השרון במאה ה-19

בתיאורים בספרי עולי רגל לארץ ישראל במאה ה-19 מתואר השרון כמקום מסוכן, ריק מישובים, שעדיף לעקוף ולא לחצותו. התיירים העדיפו לשוט בספינה מיפו לקיסריה או לחיפה כדי לבקר בצפון הארץ, או אפילו להשתמש בסירות העוגנות במעגנים הקטנים בסידנא-עלי, אום-חאלד (נתניה), נחל התנינים ושפך נחל אלכסנדר.
הדרך הראשית צפונה עברה במרזבה המזרחית - מקלקיליה לטול-כרם ומשם לשכם, לג’נין ואז לכיוון קיסריה.
העדר דרך חשובה שנוסעים משתמשים בה מנעה גם התפתחות ישובים בעקבות פונדקי דרכים (חאנים), כפי שנמצא בצמתים רבים ולאורך דרכים ראשיות.

 

הישובים הערביים

אם נתייחס לשלוש רצועות האורך של השרון: החוף, גבעות החמרה והמרזבה המזרחית, נמצא ישובים ערביים בתקופה הממלוכית והעותומנית בעיקר במרזבה המזרחית. אדמת הסחף הפוריה באזור זה, הקרבה לישובי ההר הערביים המפותחים ומצד שני הריחוק מהביצות הביאו להתישבות זו, דוגמת טירה, טייבה, קלסואה וקאקון. רקעות במרזבה המזרחית לא הוצעו כלל למכירה ליהודים, אלא רק קרקעות השרון המרכזי, שנחשבו חסרות ערך.
באזורנו - אזור גבעות החמרה - היו פזורים מספר בתי אחוזה של אפנדים בעלי הקרקעות, שהחזיקו אריסים בדווים או פלאחים, בעיקר לרעית צאן ומעט לגידולי שדה ליד ביצות הפאליק בעונת הקיץ. נמצא שרידי אחוזות כאלה ב”הדסים” (בית משפחת חנון), ליד האצטדיון הנבנה באזור התעשיה ”פולג”, ליד צומת דרור (בית משפחת חירי) ובאילנות.
בשטחים מדרום לתל-מונד היו פרדסים שנטעו ע”י ערבים לאחר התחלת השימוש בקידוח בארות מים עמוקות בארץ - ע”י הגרמנים בשרונה והיהודים במושבות העליה הראשונה ביהודה.

מדוע לא עיבדו הערבים את אדמת החמרה?

שתי סיבות:
האחת: תכונת החילחול המהיר של חול החמרה, המורכב מגרגרים גסים ומרוחקים זה מזה. זמן קצר יחסית אחרי גשם האדמה מתייבשת לגמרי.
תכונה שניה: אחרי ההתייבשות נוצרת על גבי הקרקע שכבה קשה ובלתי חדירה לאור ואויר. המחרשות שהיו בידי הפלאחים לא היו מסוגלות לחרוש באופן יעיל אדמה זו.
בחלקות קטנות, המצויות בשקעים בין גבעות בהם מצטברת אדמת סחף ומשנה את תכונות החמרה לטובה, היה עיבוד.

 

 

ע'אבות

פירוש המילה ע’אבה הוא יער, אך הכוונה אינה לשטחי יער, שנעלמו מהשרון, אלא לשטחי עיבוד חקלאיים בעמקים קטנים ליד מקורות מים, שקבלו את שמם מהצמחיה השופעת במקום. סביב הפאליק היו מספר ע’אבות לגידולי קיץ כמו אבטיחים, פול ותורמוס. מעבדי השטחים היו בדווים שנשארו במקום בסוכות או אוהלים או פלאחים מכפרי המרזבה המזרחית או אפילו כפרי ההר ששבו מדי ערב לביתם. לא היו אלה ישובי קבע.
מה הקשר אלינו?
בכל המפות המנדטוריות מופיע השטח המערבי של אבן-יהודה, שהשתייך אחרי 1932 לתל-צור וכפר-צור (באר-גנים אח”כ) בשם ”ע’אבת כפר-צור”, על שם כפר-צור בשומרון שתושביו נהגו לרדת לעבד שטחים באזור זה. זו הסיבה לשמם של שני הכפרים האלה.

