Finden
 

רקע

במאה השנים האחרונות נעלמו מרבית שטחי הבור של השרון וחברות הצמחים שהיו בהם עם התפשטות הישובים והדרכים : צומח החוף, צומח המרזבה המערבית ( אזור אודים לדוגמא) וצומח אדמת החמרה (כמו אצלנו) .



מי שרד ומי לא שרד בעולם הצומח ומדוע

”בראשית היו החולות”. מתיישבי אבן-יהודה הגיעו לסביבה של גבעות חול-חמרה מכוסות חילפה , שוממות בקיץ ומלאות פרחי בר בחורף. באזורים הנמוכים בעלי קרקע ביצתית צמחו נרקיסים, פטל קדוש ואפילו סוף. על הגבעות צמחו פה ושם אלונים וחרובים.
משנחרשו הגבעות וניטעו הפרדסים נפגעו הגיאופיטים באופן אנוש, שכן להבי המחרשות ריסקו את אברי הריבוי שלהם.הצמחים העשבוניים המתרבים ע”י תפוצת זרעים ברוח או ע”י בעלי חיים הצליחו לשרוד וחלקם חזרו לשגשג בפרדסים , בשוליהם ובשדות הבור.
התרחבות שטחי המגורים על חשבון השדות והפרדסים מכחידה בשנים האחרונות גם את אלה , ואתם גם בעלי חיים.

 


סיפורי בראשית

סיפר אפריים אפשטיין

כל שבת היינו יוצאים לשדות. אשר ריבובסקי (רביב), רפאל (רפל) קורץ, יצחק קפלן, חיים חלפון, שמחה זלינגר ז”ל, יוסי צוקרמן ואני. בקיץ היינו הולכים לפרדסים, אבל החורף היה קודש לקטיף פרחים. טרם נשמע הצו ”אסור לקטוף”. היו איריסים והיו נרקיסים. שטח האיריסים היה בעקר במקום בו בנו את בית האבות. השטח היה כמובן חולי ומכוסה בשיחי רותם גדולים, חילפה (שחלפה מהעולם) סירה קוצנית, תורמוסים ואיריסים. הרבה איריסים. היינו קוטפים וקוטפים ובסוף נפגשים על הגבעה ששלטה על השטח. שם היינו ממיינים את הפרחים, מחלקים בינינו ולוקחים הביתה לאמא. הנרקיסים היו סיפור אחר. הם גדלו בעיקר בתוך ומסביב למטעי הבננות של קיבוץ (עכשיו מושב) בית יהושע. האדמה הייתה בוצית ודביקה, ותוך כדי קטיף הנרקיסים היינו הולכים ומתרוממים על הבוץ שנדבק לסוליות. מפעם לפעם היינו צריכים להיעצר ולבעוט קדימה בכוח רב, וכך לזרוק את הבוץ מהסוליה לטיסה באוויר, וחוזר חלילה. כמובן שגם אכלנו בננות באותו זמן, אך אף אחד לא עצר אותנו ולא מנע מאיתנו ליהנות מהפרי הזהוב. בכלל, לא נראתה נפש חיה בסביבה. רק אנחנו והטבע. לא היה שום פחד ממחבלים (מה זה?), מסוטים וחוטפים ועוד מעין אלה מרעין בישין.

 

 

 

