ציור ממחברת לא ידועה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

רפת

”הולנדר היה חכם!” - אמר סגל - ”כשהולנדר בא הנה בפעם הראשונה, אסתר היתה ילדה קטנה. הוא בא עם אוטו-משא מלא עם אספקה לבהמות. שאלתי אותו: - ’הולנדר, מה זה כל האספקה הזו?’ - אז הוא ענה לי: ’את זה תראה מחר’. למחרת אני רואה אותו הולך ברגל עם חבל על כתפו והחבל קשור לקרניים של פרה ההולכת מאחוריו. הוא רואה אותי ואומר לי: ’אתה רואה, הנה, אתה רואה! - אם יש פרה, אז יש חלב, יש גבינה ויש לבן, ויש מה לאכול’”.
”כשהולנדר כעס” - נזכרה אסתר אלפרוביץ - ”הוא היה מדבר אל הפרות בשפה האנגלית. שאלתי אותו פעם: ’הן נותנות יותר חלב כשאתה מדבר אליהן?’ - הולנדר ענה לי ברצינות גמורה: ’אל כל יצור, הולך על ארבע, או הולך על שתיים, צריך לדבר וכשמדברים אליו - הוא מבין!’.
הולנדר היה אדם יחידי במינו ואינדיוידואליסט מושבע. הוא היה היחיד במושבה שלא היה חבר ב’אגרא’. הוא היה מערבב לבד את התערובת להזנת העופות והפרות. הוא גם לא שיווק באמצעות ’אגרא’. הוא עבד לבד ולא רצה בשום שיתוף”.
סיפר רפאל בן-ארויה: ”הבאנו איתנו פרה מהרטוב. קראנו לה ’בצורת’. כאן לא היה פר-הרבעה והיינו לוקחים אותה מדי חודש בחודשו אל הפר בעין-ורד. יוסף היה רוכב עליה כמו על סוס והיא כבר הכירה את דרכה. היא לא נתעברה בשל יבלת בצוואר הרחם ונאלצנו למכור אותה לשחיטה. כשאמא בישלה מבשרה, לא יכולנו לאכול את הבשר”.

 

 

 

הרפת של משפחת שטיין

סיפרו רינה ופיניה, הבנים :
”קנו עֶגלה חצי-רומנית אצל גיוולדר והחלו לפתח רפת. הרפת אכן התפתחה ואז חוסל הלול. כל העבודה היתה ידנית. אבא היה אמן ביצירת מכלאות מאולתרות. ידע מקצועי קודם לא היה לו והוא נעזר בוטרינר דר’ בקשט.
בתקופת העליות הגדולות דיברו בחצר שלנו בכל השפות. כולם באו לקנות חלב אצלנו. ההורים סבבו עם הכדים במושבה. מדדו כמויות ב’ליטר’ מפח ושמרו חלב על הקרח לשכנים. תוצרת חלב עשינו רק לצרכי הבית.
היתה תקופה ששנהבי היה מוביל את החלב למחלבות הקישון בתל-אביב. אבא היה מביא את הכדים למרכז המושבה ושנהבי הליצן היה מהתל בו. נוסע קצת ועוצר ואבא רץ אחריו... ולזאת עוד היה מוסיף הערות מחוכמות לשעשע את נוסעיו.
כשפרה היתה ’דורשת’, אבא היה מוביל את המיוחמת להפרייה בתל-מונד (מאוחר יותר היה מוביל לבית-יהושע). ערב אחד, בזמן המאורעות, האחראי על פר ההרבעה לא היה ואבא איחר לבוא. אמא נכנסה לפאניקה וכל הכפר נכנס לכוננות. הערב ירד ולמזלו את אבא, מכרו דאוד אל-טאוויל נקרה בדרכו. הוא לחץ את ידו כאומר: ’אתה בידיים טובות!’ והוסיף: ’וזאת משום שאתה חואג’ה שטיין’, והביא אותו עד לכביש”.