 

 

מתוך ספרה של רחל מכבי "חול ואלונים"

”ומה פשר המושג ”חרבה” השכיחה באזורנו? ברבות הימים, כאשר יוצאים היינו לשוטט בהרי אפרים, נודע לנו כי אנשי הכפרים שם החזיקו ”חרבות” בשרון הצפוני, מעין מעונות קיץ, לשם ירדו ובנצלם את הלחות שעדיין היתה צפונה במעמקי האדמה, טיפלו בפלחה קלושה ובגידול אבטיחים. אחר, צרורותיהם על חמוריהם, נעלמו ועלו שוב אל מצודות הריהם.”

 

 

פעולות שלטון המנדט בשרון

מסילת הרכבת שהקים השלטון הבריטי נמתחה מלוד, דרך המרזבה המזרחית , לקלקיליה, טול כרם וחדרה ומשם לחיפה. הממשל העדיף להוביל סחורות ברכבת, שהיתה מונופול ממשלתי, אך הגישה למסילה ליצוא פרי הדר מאזורנו היתה בלתי אפשרית.
לפני סלילת כביש 4 בשנת 1937/8 נסללו כבישים מכפר סבא לתל-מונד ומטול-כרם לנתניה, שהפכה לעיר מחוז.

זכויות יוצרים

חלק זה מתבסס על עבודת מחקר בנושא שנכתבה עבור ’בית הראשונים’ בידי ר. מרום. לפניכם בהמשך קטעים מפורטים יותר מהעבודה, הנמצאת במלואה בארכיון.

 

תקציר תולדות האיזור

ראשוני ה”תושבים” של אזור אבן יהודה היו ציידים-לקטים בשלהי עידן האבן (אפי-פלאוליתית, נטופית, ניאוליתית וכלקוליתית בלשון החוקרים – בין 20 ל-7 אלפי שנים לפני זמננו). קדמונים אלו היו נודדים על הגבעות המיוערות ובשולי הביצות שבאזורים הנמוכים בחיפוש אחר מזון וצייד. תושבים אלו השאירו מאחוריהם מגוון כלים מצור – כלים לצייד כמו ראשי חצים, גרזנים ואבני קלע, לצד כלים שונים לעיבוד עור ולהכשרתו. עקבותיהן של חבורות אלו נתגלו בעיקר על ראשי הגבעות ששימשו כנקודות תצפית. 
החל בתקופת הברונזה התיכונה (”התקופה הכנענית”, 4-3 אלפי שנים לפני זמננו) הצטמצם הישוב בשטחי המושבה ושארית התושבים התרכזה בעמק הפולג שמדרום לה. בתל-פולג הוקמה עיר מבצר ובסמוך לכלא השרון – מצודה קטנה. האזור היה חלק משטחיה של עיר ממלכה כנענית שבירתה בתל-אפק שליד ראש העין. מצב זה התמיד גם בתקופת הברזל (”תקופת המלוכה והשופטים”) ובתקופה הפרסית. ישובים קטנים אלו התקיימו מחקלאות זעירה בשולי הביצות וממסחר בדרך הים הבינלאומית. 
לאחר כיבוש הארץ בידי היוונים במאה הרביעית לפני הספירה – עם תחילת התקופה ההלניסטית – החלו להתפתח ישובים חדשים גם באזורים נוספים, ובמיוחד באזורי הגבעות. בבית-יהושע התקיים ישוב קטן בתקופה ההלניסטית. בתקופה הרומית התרחב הישוב והוקמו ישובים נוספים גם בהדסים ובאזור התעשיה של דרום נתניה. לשיאה הגיעה ההתיישבות בשלהי המאה החמישית והשישית לספירה. בתקופה זו התקיימו באזור המושבה מספר עיירות גדולות ובהן כנסיות מרוצפות פסיפסים, כפרים וסביבם חוות רבות. באזור ישבה תערובת של נוצרים, יהודים ושומרונים. האוכלוסייה התפרנסה מחקלאות – מגידול דגנים ללחם, זיתים לשמן וגפנים ליין. ישובי הסביבה עסקו גם בתעשייה – ייצור זכוכית וכלי חרס. ביצות הפולג נוקזו בחלקן והדבר הביא לשיפור המצב התברואתי בכל האזור. 
עם הכיבוש הערבי של הארץ במאה ה-7 החל משבר ישובי שהביא לחורבן כל הישובים באזור עד למחצית המאה ה-8. במקביל החלה חדירה של שבטים נודדים וקבוצות שודדים, אלה היו עתידים למשול באזור במשך אלף השנים הבאות. השלטון עבר בין ידיהם של טולונים, פאטמים, צלבנים, ממלוכים ותורכים עותומאניים. האזור ניטש, הביצות חזרו ויער האלונים הגדול שכמעט ונכחד שב והשתלט על אזורי הגבעות השוממים.

