Finden
 

ענף הלול ומקומו בחיי אבן יהודה

בשנת 1958, במלאת לאבן יהודה 25, הוחלט לקיים ארוע חגיגי . לקראת הארוע הוחלט לעצב סמל למושבה. מרכיביו: לול, פרדס וגידול ירקות. באותה שנה רובם המכריע של התושבים התפרנסו מחקלאות ואלה היו הענפים הראשיים.




ימים ראשונים

בימים הראשונים, כשהתברר שקשה להשיג מוצרי מזון ובהעדר מקררים מכל סוג, התחילו עקרות הבית לגדל בחצר עופות מכל המינים, יחד עם גידול גן ירק ורכישת פרה אחת או עז - הכל לצרכי המשפחה.
כשראו ברכה בעמלן, החלו חלק מהן להקים לול של ממש למכירה. אפרוחים טפחו בתוך הבית בחורף, העופות התרוצצו חופשיים בתוך גדר כהגנה מפני הנמיות והתנים.






חוה וינקלר מספרת

גרנו בתחילה בלול וכשבנינו את הבית הלול נשאר ריק. ידידנו ד”ר כרמון אמר לי: ’חוה, את צריכה לקנות קצת עופות כדי שיהיה לך משק עזר ותהיה לך תוספת הכנסה’. חשבתי: איפה אקנה אפרוחים במדבר הזה?
היתה כאן משפחה אחת שהיה לה לול. משפחת פנינה ואברהם שמש. ושמש אמר לי: ’אני אשיג לך אפרוחים. יש לי חבר, המדריך של רמות השבים, שהקים שם את משק הלול. תסעי אליו והוא יתן לך אפרוחים.
נסעתי ונכנסתי למשרדו. ישבה שם מזכירה ואמרתי לה: ’שמש שלח אותי והבטיח לי פרגיות’. ואז היא שאלה אותי: ’מתי הגעת ארצה?’ חשבה כנראה שאתמול הגעתי. אמרתי: ’לפני 8 שנים’. אז היא פקחה את העיניים ואמרה: ’לא יתכן! את חושבת שגם הנשים שלנו תיראנה טוב כמוך אחרי 8 שנים?’
שילמתי עבור 60 אפרוחים ובאתי עם וינקלר לקחת אותן. כשראיתי מה שקיבלתי - הם לא היו בדיוק אפרוחים עליהם חלמתי! אמר לי המומחה: ’אל תדאגי, האפרוחים האלה יתפתחו ויהיו לך הרבה ביצים’. הם שמו אותם בקרטון והביאו אותנו לכביש הראשי. צבי שנהבי הגיע עם האוטובוס, העלינו אותם על הגג וכך הבאנו אותם הביתה. טיפלתי בהם כמו בתינוקות. גידרנו ליד הלול שטח לחצר כדי שיוכלו להתפתח והיתה לנו הצלחה. כשהיו המאורעות, הערבים לא הביאו ביצים ולנו כבר היו.


"ברודר"

אקר, קליין ואנוכי החלטנו לקנות אפרוחים ולגדל אותם עם ברודרים - אותם תנורי חימום המשמשים תחליף לדוגרת. החלטנו לקנות בגבעת-ברנר, שם היתה מומחית גדולה לגידול עופות - חסיה רבינוביץ. הוזמנו אליה ובדרכים לא דרכים של אז נסענו מאשה קליין, דב ואני. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה בחיים שלי שלנתי בקיבוץ. בערב הגישו את הסירים עם המרק ושאר הדברים ואני אכלתי רק לחם. בלילה היינו מוכרחים ללון שם. אז השכיבו את מאשה ואותי עם בחור אחד ואת אקר עם שתי בחורות... כל הלילה צחקנו. זה היה משהו בשבילנו. התפוצצנו מצחוק. הרי יכלו לעשות את ההיפך. אבל זו היתה הרפורמה שלהם... בבוקר הלכנו לבחור את האפרוחים.