 

 

 

 

סיפר מורדכי אלקיים

חלק מהמתיישבים רכש פרות על ידי חברה שנתנה הלוואות . משק הפרות כמעט ונכשל כיוון שפרה אחת ,או יותר נכון מעגלה שמשפחה קבלה וגידלה עד שהיא התחילה לתת חלב הוא היה חסר למשפחה ולכן היא לא שווקה אותו ולא יכלה לעמוד בתשלומים. החברה הזאת היתה למעשה עסק להלוואה בריבית. אחרי שנה וחצי באה החברה לעקל את הפרות באבן יהודה מכיוון שרוב המתיישבים לא שילמו. אני הייתי מאלה שלא היתה להם פרה כי עדיין לא הייתי נשוי אבל הייתי פעיל בענייני ציבור. כאשר נוכחתי שהם עומדים לפי החוק לעקל את הפרות יצאתי נגדם בנאום התקפה ואמרתי להם שאנחנו לא ניתן את הפרות אבל אם אתם באמת סוחרים שהכוונה שלכם לעזור, הדרך היחידה היא שאתם תתנו הלוואה נוספת לקניית עוד פרה כדי שהפרה השניה תוכל לשלם את החובות, כי פרה אחת נחוצה בשביל הילדים והמשפחה, הפרה השניה תהיה למכירת התוצרת ואז אתם יכולים להיות בטוחים שתקבלו את כספכם בחזרה בעד שתי הפרות. ההצעה הזו נתקבלה ומשק הפרות באבן יהודה ניצל.

 

 

 

 

 

 

 

עיזים

סיפר זאב ליטמנוביץ’: ”יהודה בכר שהיה יהודי בעל לב חם, חיפש דרכים שהאנשים יוכלו להתקיים אפילו בדוחק. בזמן המלחמה הוא הגה את רעיון העז הלבנה וחמשים תרנגולות. תהיה כוס חלב, תהיה ביצה ואז יהיה לילד מה לאכול.
כשהגיעו העזים נעשתה הגרלה, ודווקא בגורלו של בכר נפלה עז חולה. לא היה טקסי והאוטו של שנהבי לא היה. העמיס בכר את העיזה על מריצה והוביל אותה הביתה. כולם צחקו - הנה באו לקחת את הכלה בטקסי ספיישל.
זלמן שפוטהיים לקח על עצמו את אחזקת התיישים. החיסרון היחיד היה הסירחון, שקידם את פני כל הבאים מהכביש הראשי לאבן-יהודה. אבל למשפחות באבן-יהודה, באותה תקופה, זה היה ריח טוב מפרפיום”. 
”בתקופה מסויימת” - סיפרה יעל - ”לימדו במושבה את כל הילדים מוסיקה ובצחוק הוסיפו, שהמוסיקה מגבירה את תפוקת החלב אצל הפרות. פרות לא היו לנו אבל היתה לנו עז לבנה בשם איילה. כשאבא או אמא, היו חולבים אותה, הייתי מנגנת לה בחליל. עד היום איננו יודעים מה השפיע יותר על התנובה שלה - מנגינת החליל או העטין השופע שהיה לה”. 

כבשים

”הכל גידלו כאן” - אמר סיומה צ’רקסקי - ”גם צאן. בתקופה הראשונה היה לישראל ליפמן עדר כבשים. כל השכנים התנגדו, כמובן. כשליפמן היה יוצא למרעה היה מתרומם ענן אבק. כל הבית היה מתמלא סירחון ואבק. פעם, כשהערתי משהו, ליפמן נתן בי מבט ואמר: ’כאן זה כפר’”.

 

ירקות

סיפר מרדכי אלקיים :
המומחים בכל הארץ סברו שאי אפשר לגדל ירקות בשטחי החולות, ואבן יהודה היתה רובה ככולה שטח חולי ולכן גם לא עלה על דעת איש לנסות ולהקים משק של ירקות. הראשון שהעז בענין הזה היה ניסים פרנג’י ( בן-ארצי) עם שני ילדיו שלומי ודני. לא עבר זמן קצר והם התקשרו עם ירקן שהתחיל בנושא הזה ליד הירקון.האיש שבא לאבן יהודה היה סמולר חניכו של המומחה הזה שהוכיח שאפשר לגדל ירקות בשטחי החולות. סמולר בא וחכר כאן שטחים ויחד עם שלומי בן ארצי הם הוכיחו הצלחה יוצאת מן הכלל בענין גידול הירקות.

