Finden
 

מים בשרון

לפני ההתישבות היהודית כמעט לא היו בארות בשרון. מי התהום זרמו לים בזרימה תת-קרקעית על פני מפלס הקרקע הבלתי חדיר. מי הנחלים זרמו לים ומפלס מי התהום היה גבוה. הידע והטכנולוגיה של חפירת בארות וברכות אגירה הגיעו לארץ על ידי הטמפלרים, מתיישבי שרונה אשר בתל-אביב. הם שהקימו מערכות השקיה מודרניות ונטעו פרדסים מצליחים. בעקבותיהם באו ערביי יפו, שהקנו לתפוזי השמוטי מארץ ישראל את השם JAFFA.


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בעית מי שתיה בימים הראשונים

ישראל אפשטיין: ”למחרת בואנו כבר עמדה בפנינו בעיית המים עבורנו, לשתייה, להכנת תה או קפה ולרחצה. חיפשנו בשטח עד שמצאנו ערבי עם חמור. סגל, שידע ערבית, ניהל איתו משא ומתן להבאת מים מבאר בפרדס של חנון אפנדי, מהלך כ-4 ק”מ מאיתנו. את המים היה מביא לנו יום-יום בארבעה פחים שהיו לנו באוטו. היו אלה פחי בנזין, שכן אז, מכרו את הדלק בפחים. את פתחי הפחים היה מוביל המים שלנו סותם בחופן חלפה”. 
”פעם” - סיפר זלמן שפוטהיים - ”נעורה בי סקרנות לדעת מה מקורם של המים שאותם שתינו. הלכתי אחר שואב המים הערבי שלנו, עד שהגענו לוואדי פאליק. מתחת אחד השיחים, בלב הביצה, נבע מעיין קטן. הערבי פירק את הפחים הריקים מגב החמור, פסע ברגליים יחפות אל תוך המבוע, ובידיו הדף את המים אל פי הפחים. לאחר שמילאם סתם אותם בחילפה. ממים אלה שתינו, בישלנו, התרחצנו וכיבסנו את בגדינו”.
”יום חמסין אחד” - חזר אפשטיין וסיפר - ”שרב ורוח מזרחית קשה, והערבי עם המים איננו. למחרת, נשארנו רק עם מים לקפה של בוקר, עובדים ומתייבשים והערבי איננו. כמנהל העבודה אני אומר: ’רבותי, נעלה למעלה נראה מה לעשות. לעבוד בחמסין, ביובש, אי אפשר’. סגל החרוץ שלא היה גיבור גדול, אמר: ’אתם תעלו, אני נשאר לנוח פה’. החלטתי לעלות לבד למעלה ולשאול את השומרים אם נשאר להם קצת מים. סיפרו לי השומרים: ’לפני כמה ימים בא טרקטוריסט מחדרה והתחיל לעבוד בעשיית גדר. הוא עבד עם עומאר, השומר הערבי. היה לנו פה חצי פח מים והוא נעלם... צריך לחפש אצל הטרקטוריסט’. ואומנם חצי פח המים נמצא מתחת למיטתו. לקחתי את הפח והתחלתי לרוץ בשמחה לקידוח.
אני יוצא ולקראתי נוסע הטרקטוריסט וצועק: ’לקחת ממני את המים?! אצלי הטרקטור רותח!’ אמרתי לו: ’אצלך טרקטור רותח ואצלי אנשים צמאים. אתה יכול להעמיד את הטרקטור’. והוא ענה לי: ’לא באתי הנה בשביל לעמוד! תן את המים!’ ירד מהטרקטור ורצה לקחת את הפח בכוח. ’שמע ידידי - אמרתי לו - אנחנו אומנם במדבר אבל אנחנו בני תרבות ולא נריב על קצת מים. אצלי בבאר נמצא סגל, הוא כל-כך נחלש שאיננו מסוגל לעלות...’
השומר שראה את המחזה, לקח את הרובה שלו ואמר לטרקטוריסט: ’אם אתה לוקח את המים אני נותן בך כדור’.
בא הערבי מוביל המים ומספר שהחמור ברח לו ולכן הוא לא יכול היה להביא את המים. ערבי זה היה מביא לנו מנתניה את האוכל”.

