הכנסתו היתה על היצוא, הצטמצם מאד ועלה מושג משק העזר המגוון מבחינה חקלאית. מחנות הצבא הבריטי בארץ ומולם אי היכולת לייבא מוצרי מזון הגבירו את התפוקה החקלאית והתעשייתית המקומית - ירקות ופירות, מוצרים מעובדים מהם, משק חי - תוצרת חלב, ביצים ובשר, כל אלה נראו יותר ויותר בנוף הכפרי הארצישראלי. חיים וייצמן הציע לממשלה הבריטית מיד עזרה בכח אדם ככל שידרש, אך הבריטים הססו והתלבטו.
עם נפילת ממשלת צ’מברליין במאי 1040 נבחר צ’רצ’יל לראש הממשלה ושוב הציעה הסוכנות היהודית לגייס מתנדבים יהודים לצבא הבריטי, אך נדחו בלך ושוב. נעשה נסיון לגייס יחידה ארצישראלית משותפת יהודית/ערבית, אליה התגייסו כ-10,000 יהודים.
רק בשנת 1944 הוקמה הבריגדה היהודית.

השלכות כלכליות על המצב באבן יהודה

המלחמה שנתה ברגע אחד את הבסיס הכלכלי של אבן יהודה. ישוב שמתבסס על ענף חקלאי אחד- ההדרים- הנשען רובו ככולו על יצוא התוצרת בדרך הים עמד בפני אסון.
היצוא הופסק באחת על ידי ממשלת בריטניה וכל האוניות גויסו למאמץ המלחמתי בלבד. אבן יהודה עמדה בפני אסון.
פעולה מהירה ומקורית של אנשי הכפר ומנהיגיו הצילה את המצב ושנתה את פני המושבה : במקום ענף ההדרים החלו התושבים להרחיב את ענף הלול . חלק יבשו את הפרדסים מחוסר תקציב להשקייתם. חלק שתלו בין שורות העצים ירקות שונים ובכך ניצל גם הפרדס והיה להם מקור הכנסה חדש.
מחנות הצבא העצומים שהקימו הבריטים סביבנו: בדורה שבנתניה ובכפר יונה של היום, צרכו גם כמויות גדולות של מזון טרי וגם כח אדם לבניה ושירותים. רבים מנפגעי ביטול היצוא מצאו את פרנסתם בעבודב במחנות אלה.
כדי לארגן את רכישת התשומות ושיווק התוצרת בענפים החדשים, הלול והירקות, קמה ”אגרא” - אגודה חקלאית שיתופית. הקושי להשיג מזון לעופות בשל המלחמה אלץ את החקלאים להתארגן ולהתיעל.
גם כשתמה המלחמה לא מהרו כולם לנטוע פרדסים חדשים וענפי הלול והירקות הפכו מרכזיים בכלכלת אבן יהודה.

גיוס לצבא הבריטי

בטרם גובשה דרך להתנגדות היישוב למדיניות האנטי-ציונית של הממשלה הבריטית, פרצה בספטמבר 1939 מלחמת העולם השניה. מנהיגי היישוב ציפו לשיתוף פעולה במלחמה בנאצים וביום פרוץ המלחמה הופרדה מן ההתנגדות למדיניות הספר הלבן, שפורסם במאי אותה שנה. תוך עשרה ימים נרשמו 119,000 איש, כרבע מן האוכלוסיה היהודית, שהיו נכונים לכל תפקיד ומאמץ מלחמתי. עד מהרה התברר שלא חל כל שינוי במדיניות הבריטית ואיש לא גוייס.
בסוף 1939, מחוסר כח-אדם, נאלצה הממשלה הבריטית לבקש גיוס מתנדבים בארץ-ישראל, אך בתנאי שיהיו אלה יחידות חפרים מעורבות. מחציתן ערבים ומחציתן יהודים. הסוכנות היהודית לא יכלה להשלים עם הבלעת הרצון למאמץ המלחמה היישובי ולא המליצה על גיוס. בכל זאת, היו שהתגייסו ליחידות חפרים אלו. מן המתגייסים הערבים הוקמה יחידה אחת ומן היהודים שבע יחידות.
מאבן-יהודה התגייס בשלב זה, אחד ויחיד - ראובן שרעבי, שעלה מתימן ב-1934. לאחר אימון בסיסי קצר נשלח להילחם בצרפת ומשם ב-1940 ליוון, לאחר שהפולשים האיטלקים הוכו. באפריל 1941 השתלטו, תוך קרבות עזים, כוחות הגרמנים עם גרוריהם הבולגרים על יוון. בין כ-1,500 המתנדבים מארץ-ישראל שנפלו בשבי היה גם ראובן שרעבי. הוא לא נכנע למצבו כשבוי והצליח לברוח. כל הדרכים לחזור ארצה, או לבסיס במצרים, היו חסומות והוא הצטרף לאלא”ס, השמאלית בין שתי מחתרות הפרטיזנים הלוחמים שקמו ביוון. על תרומתו, עוז רוחו ותושייתו, זכה שרעבי בעיטורי המלחמה הבריטיים. ב-1961 הוענק לו אות המתנדב וב-1968 עיטור העל”ה.