איך הגיע ענף הירקות למושבה

מתוך סקירה שכתב מרדכי פלד בשנת 1973, במלאת לאגודת ”החקלאי” ארבעים שנה:
”הגיעו זמנים קשים ושנות משבר לפרדסנות בעקבות המלחמה. לחברים לא היתה כל אפשרות לשלם עבור השימוש במים לחלקות, העול היה כבד מנשוא. העיקו חובות עבור הבית, תשלומים ע”ח זכויות מים, תשלומים ע”ח האינסטלציה המרכזית, מיסים לוועד הכפר, שכר לימוד עבור הילדים בגן ובבית-הספר, נוסף למס רגיל רבצו עוד חובות עבור רכישת הקרקע וכן התחייבויות רגילות והוצאות לצרכי קיום יום-יומי. היתה סכנה שחברים לא יוכלו להשקות את החלקות ולו גם השקאה חלקית (חצי השקאה).
עדות למצב הקשה אנו מוצאים בפרוטוקולים של ישיבות ההנהלה ומהאסיפות הכלליות של חברי האגודה. ואנו קוראים על ההצלחה הגדולה בהשגת הלוואה בסך 250 לא”י מהמפדה האזרחי, ו-200 לא”י מהסוכנות, לעזרת הנזקקים ביותר. למרות כל המאמצים והעזרה נרשם בפרוטוקולים כי בשנת 1941 הוזנחו 23 דונם מטעים. 
רווח והצלה באו למושבה מענף חקלאי חדש במקום. וגם הפעם בזכותו של מתיישב חדש שהגיע למושבה (סמולר) - ירקן מנוסה שהתחיל לגדל ירקות על האדמה החולית. לא יאומן, אך הוא הצליח לקבל יבולים מצויינים ואיכות טובה של סוגי ירקות מיוחדים. 
הענף החדש העסיק פועלים. כן עודד הירקן את החקלאים המקומיים, אשר גילו רצון ועניין לעבור לגידול ירקות - בהדרכה, הכוונה ובעצה - מה, מתי ואיך לזרוע, לעבד ולשווק. גידלו ירקות בין העצים בחלקות הנטועות ונחרשו, כמו-כן, שטחים חדשים לגידול תפוחי-אדמה.
יחד עם הרחבת ענף הירקות גדלה צריכת המים. וכאן המקום להזכיר כי הנהלת ’החקלאי’ סיפקה מים לכל מי שפנה, גם ללא חברים, והיה צורך לקדוח באר נוספת. הפעם המצב היה טוב, ולא היו כל קשיים בריכוז אמצעי מימון. בעיית ההשקאה נכנסה למסלול מסודר לרוויית המטעים וענף הירקות”.

 

ירקות

שלומי בן-ארצי סיפר: 
”משפחתנו היתה מראשוני המתיישבים בהר-טוב. בשל חוסר קרקע נאלצנו לעזוב. תחילה לנתניה וחזרה להר-טוב, לאחר-מכן לבית-חנן ולבסוף הגענו לאבן-יהודה בסוף 1934. ירקות לא גידלו כאן. בודדים, כאבי, גידלו משהו בחצרות לאספקה ביתית. וכי מי יגדל ירקות באדמה החולית? הערבים גידלו ירקות בסביבת ביצת הפאליק, במקומות שמי-התהום גבוהים מאוד. הם היו שותלים עגבניות וירקות אחרים באביב, ומספקים אותם במשך כל הקיץ.
כשפרצו מאורעות 1936, נפסקה האספקה של התוצרת החקלאית הערבית. המחירים קפצו לשחקים. מיד החלו להתארגן חקלאים יהודים, זה שותל וזה זורע. באותה תקופה הגיע לאבן-יהודה ד”ר שלפוברסקי, ממנהיגי הציונים בליטא (אשתו היתה רופאת שיניים). והוא כציוני מקצועי, מקצוע שבארץ לא ניתן להתפרנס ממנו, ישב וחשב במה להשקיע את סכום הכסף שהביא איתו. מחירי הירקות היו גבוהים. ראש חסה עלה גרוש! וכך עם עיפרון ביד חישב איך להתעשר. הוא חכר 10 דונמים אדמת חול ליד כפר צור. קנה והתקין אינסטלציה קבועה, דבר שכמעט ולא היה מקובל באותה תקופה. העסיק פועלים רבים מהמושבה ושילם להם שכר פי כמה וכמה משכרו של פועל חקלאי ערבי. הכל עלה לו ביוקר, כולל המים שלא תמיד זרמו בלחץ מתאים. ד”ר שלפוברסקי היה בא לשדה בחליפה, לא הרטיב את ידיו ולא לכלך אותן. הסתובב, ראה איך פועליו עובדים וחזר הביתה אל חישובי הנייר שלו.
הכשלון היה גדול. כשהוא הגיע לשוק עם הירקות שלו, הגיעו בחזרה גם הערבים, שעליהם לחצו הירקות שלהם, והם מצאו דרכים לחזור לשוק היהודי. לא אשכח איך כאן, במושבה, השומרים כמעט הרגו ערבי שבא בלילה והשאיר בחבית ליד אחד הבתים ירקות עבור אחד מאיכרינו.