סביונים

מתוך "חול ואלונים" של רחל מכבי

ובפיזור נפש נחו העיניים על שדות החילפה בהם סביונים מהווים כתמי זהב מזהירים, בהם מסתתר כנזירה צנועה האיריס החום-סגול ......בלא שתדע מהיכן בא, הגיעך ריח חריף ומתוק עד טשטוש החושים, ואתה מחפש את שיח הרותם אשר תשדורתו הריחנית קלטת זה עתה. והגבעה ממול עטורה עצי שיטה מכוסה בפרחיה הצהובים דמויי המימוזה, הנושרים כטיפות גשם ואשר, אבוי, חייהם כל כך קצרים על בדי העץ.............אך כיוון שבטיול שבת שבאקראי לא הרחקנו לנדוד...אז, כמובן לא ידענו על פרחים שמורים ומוגנים, ורב הצער על כך משום שעל אותם פרחים שחמדנו מאוחר להגן עכשיו.
בינות לעצי האלון המוריקים, בהירים וביישנים, עדיין לא משוחררים מן הכלימה על היותם נחשבים לצמחי ביצה, בינות לאפרוריות החילפה – נחבאים, חומים, אך תמירי קומה, הסתתרו איריסים מושלמי תבנית, הנקראים כך נדמה לי, איריס הגלבוע; היינו קוטפים אותם ומפארים בהם את חדרינו. כאשר סוף סוף הושלם הכביש, מתאמצים, נושפים ונושמים, היו מגיעים עד לשרון הצפוני ”שודדים”, נערים חרוצי כפיים, רכובים על אופניהם. קוטפים היו אגדים ענקיים של איריסים ונושאים אותם למכירה בתל-אביב העיר.( הערה: השם הנכון, כמובן, הוא אירוס הארגמן) 
באחד הימים הועברה (בצינורות הרשמיים – כלומר דרך המוכתאר) פניה של הנציב העליון סיר ארתור ווקופ, שבהיותו חובב טבע, חפץ לאסוף לגן ארמונו צמחים מכל הצומח בארץ. ביקש איפוא לשלוח לו פקעות מן האיריס ששמו יצא לתהילה.........מילאנו אחר בקשתו, שהיתה בה חביבות רבה של איש תרבות וחובב טבע.

 

 

 

 

שדה כלניות - צילם מיקי לפיד

רקוויאם לפרחי הבר 

כתבה הדסה שוורץ, ל”פנינת השרון” 1988.
בערב ט”ו בשבט, כאשר החברה להגנת הטבע הודיעה בכל כלי התקשורת על הטיולים שהיא עורכת לאזרחי המדינה כדי לצפות בפרחי הבר באתרים השונים, חשבתי בכאב ובגעגועים על גן העדן האבוד של אבן-יהודה. על אוצרות פרחי הבר שכיסו פעם את שדותינו כמרבד קסמים מרהיב ביופיו ובשלל צבעיו.
ריחמתי על ילדי המושבה הצריכים לנסוע למרחקים כדי לראות אירוסים, כלניות, או צבעונים, ונזכרתי בימי ילדותי, כאשר רגלי פילסו להם בקושי דרך בתוך הגודש והשפע של פרחי הבר, שמלאו את אדמות הבור של המושבה בחודשי החורף והאביב. באותם הימים היינו, אנו, ילדי המושבה, מרבים לשוטט בשדות, וכך למדנו להכיר את החי והצומח בסביבתנו הקרובה. רק מעטים היו הצמחים שהכרנו בשמותיהם, אבל יכולנו לזהותם לפי מראיהם, ידענו את מקומות גידולם של המינים השונים ואת מועדי פריחתם. ידענו איפה ללקט חמציץ למרק של אמא והיכן אפשר למצוא את הדרדר המצוי, שאת גבעוליו הרכים היינו קולפים וזוללים בכל פה, ומתי אפשר לאסוף את התורמוס המבשיל בתרמיליו.
לפני בוא היורה היינו יוצאים לחפש את עמודיו הגבוהים של החצב שהקדים לפרוח, ולאחר גשמי הסתיו הראשונים, היינו מקדמים בברכה את הסתוונית הורודה.
קרוב קרוב למושבה, על גבעה, שלימים כונתה בשם: ”חורשת המטווח”, שלטו בכיפה האירוסים. הם פרחו שם בהמוניהם, צפופים, ראש אל ראש, כמסדר חיילים עצום השומר על מבצרו מכל פולש. מרחוק דמתה הגבעה למצנפת קטיפה סגולה ענקית, אשר שוליה גולשים לתוך השדה הפורח.
לא רחוק משם היתה גבעה שניה, שקראנו לה ”גבעת הרקפות”. אך לא רק רקפות צמחו בה בשפע. היו שם משטחים צפופים של כלניות, ציפורניות, נוריות, תורמוס, טופח, כדן, ועוד ועוד... פולשים זה לתחומו של זה, בשלל צבעים של כל גווני האדום, הכחול, הוורוד, הצהוב והסגול. אך היפים והמרשימים מכל אותו שפע של פרחים, היו הצבעונים, שפרחו שם בחודשי שבט ואדר בהמוניהם, זקופים ועדינים כגביעי יין אדום, השקיפו על סביבם ממרום גבעוליהם כבני אצולה גאים.