 

”מלחמת העולם” - סיפר יעקב וינינגר - ”הביאה פרוספריטי לאבן-יהודה. הבריטים הזרימו לארץ צבא ובסביבתנו, בתל-מונד ובכפר-יונה, נבנו מחנות. מחיר יום עבודה עלה מ-18 גרוש ל-40 גרוש ביום. תושבי הכפר היו חייבים על בתיהם יותר כסף משוויים. לא היה להם מהיכן לשלם, אפילו את הריבית. אנשים חששו שגם ילדיהם לא יוכלו לשלם את החובות. והנה, תוך חודשים מעטים, שילמו חובות ומשכנתאות של שנים. ”כולנו עבדנו, ריקלין, כרמי לוי, קימל, אדסמן, שיכמן ואחרים. עבדנו בבנייה, בהכנת מקלחות ו’ג’ורות’ (בורות) שופכין ובחקלאות. כל מה שייצרנו - ירקות, עופות, וביצים - הכל הלך”. 

 

הערה: כוונתו לעובדה שההלוואות והמשכנתאות לא היו צמודות ובגלל האינפלציה בימי המלחמה נשחקו לגמרי.

 

 

יעקב וינינגר מספר על גיוסו לצבא הבריטי

”בחדרה נערך כנס ומשה שרתוק, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, אמר שהגרמנים בשערי מצרים והמצרים ישתפו לבטח פעולה עם הנאצים. לכן יש צורך במספר רב של מתגייסים לצבא הבריטי. כחייל טוב, הודעתי למוּרה שאני מתגייס.
עברתי אימון טירונות קצר בסרפנד, ומיינו אותי ל’רויאל אינג’ינרס’ - יחידת המהנדסים המלכותיים. שרתתי במצרים ביחידה מעורבת של אנגלים וארץ-ישראליים. לאחר מכן, התגבר קצב הגיוס והיינו ארץ-ישראליים בלבד. עברתי קורס חובשות והייתי חובש הגדוד. בסוף אוקטובר 1942 התחולל קרב אל-עמיין שנסתיים במפלת הגרמנים בקרינאיקה ולוב. עברנו את כל המדבר המערבי עד לטריפולי בירת לוב.
חזרנו להתארגנות במצרים כשבינתיים, באירופה, החלה ההתקפה הרוסית. הגיעו הידיעות על כיתור הגרמנים בסטלינגרד. ביולי 1943 פלשו בנות-הברית לסיציליה. אנחנו היינו בשיירה של 38 אוניות, הופצצנו קשה וגם האוניה שלנו נפגעה. היינו כארבע שעות במים עד שהצילו אותנו להתארגנות בסיציליה כבר לאחר כיבושה (אוגוסט 1943).
האסון הגדול היה עם הספינה ’ארינפורה’, שהיתה בדרכה למלטה, כהכנה לפלישת סיציליה, היא נפגעה במוקש ימי וטבעה מיד. בין הנספים היו 140 חיילים יהודים מארץ-ישראל, מאנשי יחידת תובלה, שפעלה כבר משנת 1942.
בתחילת ספטמבר נערכה הפלישה לאיטליה. רומא נפלה ביוני 1944. החלה הפלישה לשחרור אירופה. היחידה שלנו עברה לאורך המגף האיטלקי, מטורינו ובָּרי, ועד לאלפים האוסטרים. עצרנו במסטרה עם הודעות שביתת הנשק וכניעת גרמניה (7.5.1945).
המלחמה נמשכה באוקיאנוס השקט. יפן עוד המשיכה להילחם. אנחנו, החיילים היהודים, מיהרנו לחפש את משפחותינו שנשארו באירופה. התייצבתי אצל המפקד שלי ואמרתי לו שאני רוצה להגיע לרומניה. הוא השיב לי שאין קשרים עם רומניה שנכבשה על-ידי הרוסים. הוא נתן לי פס (רשיון חופשה) לווינה ואמר לי: ’תעשה מה שאתה רוצה, הרי בסופו של דבר אצטרך לשפוט אותך’.