טלטלנו את האפרוחים שעות ארוכות בדרכים הקשות והרבה מהם מתו. היינו צריכים איזשהו מדריך. ד”ר כרמון הביא ספר לגידול עופות של נתן פיאט, המומחה ללול ולמכוורת. האידיאליסטים האלה, פיאט, כרמון ועוד שני אגרונומים עלו ארצה מאמריקה. פיאט, שהיה גם מחנך, היה למנהל בית-ספר ’כדורי’.
ת הביצים לא מכרנו ל’תנובה’. מכרנו ל’גולן’ - ארגון המשקים הפרטיים, שהיה לפני ’טנא’.
”המדריכים עבדו רק בקיבוצים ובמושבים. ’המעמד הבינוני’ לא קיבל מדריכים כאלה ואנחנו, היינו המושבה היחידה שקיבלה מדריך מתחנת הנסיונות וללא תשלום. עם המדריך הזה פיתחנו את ענף הלול באבן-יהודה. ”אחר-כך באו ד”ר פינס וגפנר, מתיישבי מגדיאל, והוחלט שנקים ארגון של כל המושבות הפרטיות ונקבל הדרכה וכל מה שצריך. וכך נוסדה ’אגרא’”.


 

 

הלול של משפחת שמש

תקופת המאורעות

מאורעות 36-39 הביאו להפסקה מוחלטת של קנית תוצרת טריה מערבים ברחבי הארץ- וכמובן גם אצלנו- ולגידול הביקוש למוצרים כמו ביצים ובשר עוף מהמגזר היהודי. יחד עם ענף הלול התפתח במהרה באבן- יהודה גם ענף הירקות (מידע במדור ”ענפי חקלאות אחרים”) והרפת. במקום עופות בחצר החלו להקים לולים מאולתרים מקרשים ורשתות. את הזבל העבירו לחלקות הירקות.

 


 

 

 

 

 


גרטש מספר

”קניתי אפרוחים אצל מיכה כהן והתחלתי לפתח את ענף הלול. מדי פעם היה מגיע מדריך שנתן הוראות טיפול. להגברת ההטלה צריך היה להאריך את היום של המטילות. עדיין לא היה חשמל ומנורות הנפט לא היו יעילות. ואכן, כשהכנסנו את החשמל ניכרו גם התוצאות. החיילים הפולנים מצבא אנדרוס, שחנו אז בארץ, היו מתלוצצים ואומרים: ’היהודים מרמים אפילו את התרנגולות ועושים מהלילה שלהן יום’. 
בכל יום היינו צריכים לנקות את השקתות, להוציא את הלשלשת ולהכין את ערימת הזבל. כדי להשתחרר מאלפי הזבובים, עשיתי סידור מיוחד עם ג’ורה (בור) ופילטר לסינון.
המים זרמו ישר לאדמה, לא היו שלוליות ולא היו זבובים. כשעברנו לשיטת הסוללות היה לעופות נוח יותר וגם פחות ביצים נשברו. בימי החמסינים הכבדים היינו מעמידים ממטרות על גגות הלולים,כדי שהם יצטננו והתרנגולות לא ימותו.
הלול שלי זכה בכבוד גדול. עם הכנסת ספר התורה הראשון לבית-הכנסת שלנו, הוזמן רבה הראשי של עדת האשכנזים, הרב הרצוג, להיות נוכח ולברך. הוא לן פה ובבוקר, כשעבדתי בלול, באו הרב הרצוג עם אדון בכר שאמר לי: ’רציתי להראות לכבוד הרב לול באבן-יהודה ולכן באתי אליך. הלול שלך קרוב לבית-הכנסת והוא נקי ומסודר’. הרב שאל אותי כמה שאלות ענייניות ובסוף בירך אותי ואיחל לי הצלחה. על-אף שאינני אדם אדוק, התרגשתי מאוד מהביקור ובפרט מברכתו”.