 

 

סיפרה רחל גרינברג

”בתחילה היה נחמן אדסמן רוכב יום-יום לנתניה, להביא מי שתייה ושק מלא לחם. קיבלתי דלי מים ליום. במים האלה בישלתי לאדסמן, לשמש ולנו, ורחצתי את ראובן, שהיה בן שישה שבועות כשהגענו למקום.
כשהחליטו לקדוח ולבנות את הבאר, אספנו מכל אחד לירות ספורות. קיבלנו חבית ברזל וכמה כדים, ועם זה היינו צריכים לחכות עד חלוקת המים. יום אחד בא ערבי עם עדר פרות והם ניגשו לחבית. הפרות שתו ואחר-כך הערבי התפשט ונכנס לחבית להתרחץ. לקחתי בידי דקר ובנס לא שברתי לו את הראש ואת הכתפיים. מהצעקות באו בחורים שעבדו בטוריות בסביבה. הוציאו אותו מהחבית, שמו אותו על חמור והוציאו אותו מהמושבה. ולי אמרו: ’עזבי את הצריף! הערבים עוד יבואו לנקום בך’. ’לאן אלך?’ - שאלתי - ’לצריף הגדול?’ נשארתי בצריף למרות הכל.

 

 

 

 

באר ראשונה

סיפר שפוטהיים : ”רק עם חפירת הבאר (מול ביתם של אסתר ושלמה אודלסמן), מצאנו מים טהורים.למרבה השמחה החליט מרדכי שלגי להתרחץ הראשון. ערום כביום היוולדו טבל במי הבאר, במעמד החגיגי, והשתכשך בהם כתינוק”.


 

 

 


גמלים מובילים צינורות

קידוח בארות

הבאר הראשונה באבן-יהודה לא היתה של מתיישביה אלא באר של הנוטע. (מיקומה: בפינת רחוב השרון עם רחוב הגולן). לאחר השלמתה נבנה בית מגורים מעליה. בשלב ראשון גרה בו משפחת בוקששתר, עד השלמת ביתה. אחר כך התגוררה בבית משפחתו של משגיח הפרדסים.
אשר למתיישבים: לפי התוכנית נקבעו שלוש בארות לשטח המושבה החדשה - אחת מיד ושתים יותר מאוחר. כמו כן הוחלט לבנות בריכת אגירה שתשמש הן את הבתים והן את השטחים החקלאיים. 
לבאר הראשונה לא היה מזל: לפי הנוהג בימים ההם נחפרה שוחה עד עומק של 10-15 מטר ואחריו צינור עד לגובה המים - 50-60 מטרים נוספים. אחרי שהגיעו אל המים בבאר הראשונה והותקנה המשאבה העלו המים חול רב ואז התמוטטו הקירות והבאר קרסה.
המומחים קבעו כי מעומק היו כנראה מחילות ריקות שהתמוטטו עם השאיבה. המתיישבים נאלצו להתחבר לבאר המים של תל-צור למי שתיה ולהמתין.
בגלל התמוטטות הבאר נוצר עיכוב, הנטיעות נדחו עד לקידוח באר שניה במקום אחר - שם כבר נעשה הקידוח באמצעות מנוע ודיפון בלבנים עם ההתקדמות.
ביוני 1936 מציע מרקוס דופין להלוות לאגודה 1000 לא”י (סכום עצום) לקדיחת באר חדשה, מאחר ועול התשלומים עבור מים לתל-צור ו”הנוטע” כבד.
בנובמבר 1936 יש סוף סוף קידוח מוצלח ושופע - הלוא היא ”באר א’ ” של ”החקלאי”, ששמה הנכון היה צריך להיות באר ב’.


 

 

באר חדשה

בפרטי-כל מיום 27.6.1936: ”בכר פותח ומודיע שדופין מסכים להלוות לנו סכום של 1,000-1,200 לא”י למטרת קדיחת באר במושבה. דופין דרש בטחונות טובים. לדעתו צריך להזמין מהנדס שיסדר תוכנית איפה לקדוח את הבאר ואיך. קדיחת הבאר הזו הכרחית היות ובמושבה יש לנו צרות בנוגע להספקת המים. כמו”כ קניית המים מתל-צור עולה לנו בדמים מרובים. מחליטים: אם אפשר יהיה לקבל הלוואה מדופין בתנאים נוחים אזי לגשת לקדיחת באר”.