 

נסעתי לווינה, שהיתה במובלעת רוסית, אך נשלטה על-ידי המדינות המנצחות . עברתי לצד הרוסי בלי שאלות ובלי בעיות. התיידדתי עם החיילים הרוסים ונסעתי איתם עד בודפשט. משם המשכתי עם חיילים רוסים אחרים לרומניה. כל ביקורת לא נערכה בגבול. את המנצחים אין שואלים שאלות. הגעתי לעיר מולדתי, לבוקרשט. הלכתי לכתובת הישנה שלנו ומצאתי את אחי. מפיו נודע לי שהמשפחה נלקחה למחנה, הורי מתו ברעב ואחיותי נמצאות אולי בדרכן הביתה.
נגמרו 14 ימי החופשה שלי. התייצבתי ביום ה-14 ב’בריטיש מישן’ (המשלחת הבריטית ששימשה כקונסוליה) בבוקרשט, למרות שה’פס’ שלי היה רק עד וינה. סיפרתי למפקד את סיפור עלייתי ארצה, ההתנדבות לצבא וחיפושי אחר משפחתי. הוא בדק את העניין ובסופו של דבר האמין לי, ואישר לי למצוא את אחיותי שחזרו מן המחנות. קיבלתי כרטיס נסיעה, צידה לדרך וסיגריות. נסעתי והבאתי את אחיותי.
בבוקרשט שמעתי שפועל כבר משרד ארץ-ישראלי. הלכתי לשם להסדיר את עלייתם של אחי ואחיותי. את המקום ניהל בחור בשם בוריה קמינקר, אבל כל הזמן שמעתי את השם דן, דן, דן. ועוד באותו יום הגיע בחור גבוה, אני מסתכל ומוצא שזה שעיה טרכטנברג, שיחד היינו בהכשרה לפני העלייה ארצה. שאלתי אותו: ’מה אתה עושה כאן?’ - והוא ענה לי: ’מה אני עושה כאן?’ - אז התערב בוריה ואמר: ’תכיר, זה דן!’.
סיפרתי לו את הסיפור במלואו והוא אמר לי: ’יעקב, תן לי לראות את השמות ואת הפרטים ובני משפחתך יעזבו את רומניה עוד לפניך’. - הודיתי לקצין האחראי על עזרתו, חזרתי לברי והמשכתי לנאפולי, ליחידה שלי. המפקד שאל: ’נו, איך היתה הנסיעה?’ סיפרתי ומסרתי לידיו מכתב שהיה בידי מה’בריטיש מישן’. עמדתי למשפט ונענשתי בהורדת דרגה. הורדתי את שני סרטי הקורפורל שעל שרוולי בעצמי וצחקתי עד כמה זה היה כדאי.
את השחרור קיבלתי במחנה צבאי ברחובות. בענייני מינהל, הצבא הבריטי היה מסודר מאוד. החשבונות סודרו במקום - חסכונות ותשלומים עד לפֶּני האחרון. נמסר לי דף שחרור עם הערכה על אופיי, יחסי לעבודה, תקופת שירותי וכדומה. השארתי את המדים הצבאיים ויצאתי כמו ג’נטלמן, בחליפת פסים אלגנטית ומגבעת. חסר היה לי רק המקל...
כשהגעתי הביתה מסרו לי שאחת מאחיותי נמצאת כבר בעתלית. היא הגיע בטרנספורט האחרון לפני שהתחיל מאסרם ואחזקתם של המעפילים במחנות קפריסין.
שלוש שנים לא הייתי בחופשה בבית. בכל התקופה הזאת טיפלו יפה במורה. היא קיבלה חלק ממשכורתי וקנתה מצרכים ב’נאפי’ (השק”ם הבריטי) בחצי המחיר”.