 

מגמה זו של שיממון התהפכה חלקית למן המאה ה-19. שורת כיבושים – ע”י נפוליון (1799) וע”י אברהים פאשה המצרי (1831-1841) – הביאה לחדירת גל אוכלוסיה בדואית חדשה לאזור שמקורה במצרים, סיני וצפון הנגב. מקורות היסטוריים מזכירים לראשונה שמות של שבטים ובניהם עמריר, בלואני, נפיעאת ואחרים. במקביל החלו להתיישב באזור עודפי אוכלוסיה מכפרי ההר – בעמק הפולג, בדרום המושבה, בתל-צור ובהדסים – אלה ניצלו את הקרקע הפוריה למרעה עדריהם בעונת היובש. 
ברבע האחרון של המאה ה-19 תבעו משפחות מכובדים בעלות על שטחים נרחבים באבן יהודה ואזורה. המשפחות ניצלו את הקרקעות ופיתחו חקלאות באזורים הנמוכים. בין הגידולים החשובים היו גידולי אבטיחים במקשאות ליד הביצות ופרדסים של תפוזים ליצוא. כך, הקימה משפחת חנון מטול-כרם אחוזה נרחבת בשטח שבין נתניה והדסים בעוד משפחת מנצור מטייבה הקימה מספר משקים באזורי תל-מונד וקדימה. בתקופה זו הושמדו אחרוני השרידים של יער האלונים הקדום. 
בתקופת המנדט המשיך הישוב הערבי לגדול ולהתפתח. אף לאחר מכירת אדמות באזור למתיישבים (ובהם השטח שעליו בנויה היום המושבה) המשיכו הישובים הערביים לגדול ולהתרחב. החוות גדלו, שבטים התמסדו, ובניהם עבדו בשירות המושבות והממשל הבריטי. מצב זה התמיד עד שנות ה-40 המאוחרות. 

הסבר מפורט

ההתיישבות הקדומה

אבן יהודה ממוקמת בשרון התיכון, על רכס הכורכר השלישי. נופי האזור ותבניתו הם תולדה של שינויים גיאולוגיים ואקלימיים שאירעו במהלך עידני הקרח של הפליסטוקן. הסימנים המוקדמים ביותר לפעילות אנושית בשטחי המושבה הם מראשית התקופה האפי- פלאוליתית, בני כ-20 אלף שנה. ראשוני ”תושבים” אלה היו חבורות ציידים - קלטים אשר נדדו באזורי הביצות ויערות האלון. ממצאים באזורים סמוכים מראים שנוכחות האדם באזור קדמה לתקופה האפי- פלאוליתית בעשרות אלפי שנים לכל הפחות, אך משום ששכבות אלו קבורות כיום אין הממצא ניכר על פני השטח. נוכחות אנושית המשיכה לפרקים לאורך התקופה הניאוליתית והכלקוליתית.
לאחר התקופה הכלקוליתית ניטש אזור הגבעות. ב-4000 השנים הבאות התרכזו התושבים המעטים במספר אתרים קטנים מסביב לעיר המבצר הכנענית בתל פולג.
בתקופה ההלניסטית התחדש הישוב באזור הגבעות. אזור אבן יהודה הושפע מתהליכי צמיחתו ודעיכתו של מערך ישובי-כפרי שהגיע לשיאו בתקופה הביזנטית, במאה השישית לספירה. בתקופה זו היה אזור אבן יהודה מיושב בחוות, כפרים ועיירות אשר מוקמו בעיקר לאורך עמקי הנחלים החוצים אותו – עמק חנון ובמידה פחותה גם עמק הפולג.
לאחר קריסתו הדרמטית של מערך זה בתקופה האסלאמית הקדומה, במחצית המאה השמינית לספירה, התרוקן אזור אבן יהודה מיושבי קבע. אוכלוסיה נוודית תפסה את מקומה של האוכלוסייה הכפרית המיושבת; יער האלונים שב להיקפו הקודם ועימו ביצות נרחבות שורצות יתושי אנופלס שפגעו באוכלוסיה הנותרת.
מגמה זו של שיממון התהפכה חלקית למן ראשית המאה ה-19. לאחר 1831 גל חדש של אוכלוסיה נוודית חדר לאזור. שינויים דמוגרפיים בישוב הערבי המקומי שמרכזו בָּהר הגבירו את ניצול מישור החוף למרעה וחקלאות על בסיס עונתי בין היתר על ידי הקמת ישובי-בת. ברבע האחרון של המאה ה-19 הביאה עלייתן של משפחות נכבדים מקומיות להקמתן של ”אחוזות גדולות” בחלקים הפוריים של המישור, תוך כדי הכפפתם החלקית של הבדואים לשירותן. מצב זה נמשך עד לסוף השלטון העותומאני במלחמת העולם הראשונה והתמיד במידה כזאת או אחרת עד לשלהי העשור הראשון להתיישבות היהודית באזור.