 

 

טובה אמיתי-פבין מספרת על המים בתל-צור

את הבאר חפרו עוד בימים הראשונים, אבל לא היו צינורות לשום מקום. היה צינור עבה ושם ’החבר’ה’ עשו בור. נכנסו לתוכו והתרחצו. את הכלים הייתי מוציאה בסלים על-יד הבור ושוטפת אותם. מכיוון שהייתי בחורה יחידה במקום, היתה לי בעיה איך להתרחץ. הקימונו - ’מקלחת’ על-יד הצריף, לשם הבאנו כמה דליי מים וכך אני התרחצתי. בסוף 1933 הגיעו אלינו המים הזורמים.


הערה: בגלל התמוטטות הבאר הראשונה היו בתל-צור מים לפני אבן יהודה, וכך גם לגבי כפר-צור.


 


 

 

 

 

 

 

אפשטיין מספר על חפירת בארות

”העמסנו ויצאנו לדרך השכם בבוקר, הכביש נגמר בכפר מל”ל. ידענו שאנחנו צריכים לנסוע לכיוון צפון. הנהג, שהיה נתנייתי,ידע בערך את הכיוון. הדרך ללא דרך, שבילי גמלים וואדיות שהיינו צריכים להסתובב סביבם. פה ושם היו מקשאות וצריך היה לעקוף אותן. כשהגענו לשטח, שהיה עוד חסר שם, היה כבר ערב. הצריף, שהורכב מחדש על-ידי נגרים מנתניה, היה בחציו גמור. שני שומרים ערביים על סוסיהם שומרים במקום. ועוד היה שם... זבובים! ערימות של זבובים, בכל ימי חיי לא ראיתי כל-כך הרבה זבובים. 
למחרת בבוקר הסתדרנו, הורדנו את הכלים והתחלנו בעבודה. 
קידוח הבארות נעשה בדרך שונה מאשר היום. היו בונים באר עגולה מבלוקים עד לפני המים. היו מקומות שהגיעו ל-20 מטר והיו ל-25 ול-30 מטר. מעומק זה היו מתחילים לקדוח עד שמוצאים את המים.
קדחנו וקדחנו ומים לא היו. העבודה נעשתה בידיים. קוטר הקידוח מ-8 עד ל-10 מטר. הבנייה כלפי מטה.חופרים מניחים בלוקים ובמרכז צינור. סולמות עלייה וירידה באורך 4 מטר כ”א. בפי הבאר תלת-רגל עליו בלוק (גלגלת) להרמה והורדה של הסולמות, הצינורות והמקדחה, שקראו לה ’שפטה’. באדמת החמרה קדחנו 3 עד 4 מטר ביום וכשנתקלנו בסלע השתמשנו בשטנגה עם איזמל של מאות קילוגרמים, שהיה דופק ושובר את האבן. היינו מצליחים להעמיק כחצי מטר ליום ולפעמים אף פחות”.

 

 

 

 

 


באר דונגי

מים שלנו

יצחק שנדר מספר:
”כאן היו צריכים אבא ושותפו ישראל אפשטיין להתחיל הכל מבראשית. החלה עבודת חפירת התעלות להנחת צינורות המים. לנו,הילדים, היו אלה תעלות קישור בין צריף לצריף. הן הובילו אל צריפי משפחת זילברגלד, סגל, הולנדר, הצריף הגדול, החנות... והיו סיבות טובות לרוץ אחד אל השני.
את מערכת הצינורות הראשית רישתו בצינורות ’מנסמן’ - אותם צינורות יצוקים במשיכה וללא תפר ונחשבו לעמידים ביותר בלחץ גבוה. מלאכת החיבור בין צינור לצינור לא נעשתה בשיטת ההברגה, אלא על-ידי חיבור ה’אבא’ של הצינור עם ה’אמא’ של הצינור השני. הרווח ביניהם נאטם על-ידי עופרת שהוחדרה במכות איזמל ופטיש”.
”הבאת הצינורות של 8 צול עבור קו המים הראשי לפרדסי המושבה” - סיפר יעקב תמרי -”הוטלה על זליג סוסלינסקי ועלי. רתמנו שתי עגלות ובשעה שלוש אחר חצות יצאנו ליפו. הגענו בערב וכשראינו את הצינורות הענקיים תפשנו את הראש. איך נוכל להעמיס אותם על העגלות הקטנות שלנו? ואז, צץ במוחי רעיון - פירקנו את העגלות לשניים, לקחנו את אחד הצינורות וחיברנו את כל אחד מקצוותיו אל זוג גלגלים. בצורה כזו הגדלנו את אורך העגלות והעמסנו את שאר הצינורות. בלילה, בגשם שוטף, יצאנו לדרך. הגשם ירד ללא הפוגה. החלטנו להישאר ללון אצל אחד מידידי, איכר בפתח-תקוה. עם אור ראשון המשכנו והגענו לפנות ערב עם המשא הארוך הזה למושבה,כשכולם מחכים בכיליון עיניים לאוצר היקר שהבאנו”.
”מלאכת חפירת הבאר נסתיימה” - המשיך אברהם סגל - ”רשת המים וההשקאה הלכה ונתפרשה, הגיעו עוד מתיישבים, הגיעו המדריכים והגיע זמן הנטיעה בפרדסי ’הנוטע’. בד בבד עם הנחת הצינורות החלו החברים בייבוש הביצה”.


