ספר הסבתא

אם הטלפון שלי מצלצל קצת לפני שבע בבוקר אני יודעת שיש שתי אפשרויות- או שזה אורון בכורי או שזו בתי שרונה. כך או כך, הצלצול מבשר שעידו או איה או מיקה חולים וצריך את סבתא דחוף כי סבתא ברוריה או סבתא חוה עסוקות. אם אני פנויה פירושו נסיעה לקיבוץ החותרים או להוד השרון, או  הקפצה של הפציינט לכאן.

בזמן האחרון מסתובבת ברשת בדיחה על המשיבון של סבתא. זה הולך בערך כך : "אם אתה בני וצריך אותי דחוף לחץ 1, אם את בתי וצריכה אותי דחוף לחצי 2, אם אתה....וכו' וכו'. את אף אחד מחברותי זה לא מצחיק. זה החיים.

הצאצאים בגרו ופרחו מהקן אבל החיים שלהם כל כך שונים משלנו בגילם. שני בני הזוג עובדים במשרות תובעניות ומלהטטים בין משרד, צהרון, הסעות לחוגים ו-סבתא..

בימי שני אני לוקחת את הרכבת המאספת מבית-יהושע לבנימינה בשתיים וחצי, מחליפה לאקספרס לחיפה, סבא מגיע מהעבודה בחיפה לאסוף אותי בדיוק ברבע לארבע- אחרי שכבר הסיע את עמית לג'אז בצד השני של ההר, ואנחנו נוסעים לגן לקחת את עידו הביתה, שם ממתין רועי שחזר בשתים ורבע מבית הספר, חימם לו ארוחת צהריים עם עמית והתישב, כרגיל, ליד המחשב. אנחנו תורנים עד שקרן מחזירה את עמית מהחוג או שאורון מגיע מהעבודה- המוקדם מביניהם, וחוזרים עייפים אך רצוצים או מרוצים, תלוי איזה יום היה לנו.

בינתיים , בפסח 2011, תם הסידור הזה. המשפחה עוברת לקיבוץ עין כרמל, לביתה הקבוע.

בימי שלישי אנחנו מוציאים את איה מהצהרון הצמוד לגן שלה בהוד-השרון ברבע לארבע, משם לגנון של מיקה והביתה לרחוב ירמיהו עד שאייל מגיע מהעבודה.

בזמן האחרון התחלתי לחשוב על עצמי באותו גיל- עבדתי חלקית, בצהריים אספתי את הקטנים והגדולים הגיעו בעצמם, החוגים היו במרחק הליכה וכך גם הצופים.

אבל גם ההורים שלי גרו במרחק הליכה- אז למה הם לא לקחו חלק בגידול הילדים שלי? ולי היו חמישה, לא שניים-שלושה, ארבעה בנים ובת תוך עשר שנים.

לא זכור לי ערב אחד של בייביסיטר/סבתא ליציאה לסרט/מסעדה/בילוי/חברים. לא זכור לי שפעם אחת סבא או סבתא הוציאו ילד מהגן אליהם או שילד חולה נשאר אצלם, ולא, אמא שלי לא עבדה בשנים האלה. היא פרשה מעבודתה ולא היתה עסוקה במיוחד- למרות שנולדנו מאוחר והיא היתה יותר מבוגרת ממני כסבתא היום.

לסבא וסבתא באו הילדים שלי ושל אחי רק לארוחות חג או שבת משותפות. זהו.

ההבנה נפלה עלי בבת אחת, באמצע שיחה עם חברה שגדלה עם סבתא בבית: אני לא יצרתי את מערכת התמיכה הסבתאית כי לא הכרתי דבר כזה. אני חלק מדור "שלא ידע סבתא". לא דור שני לשואה, לא בני ניצולים. בני ותיקים בארץ שעלו לפני המלחמה כצעירים עם חלום לארץ חדשה וחיים חדשים והשאירו את ההורים שם.

בכתה שלי לארבעה ילדים היתנ סבתא. ארבעה מתוך שלושים !

לדליה, לברוריה ולדורון היו אמהות צבריות- דבר נדיר בשנות החמישים. לטליה היתה סבתא שעלתה ארצה עם ילדיה בזמן. זהו.