שבי גיא רון מספר על שירותו בבריגדה

 

 

סיפור קטן

”ידענו, בזמן מלחמת העולם” - נזכרה צביה בירנבוים - ”שהבדואים מסביבנו מחכים שהגרמנים ינצחו וייכנסו לכאן. בשנת 40’ הייתי בכיתה ז’, ילדה שמחה שרצה ושרה. בוקר אחד נכנסתי לחנות לומר שלום לאמא. הבדואי הגבוה אבו-דאוד היה בחנות ואמר לאמי: ’הביטי, הביטי אחריה היטב...’ אמא שידעה מעט עברית, אך ידעה ערבית יופי, שאלה: ’מה יש? מה אמרת?’ - והוא השיב: ’עוד מעט ייכנסו הנה הגרמנים ואני לוקח אותה...’ אמא הלכה למועצה וסיפרה להם מה שנאמר. אמרו לה: ’אנחנו יודעים שהערבים מחלקים את הבנות ביניהם. אז בלילה שלא תלך לחברות, גם כשאנחנו מוסיפים שומר אחד שיסתובב במושבה’. ”למחרת חזר אבו-דאוד, שהיה ענק לעומת אמא הנמוכה, ונכנס לחנות. אמא אמרה לו: ’לזכות אתה לא תזכה לזה. אבל, אם עוד פעם אחת תאמר דברים כאלה, תקבל את המשקולת הזו בראש!’ אז שקלו ברוטלים והמשקולת היתה גדולה וכבדה. יותר הוא לא חזר על הדברים”.

אסתר אלפרוביץ' מתגייסת

"כשנתיים” - נאנחה אסתר אלפרוביץ’ - ”בזמן מלחמת העולם, לא היו ידיעות על גורל משפחתי. ידענו רק שמשהו איום מתרחש שם. אחות שהבאתיה לכאן עזבה, נסעה לאמריקה ואני נשארתי לבד. העולם נלחם על קיומו ואני הרגשתי שאני יכולה לתת, לעזור במשהו, ולו במעט. אז החל הגיוס לאי.טי.אס. (A.T.S.). (המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, בלחצן של אגודות הנשים השונות, השפיעה על השלטונות הבריטים לגייס גם את נשות הארץ לחיל העזר לנשים. הבנות שימשו כנהגות, מחסנאיות, פקידות ובכל תחום מקצועי שיכלו לבצע. מרבית החיילות שירתו במצרים ובארץ, אך היו שהגיעו גם ללוב ולאיטליה). אני שירתתי בדרגת סרג’נט”.

מעון לילדים חסרי בית באבן יהודה

יצחק שנדר סיפר שביתם הושכר בזמן המלחמה לגברת דבורה כהנוביץ’. אביהו קפלן זכר את מפעלה: ”היא אספה בתל-אביב ילדים מחוסרי בית ומשפחה והביאה אותם לביתה במושבה. היתה תקופה שהמעון איכלס יותר מ-40 ילד. ילדים אלה למדו איתנו בבית-הספר.
גברת כהנוביץ’ רתמה את צבי גבוהי לעזרתה. הוא נשאר במושבה גם לאחר שהמוסד נסגר. גבוהי אהב ילדים. כשהתגייס לנוטרות הכין עבורי רובה עץ (לרובה היה גומי כבמקלעת, שירה פקקי בקבוקים. כהדק שימש אטב-כביסה). הייתי ’מתרגל’ כילד עם הנוטרים, כשגבוהי בראש השורה ואני בקצה שלה. כשהייתי בן שלוש-עשרה כבר יצאתי לשמירה בשדות עם הנוטרים. לימים ייסד צבי גבוהי מוסד לילדים קשי-יום וקשי-חינוך בהרצליה”.
סיפר הבן עמנואל כהנוביץ’: ”אמנו, דבורה לבית אלטשולר, היתה ידועה בארץ כאדם שהתמסר לאותם אומללים שבינתם נסתתרה. גם כאן, באבן-יהודה, טיפלה במקרים שבהם אנשים נזקקו לעזרתה. אצלה לא היה מחר, היא טיפלה בכולם ומיד. משבע בבוקר עד לאחר חצות ראיתי אותה מטפלת או נותנת הוראות טיפול.
המשפחה עלתה ארצה ב-1923, הבית בתל-אביב היה ל’תחנת מעבר’ לכל נזקק. אמא ייסדה את המוסד בגבעת רוקח שבבני-ברק, והמוסד המורחב הועבר לבת-ים.
מצבם של ילדים רבים נגע לליבה והיא ייסדה, עם אחת מחברותיה, את ’מטבח-עם’, שהתפתח למוסד שטיפל בילדים חסרי-בית”.