 


 


אז

בריכת המים הראשונה

הבריכה, הנמצאת בגן יחיאל, בין הרחובות העצמאות וצבר, על חלקה 59 בגוש 8019, נבנתה בשנת 1935. קוטרה 8 מטר, גובהה 6 מטר.
היא מוכרזת אתר שימור, יחד עם באר דונגי הסמוכה. 
מאחר והיתה המבנה הגבוה במקום, נבנתה עם מעקה על גגה ובו חרכי ירי, לשעת הצורך, ושמשה גם לנקודת איתות לקדימה ותל-מונד שכנותינו -ביום ע”י הליוגרף (מכשיר איתות בקרני השמש) ובלילה ע”י פנסים.


 

 

 

 

 

 

 

מים בתל צור

רוברט בכר: ”מפעל המים בתל-צור כלל שלוש בארות. כשהתחלתי לעבוד בו החמיר מצב הפרדסנות ולבעלי הפרדסים לא היה במה לשלם. בעלי האמצעים נפרדו מתל-צור וחפרו לעצמם בארות. המפעל נשאר עם באר אחת. גם מצב הצנרת היה בכל רע. קודמי, יצחק הוניגמן, מכר חלק מצנרת הברזל והכניס במקומה צנרת בטון. בכל פעם שאירע פיצוץ צריך היה לחכות לפחות שלושה ימים עד שבטון התיקון יתייבש.
עם פרוץ קרבות במלחמת השחרור קבלתי הוראה שהברכה חייבת להיות מלאה במים גם בלילות, כי במידה ונותקף וזרם החשמל ינותק, לפחות יהיו לנו מים. לא היתה לי דרך למדוד את גובה המים והייתי נאלץ לעלות מדי ערב לברכה, לחכות עד שיתחילו המים לטפטף על ראשי ואז לרוץ ולסגור את הברזים. 
מצב המים באבן-יהודה לפני כן, היה גרוע עוד יותר. לא היה למושבה במה לשלם וסגרנו את הזרימה. אברהם סגל היה רץ אלינו ומבקש שנפתח ונזרים להם מים.
ניומקה (בנימין) קאופמן, דוד הלסטוך ואני קיבלנו לידינו מפעל כושל. עשינו את כל הנדרש להעמידו על בסיס איתן, כולל החלפת הצנרת. עד היום המפעל מתפקד יפה. יש לנו אפילו יתרות כספיות בבנק. ההסכם, שנחתם בזמנו עם יחיאל זלינגר, שריר וקיים. אנחנו מספקים מים בכל מקום שאבן-יהודה אינה יכולה לספק”.

 

 

שיר

כאן היה מדבר
והיו שמים
רחש-ים, חיף וחול.
למלוא רוחב העינים
אלפיים שנות שממה.
זמזום יתוש
קודח בדממה.
שכול.
כל שהותיר העבר
למחר.

אין דבר!
שוב עולים
עברים
מן המדבר.
קץ לנדוד!
לעבוד
לבנות
לסבול
ובזעת אפים לחם לאכול
ושוב לחיות
כאן.
בין חול ובין שמים
להכות בסלע-תהום
להוציא שוב מים.  
 כל שריר דרוך
כל לב הולם
בקצב המנוף.
קורנס בוקע
עורק
אלי תהום.
מטה, מטה,
לא ידום
עד תכנע שוב
השממה.
תחלוץ דדיה
מים
אמא אדמה.

