Finden
 

מדוע היו באזורינו ביצות?

נחל פולג, הוא ואדי פאליק, נחסם באזור השפך שלו לים על ידי החול המגיע עם הגלים ממצרים. המים, שהמשיכו להגיע מדי חורף, לא יכלו להגיעהים והתחלו להתפשט לצדדים בכל מקום שהם מוצאים דרך, זאת מאחר וערוץ הנחל אינו עמוק ואין לו גדות גבוהות מספיק להכיל מים נוספים בחורף.
בעבר היתה בעיית ביצות הפאליק חמורה בנקודה נוספת: רכס הכורכר המשתרע במקביל לחוף לכל אורך השרון לא אפשר לנחל להגיע לים. הרומאים, שפתרו בעיה זהה ברומא ע”י פתרון המוצא לים של נהר הטיבר, חצבו ברכס הכורכר פתח למעבר המים ופתרו את הבעיה. במשך מאות שנים היו תקופות של שלטון מסודר יותר בארץ - ואז דאגו לתחזק את הפתח ולמנוע הסתמותו בסחף, והיו תקופות של שלטון ”עצל”, בהן שבו הביצות להתפשט סביב הנחל.
במפות המנדטוריות מופיעות ביצות הפאליק בשמן הערבי ”בירכאת רמדאן”.


 

 

 

 

מחברת לא ידועה

ימי הקדחת באבן יהודה

ישראל אפשטיין שהיה סניטר אנטי-מלרי נתבקש לבדוק את הנגע בשטח. ”מקור הקדחת באזורנו” - הסביר אפשטיין - ”הוא הפאליק, או בעברית ’נחל פולג’. זהו נחל איתן שנביעתו מתחילה מצפון לרמת-הכובש, זרימתו בכיוון צפון-מערב, ונשפך לים ליד אודים. הקטע האחרון שלו, המושך מים כל ימות השנה, נכלל היום בשמורת הטבע נחל פולג.
הקדמונים שסבלו ממארת הקדחת, הבינו שמקווי המים הם מדגרה ליתושים. בתקופת הרומאים, כנראה, היו תעלות ניקוז שאיפשרו למים לזרום אל הים. נכרתה גם פירצה למים ברצועת סלעי החוף והצלבנים קראו לה רושטיה (Rochtaille בצרפתית ופירושו ’סלע חתוך’). כך הצטמצמו שטחי הביתה והסביבה הלכה והבריאה, עד לשנת 1291, בה נכבש האזור על-ידי הממלוכים ולאחר-מכן יורשיהם, התורכים. שליטים אלה, כתוצאה מהמלחמות ומרשלנותם, הזניחו את האזור כליל. מוצא המים נסתם, יתושי האנופלס שלטו ומארת הקדחת שבה להכות בבני-אדם. ונוספה עוד צרה - בריכות ההשקאה הקטנות שנבנו בפרדסים, החלו משריצות, אף הן, יתושי אנופלס”...
ההתקפה. קמתי מוקדם בבוקר. בישלתי מהר, שטפתי מהר את הרצפה, כדי שאוכל עם ההתקפה, להיכנס למיטה, לרעוד ולקדוח והבית יהיה מסודר. במלחמה בקדחת היה לנו מזל. מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים. באזורים (מחנה דורה) היה בית-הבראה לחיילים בריטים. הם סבלו מאוד מהיתושים ועשו די.די.טי. ברדיוס של 5 ק”מ סביבם. הם ריססו בכל מקום. עברו מבית לבית, ריססו את הקירות ונלחמו במקור, בפאליק. האקליפטוס לא עזר, הריסוס עזר.



מתוך כרך "השרון" בספריית ארץ ישראל, 1939

ביצת הפליק:
מארת הקדחת שהפיצה הביצה מקרבה, אשר שטחה היה 4676 דונם, הגיעה גם לישוב אבן-יהודה ושכניו תל-צור ובאר-גנים, הרחוקים ממנה 3 ק”מ מערבה, כלומר: בסביבה של 25 קמ”ר נפגעו בגללה...
לאורך של קילומטרים אחדים נחפרו תעלות עמוקות בתוך הביצה ובסעיפיה. את התעלה הרומית שנחצבה בגבעת הסלע הרחיבו והעמיקו...אחרי סיום כל העבודה הזו נפתחה...זרימה אל הים.