 

 

 

 

מכשיר לקיצוץ עשב לעופות - במוזיאון

ישראל אפשטיין מספר

”רעיון הלול במושבה החל אצל יהודה בכר, כבר מראשית ימי המלחמה העולמית. הוא אמר: ’יהיו עזים - יהיה חלב; יהיו לולים - יהיו ביצים ובשר’. מעופות אחדים לבית הגיעו ל-300-200 עופות. טיפול במספר כזה כבר הצריך יום עבודה שלם. המדריך ברגמן שנשלח אלינו נתן את נשמתו לענף. ביום היה עובר מלול ללול ובערבים היה מלמד אותנו, כמו שמלמדים תינוקות של בית רבן. ישבנו ולמדנו עם עטים וניירות, למרות שהיו כבר לולנים ששיווקו 360 ביצים פעמיים בשבוע.
התרנגולת, שהפכה להיות מכונה להטלת ביצים, מטילה 6-5 ביצים לשבוע, כאשר היא מקבלת את התערובת המתאימה, המורכבת מתוכניות הזנה לכל שלב בחייה: אפרוח, פרגית, קדם הטלה ומטילה לשלביה השונים. מהדורה של התרנגולת הערבית - לתערובות קמח, חיטה ושעורה, קמח דגים, שמן דגים וצדפים גרוסים... וכשלא היתה, בגלל המלחמה, אספקת שמן דגים גידלנו אספסת, קצרנו וקיצצנו במקצצת-יד. היו מדריכים שיעצו לנו להגיש בבקרים את התערובת כדייסה חמה ובערב תערובת גרעינים.
ההתפתחות היתה גדולה הודות לנשותינו החרוצות, שראו בלול את הענף שלהן, והודות לאגודת האספקה שלנו ’אגרא’.
”היה לי במושבה חבר” - צחק אליעזר שיף - ”בזמן מלחמת העולם, כשרבים הקימו לולים, התחשק גם לו לעשות לול קטן. מישהו רימה אותו, או חמד לצון, ומכר לו פרגים במקום פרגיות, אלה בגרו וחברי, שלא הבחין בין כרבולת לכרבולת, היה הולך יום-יום לבדוק אם הטילו ביצים. הוא הסתובב ורטן: ’אינני מבין, למה אין לי ביצים?’ שאלנו אותו: ’מה אתה נותן להן לאכול? אתה צריך לתת עוגות, שישמינו!’. פעם, יחיאל קרניאלי לקח שתי ביצים והכניס אותן ללול הזה... בבוקר כבר שמענו אותו צועק: ’יש כבר ביצים! יש כבר ביצים!’ כל-כך צחקנו, עד שבכל פעם שמישהו אמר ’ביצים’ היינו מתפוצצים”.

 

 

מחסן המזון לעופות

ייסוד "אגרא"