ילדים שהוריהם עובדים קשה, בכפר קטן ושקט שמאפשר לילדים מגיל ארבע ואילך לצאת לשחק בחוץ, שפירושו בשכונה, עד החשיכה ואיש לא דואג כי אין סיבה לדאוג. לא חוגים, לא הסעות לחברים, (למי היה אוטו? ) לא קניונים- שטרם נוצרו במחוזותינו.

לסרט הלכנו לבד. שמוליק, שגר קרוב לקולנוע, היה קונה כרטיסים לכל מי שזכר להביא כסף לכתה בבוקר. לצופים הלכנו ברגל, כל הכתה כמעט יחד. יצאנו לשחק בשכונה- הקפות, תופסת, כדורגל, עמודו, אחת-שתים-שלוש דג מלוח.

יום הולדת חגגנו בכתה. בבית לא היה את מי להזמין. לבני המשפחה המורחבת בעיר לא היה אוטו ובכלל- מי חשב לעשות פסטיבל מיומולדת שמונה של איזה ילד? בגן או בכתה הוכנו עוגה, נרות לעשות "פו" ושקיות הפתעה (מניר) לכולם והגננת היתה אחראית לשאר. ההורים היו בעבודה. סבא וסבתא, אמרנו, אין.

לסרט הורי הלכו אחד-אחד, בערבים נפרדים. פעם בחודש הם נסעו עם זוג חברים בעלי מכונית לקונצרט בתל-אביב הגדולה ואנחנו נשארנו עם הילדים שלהם עם בייביסיטר אחת משותפת, זקנה חביבה שקראנו לה "סבתא כץ", עולה חדשה משכונת העולים. היא לא ממש דברה עברית אבל שרה לנו שירי ילדים בגרמנית.

לבית הבראה, מה שהיה מקובל אז לפני ימי הצימרים והספא, אמא נסעה לבד כי קבלה בתור עובדת קופת- חולים פעם בכמה שנים זכות להבראה ב"בית הבראה של קופת-חולים". אבא נשאר אתנו בבית. חו"ל ? מי נסע לחו"ל ?

פעם אחת ויחידה בחיינו נסענו לקייטנה בקיבוץ לשבועיים. אין לי מושג מה ההורים שלנו עשו עם זה.

ככל שמתקדמים נזכרים בעוד תמונות. למשל- המדור לחיפוש קרובים. כשהיינו ממש קטנים היה ברדיו מדור קבוע שבו היו קוראים שמות של אנשים שבני משפחתם בארץ או בחו"ל מחפשים אחריהם או ההיפך- לא ממש הבנו למה מחפשים או מי מחפש- לא דברו עם ילדים אז על דברים כאלה- אבל ידענו דבר אחד: אסור בשום אופן להרעיש עד סוף השידור- לא רצים, לא שואלים שאלות, לא נכנסים לסלון. עדיף להשאר בחדר הילדים בשקט.

תמונה שניה- יום השואה. אמא מהבוקר מגיפה תריסים ושוכבת עם הפנים לקיר בחושך מכוסה בשמיכה. אנחנו הילדים, עם כל חברינו, הלכנו לטקס המושבתי. אמא שלי לא הלכה אף פעם. אם שאלנו היא אמרה שהיא לא מסוגלת. גם לרדיו ששידר אותו יום תכניות על השואה היא לא האזינה. הוא נשאר כבוי.

בכלל השתיקה היתה המכנה המשותף של הדור שלי. היו בכיתה ילדים של ניצולי שואה, עולים חדשים. היו רבים כמונו- בני חלוצים צעירים מאירופה שאבדו את כל בני משפחתם. מאומה לא דובר..

רק אחרי עשרים או שלושים שנה התחילו לעלות הסיפורים, ומי פתח את תיבת פנדורה? הנכדים.

החלטה אחת של משרד החינוך, אי שם בשנות השמונים, לכלול בכתות ז' בכל הארץ עבודת "שורשים". פתאום נכדות ונכדים לקחו מחברת ועט (ימי טרם-לפטופ, וידאו דיגיטלי בגודל כף יד ושאר שכלולים) והלכו או נסעו לסבא/סבתא לשאול שאלות. אלפים ורבבות של שתיקות חדלו. ניצולי מחנות, ניצולי מחבואים, ניצולי בריחות ופרטיזנים וגם אנשים כמו ההורים שלי שכל חטאם היה שעזבו ונסעו לכאן ולא הפסיקו לחשוב "מה היה אילו" ולהאשים את עצמם.