 



משה מורגנשטרן צייר - המלחמה ביתוש


 

ייבוש הביצה הקטנה

סיפר רפאל בן-ארויה: ”היום הראשון שהלכנו לעבוד היה לייבש את הביצה הקטנה (מדרום לשטחי המגורים). שנהבי היה ממונה על שאיבת המים עם מנוע קטן ומשאבה קטנה, ואנחנו מילאנו קרוניות בחול וגלגלנו אותן על מסילות עד הביצה שהלכה וקטנה. המשכנו לשאוב מים ולהוסיף חול עד שלא נשארו הרבה מים. יוסף קימל ואני נכנסנו לתוך המים ושתלנו שם שתילי אקליפטוסים, עם אצבעות הרגליים לתוך בוץ הביצה. היום נקרא המקום ’חורשת בלום’ ואין זכר לביצה”.
הוסיף יעקב תמרי על מהלך העבודה: ”לקצה הביצה הבאנו חול בקרוניות, אספנו אותו מהדיונות הקרובות. לזליג סוסלינסקי, שאול כהנוביץ ולי, היו פרדות. רתמנו אותן לסקריפרים של יד וכך היינו מושכים את החול לתוך הביצה. הפרדות הקפריסאיות של שאול היו נמוכות במיוחד. כמעט בכל פעם שהיה נכנס איתן לביצה, הן היו שוקעות עד לצווארן. הן לא יכלו לצאת ואז הצטרכנו לקשור אותן בחבלים ובשרשראות ולמשוך אותן מהביצה החוצה. כך היינו מעבירים את יום העבודה, חצי יום מכניסים חול לביצה וחצי יום עובדים בחילוץ הפרדות של כהנוביץ”.




ישראל אפשטיין כסניטר אנטי מלרי

סיפורי ביצות וקדחת

”מקרי מחלה חמורים לא היו. היינו כולנו צעירים ובריאים, חוץ מהקדחת. היו ימים שנדמה היה כי כל תושבי אבן-יהודה שוכבים בבתיהם וקודחים”.
ישראל אפשטיין שהיה סניטר אנטי-מלרי נתבקש לבדוק את הנגע בשטח. ”מקור הקדחת באזורנו” - הסביר אפשטיין - ”הוא הפאליק, או בעברית ’נחל פולג’. זהו נחל איתן שנביעתו מתחילה מצפון לרמת-הכובש, זרימתו בכיוון צפון-מערב, ונשפך לים ליד אודים. הקטע האחרון שלו, המושך מים כל ימות השנה, נכלל היום בשמורת הטבע נחל פולג. ”הקדמונים שסבלו ממארת הקדחת, הבינו שמקווי המים הם מדגרה ליתושים. בתקופת הרומאים, כנראה, היו תעלות ניקוז שאיפשרו למים לזרום אל הים. נכרתה גם פירצה למים ברצועת סלעי החוף והצלבנים קראו לה רושטטיה (Rochtaille בצרפתית ופירושו ’סלע חתוך’). כך הצטמצמו שטחי הביתה והסביבה הלכה והבריאה, עד לשנת 1291, בה נכבש האזור על-ידי הממלוכים ולאחר-מכן יורשיהם, התורכים. שליטים אלה, כתוצאה מהמלחמות ומרשלנותם, הזניחו את האזור כליל. מוצא המים נסתם, יתושי האנופלס שלטו ומארת הקדחת שבה להכות בבני-אדם. ונוספה עוד צרה - בריכות ההשקאה הקטנות שנבנו בפרדסים, החלו משריצות, אף הן, יתושי אנופלס”.
יצחק שנדר, שאבי-אביו ואחות-אמו הלכו לעולמם מן הקדחת, סיפר: ”קדחנו לעיתים תכופות והיו תקופות שכל בני המשפחה והדיירים שכבו ורעדו. בלענו המון כדורי כינין (תרופה המופקת מקליפת עץ הכינין הטרופי) עד כי הפיגמנט (צבען העור) הצהיב וצלילים צורמים נשמעו באוזניים. כל בגדי החורף החמים והכיסויים לא עזרו. החום הגבוה וההזעה, הרעדה והצמרמורות, נמשכו כל עוד נערך הקרב בקירבנו. החום גרם להזיות ולעיתים אף לחלומות בלהה. המחלה היתה כה מתישה, עד כי בקושי יכלו המבוגרים לחזור לעבודה ואנחנו ללימודים. ישראל אפשטיין היה יוצא על סוסתו היפה להדריך את תושבי האזור בפעולות מנע להתגוננות בפני המחלה. היינו מחפשים את היתושים בכל פינות הצריף ומתחת לרהיטים, בעזרת פנס כיס, כדי להשמידם. שנים סבלנו...”.
המשיך אפשטיין: ”כסניטר אנטי-מלרי נתבקשתי באחת האסיפות להתנדב ולראות מה המצב ומה ניתן לעשות. המסקנות היו ברורות: לייבש היטב, לאחר כל השקאה, את הבריכות הקטנות של הפרדסים; לייבש את הביצה הקטנה שהיתה בין הפרדסים; ובאשר לפאליק, היה נחוץ תקציב גדול, שצריך היה לדרוש משלטונות המנדט. דיווחתי לבן-עמי בנתניה וביקשתי, שיבדוק אצל הנציב העליון מה ניתן לעשות למען ייבוש הביצות.
”הלכתי באבן-יהודה מחצר לחצר בדקתי והסברתי. מסרתי דיווח מלא לפרידלנדר בנתניה, שהיה אחראי לנושא”.
”במלחמה בקדחת היה לנו מזל. מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים. באזורים (מחנה דורה) היה בית-הבראה לחיילים בריטים. הם סבלו מאוד מהיתושים ועשו די.די.טי. ברדיוס של 5 ק”מ סביבם. הם ריססו בכל מקום. עברו מבית לבית, ריססו את הקירות ונלחמו במקור, בפאליק. האקליפטוס לא עזר, הריסוס עזר”.