 

נרקיסים - צילם מיקי לפיד

אך בכל שדות הבור הפורחים והירוקים הללו, לא היה מקום קסום ובשום כ”בקעת הנרקיסים”. היא השתרעה בערך במקום בו נמצאת כיום נמצאת תחנת הרכבת של בית-יהושע, ודרומה לעבר תל-יצחק. ובשבתות בהירות של חורף, כאשר השמים היו נקיים מענן, ושמש חורפית נעימה היתה מחממת את הארץ, היינו מרחיקים ללכת עד שם, ואז, לאחר צעידה ממושכת, היה נגלה לפנינו לפתע, ים גדול של נרקיסים. ראשיהם הלבנים, העטורים כתרי-זהב, נעים לאיטם ברוח הקלילה ומפיצים סביבם בושם כה עז, עד שהיינו צונחים שם שיכורים מהאוויר הבשום, מעייפות, מהשמש, מהיופי ומתחושת האושר שהציפה אותנו.

עברו שנים. אבן-יהודה שהיתה פעם ישוב בודד בסביבה, הוקפה שכנים וותיקים: תל-יצחק, בית-יהושע, כפר-נטר ו”הדסים”. שדות הבור נחרשו ונטעו פרדסים וחורשות, ופרחי הבר נעלמו מהנוף, וכשהייתי יוצאת לטייל בשדות עם ילדי, היינו צריכים לחפש הרבה בשולי הפרדסים והחורשות כדי לגלות כמה פרחי בר שדמו יותר לפליטי שואה המחפשים להם מקום סתר כדי לשרוד. ואף כי ”החברה להגנת הטבע” יצאה להגן על פרחי הבר מהשמדה, הרי לא נשאר להם כל סיכוי במקומותינו, שכן אף כי נאסר לקטוף פרח-מוגן לא נאסר לחרשם ולרססם. וכך נעלמו לעד פרחי הבר מנופה של אבן-יהודה ועתה כאשר אני יוצאת לטייל בשדות הבר עם נכדי, אין לי דבר להראותם. ”חורשת המטווח” הפכה לתל אשפה וגרוטאות, ”גבעת הרקפות” גולחה, ובמקומה נותר כתם צהוב ומכוער, כפצע מלא מוגלה. פסולת של ניילונים וירקות רקובים מציצים אלינו מכל עבר, וצמחי הבר השולטים עתה בשדות, הם הסירפד והחוביזה. וכך, תוך כמה עשרות שנים, באטימות לב, בחוסר מחשבה ובאדישות, הושמדה מתנת הטבע שצמחה ופרחיה פה מששת ימי בראשית.

 

 

 

