Finden
 

ציור של שרה הרפז: קטיף

משפחת ההדרים

מוצא ההדרים מדרום מזרח אסיה. השם עץ הדר נזכר במקרא אך יש ספקות אם המדובר אכן באתרוג כפי שהמסורת פרשה לגבי חג הסוכות.
ההדרים מרגישים נפלא באזורנו בגלל הטמפרטורות ההמוצעות ובעיקר סוג הקרקע: חול-חמרה.
זן השמוטי פותח בראשית המאה העשרים בפרדסי יפו וידוע בשווקי העולם בחותמת JAFFA . האשכוליות הגיעו והתאקלמו מקליפורניה אחרי מלחמת העולם הראשונה. גידול לימינים היה נפוץ באיטליה.זני ההדרים אינם גדלים מזרעים ויש להרכיב את הזן הרצוי על גבי כנה. בארץ הכנה הנפוצה היתה עצי חושחש- מין חסון ולא טעים של הדרים שצמחו בארץ עוד מראשית המאה.





 

סביבת הפרדס

מאחר ומרבית הנטיעות באבן-יהודה היו של פרדסים, הפכה הסביבה מנוף של גבעות חול-חמרה מכוסות חילפה ופרחי בר לסביבה חדשה - פרדסים .
ההבדל הוא קיצוני : הפרדסים מושקים בקייץ, בתחילה בתעלות פתוחות ואח”כ ב”צלחות” ( גומות השקייה) ובהמטרה עילית או תחתית. החשיפה המוחלטת לשמש פינתה את מקומה עם צמיחת העצים לסביבה מוצלת.
צמחי הקיקיון שהקיפו את הפרדס הצעיר במטרה להגן מסופות החול עד להתבססות הברושים שניטעו למטרה זו, נעקרו אך התפזרו ע”י זרעיהם בכל שטחי הבור ובשולי הפרדסים והחצרות. גם שורות הברושים עצמם הפכו סוג של סביבה .





ברושים

עץ הברוש נזכר בתנ”ך והיה עץ בר נפוץ במזרח התיכון. בארץ נכחד בטבע בשל כריתה (לבנין ורהיטים) והוחזר לארץ בתקופת המנדט לייעור.
בסביבתנו שימשו שורות הברושים סביב הפרדס לבלימת הרוח וסופות החול שאיימו על השתילים כל העת. הברוש הצריפי , הצומח ישר לגובה בדמות שלהבת נר, היה הזן המועדף. שורה של ברושים כאלה מהווה מחסום יעיל.

 

 







שרביטן מצוי

בעקבות טורי הברושים שהקיפו כל פרדס במאותיהם הגיע אורח בלתי צפוי : מטפס ממוצא דרומי ושמו שרביטן מצוי, שהחל בהצלחה מרובה לטפס ולחנוק את הברושים.
לנו, הילדים, לא היה מושג מה שמו ( למעשה שמו נודע לי רק לאחר חיפוש בספרות, עם כתיבת הערך באתר הזה) . אנחנו קראנו להם ”פילים”. מדוע ?
בעינינו נראו שורות הברושים שעליהם המטפס כמו שיירת פילים. נהגנו לטפס על גב ה”פילים” בחבורות גדולות ו”לרכב” עליהם.
פה ושם בשולי המושבה תוכלו לראות ברוש בודד או כמה שרידים, ועליהם מטפס השרביטן. סליחה - פיל.


 


 

 

 

 

 

 


קיקיון

שורות הברושים יטעו אמנם כדי להגן על הנטיעות הרכות בפרדסים מפני סופות החול, אך לא פתרו את הבעיה בתקופה הראשונה מכיוון שהם צומחים באיטיות. הפתרון: זריעת קיקיון.
הקיקיון צומח במהירות עד ל-5 מ’ ועליו הרחבים מהווים מחסה צל ומחסום רוח כאחד.
כשגדלו הברושים וכבר לא היה צורך בקיקיון עקרו אותם, אך זרעיהם נפוצו כבר ברחבי המושבה ועד היום ניתן לפגוש בהם בצידי הדרכים ובמגרשים ריקים.
זהירות! זרעי הקיקיון רעילים ביותר!

 


 

 

 

 

 


מאמר מהעיתון "דבר" 1934

”העין נתקלת מרחוק במין סבך של שיחים עבותים העוטרים את אבן-יהודה . דמות חורשות סרק, בעוד אין אלו אלא שטחי פרדס. המתקרב רואה פרדסים הנטועים לפי כל כללי הנטיעה - הפרדס מחולק חלקות חלקות, כל חלקה גדורה ושער כניסה מיוחד לה, לסמן גבולי בעלות. מראה הסבך בא משיחי הקיקיון, שניטעו כדי להגן על שתילי ההדר ואשר התפתחותם מהירה מגידולם של עצי ההדר.”