 

 

חיים לוי מספר

חיים לוי הגיע ארצה בשנת 1937, במסגרת ’עליית הנוער’
”הייתי חבר גרעין התיישבותי ועמדתי לצאת לקיבוץ. אבל אז, פרצה מלחמת העולם ונדרשתי לעזור לאחי מנחם באבן-יהודה. היו הפרדס שלו ופרדסים של אחרים שנמסרו לו לעיבוד. גידלנו גם ירקות על אדמתו ועל אדמות חכורות. גידלנו את כל סוגי הירקות, קצת מזה וקצת מזה. השוק היה קטן וצריך היה לגוון את התוצרת. כחבר ה’הגנה’, עסקתי בהדרכת נוער. נשלחתי לקורס מדריכים בביתן-אהרון, למדנו נשק קל, קפ”פ (קרב פנים אל פנים) ושימוש במקל. ההדרכה במושבה היתה ללא בעיות, היה נשק והחברים ידעו להשתמש בו.
כשהוקמה משטרת היישובים, גוייסתי. פעלנו כחברי ה’הגנה’ ומטעם הממשלה, בעת ובעונה אחת. במלחמת העולם התגייסתי לצבא הבריטי ליחידת חיל-רגלים, הבאפ”ס, שהיתה הבסיס להקמת ה’ג’ואיש בריגייד גרופּ’ - ’החטיבה היהודית הלוחמת’, שנודעה בכינויה ’הבריגדה’.
היה מאבק רצוף של הסוכנות להקמת יחידות לוחמות. בנוסף ליחידות השירותים השונות. הפריצה היתה ב-1942. הוקמה מחלקה של ארץ-ישראליים דוברי גרמנית למשימות חבלה בעורף האוייב. באוגוסט 1942 הוכרז על הקמת רג’ימנטים ארץ-ישראליים ורק בספטמבר 1944 נתבשרנו על הקמת הבריגדה. שלושת הרג’ימנטים (הגדודים) אוחדו, נוספו אליהם יחידות סיוע ושירותים - כ-5,000 לוחמים תחת דגל תכול פסים ומגן-דוד זהוב ביניהם.
לחמנו באיטליה, השתתפנו בקרבות שעל גדות נהר הסאניו ובהתקפה המכרעת נגד הגרמנים והכנעתם בחזית האיטלקית. עברנו את כל איטליה, יוגוסלביה, אוסטריה, בלגיה והולנד. נפגשנו עם הפליטים ניצולי השואה, אירגנו את הצלתם והעברתם לארץ.
חיפשתי שם את משפחתי. מצאתי את לילי בת-דודתי ונישאנו. חזרתי ארצה לאבן-יהודה ביולי 1946. לילי הגיעה אחרי כאשת חייל בריטי, מחוץ למסגרת הקצוצה שהקציבה הממשלה לעליית ניצולי השואה.
הניסיון הצבאי שרכשנו נדרש עכשיו ל’הגנה’ ולאימונים. אנשי אבן-יהודה היו חומר טוב ובכל שבת יצאנו ללמוד ולהתאמן. מבחינה משקית המצב היה רע, ממש רע. התייעצתי עם המומחית שלנו לגידול עופות, חוה וינקלר. כולם החלו בפיתוח הלול ומה יהא עלי? בניגוד לדעת רבים, חוה עודדה אותי ואמרה: ’מה שיהיה עם כל היהודים יהיה גם איתך’”.