סיפרה מרים בן - יעקב, 2009

זה היה יום אביבי קסום לאחר 3 יממות גשומות מאוד. בבוקר, זרחה החמה בהפתעה. שלחה את אורה והפיצה חום מלטף. מעל, קרעי עננים טבולים בכיפה תכולה. פרפרים מרחפים במעוף כלולות וכנפי חרקים בוהקים בקרני השמש. פרחי הסביונים פעורי כותרות פרוסים מסביב במשטחים צהובים טהורים. אני יורדת במדרון השיפוע מבית הספר צפונה. שכבת האדמה בשביל כבר יבשה. אני חולצת נעליים, מעמיסה על כתפי את תיק העור הצהוב דחוס הספרים והמחברות והולכת בדרך ל”שמורת הטבע”. 
השעה עדיין מוקדמת, 12 בצהריים, למדנו 4 שעות בלבד. הגעתי לפרשת דרכים, הדרך האחת נמשכת במעלה הגבעה והדרך האחרת פונה שמאלה, מקיפה את הגבעה מצידה המערבי בעיקול המתמשך מאחור בקשת רחבה. נותר לי זמן פנוי לערוך סיור בשדות. רגלי נושאות אותי אל השביל השמאלי, אל ”שמורת הטבע” שלי. רציתי לבדוק האם כבר החלו לפרוח הנוריות בסבך שבין שיחי הקידה? פרח הנורית שבה את ליבי יותר מכל שלל הפרחים המקסימים שפרחו בארץ.
”שמורת הטבע” הזו הייתה מעין תופעה מופלאה בלתי נתפסת ממוקמת במידרון הגבעה הפונה לכיוון מערב . שטח של דונם אדמת חמרה שמנונית שהסתתר לו בין החולות שבהם צמחה חילפה גבוהה וצפופה. ב”שמורה” הזו צמחו כל פרחי החורף עם רדת הגשם הראשון. שם, בצל שיחי הקידה והלוטם צמחו הפרחים. עד היום לא הצלחתי לפתור את התעלומה המופלאה והנדירה הזאת. כיצד הגיעו ל”שמורה” כל הבצלים והפקעות של האירוסים הקטנים הכחולים, של החבצלות הריחניות, של הכרכום, הרקפות והכלניות בשלל צבעים נהדרים. וכאשר הטמפרטורה עלתה, וימי האביב היו בשיאם, הופיעו ועלו פרחי הנוריות. פרחים אלה נישאו על גבעולים גבוהים, בוהקים בצבעם המיוחד שנראו כפנסים מוארים בסיפור אגדה.

 

כל ביקור וסיור שערכתי ב”שמורת הטבע” שלי היה ככניסה לעולם האגדה הצופן בתוכו אוצר גנוז מלא הפתעות. שם ב”שמורה” מצאתי נוחם, חסד ורוגע. וכך באותו יום, הגעתי ל”שמורה” כשאני מפזמת לעצמי שיר לכת, מאיצה צעדים בעוד הנעליים הכבדות מטלטלות בידי, מגיעה לפרצה חבויה בצד השביל ומפלסת דרכי מאושרת בתוך גוש צפוף של שיחי קידה בתחילת פריחתם. מתעכבת ליד הרקפות הפורחות ואיני קוטפת אותן כי חם היה באותו יום. אני רוכנת לעבר החבצלות הלבנות הנמוכות כדי לשאוף את ריחן אבל הן היו מעולפות בחום. ואז אני מבחינה בפרח הנורית בצבע כתום בהיר מיוחד. פרח קטן יפהפה, בעל עלי הכותרת סדורים בצפיפות. והנה חרק נצמד אל האבקנים הכהים והחל מכרסם בלהיטות את הפרח הנדיר בצבעו. 
איני קוטפת את הפרח, מתאפקת. ואז אני רואה עוד פרח הפעם בצבע אדום-כהה קטיפתי. דבורים רוחשות מסביב לפרחי הלוטם והקידה וחרקים מתישבים על אבקני הכלניות. הרגשת אושר מציפה אותי . כמי שנוכח כי העולם בו הוא חי, כמנהגו נוהג והכל כסדרו ובעיתו מתרחש. אני מצליחה לצאת מהסבך בלי עקיצות דבורים ובלי חבלות בכפות רגלי היחפות וחוזרת לשביל. עלי למהר לשוב הביתה.יש לשים מים בכלי הפח בלולים, וודאי כבר אזלו, וגם תערובת למלא באבוסים. אמי בקושי מצליחה להלך בבית ולטפל בעצמה. (רק שבוע ימים עבר מאז נקעה את כף רגלה). הולכת אני בשביל העפר הביתה. מימיני שיחי החילפה ומשמאלי שיחי קיקיון ושיטה.