 

באותה תקופה הגיע לכאן יוסף סמולר, שהיה בעל נסיון בענף. הוא היה חבר גרעין התיישבותי שגידל ירקות במושבה קטנה בשם קרית-שאול, שהצליחה להתחרות בתוצרת הערבית בגלל קירבתה לעיר. חבריו יצאו להתיישבות בקיבוץ בעמק זבולון וסמולר שעזב, חיפש מקום להיות ירקן עצמאי. בעזרתו של יוסף אקשטיין והלוואה מחברה לשיווק ירקות בתל-אביב, רכש סמולר את כל הציוד החקלאי של ד”ר שלפוברסקי במחיר זול. אקשטיין גם החכיר לו 10 דונמים שלא ניטעו עדיין בהדרים (החלקה שבין ביתו למקום בית-הספר היום).

בתחילה קראו לסמולר - ’המשוגע’. זו היתה ממש העזה לגדל ירקות בחול, ביחוד לאחר כשלונו של הד”ר. סמולר, עם עוד אדם אחד, עבדו במו ידיהם.
באותה שנה ניסיתי להתקבל לביה”ס החקלאי ’מקוה ישראל’. אך המכסה של 15 תלמידים מהמושבות, שלמדו על חשבונו של הברון, היתה מלאה. הייתי חייב לחכות שנה. ללמוד במקום אחר לא ניתן היה והמאורעות היו בעיצומן.אבא פנה לסמולר ושאל אם הוא זקוק לעוד פועל אחד. הוא חשב שהכוונה לאחי הבכור אברהם, והנה הוא רואה אותי - נער כבן 14. הוא לא שלח אותי הביתה אלא להתחיל לדלל. הוא ידע שבגן הירקות לא דרוש כוח אלא זריזות וגמישות להתכופף, עבודה המתאימה לנשים ולילדים.
בתחילה היה לי ’חושך בעיניים’, אך תוך ימים כבר השגתי אותו בעבודה ולא רק בדילול, גם בשתילה ובכל העבודות האחרות. זה מאוד מצא חן בעיניו.
היה לנו מדריך מקצועי קבוע, שהיה יותר ערבי מיהודי. הוא היה בא מקרית-שאול ומדריך את שנינו: מה לזרוע, מתי לשתול, במה לזבל, מתי לאבק ולרסס. סמולר הכניס גידולים שונים נוספים ופיתח את הענף בהתאם לסוגי האדמות שלנו.
על הלימודים ב’מקוה’ לא ויתרתי והם הועילו לי מאוד. כשסמולר שמע שהגעתי לחופש, היה מיד בא, מונע ממני ללכת לפרדס ומכניס אותי לעבודה בחלקות הירקות שלו. היה לי כבר ידע תיאורטי, שסמולר הכיר בו והחל כבר ללמוד ממני. ’מקוה’ היה בית-ספר רציני מאוד באותה תקופה: 5,000 דונם, עם כל הגידולים החקלאיים האפשריים, מורים מצויינים והתמסרות רצינית ביותר ללימודים. בשנת 41’ סיימתי וחזרתי סופית למושבה.

גם אבא גידל ירקות ויהודים נוספים נכנסו לענף - זאב ירקוני, מרדכי לובצקי, יצחק אייזנשטיין, מיכה כהן, כרמי לוי ואחרים, אך לא בהיקף שלנו. ליד אבא היו גם אחי אברהם ודני.