בהתאם להחלטת הקונגרס הציוני ה-20, הוקם בסוכנות היהודית ב-1938 ”המדור להתיישבות המעמד הבינוני”. בראש המדור עמד ד”ר לודוויג פינר, שיזם ופיקח על התיישבות זו, אשר מנתה כ-40 כפרים ומוסדות ייצור כ”אגרא”, ושיווק כ”טנא” שבין מייסדיו היה יהודה בכר שהיה מנהלו הראשון.
”אגרא” אבן-יהודה בע”מ נוסדה ב-1940, כ-8 שנים לאחר יסוד המושבה ועם ראשית התפתחות משק החצר, שבו חלקן של הנשים היה רב מזה של הגברים. 39 חברים נרשמו ב”אגרא”, עם הון עצמי של 900 לא”י והלוואות בסכום של 3,500 לא”י. בלולים היו כבר 5,000 תרנגולות מטילות ומחזור של 12,000 אפרוחים. ברפתות היו בסך-הכל 20 פרות מגזע מעורב - דמשקאיות והולנדיות - וכ-30 עזים לבנות, שמקורן מאיזור זנן שבשוויץ וכונו בפי רבים ”הפרה של המשק הזעיר”.
מחזור ”אגרא” באספקת המספוא בשנה הראשונה, עלה על 300 טון ובערך כספי של 8,300 לא”י. שווקו כמליון ביצים בסכום כולל של 7,500 לא”י וכ-15 טון בשר-עוף בשווי של 3,700 לא”י. חלב הפרות והעזים נמכר במקום לתצרוכת עצמית.
ההתפתחות היתה מהירה ובשנת 1957 הוכפל מספר החברים ב”אגרא” והיה ל-81, עם הון של 261,000 לא”י ונכסי דלא-ניידי, כקרקע ומבנים, בסך של כ-250,000 לא”י. בלולים קירקרו בשנה זו כ-80,000 מטילות וכ-350 אלף אפרוחים במחזור. האספקה ללולים ולרפתות הוכפלה ועלה ל-6,000 טון, שערכן עלה ל-1,324,000 לא”י. אבן-יהודה שיווקה 11 מליון ביצים ולמעלה מ-100 טון בשר עופות מפוטמים, בנוסף לתצרוכת המקומית של האוכלוסיה שהלכה וגדלה. הערך הכללי של תוצרת ”אגרא” הגיע בשנה זו לכמליון לא”י.
ברשות האגודה כבר היו מחסנים מסודרים, אסמים בעלי סידורים עדכניים להכנת התערובת, חדר קירור ומחסן כלי-עבודה, חומרי-הדברה וצרכים לרפואת הלולים.
”אגרא” שימשה, בתקופה זו, רק את מחצית בעלי הלולים במושבה. המחצית האחרת המשיכה בעצמאותה המוחלטת באספקה ובשיווק.
”כשייסדנו את ’אגרא’” - המשיכה חוה וינקלר לספר - ”אמרו ד”ר פינס וגפנר שצריכים לבחור ועד. היות והייתי מומחית לגידול עופות, אמר לי בכר: ’חוה, את תיכנסי לוועד’. מוניק לא אהב את העופות, הוא אהב את העצים, את הפרדס, וברצון וויתר לי. היתה אשה אחת שאמרה: ’מה זאת אומרת שאת תהיי בוועד? מה זאת אומרת שלא גבר יהיה בוועד?”.

 

 

שנות החמישים

התנופה הגדולה בענף הלול חלה עם העליה הגדולה בראשית שנות החמישים ובנית שיכוני עולים.הסיבה לעלית הביקוש לבשר עוף וביצים נוסף לגידול במספר התושבים היתה מאמץ ממשלתי להקטין את היבוא בדולרים יקרים שהמשק לא יכול היה לשאת והרצון לצמצם את צריכת בשר בקר מיובא .
ההסתדרות, שרבים מאד מהעולים היו חבריה, עודדה ע”י הלוואות נוחות הקמת משקי עזר לשכירים, בפרט לולים, ענף שניתן להקים בעבודת עקרת הבית בסיוע הפועל לפני ואחרי יום העבודה ואפילו הילדים.
אגודת ”אגרא” היתה בעיקרה ארגון בעלי המשקים הותיקים, שעברו מפרדסנות בלבד לענפים נוספים כמו הלול. אגרא הקימה מדגרת אפרוחים ומכון תערובת, מחסן למיון ביצים ושיווק ל”טנא”. 
האגודה הצרכנית השיתופית היתה מקבילתה ה”פועלית” שסיפקה חומרי גלם (בעיקר מזון לעופות) ושיווקה את התוצרת במאורגן דרך ”תנובה”.
על שתיהן תוכלו לקרוא במדור ”מוסדות”.


לול משפחת שכטר

לול משפחת לוביש

סיפור על לול בשנות החמישים- משפחת ליפסקי

 

 


 

 

 

 

 

 

 

 

 


 


משה מורגנשטרן שלנו הכין קריקטורה

אנקדוטה

בשנת 1956 התפרסם בעיתונים שביצה בלולו של ארנולד כהן מאבן יהודה היתה הגדולה ביותר אי פעם. הסיפור גרר פיליטון של לא פחות ולא יותר דן בן-אמוץ, שכתב כך :
ברכות מקרב לב ונשיקה במצח לארנולד כהן ממושב אבן יהודה שאחת מתרנגולותיו שברה את השיא הארצי והטילה ביצה במשקל 190 גראם. אח, כמה הוקל לנו ששברה את השיא ולא את הביצה...