 


גיאופיטים

צמחים בעלי איברי אגירה תת-קרקעיים, המשמשים להם מקור לצמיחה והתחדשות. מחזור החיים של הגיאופיטים כולל תקופת פעילות אשר בה הצמח ירוק - בדרך-כלל בחורף , ותקופת תרדמה שבה אין לצמח איברים על-קרקעיים.
באקלים של ארץ ישראל, בהעדר גשמים בקיץ, הגיאופיטים שורדים על ידי תרדמת קיץ זו, כשהם ניזונים ממה שנאגר מתחת פני השטח.
איבר האגירה יכול להיות בצל, פקעת או קנה-שורש.
מדוע לא שרדו הגיאופיטים בסביבתנו ?
צמח שאינו מסתמך על פיזור נרחב של זרעים להמשך הדור אלא שורד משנה שלנה ע”י התכנסות לאיבר האגירה שלו והמתנה לגשמים שיבואו- אינו שורד חריש, דחפורים וסלילה.


 



אירוס הארגמן

ממשפחת השושניים. גדל בקרקעות חול-חמרה בשרון. פורח באביב , הגבעול נושא פרח אחד בלבד. מתרבה באמצעות קנה שורש.
עד שנות השבעים עוד היה אפשר לראות בחצרות ובמגרשים ריקים את שרידי הגושים העצומים של פרחי אירוס הארגמן, שהיו כל-כך נפוצים בחולות . כל דחפור שעלה להכין בנייתו של בית חדש צמצם את שטחי המחיה שלהם עד להעלמותם המוחלטת מנופה של המושבה.

 

”אני זוכר” - הוסיף יענקלה גור - ”שבמבצע ב’צופים’ יצאנו לקטוף אירוסים, בשטח שבין אבן-יהודה לתל-יצחק. קטפנו כ-5,000 פרחים ומכרנו אותם במחיר של מיל לאירוס. את הכסף, 5 לירות א”י, תרמנו ל’קרן קייימת לישראל’. כל השטח היה מכוסה בפרחי-בר,, אירוסים, צבעונים, רקפות ומה לא? - היו באים סוחרים מתל-אביב ובעד הפרוטות היו ממלאים שקים ואנחנו עוד היינו עוזרים להם בזה”.

 

 

ביקור הנציב העליון ווקופ באבן יהודה

”ביקורו” - סיפרה מיכל, בתם של חנה ויצחק בוקששתר (צ’ייקו) - ”היה מאורע שהסעיר אותנו מאוד’. לקבלת הפנים ולארוחת הצהריים הוא הוזמן לאבן-יהודה. קטפנו לכבודו מאות אירוסים, תקענו אותם באדמה ועשינו מעין שדרה.

 

 

 

 

 

צילם מיקי לפיד 

מתוך "חול ואלונים"

בינות עצי האלון המוריקים, בהירים וביישנים... בינות לאפרוריות החילפה - נחבאים, חומים אך תמירי קומה, הסתתרו איריסים מושלמי תבנית... היינו קוטפים אותם ומפארים בהם את חדרינו. כאשר סוף-סוף הושלם הכביש... היו מגיעים עד לשרון הצפוני ”שודדים”, נערים חרוצי כפיים, רכובים על אופניהם. קוטפים היו אגדים ענקיים של איריסים ונושאים אותם למכירה בתל-אביב העיר.
באחד הימים הועברה פניה של הנציב העליון סר ארתור ווקופ, שבהיותו חובב טבע חפץ לאסוף לגן ארמונו צמחים מכל הצומח בארץ, ביקש איפו לשלוח לו פקעות מן האיריס ששמו יצא לתהילה. מלאנו אחר בקשתו, שהיתה בה חביבות רבה של איש תרבות וחובב טבע. לא פעם הרהרתי ושאלתי את עצמי אם עדיין מצויים בגן הארמון שעל הר העצה הרעה (ארמון הנציב בירושלים) מן הפרחים החומים שבינתיים, למרבה הצער , נעלמו מנוף השרון הצפוני - או שמא עדיין קיימות הפקעות שם, מתרבות, משגשגות ללא משגיח וללא מכלה.