מתוך עדותו של אהוד בן - אהרון 1987

כשאני באתי לאבן יהודה אז מצאתי בחצר שלי ראש חץ. התחלתי לחפש וביקשתי מהחברה שיביאו לי, והיו לי כמה ראשי חץ מעובדים וכמה לא מעובדים והיו לי גרזנים - וכל זה אספתי וסימנתי והכל מאבן-יהודה. מצאתי את הראשון אצלי במגרש. וזה אומר שבאבן יהודה היה מרכז קהילתי של אנשי תקופת האבן.

 

 

המשך - התקופה העותומנית

 

ראשית התקופה העותומאנית בארץ ישראל עם כיבושה בידי צבאותיו של הסולטאן סלים הראשון בין השנים 1516-1517.
במאתים השנים הראשונות לשלטון העותומאנים בא”י היה הישוב בשרון מצומצם. העלמותם ההדרגתית של ישובים מרשימות המס העותומאניות מלמדת אותנו על נטישתם של ישובים כמו טיבה, טירה והצטמצמותן של עיירות כמו קאקון.
בתקופה זו הישוב המועט התרכז באזור המזרחי של השרון, בעמק הפורה של המרזבה הגדולה. אזור אבן יהודה היה ריק לחלוטין מיושבי קבע וביחס לאוכלוסיה הנוודית אין עדויות בנמצא. תמונה זו מתבטאת בממצאי הסקר ע”י העדר חרסים אינדיקטיביים לתקופה זו. במאה ה-18 החלה התדרדרות איטית בכוחה הצבאי של השלטון העותומאני כלפי פנים וכלפי חוץ. התדרדרות זו חיזקה את כוחם של הכוחות המקומיים.
במחצית המאה ה-18 חל שינוי בדפוסי הישוב. ב-1745 חודש הישוב בטירה ע”י מהגרים ממצרים ומכפרי ההר. יחד עם טירה חודשו ישובים נוספים. תהליך זה מסמל, ככל הנראה, את ראשית השתלטותם של כפרי ההר על שטחי מרעה מצומצמים במישור החוף על בסיס עונתי. כפרי ההר תפסו שטחים שהיו עזובים קודם לכן עקב התדלדלות אוכלוסייתם, כפי שתואר לעיל. כך קרה בטבסור (רעננה) שהפכה לכפר בת של ע’זון שבהר; אל-מע’איר (גנות הדר) הפכה לכפר בת של בית ליד. כפרים אלו קיבלו את שמם החדש מכפרי ההר ש”אימצו” אותם. חלוקה זו של האזור הייתה ביסודה חלוקה חיצונית. החלוקה מסמנת את הפיכתם של חלק מישובי השרון לישובים תלויים אשר אוכלסו במלואם רק על בסיס עונתי.
נוסף על כפרים, נתפסו בידי כפרי ההר שטחי מרעה חדשים באזורי יער האלונים. דוגמא לכך היא ’ע’אבת כפר צור. תהליך זה נמשך ואף התרחב במהלך המאה ה-19 עם יסוד ”ע’אבות” נוספות כמו ע’אבת אל-טיבה באזור שפיים. שליטת כפרי ההר על חלקים באזור נמשכה במידה כזאת או אחרת לאורך כל המאה ה-19 וכנראה שאף המשיכה בראשית המאה ה-20. ברם, חדירת שבטי בדואים לאזור בשנות ה-30 של המאה ה-19 והשתלטותן של משפחות נכבדים על ”אחוזות” גדולות בסוף המאה, שחקו את יכולתם של כפרי ההר לאכוף את בעלותם המסורתית על האדמה.