 

 

הדבר

סיפר יוסף זכריה ג’יבלי :
”ראינו שכך לא ייצא לנו שום דבר ושעושים מאיתנו צחוק. החלטנו שכל אחד ידאג לעצמו. וכך עשינו. כל אחד קנה מגרש בתל-צור והעמדנו צריפים (כיום רחוב העצמאות). משפחת משולם הקימה את צריף בית הכנסת וגם הותקן מקווה טהרה. מורי משולם היה שוחט לכל המושבה. וכך חיינו עד לשנת 1944 בה הובאה, על ידי משפחת אורחים, מחלת העכברים.
’דֶבֶר הריאות’ - קבע הרופא הממשלתי - מגיפה קשה ומדבקת שמתגיה מועברים על-ידי בעל-חיים. הוטל עלינו הסגר, הועברנו לאוהלים של הצבא הבריטי והצריפים שלנו הועלו באש. העדה שיכלה את האב מורי משולם ושני בניו, משולם ויששכר.
המשכנו לגור באוהלים תוך סבל רב. היה חורף קר מאוד ושני ילדים מתו לנו מהקור. ההבטחות שניתנו לנו היו הבטחות שווא. הובטחו לנו 5 דונם למשפחה, כמשק-עזר חקלאי. ושוב - רק דיבורים. לבסוף נמצאה חלקת אדמה של קק”ל, קצת בריחוק מקום ממרכז המושבה. הוחלט לבנות עליה שכונה חדשה של 60 בתים. כל מגרש בשכונה היה של דונם אחד”.

 

 

 

 

ועד הכפר דן בנושא

ב-16.10.44 מתכנס ועד הכפר יחד עם העובדת הסוציאלית לדון בנושא השלכות הדבר. בית הספר סגור וחוששים לפתוח עד לקבלת אישור מהרופא. גם צריפיהם של שני שכנים נוספים - לסקר וצ’רקסקי - הושמדו לפי הוראות הממשל והמשפחות מבקשות סיוע זמני. מדווחים על קבלת משלוח גדול של בגדים עבור המשפחות שחפציהם האישיים הושמדו, על התעניינות המושל והסוכנות היהודית, בפרט בטיפול ביתומים.
מחליטים להטיל מס מיוחד של לירה וחצי למשפחה לעזרה ומבקשים הקצאת אדמת קק”ל לשיכון המשפחות.
מאחר ובינתיים הגיעו עולים חדשים נוספים מתימן (ראה: עליות), הוקמה בסופו של דבר שכונת עין-יעקב על אדמת מדינה, הן למפונים הללו והן לעולים החדשים שנוספו.

 

 

מרים בן יעקב מספרת על הפרשה מנקודת מבט של נערה

....עד שיום אחד שומו שמים, שוד ושבר!!! צעקות אימים מוציאות אותי בבהלה מתוך ביתי אל החצר. שכונת התימנים עולה באש לנגד עיני. בתוך העשן המתמר אל על אני מבחינה במשאיות צבאיות ובצלב האדום וכן בדמויות של אזרחים מתגודדים, מנופפים זרועות ומכים על ראש בקריאות שבר. 
ובינתיים, בחצר הבית, שכנים באו לצפות במתרחש בשכונה והמילה הנוראה ” הדבר” נישאה בכל פה. 
באותם הרגעים, איני קולטת בדיוק מה קרה שם. אני זוכרת את עצמי ניצבת מאובנת למראה גן העדן שלי העולה באש. הכל התרחש במהירות כמו במחזה תעתועים. 
זעקות השבר המחרידות ובכי האבלים על מותם של שלושה אנשים ועל שריפת הצריפים נמשכו שעות ארוכות. אך מעז יצא מתוק, כל האזרחים הועברו לגבעה ליד כפר נטר ושם שוכנו באוהלים. העצים התאוששו וגם שיחי הגת לבלבו להם בשמחה. 
לימים נבנתה שם שכונת עין יעקב המפוארת ובה בתים לתפארת ובתי כנסת לכל קבוצת מתפללים על פי הנוסח המיוחד לה. 
הצריף היחיד שלא נשרף היה ביתה של שושנה הכובסת זכרונה לברכה שהיה צריף חדש ושמור . לימים בנתה במקומו את ביתה הרחב על אותה חלקת אדמה בתחתית המדרון הנושק אל רחוב העצמאות.