כלנית מצויה

הכלנית משתייכת למשפחת הנוריתיים. היא מתרבה על ידי זרעים הנפוצים ברוח ועל ידי פקעות משנה המתפצלות מהפקעת המרכזית.
באדמות החמרה של השרון והשפלה היו נפוצות רק הכלניות האדומות. הצבעים האחרים של הכלניות קיימים באדמות ההרים ועמקי הצפון.
השם המשני-”מצויה”- אינו מעיד, לצערנו, על המצב באבן-יהודה. מרבדי הכלניות שקשטו את שדות הבור בסביבה נעלמו בעקבות החריש לחקלאות או הבניה והסלילה לישובים.

 

 

 

 


צבעוני השרון

ממשפחת השושניים.היה נפוץ בעבר בחולות השרון ובגבעות הכורכר. פורח בסוף האביב. הצמח בעל בצל. על הגבעול צומח פרח אחד הנסגר מדי ערב. 
הבצל עמוק מאד ולכן כל חריש או עיבוד הקרקע משמידים אותו לחלוטין

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צילם מיקי לפיד

מתוך "חול ואלונים"

אדמת השרון הצפוני, אם כי לא נחשבה נדיבה במיוחד במה שנוגע לצמחיית בר, שפעה באביב צבעונים לוהבים, אצילי קומה, מאורכי כותרת, מצויירים פס צהוב דק שבדקים.

 

 

 

 

 

 


חצב מצוי

גם החצב משתייך למשפחת השושניים, והיה נפוץ מאד בשרון. עדיין ניתן לראות חצבים בשולי הכבישים הראשיים- כביש החוף וכביש 4, במקום בו לא פגעו שיני הטרקטורים.
הערבים השתמשו בחצב לסמן גבולות של חלקות, זאת מאחר והצמח רעיל ואוכלי העשב אינם נוגעים בו.
לחצב בצל גדול ושושנת עלים גדולה. את פרחיו הבולטים הוא מצמיח בסוף הקיץ, כאשר העלים נבלו מזמן (כל ילדי הגן יודעים לדקלם- החצב, סימן לסתו) ולמעשה לא נראה כל סימן בשטח להמצאות צמח בסביבה. הבצל הגדול הוא המזין את עמוד הפריחה הגבוה- לעתים יותר ממטר- המופיע באוגוסט. העלים מופיעים אחרי נבילת הפרחים, עם הגשם הראשון

 

 

 

 


רקפת

למרות שבדך כלל רקפות צומחות בהרים היו באבן יהודה ריכוזי רקפות במקומות שצמחו ריכוזי סירה קוצנית. הביטוי רקפת ביישנית נכון- רקפות אוהבות מקומות מסתור כמו נקיקי סלעים, וכך מצאו גם בשרון מקומות מסתור בגושי שיחים.

 




 

 


בן - חצב יקינטוני

ממשפחת השושניים. היה נפוץ בשרון על גבעות הכורכר.
פורח בראשית אביב בתפרחת ארוכה, עד מטר גובהה, פרחים קטנים, עד מאה בכל עמוד פריחה, בצבע כחול-סגול הדומה לפרח היקינטון- ומכאן שמו המורכב משמו של החצב, שמבנה עמוד הפריחה שלו דומה, ומהיקינטון.
כמו שאר הגיאופיטים, בצלי בן החצב היקינטוני נפלו אף הם קורבן לשיני הדחפורים. הם היו נפוצים בדרום המושבה ונעלמו כליל.

 

 

 

 

 

 

 

 


מצילות מצויצות

הילדים של אז כינו אותן זומזומיות בגלל הזמזום שנשמע אם ממוללים את הפרח.
בן נוסף למשפחת השושניים, היה נפוץ מאד בשדות הבר. שמו נגזר מצורת הפרחים הדומים לפעמונים קטנים, התלויים בתפרחת על הגבעול ונפתחים בהדרגה, כמו פרחי החצב. פורח באביב ובולט בצבעו הסגול בין הצהוב השולט בעונה זו בשדות.