 

 

 

 

 

 

 

סיפרה הדסה שוורץ לבית פלדמן

אמא שלי סבלה נורא. לא היה איכפת לה לעבוד כל-כך קשה, ללוש ולאפות לחם, ללא ברז מים... רק על חוסר הירק היתה מתלוננת. המעבר מארץ ירוקה לשממון הכביד עליה.
”יום אחד אמר לה הדוד פיניה ( פנחס גבלדר-עמיהוד) : ’הרגעי אחותי, יש כאן סוג עצים שגדלים מהר מאוד, אביא לך. הוא יצא עם העגלה לרעננה, חזר עם זרעי קיקיון וזרע את שתי החלקות. אני הלכתי עם הכד והשקיתי את ארבעת הדונמים, ודודה מניה עדרה. זרעים אלה, ממשפחת החלבלוביים (RICINUS), היו לעצים ממש. כשיעקבי בן-דודי חלה באסטמה ואיסקה שבתיאלי, קוסיק ואחרים נתקפו בקצרת, הגיעו למסקנה שבכל אשם הקיקיון. אלא שהקיקיונים שלנו לא היו כמו הקיקיון של יונה הנביא ’שבין לילה אבד’. להיפטר מהם היתה בעיה לא קלה.



 

 

 


מכשיר לקיצוץ ירק במוזיאון

רגלת הגינה - הריג'לה

צמח עשבוני שמיהר לשגשג בפרדסים המושקים היה רגלת הגינה. הריג’ל’ה. בגלל עליו העסיסיים מהרו מתיישבי אבן יהודה לעשות בו שימוש חדש- להאכלת עופות הבית. אין כמו ריג’לה קצוץ לשמח את לב התרנגולות- ולחסוך מעט מהוצאות רכישת התערובת, שרובה מורכב מדגנים מיובאים ויקרים.


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סיפרו הילדים של אז

יישק’ה: בתקופה ההיא, האוכל של התרנגולות היה מורכב מגרעינים, מחלבונים ומפחמימות, בקיצור מאבות המזון. אבל לא היו ויטמינים. את הויטמינים סיפק הירק שנקרא ריג’לה. הדסה: היו קוטפים את הריג’לה אצל שבתיאלי שם הייתה כמות גדולה. סבתא שלי הייתה משלמת מיל או שנים לשני ילדים תימנים שהיו חצי עוורים הם קטפו את הריג’לה והביאו אותה בשקים. הריג’לה צמח היטב בצלחות (גומות) העצים שם הייתה השקיה מרובה וטובה והריג’לה גדל שם ’על שמרים’.
תותי: הג’וב של קטיף הריג’לה וקיצוצו היה בדרך כלל הג’וב של הילדים. 
יישק’ה: חשיבותו של הריג’לה למזון של התרנגולת הייתה גדולה ביותר. הסתבר שבהעדר ויטמין D אין הטמעה של סידן בעצמות התרנגולת. מאחר והתרנגולת המטילה מייצרת ביצים, הרי שהייתה צריכה סידן . התרנגולת שואבת את הסידן מהעצמות ומצפה את הביצה בקליפה. בהיעדר ויטמין D אין ביצים משום שאין קליפות. הדבר החשוב ביותר בימים ההם היה להשיג ירק שיהיו בו הויטמינים הדרושים. הג’וב של הילדים אחרי בית הספר היה לקטוף ריג’לה ולקצץ אותו במכונה. קמח דגים החליף את הריג’לה מאוחר יותר (הביאו קמח דגים מפולניה). הלולנים התחילו לגדל וליבש אספסת. 

 

 


קטע משיר של נורית ברצקי, בת המושבה

מי שרוצה לברוח לפרדס הרחוק
מי שרוצה לקטוף את כל הריג’לה
שצמח פרוע ועסיסי במחבואות ידועים
יכול לעבור בריצה את הבית הצהוב

 

 

 


גומא הפקעים

עשב עקשן ומזיק , בעל שורשים עמוקים וגובה של עד 40 ס”מ, שהתבסס במהירות בפרדסים המושקים ומרר את חיי החקלאים. שמו בא לו מהפקעם על שורשיו, המאפשרים לו לשרוד ואף להתפשט כאשר חורשים את האדמה בפרדס כדי להשמידו.
גם שמו הערבי -סעידה, בוקר טוב, מעיד על כך,כלומר:תנסה להשמיד אותו היום ומחר בבוקר הוא שוב כאן.