 

כשעברו חיילים צרפתיים מצבא נפוליון באזור נתניה ב-15 במארס 1799, קידם את פניהם אזור שומם ברובו עם כפרים מעטים בלבד. מפת ג’קוטן ששורטטה על פי המדידות שערכו כוחות נפוליון מציגה את האזור שבין אל- בורג’ (בורגתא), אם ח’אלד (נתניה) וארסוף (הרצליה) כריק מישוב. בולט במיוחד העדרן של כפרי הבת, אותן ”עִזְבּוֹת” של כפרי ההר שאוישו בעיקר בעונת המרעה – בקיץ ובאביב. 
על סמך האמור, מתקבל הרושם שבראשית המאה ה-19 הייתה סביבת אבן יהודה אזור דל-אוכלוסין, שתושביו הקבועים גרו במספר קטן של כפרים וותיקים. קרוב לוודאי שאל תושבים אלו הצטרפו קבוצות נוספות של תושבים מכפרי ההר על בסיס עונתי. כמו כן, יש להניח שהתקיימה גם אוכלוסיה נוודית מסוימת, אך אין לנו מספיק מידע אודותיה.
בשנת 1831 הכריז מוחמד עלי, מושל מצרים העותומאנית, מלחמה על הסולטאן מחמוד השני ותקף את סוריה. כוחות בראשות בנו, אברהים פאשה, פלשו לארץ ישראל וכבשו אותה. בעקבות הכיבוש הנוקשה פרצו שורת מרידות ”עממיות” בעיקר באזור ההר. הכיבוש המצרי נמשך כעשר שנים והסתיים בין 1840-1841 לאחר לחץ ממעצמות אירופה. התערערות המצב הבטחוני אפשרה לשבטים בדואיים ממצרים ומסיני לחדור עמוק אל אזורי המזרע של הארץ הנושבת. אפשר שהדבר משקף גם את מדיניות השלטון המצרי שעודד מעבר עודפי אוכלוסיה וגורמים נוודיים מאזור הדלתא אל ארץ ישראל וסוריה. אחדים מבתי-האב שהיגרו אל א”י התיישבו באזור אבן-יהודה.
ממקורות שונים אנו למדים על מוצאם ה”מצרי” של השבטים השונים שהגיעו והתיישבו באבן-יהודה במסגרת גל הגירה זה. כך, ערב אל-נפיעאת הוא שבט מצרי שמקורו בדלתא המזרחית, ערב אל- רמליאת וערב אל-חויטאת הם שבטי בדואים מצפון סיני. ערב אל- בלואני הוא שבט שהגיע מהנגב הצפוני. גם ערב אל- עמריר מוצאו במצרים . לפיכך, ניתן לומר בודאות גבוהה שמוצא רובם המכריע של הבדואים ששכנו בסביבות אבן יהודה עם הקמתה הוא ממצרים, מסיני ומדרום הארץ בתקופת הכיבוש המצרי ובעשורים שלאחריה. משפחות הבדואים שהתיישבו באבן-יהודה היו חלק מנדידה גדולה יותר של מטות שבטיים אל מישור החוף בתקופה זו. גם לאחר הגעתם לאזור המשיכו השבטים לנדוד והדיווחים על מיקומם הגיאוגרפי משתנים עם השנים.