 

 

 

 

 

 

 

 


שום תל אביב

שייך למשפחת השושניים, משתייך לקבוצה גדולה של שום הבר, קרובי השום המשמש לתיבול. בגלל ריחו כינו אותו ילדי המושבה ”שיח מסריח”.
היה נפוץ בחולות מישור החוף, ומכאן שמו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


עירית גדולה

עוד גיאופיט ממשפחת השושניים שנעלם לגמרי מנופנו- צמח גדול ובולט בעמוד תפרחת שיכול להגיע עד מטר אחד, פורח בראשית האביב

 


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


חמציץ

גיאופיט יוצא דופן שהצליח לשרוד בסביבת האדם ולהתרבות בחצרות , בשולי הדרכים ובגינות. 
כיצד?
במקום להסתפק באגירת חומרי המזון בבצל שלו וציפיה לעונת הגשמים הבאה, הוא מייצר מספר רב של בצלצולים קטנים ומפיץ אותם סביב צמח האם. למעשה בכך הוא מתנהג כמו צמח המתרבה על ידי הפצת זרעים ולא כמו שאר הגיאופיטים. fציץ הוא אורח חדש יחסית, מדרום אפריקה, והגיע לארץ במאה העשרים. שמו מעיד על טעמו- לגבעולים טעם חמצמץ והילדים אוהבים מאד לקטוף וללעוס אותם.הפרחים מופיעים בראשית האביב .

 

 

 

 

צמחים עשבוניים

ההבדל בין הגיאופיטים והצמחים העשבוניים מבחינת הישרדות הוא אופן הריבוי- פקעות ובצלים מתרבים ע”י בצלי משנה או פקעות משנה צעירות ליד צמח האם. מכאן שחריש או כל עבודת תשתית משמידה אותם ואת הצאצאים בבת אחת.
צמחים עשבונייםפ מפיצים את זרעיהם למרחקים בדרכים רבות ושונות: קוצים הנצמדים לבעלי חיים, אמצעי תעופה, תרמילים הנפתחים בעוצמה ומתיזים את הזרעים למרחק, ועוד.

 

 

 

 


סביון

אחד משירי הילדים בגן של פעם עסק בסביונים. הפזמון היה ”סב,סב,סב יון, יון יון, אם תוכל לספור מיליון”
בחורף, בסביבות ינואר-פברואר היה כל שדה בור צבוע צהוב בהיר, צבע הסביונים. סוד תפוצתם העצומה : ה”סבא”- כשהפרח נובל מופיע כדור של זרעים בעלי ציצית תעופה לבנה, ”ראש סבא” בפי הילדים, המפיצה את זרעי הסביון למרחוק בגלל קלותם הרבה.
הסביון, כמו כל חבריו למשפחת המורכבים, הוא למעשה תפרחת המתחפשת לפרח, למשיכת החרקים. 
את מקום הסביון כצבע הצהוב השולט בנוף האביב תפסה החרצית 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


חרצית

דומה שאת מקום מרבדי הסביונים של פעם תפסו באביב בימים אלה בכל מקום בו נותרה פיסת קרקע לא מיושבת מרבדי החרציות. הצהוב-כתום הז יותר של החרצית הצליח לשרוד. החרצית בת לאותה משפחה- המורכבים. הפרח הוא מקבץ פרחים דמויי אבקנים וסביבו טור פרחים דמויי עלי כותרת. הזרעים אינם קלי תעופה כמו של הסביון ובכל זאת החרצית שרדה בגדול ומרבדי חרציות מקשטים את השרון מפורים עד לראשית הקיץ.

 

 

 

 

 

 

 


קחון

הקחון הוא החבר השלישי ממשפחת המורכבים, בעלי התפרחת ה”מתחפשת” לפרח גדול כדי למשוך חרקים. כמו הסביון ובניגוד לחרצית היה נפוץ מאד באבן יהודה. פורח באביב על גבי צמח גדול למדי ועשיר בפרחים, כמו החרצית.כמותה גם נושר לקרקע פרח שלם ולא זרעים בודדים, ולכן נמצא קחונים ( וחרציות) בגושים גדולים.
מדוע שרדו החרציות ופחתו הקחונים והסביונים? השערה חדשה קובעת שזיהום האוויר, במיוחד ליד כבישים, אינו מפריע משום מה לחרציות כמו שהוא פוגע בבני משפחתם האחרים.