כמו אמא שלי שנסעה חזרה לפולין ב1936 לנסות לשכנע את כולם לעזוב ולהצטרף אליה בארץ ישראל. פולין כבר היתה אנטישמית. היטלר כבר היה בשלטון- אבל ההורים ענו לה שאי אפשר למכור את הבית והעסק, המחירים נמוכים ובכלל...

אותו דבר קרה לגיסתה, דודתי שושנה, שניסתהשוב באוגוסט 1939, לא הצליחה לשכנע ובקושי נחלצה משם בעצמה ממש ברגע האחרון עם עמוס הפעוט, בן דודי, שנסע אתה.

פעם בשנה נסעו אמא שלי ואחיה לכנס של יוצאי עיירתם. אפילו ספר עבה הביאו פעם אתם. רק אחרי מות הורי הוצאתי אותו וקראתי את הדברים- איש לא הציע לי לקרוא בו כדי לדעת ולא עלה בדעתי כילדה לעשות זאת, כמו שלא שאלתי שום דבר ולא ספרו לי שום דבר.

והנה קופסת התמונות. קופסת עץ עטופה רפיה שבה היו זוג תמונות של סבא וסבתא שלי- סבתא שיינה שנקראתי נאוה לזכרה וסבא שמואל שבן דודי נקרא על שמו, תמונה של אמא שלי בביקור אצל אחותה הבכורה בלהה-ברתה עם ילדיה והורי בעלה- שהתברר בדיעבד שהיה אותו ביקור ב1936 לנסות לשכנע גם אותם לעזוב. עוד תמונות של ילדי האחות, כמה של חברות מימי ילדות רחוקים, וזהו.

לטא לאט, במשך שנים ארוכות, נפלט משפט פה ומשפט שם, לקוני- היו שני אחיינים חביבים, אחות גדולה וגיס, היו עוד אחים: אברהם, מנחם-מנדל שכונה דוניו.  איך היה הקשר ביניהם? איזה אחים הם היו? לא יודעת. נדמה לי שאחד היה עורך דין נשוי או גרוש ואחד היה בעל חנות נעליים וגם עזרו לסבא בשדות.

בן דודי הבכור עמוס נסע לאוקראינה והגיע לכפר, שם ביקר בגיל חמש עם אמא שלו. ישיבה אחת זכרה שהיה אקר אחד שהיתה לו חנות נעליים. גם את טחנת הקמח שסבא היה שותף בה והוא זכר מהביקור הצליח למצוא.

יודעים שאחות אחת התחבאה עם תינוקת בכפר אחרי שבעלה נלקח לעבודת כפיה בגרמניה, וניצלה. חוץ מזה, כלום. מה עבר עליה בין לבין? בת-דודתי אריאלה, אותה ילדה, חסמה את הזכרון לגמרי. אמא שלה- דודתי סלקה, הסכימה לספר לנכדתה לקראת עבודת השורשים את קורותיה, אבל התחילה את הסיפור ביום שהחליטה לעלות ארצה על סיפון ה"אקסודוס". לפני- אף מילה.

לפני כמה שבועות הצצתי שוב באתר שי יד ושם ועברתי על דפי העד של המשפחה. באמצע קבלתי הלם- לדף העד שמסר דודי על כל המשפחה מצד אמא שלי נוסף דף חדש על אותה אחות בכורה, בלהה-בירתה ובני משפחתה. דודי לא ידע מה עלה בגורלם והניח שנשלחו עם כל בני עירם להשמדה. לא כך. לדברי בת משפחה של בעלה זיגמונד ברק התחבאו כולם במנזר בעזרת נזירה מקומית ורק ממש עם נסיגת הגרמנים מהאזור מישהו הלשין עליהם והם נרצחו, יחד עם הנזירה.