משוך, הדק
הרם, הורד.
חת שתים
מטה, מעלה
הלאה!
אין יגע וכושל
עד הפלא
יתחולל.
הראש סחרחר?
אין דבר!
משוך, הדוף
חלץ, הנף עד הסוף!

 

 

 

 


הבריכה ברח' האילנות

המושבה גדלה - בריכות נוספות

בשנת 1947 נוספה באר ”תל-צור” - כיום בפינת הרחובות העצמאות והנרקיסים.
באר להשקית השדות והפרדסים נחפרה באזור המערבי.
ב-1951 נבנו שתי בריכות אגירה - אחת של תל-צור ואחת של אבן-יהודה, ברחוב המחתרת של היום.


 


 

 

 

 

 

 

 

 


 

באר "בורסה"

חברת ”בורסה” לגידול ושיווק ירקות מימנה חפירת באר מיוחדת לשטחים הנמוכים בדרום המושבה.הבאר נמצאת עד היום סמוך לככר הראשונה מכיוון דרום ברחוב ההדרים. מטרתה היתה להעסיק עולים בעבודה ולשווק ירקות לאוכלוסיה שגדלה בבת-אחת בשיעורים ניכרים בקום המדינה.


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 

הבריכה ברח' השומרון

את הבריכה ברחוב השומרון, בנפח 2,000 מ”ק, בנתה המועצה בשנת 1956 כדי לספק מים לשטחי ”פרדס בחסכון” בדרום המושבה.
המועצה מקבלת בקיץ 1961 הלוואה גדולה לשם כך מתוך מחשבה שגידולי הירקות ע”י חברת ”בורסה” ( ראה באר בשם זה) מתרחב ואף מספק פרנסה לעולים רבים, אך ללא בריכת אגירה גבוהה שתווסת את הלחץ ותייעל את ההשקייה לא יתקדם הנושא.


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מתוך חוברת למלאת 30 שנה למושבה, 1962

מפעל המים השייך למועצה כולל 3 בארות בתפוקה של 750 מ”ק, 3 בריכות אגירה בקיבול כללי של 3800 מ”ק. הקווים המרכזיים משתרעים לאורך 21 ק”מ. עם הקמת מיכל האגירה הנוסף (הבריכה ברח’ השומרון) וחיבורו לבאר ”בורסה” השלמנו את תוכנית ההשקאה.


 

 

 

מתוך דו"ח מבקר המדינה 1964

המועצה מספקת מים לתושבי המקום (פרט לחלק מתושבי שכונת תל-צור, המקבלים מים ממקורות פרטיים) ולהשקיית חלק מהאדמות החקלאיות שבתחומה. בתחום המועצה קיימות 14 בארות מים פרטיות המספקות מים לצרכים חקלאיים. המועצה מפעילה 3 בארות, שתפוקתן 750 מ”ק לשעה ושתי בריכות אגירה בקיבול של 3,500 מ”ק, עם רשת צינורות באורך 20 ק”מ. מספר צרכני המועצה הוא כ-800 ולכולם הותקנו מדי מים.


 

 

 

מתוך דו"ח מבקר המדינה 1969

המועצה מספקת מים ל-800 צרכנים לצריכה ביתית וחקלאית משלוש בארותיה. רשת הצינורות היא באורך של 23 ק”מ. ....בשנת 1968/69 הפיקה המועצה מבארותיה 1,934,000 מ”ק מים.


 

 

 

המים היום

ארבעים שנות חקלאות אינטנסיבית, המבוססת על השקיה ממי בארות וקידוחים הביאו לירידה בכמות, גובה המפלס ואיכות המים בשרון. כבר בשנות ה-70 החלה המלחה של בארות ברצועת החוף - ירידת מפלס מי התהום כתוצאה משאיבת יתר אפשרה למי ים לחדור לקידוחים. הבארות נסגרו. בעיה שניה: שימוש מופרז וארוך בחמרי דישון והדברה חלחל במשך השנים למי התהום וגרם לעלית כמותם במי הקידוחים. כיום נפסלו מרבית הבארות באזורנו לשתיה והותרו לחקלאות בלבד.


 

 

 

בארכיון

פרוטוקולים של ישיבות ועד אגודת ”החקלאי”