פעולות רבות נעשו בין הירקנים במשותף. בעיות לא פחות חשובות מהגידול היו בעיות ההובלה והשיווק. אקשטיין, שהיה בעל חנות לחומרי בניין, רכש משאית והושיב בה את שמולקה (זקס) הנהג ואת פישבך כעוזרו. מדי לילה בלילה היו אוספים את ארגזי התוצרת, ממי שהיו לו 400 ארגזים ליום וגם ממי שהיו 10 בלבד, ומובילים ל’בורסה’ - חברה ישראלית למכירת פירות וירקות. יוצאים בשתיים או שלוש בבוקר ומגיעים עד לפנות בוקר, בחמש, לשוק הסיטונאי ברחוב וולפסון בתל-אביב.
כולם שיווקו באמצעות ’בורסה’. זו היתה החברה, שנתנה לסמולר ולאחר-מכן לכל האחרים, את ההלוואות הראשונות, את אמצעי הייצור והמחייה מיום הזריעה עד לימי האסיף. ההליכה שלה לקראת כולם והשיווק המסודר שלה נתנו את הדחיפה הרצינית ביותר לגידול הירקות במושבה.
משקלה הסגולי של האדמה הקרויה ’קלה’ כבד מהאדמה הקרויה ’כבדה’. הן נקראות כך משום שקל יותר לעבד את האדמה הקלה, כביכול, וקשה יותר. בפרט בחורף, לעבד את האדמות הכבדות. באדמה הכבדה יש רקבובית, שהיא קלה מאוד, פחות מחלחלת, צורכת פחות מים וסופחת את הזבלים טוב יותר מהאדמה הקלה. ובכל זאת נוחיות העיבוד של האדמות הקלות, החוליות, ההמטרה העילית במקום תעלות השקייה, מאפשרים לגדל את כל סוגי הירקות בהצלחה רבה.
אבא גידל, לראשונה בארץ, את הפלפל האדום הנקרא ’גמבה’. סיטונאי-ירקות בולגרי (ואנחנו ההר-טובים ממוצא בולגרי) היה שואל תמיד את אבא: ’למה שלא תגדל גמבה?’ - אבא חשש. מי יקנה את הירק הזה?’ - ’גדל ואני אמכור’ - התחייב הסיטונאי, שאף דאג להביא זרעי גמבה מחברה צרפתית ידועה בשם ’ויל-מורן’. זרענו את הגמבה ובחרדה כחרדת קודש, חיכינו לראות מה יקרה. הצמחים גדלו והניבו... והפרי היה ירוק... והרי בקטלוגים הגמבה אדומה. הפרי המשיך לגדול ולהבשיל. ופתאום החלה הגמבה הירוקה להחליף את צבעה ולהאדים... ואיתה גם אנחנו החלפנו צבע - מחיוור לצבע נורמלי. התחלנו לחייך והשטח היה יפהפה. לסיטונאי היתה חנות ליד רחוב הקישון, שתושביו היו יוונים ובולגרים יוצאי הבלקן, והשמחה היתה גדולה. הפרי כבש את מקומו בשוק ואנחנו, אחי ואני, הרחבנו את השטחים.
סמולר, שהיה רווק זקן, בא אלי יום אחד ואומר: ’שלומי, אני עומד להתחתן, אבל לאשתי אין חשק לגור באבן-יהודה’ - ’אז מה אתה רוצה ממני?’ - שאלתי אותו והוא השיב: ’בוא עבוד אצלי’ - ’גמרתי את ’מקוה’, אני עובד עם אחי, איך אלך להיות שכיר כשאני כבר עצמאי?’ - אציע לך דבר יותר טוב’ - חייך סמולר - ’שותפות!’ - שותפות שנמשכה 40 שנה.

 

אני זוכר שבעצם ימי מלחמת העולם, הצליחה אוניה עמוסת זרעי תפוחי-אדמה להגיע ארצה ואנחנו זרענו שטחים ענקיים. התחלנו להתמחות בגידולים שונים ובמיוחד בשטחים גדולים. כל גידול דורש את המיכון והמיכשור שלו, מכונות לתפוחי-אדמה לא מתאימות לעגבניות, אינן מתאימות לגזר. ’הרעב’ לקרקע היה גדול. חצרות שלא עובדו נוצלו לירקות. חיפשנו את בעלי הקרקעות, כגלמבוצקי וקמינר, שלא ישבו על אדמתם, כדי לחכור ולנצל כל שטח שניתן.