צומח הביצה וסביבתה הקרובה

 


 

פטל קדוש

שיח קוצני , קרוב המשפחה מן הבר של הפטל התרבותי. היה בשפע בשולי הערוצים של נחל פולג ויובליו , בעיקר ממערב לתחנת הרכבת בבית יהושע, לשם היו הילדים יוצאים בסוף הקיץ לזלול פטל ולחזור שרוטים עד זוב דם ושחורים מהפרי הטעים, שקטן בהרבה מפירות הפטל התרבותי, אך בהחלט טעים כמותו.



נרקיס מצוי

ממשפחת הנרקיסיים. גדל בקרקעות כבדות ולחות. פורח בחורף. לפרחים ריח נעים. בעל בצל.
הנרקיסים לא היו נפוצים בחולות הצהובים של אבן יהודה. למצוא נרקיסים אפשר היה, והרבה, באדמות הכבדות והלחות של בית יהושוע השכנה - באזור שממערב לתחנת הרכבת, באזורים הנמוכים ליד תל-יצחק, באזור אודים (הפולג) ובדרך לבית העלמין.
סיפורו של לוין קיפניס ”הנרקיס מלך הביצה” ליווה את ילדי הגן שנים רבות, עד להעלמות השטחים הלחים עם הרחבת שטחי החקלאות וניקוז המים מכל החלקות.
לנרקיסים מתורבתים, שמקורם בצמח בריטי שצומח בשדות ולא בביצות, חסר הריח המשכר של הנרקיס המצוי.


 


סיפר אפריים אפשטיין

הנרקיסים היו סיפור אחר. הם גדלו בעיקר בתוך ומסביב למטעי הבננות של קיבוץ (עכשיו מושב) בית יהושע. האדמה הייתה בוצית ודביקה, ותוך כדי קטיף הנרקיסים היינו הולכים ומתרוממים על הבוץ שנדבק לסוליות. מפעם לפעם היינו צריכים להיעצר ולבעוט קדימה בכוח רב, וכך לזרוק את הבוץ מהסוליה לטיסה באוויר, וחוזר חלילה. כמובן שגם אכלנו בננות באותו זמן, אך אף אחד לא עצר אותנו ולא מנע מאיתנו ליהנות מהפרי הזהוב. בכלל, לא נראתה נפש חיה בסביבה. רק אנחנו והטבע. לא היה שום פחד ממחבלים (מה זה?), מסוטים וחוטפים ועוד מעין אלה מרעין בישין. בבית יהושע היינו מבקרים את חברנו לכיתה, אלימלך כנר, שהיה מילדי טהרן ובא לבית יהושע שם גר דודו.
לפעמים הלכתי בחורף עם שמוליק הורויץ, שלקח את רובה הצייד של אבא שלו ויחד הלכנו לצוד חסידות. לא רחוק מבית יהושע, לרגלי הדיונות הגדולות שעליהן נבנתה אח”כ רמת פולג. היו ביצות גדולות, ושם נחתו אלפי חסידות. היינו מתקרבים אליהן בשקט במטרה לירות באחת מהן, אך הן היו עוברות לצד השני של הביצה, הרחק ממטחווי רובה. היקפנו את הביצה להתקרב אליהן, והן עברו לצד השני. וכך הלאה וכך הלאה. תמיד חזרנו הביתה בידיים ריקות, בלי שום חסידה. נו, מילא. מה הטעם של מרק חסידות?


 


קטע מכתבה של הדסה שוורץ "רקוויאם לפרחי הבר"

אך בכל שדות הבור הפורחים והירוקים הללו, לא היה מקום קסום ובשום כ”בקעת הנרקיסים. היא השתרעה בערך במקום בו נמצאת כיום נמצאת תחנת הרכבת של בית-יהושע, ודרומה לעבר תל-יצחק. ובשבתות בהירות של חורף, כאשר השמים היו נקיים מענן, ושמש חורפית נעימה היתה מחממת את הארץ, היינו מרחיקים ללכת עד שם, ואז, לאחר צעידה ממושכת, היה נגלה לפנינו לפתע, ים גדול של נרקיסים. ראשיהם הלבנים, העטורים כתרי-זהב, נעים לאיטם ברוח הקלילה ומפיצים סביבם בושם כה עז, עד שהיינו צונחים שם שיכורים מהאוויר הבשום, מעייפות, מהשמש, מהיופי ומתחושת האושר שהציפה אותנו