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מערכת מיון ביצים אוטומטיות

מתוך חוברת ליובל ה25 של המושבה, אפריל 1958

אגרא אבןיהודה בע”מ נוסדה בשנת 1940 עם ראשית התפתחות משק החצר...מספר החברים שנרשמו בשעת יסודה הגיע ל-39, עם הון של 900 לא”י ועם הלוואות בסך3500 לא”י. הטינוונטר החי של חבריה כלל 5000 תרנגולות מטילות עם 12 אלף אפרוחים במחזור...אגרא שווקה כמיליון ביצים בשנה...בשנת תשי”ז (1957) הגיע מספר החברים באגרא ל81...מספר העופות של חברי האגודה היה בשנה זו 80 אלף מטילות עם 350 אלף אפרוחים במחזור.....שווקו למעלה מ11 מיליון ביצים.

 

 


 

 

 

 

 

משה מורגנשטרן אייר

עדינה, מכיתה ח’ כתבה חיבור ל”הד התלמיד”

”דגירה חדשה... ישבתי בשעות אחר הצהריים, באחד מימי החמסין והכינותי את שיעורי. החום העיק עלי ונוסף לזה הרגיזני קירקור התרנגולות שניתק מפעם לפעם את חוט מחשבתי. החלטתי לצאת לשאוף קצת אויר, ולחזור אל שיעורי. אך עזבתי את פתח ביתי, שמעתי ציוץ עליז. רצתי לחצר, וביקשתי לדעת מהיכן בא הקול; לבסוף הגעתי ללול החדש שקבענו אך אתמול ובתוכו - ראה פלא! כדורי זהב מצייצים בקול עליז. היו אלה אפרוחים קטנים וחמודים שאך אתמול יצאו מן הביצים והיום הם כבר רצים ומפזזים, מפיצים חום וטוהר על כל סביבתם. רציתי לראות אם חסר להם אוכל חלילה, אך אמי דאגה להם ואבוסי האוכל מלאים היו.
כשהתכופפתי להסתכל באבוס התפלאו כנראה עלי ולבדקני באו. אחד עלה וטיפס על גבי, אחד עמד על חוד נעלי, והשלישי, האמיץ שבכולם, עלה והגיע אף לראשי. הוא השיק בכנפיו הזעירות כמודיע על נצחונו, אך התרוממתי והגיבור נפל לתוך המים, חבריו האפרוחים התרוצצו סביב והריעו למשובתו. עמדתי לרגע בצד, לראות מה יעשה אותו אפרוח במים והנה עלה באוזני שוב קירקור התרנגולת. נזכרתי: הרי אך לפני כמה חודשים כה שמחתי בבואם וצהלתי לקראתם, והנה עתה מה רחקתי מהם... נטלתי לידי את האפרוח, הסתכלתי בו ושאלתי את עצמי, האם האפרוח הזה יהיה גם הוא תרנגולת גדולה, מגושמת, שנוצותיה נושרות ממנה אחת אחת? והתשובה היתה: זוהי דרך הטבע וגלגל חוזר בחיים מביצה לאפרוח ומאפרוח לתרנגולת ואחר, שוב ביצה ואפרוח...”.

 

 


 

 

משרדי אגרא והמחסן הנטושים

וכיום?

בשנות השמונים, עם הפיכתה של המושבה לפרבר שינה יוקרתי, החלו המשתכנים החדשים להתלונן על צחנת הלולים, הזבובים וכד’. גם בני החקלאים ותרו בהדרגה על הלול. נוצרו רכישות של מיכסות יצור ונותרו רק לולים גדולים, חלקם ממוכנים לבקרה אוטומטית.
לול בכל חצר כבר לא תמצאו. שני מפעלי יצור מזון ללול נעלמו - במקום זה של הצרכניה שוכן היום קניון, במקום זה של אגרא שוכנות וילות. בנין אגרא הישן בצומת רח’ הנוטע/המייסדים, בו היו בית אריזה לביצים ומדגרה לאפרוחים, נמכר ובקרוב יעלם מנופנו.

 

 

 

 

 

 

 

 

הסילו של אגרא בימי זוהרו

ובחרבנו