מלחמת העולם נסתיימה ואפשר היה לרכוש ציוד חקלאי. הטרקטור על גלגלים הראשון שהגיע לאבן-יהודה היה שלי. זה היה טרקטור מתוצרת ’אינטרנשיונל הרווסטר’, שעברה מייצור טרקטורי זחל לטרקטורים עם גלגל גומי. רכשתי מכונה לזריעה ומכונה להוצאת תפוחי-אדמה; משדדת ’ווידר’ להשמדת עשבים שוטים מיד עם נביטתם. גדלנו והרחבנו ללא כל תיאום בין הירקנים. מה שסמולר ואני עשינו, עשו השאר אחרינו.
בזמן המלחמה נהגנו להשקות בשיטה מיוחדת. שני עובדים היו מעבירים את קו הממטרות משטח לשטח ומתחברים ל’קופלונגים’ לאורך הצנרת. באינסטלציה לדונם השקינו 10 דונם. עשינו חישובים והערכות והגענו למסקנה שעדיף וזול יהיה לרשת את כל השטח בצנרת השקאה קבועה. הבאנו אוניה שלמה של צינורות אלי לחצר.

כל הקרקעות בינינו לבין משטרת תל-מונד, קרקעות הפאליק ובני-דרור של היום, היו בבעלות ערבית. אחרי המלחמה היינו, סמולר ואני, היחידים שנלחמו על השטחים האלה. אני יצאתי וחרשתי את הקרקע. כולם התפשטו על השטחים הנטושים וכולם צעקו: ’דם יישפך פה’. גם אני צעקתי ובשטחים האלה, שמדרום לשיכון הותיקים ועד למשטרת תל-מונד, נשארתי אני ונקבעו כללים והסכמים.
הבעיה היתה מים. בכר הציע שנרכוש מגרש בקצה החלקות של אבן-יהודה, מגרש הגובל עם קרקעות אלה. מהנדס הבארות שלנו, כץ, אמר לנו היכן לקדוח. לפי המפות הגיאולוגיות עבר במקום נהר תת-קרקעי. קדחנו ובשאיבת הנסיון הראשונה מצאנו שהבאר שופעת כ-400 קוב מים בשעה! - הטובה בבארות אבן-יהודה.
העסקתי כמאה עד למאה וחמישים פועלים ליום בגינות הירק. היו אלה עולים מכל קצות העולם שדיברו אידיש וערבית, רומנית ותורכית, ועם כל זה היינו צריכים להסתדר. העבודה היתה קשה והם לא היו רגילים לה. הם היו מסכנים ואני הייתי עוד יותר מסכן מהם.
לאחר כל המריבות שהיו לנו כאן על האדמה, באו אנשים מהמוסדות ולאחר דיונים ושיקולים פסקו: עוד מושב. וכך, כקילומטר אחד מאיתנו, נוסד ב-1946, על שטח של 2,800 דונם, מושב החיילים המשוחררים בני-דרור.
חיברתי את האדמה ממערב לכביש והרכבתי את האינסטלציה עד לשטחי המשטרה. הבאר שפעה. פתחתי כשלוש מאות וחמישים ממטרות בבת-אחת וזה היה דבר מקסים לראות את זה”.

”איך הגעתי לגידול ירקות?” - השיב יצחק אייזנשטיין - ”כשגמרנו לעבוד כקבוצת הבנייה, חזרנו לעבוד בפרדסים. עבדתי אצל בעלי פרדות בחריש. ’בעל הבית’ חרש בבהמה אחת ואני בשניה. ב-1940, בגלל המלחמה, נפסקו עבודות אלה. הערבים שבתו ולא הביאו ירקות לערים כתל-אביב. הכינו תוכנית שיהודים יתחילו לגדל ירקות. בכר סידר הלוואה לצינורות השקאה. הסכמתי לקבל הלוואה של 50 לירות וסידרנו צינורות להשקאה ולאו דוקא על אדמה שלי. התחלתי עם חלקה קטנה של 5 דונם, המשכתי 10 דונם, 15, 20... יוסף סמולר כבר היה אז, וממנו למדתי לגדל ירקות. הייתי חקלאי והצלחתי. 15 שנה גידלתי ירקות עד שעברנו לגידול עופות”.