גם לאחר תום הכיבוש המצרי נמשכה חולשת השלטונות העותומאניים. ה’תנט’ימאת’, שורת רפורמות שמטרתן יעול גביית המיסים וחיזוק השלטון המרכזי, השיגו בדיוק את התוצאה ההפוכה. בעקבות הרפורמות צמחה אליטה מקומית חדשה שהיה בכוחה להטיל וטו על החלטות השלטון המחוזי. בשלב הראשון צברה אליטה זו בידיה זכויות לגבית מס - ”אלתזאם” (החכרת מס). בעקבות רפורמת הקרקעות העותומאנית ב-1858 יכלו המשפחות לתבוע בעלות על שטחי אדמה נרחבים ולרשום אותם בטאבו על שמן.
תופעה זו התרחשה גם בשרון, ובמיוחד בעמק חפר. בתחילה התרכזה פעילותן הכלכלית של המשפחות בהחכרת אדמות לאיכרים ולבדואים תוך גביית אחוז גבוה מהתוצרת כמס. זה היה המצב שעמד למול עיניהם של חברי משלחת הסקר הבריטי ומטיילים אחרים שפקדו את האזור בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-19. 
כשויקטור גרן הצרפתי סייר באזור אבן יהודה בשנות ה-60 של המאה ה-19 הוא נתקל באזור שמאופיין בעיקר בחורש טבעי וביצות. כשסיירו באזור חברי משלחת הסקר הבריטי עשר שנים אחריו הם מצאו בפניהם אזור ריק ושומם מאוכלס בבדואים משבט אל- נפיעאת. בכתביהם מתוארים אל-נפיעאת כשודדים אלימים נושאי אלות, אשר ב-22 באפריל 1874 התקיפו את חברי המשלחת. סביב אום ח’אלד וכפרים אחרים היו גידולים מעטים. בשלב זה אין עדיין כל אזכור לנוכחות משפחת חנון באזור.
בשנות ה-80 המוקדמות סייר באזור הבריטי ג’קי קונינגהם. קונינגהם מזכיר גידולי אבטיחים בהיקף ”תעשייתי” באזורים הנמוכים הסמוכים לאם ח’אלד ולפולג. לצד אלו הוא מזכיר גם את הבדואים של ערב אל-נפיעאת אשר הסתובבו ביער האלונים ששרד עדיין כפארק פתוח. לצד גידולי האבטיחים, מזכיר קונינגהם גם ירקות, חיטה וזיתים. ככל הנראה, רק לאחר ביקורו של קונינגהם באזור החלו בבניין ה”אחוזות הגדולות”. ביר חנון נבנתה כבית חווה במספר שלבים. כפי הנראה, הצורך בבתי חווה התעורר רק לאחר המעבר לגידולי פרי-הדר. מעבר זה התרחש באזור אבן יהודה לכל המוקדם בשנות ה-90 של המאה ה-19 דבר זה נסמך על העובדה שעצי הדר אינם נזכרים באף אחד מכתבי הנוסעים שעברו באזור בשנות ה-70 וה-80. בכל מקרה, עד 1914 הושלמה בנייתו של המבנה העיקרי במכלול ביר חנון, ומבנים נוספים נבנו בתקופת המנדט.

 

המשך - תקופת המנדט

במהלך שנות ה-20 וה-30 הורחבה אחוזת חנון כלפי מזרח עם הקמתם של 8 בתי באר נוספים לפחות. מבנים אלו נבנו מאבני כורכר מסותתות בסמוך לאתרים ביזנטיים ואסלאמיים קדומים ויתכן מאוד שאבניהם נלקחו מחורבות אלה. במקביל חל גידול ניכר בהיקף שטחי הפרדסים ונבנתה מערכת של אמות מים להשקייתם. חלק מהשבטים הבדואיים הוכפפו לשירות המשפחה ושימשו ככח עבודה זול לטיפול בפרדסים ולהחזקתם. 
בשנת 1945 נמנו בביארת חנון ובסביבתה,כולל תושבי ע’אבת כפר צור וערב אל-בלואני, כ-740 איש. התפתחות דומה התרחשה גם כמה קילומטרים דרומית-מזרחית לביארת חנון בשטחי קדימה ונחל הפולג. באזור זה התבססה משפחת מנצור העשירה מטיבה. ככל הנראה עוד קודם לכן הכפיפה המשפחה למרותה שבטי בדואים כמו ערב אל- עמריר, ערב אל-ת’קלה וערב אל-נציראת. ערב אל-ת’קלה ישבו באזור בני דרור ובשנות ה-30 המאוחרות התרכזו בנקודה אחת דרומית- מזרחית לצומת בני דרור ובה הקימו את כפרם. עוד קודם לכן בשלהי שנות ה-20 הקימו ערביי ערב אל-עמריר מבני קבע באזור צומת תל-מונד ומספרם הגיע ל-70 איש . 
עד שנות ה-30 המוקדמות הקימה משפחת מנצור מבני באר בצומת בני דרור (נבי ח’ורי), תל צור (הודי מנצור) וככל הנראה שגם במקומות נוספים בתחומי קדימה ובשטחים שממזרח לה.
בשנות ה-20 וה-30 החלה רכישת אדמות מסיבית של יהודים באזור השרון התיכון ואבן יהודה בפרט. משפחות הנכבדים החלו למכור את אדמותיהן ליהודים. ניתן להציע מספר סיבות אפשריות לכך וביניהן הירידה ברווחים כתוצאה מהתייקרות כח העבודה לאחר ביטול שיטת המיסוי העותומאנית אשר היוותה את מקור הכנסתם העיקרי וכתוצאה מהתחרות עם היהודים. כן ניכר היה רצון להגדיל את עושרם ע”י פדיון אדמות שנתפסו בעיניהם כחסרות ערך. בתחילה נמכרו אדמות הבור והחוליות עליהן ישבו הבדואים, ורק בהמשך, בשנות ה-40, נמכרו גם אחדות מהאדמות הפוריות יותר שבמקומות הנמוכים.