 

 

 


ציפורן חתול

עוד שורד ממשפחת המורכבים. שמו ניתן לו על פי צורת הזרעים שלו הדומים לצפורני חתול. הם מסודרים בעיגול כקבוצת פרחים המתחפשת לפרח אחד צבעוני גדול כדי למשוך את החרקים המאביקים - ממש כמו כל אחיהם ממשפחת המורכבים. פורח בשמחה בחברת הסביונים בראשית החורף. גרסה מבויתת של צפורני החתול היתה מאד באופנה בגינות בשנות החמישים והשישים ונעלמה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 


נזמית לופתת

צמח חד-שנתי נמוך ממשפחת השפתניים. נפוץ בגינותינו בחורף ובשולי חלקות מעובדות.
שמו ניתן לו בגלל דמיון הפרח לנזם (תכשיט על האף) והשם המשני מאחר ועלי הגביע עוטפים-לופתים את הגבעול.

 

 

 

 

 

 

 

 

 


מקור החסידה

מצוי למדי בחצרותינו בחורף ואהוב על הילדים בגלל הזרעים הנראים ממש כמו מקור החסידה. כאשר הזרעים מתייבשים יש להם ”פטנט” ייחודי המסייע להם להבטיח נביטה, ובכך משעשע ”על הדרך” דורות של ילדי כפר- המקור מתחיל להסתחרר סביב עצמו בעזרת המקור הארוך ובכך להנעץ לתוך האדמה. הילדים, כמובן, נעצו את המקורים בסוודרים של חבריהם וצפו בהם מסתובבים כמחוגי שעון סביב עצמם.
שני זנים מצויים בסביבתנו, צריך רק לפקוח עינים: הקטן יותר שפרחיו ורודים (בתמונה, פורח ראשון) שמקורים אינם מיטיבים לתפקד כ”שעונים”, והגדול יותר שפרחיו סגולים-בהירים, ששמו מקור החסידה הגדול, כראוי לו, והוא הוא יצרן ה”שעונים”. חפשו אותו באביב.







תורמוס ארצישראלי

ממשפחת הפרפרניים- וקל לראות מדוע- פרחיו נראים כקבוצת פרפרים. בני משפחתו הצהוב והכחול אינם נפוצים במקומותינו ומרהיבים במרבדים צבעוניים באביב בעמקים.יש זנים שהזרעים שלהם טובים למאכל אדם ומשמשים חטיף, אך לא הזן הזה- נא לא לנסות.
התורמוסים פורחים בראשית האביב בגווני לבן-סגול-ורדרד ומושכים דבורים רבות.


 








פרג

בין פורים לפסח מציף הצבע הצהוב את השדות ושולי הדרכים- החרציות על הקרקע ועצי השיטה המכחילה ( ראה עצים) בגובה.
את הצהוב העז מנקדים פה ושם פרגים אדומים. אם אדום הכלנית והנורית נעלם מנוף השרון - הפרגים שרדו. מאחר ואינם תלויים בפקעת או בצל לתפוצתם, הפרגים מתפשטים בעזרת זרעים רבים וקלי-משקל, המתעופפים ברוחות השרב של האביב המאוחר, מגיעים לשטחים חדשים וממתינים לחורף הבא לנביטה חוזרת.


 

 


 

 

 

 

 


 

דרדר מצוי

גם הדרדר שייך למשפחת המורכבים. שמו נזכר במקרא ”קוץ ודרדר תצמיח לך”- ניתן להבין שזהו צמח קוצני שהיה נפוץ במקומותינו, פורח אף הוא בצהוב באביב ומתייבש בקיץ.
עם הבניה ,הסלילה והחריש נעלמו כמעט, ונמצא אותם רק בשדות בור.


 

 

 

 

 

 

 

פרחי בר

לרוצה להרחיב ידע- לרשותכם אתר מקיף.