 

 

 

 

 

 

 

 

פרחים

סיפר שלומי בן-ארצי : ”לאחר מלחמת העולם החלו לגדל בארץ בצלים של גלדיולות ליצוא להולנד. הדבר נשמע תמוה, אבל היתה סיבה טובה לכך: הגלדיולה (’סיפן’ בעברית, בשל הגבול דמוי הסייף שממנו מניצים פרחיו) מצמיחה סביב הפקעת בצלצלים קטנים הקרויים ’ברוט’. את הברוט זורעים באביב והוא הופך להיות בצלון גדול יותר, מעין פקעת, זו עדיין איננה מצמיחה פרחים. יש שוב לזרוע ורק ה’גלגול’ השלישי מצמיח פרחים. תהליך זה לוקח בהולנד שנתיים ולעיתים אף יותר. יתרוננו הוא שבארץ אפשר לעבור תוך שנה את כל השלבים. היצוא היה דרך חברה חיפאית בשם ’אגרריה’. גידוליה היו ביוקנעם ושם נמצאה המומחית לגידול גלדיולות. הסיפן הוא צמח ממשפחת האירוסיים, פרחיו גדולים ולו זנים רבים בגוונים רבים. בארץ אנו מכירים את הסיפנים הגדלים פרא בשדות התבואה. ולעניינינו, לובצקי שלנו גידל פרחים שונים וביניהם גם גלדיולות. מנהל ’אגרריה’ שמע על סמולר ועלי והתקשר איתנו לגדל את הפקעות כשהוא מספק לנו את הברוט.
לובצקי בשותפות עם ד”ר ברוך עיבדו 5 דונמים ואנחנו - 30 ו-40! ההצלחה בגידול היתה בלתי רגילה. הגענו לשלב האחרון בגידול. הפקעות היו כמעט בשלות לעשיית פרחים. ככל שגדולה הפקעת - גדולים הפרחים. ואיזה מראה מרהיב ונהדר זה היה, היו סיפנים שהגיעו לגובה של מטר וחצי! ואז, פרצה מלחמת השיחרור. בחורים הלכו לקרב והובלנו את טובי הבנים לבתי הקברות. מי בכלל הסתכל על פרחים באותם ימים. כל השטח הנפלא הזה קמל ויבש. השטחים, שהיו שטחי קרן קיימת, חולקו למגרשים. היום - שיכון ותיקים.

 

 

בוטנים

סיפר שלומי בן-ארצי: ”כבן הר-טוב, ידע אבי היטב ערבית. היו לו ידידים רבים מבין הערבים. היינו רוכבים על סוסותינו ומבקרים את השייכים ושאר הנכבדים. פעם, זה היה לאחר המאורעות ולפני המלחמה, כשיצאנו מהמאהל שלהם אמר לי אבי: ’תראה שלומי, הם מגדלים בוטנים בלי השקאה. בוא ננסה גם אנחנו’. הם גידלו בוטנים באדמת הביצה שיש בה רקבובית מרובה והבוטנים גדלו יפה. זרענו 8 דונמים בוטנים בסוף החורף, כמעט בתחילת האביב, כדי לנצל את הרטיבות. הזריעה, שהיתה בחלקה מול בית-הקברות, נבטה היטב. הצמחים גדלו והיו יפים מאוד.
הבוטן, או בשמו העברי המדוייק ’אגוז-אדמה’, הוא צמח ממשפחת הקטניות שתרמיליו מבשילים באדמה. כדי להוציאם מהאדמה השתמשנו בקלשון חפירה. מתחחים את האדמה, תולשים את השיח, נותנים לו להתייבש קצת ואחר-כך תולשים את הבוטנים. אך מה התברר? כבאימרה הערבית: ’לא תגול פול, חטה חטט פל-עד’ול” - כלומר: ’אל תאמר פולים כד שלא שמת בשקים’. התרמילים היו ריקים ורק לעיתים היה צד אחד מלא.
היו בסביבה קמפים (מחנות) של הצבא הבריטי. הגדול שבהם היה במקום שכיום שכונת מכבי. בערבים היה הנוער של אבן-יהודה הולך לשם לראות סרטים. החבר’ה היו באים עם שקיות גדולות של בוטנים, מפצחים וצוחקים, כי הם היו ריקים. אי-אפשר היה למכור את הבוטנים האלה וכך גמרנו את ה’יבול’ הזה. לא נואשנו. לאחר שנה זרענו שוב בוטנים, דונם אחד בלבד, אבל בהשקאה. התוצאה היתה מדהימה - יבול עצום!”.

 

 

חקלאות מודרנית באבן יהודה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

1986