מה זה אומר?  פעם דודי ציין בדרך אגב שלבקצה המושבה היה פרדס שהוא נטע עבור בני המשפחה במימון סבא שלי. הפרדס נרשם על שם הגיס הבכור זיגמונד בכוונה שהם יעלו ארצה בעתיד כלשהו ויתפרנסו ממנו, אבל איזשהוא קרוב של הגיס הגיע אחרי  קום המדינה, תבע לעצמו את האדמה וזכה בה. אם זה אותה משפחה שהעידה או לא איני יודעת, אבל היה אם כך את מי לשאול מה קרה להם, ולא שאלו.

אנחנו, דור הנכדים, מאז שהפכנו בעצמנו סבים וסבתות חשים צורך לדעת, לברר, לבדוק כי אנחנו יודעים שעבור ילדינו השוראה היא פרק מספרי ההיסטוריה בתיכון וסרטי תעודה בטלביזיה יום-יומיים בשנה, שאפשר לזפזפ לערוצים זרים ולא לראות. סבא וסבתא שלהם לא רצו ולא היו מסוגלים לספר להם- ואולי לא חשבו שמעניין אותם.

כשהייתי קטנה מאד הייתי מרותקת למיטה כמעט שנה. אמא שלי התפטרה מעבודתה כאחות וישבה אתי בבית. שעות סיפרה לי סיפורים קסומים על ילדותה בפולין- ליקוט פטל ותותים ביער בקיץ, המרתף שבו אכסנו בסוף הקיץ כרוב, תפוחי אדמה ושאר ירקות בערמות חול יבש לחורף המושלג,

כשהייתי בת 17 יצאתי עם משלחת תיכוניסטים לגרמניה לפגישה עם בני נוער. (אז טרם נסעו לפולין) המפגש בהתקיים בטירה עתיקה בתוך יער בדרום גרמניה. בוקר אחד יצאנו להתאוורר ביער. צמחו שם, בשולי השביל, תותי יער ופטל. באותו רגע נזכרתי בסיפורים של אמא והבנתי למה תמיד צחקה כשקראנו למה שצומח בהרי ירושלים או על הכרמל "יער".

סיפורי ילדות "לפני"- כן, מה קרה להורים, לאחים, דודים, אחיינים?- נרצחו בשואה. נקודה. אבל כעת, כשכל הדור איננו- אמא, הדודים שעזבו בזמן, אחותה ששרדה, אני מרגישה חובה דחופה להעביר, ודוקא לנכדים, עובדות.

למה? כי להגיד ששה מיליון לא אומר כלום. משהו מופשט.ערטילאי.

אבל להגיד לילדים שכך וכך קרה במשפחתנו, לסבתא רבתא שלא הכירו היו הורים, ילדים, אחים, אחיות, אחיינים שמישהו החליט שהיות והם יהודים הם גזע נחות שצריך לחסל כמו ג'וקים.

באמצע מרץ חגגה טליה, חברתי ושכנתי מגיל שלוש עד עשרים בערך, שישים. הבנות מהכתה פנו אלי לספר סיפורים של פעם מכיוון שהארוע התקיים במוזיאון. מיד נזכרתי בטיולים ביום שישי בצהריים להביא לסבתא שלה חלה לשבת מהמאפיה של הדוד שלה. עד לפני שנה לא ידעתי מה היה שמה, היא היתה פשוט סבתא של טליה, שדברה אידיש שלא ממש הבנתי וכבדה אותנו ב"קנדל-ציקר", כתיכות סוכר ששברה מגוש עם גרזן פיצפון.

ואז חשבתי לספר לאורחים גם על הפלא הגדול של ילדותנו- לברוריה היו שתי סבתות, סבתא שנהבי וסבתא-רבתא תמרי שגרו יחד ולפעמים היינו מלווים אותה לשם. פלא !

כשעמית נולדה היו לה סבא-רבא ושלוש סבתות-רבתא (כך אומרים? לא בטוח) נוסף על שני זוגות סבים וסבתות משני הצדדים. היום נותרה אחת, סבתא-רבתא עליזה, בחיי היום-יום שלה יש לה סבתא חוה בחיפה, שחייה דומים לשלי מבחינת סיוע לוגיסטי לנכדים, רק בקצב מוגבר הרבה יותר מאחר והקרבה הגיאוגרפית גורמת לה להיות הפתרון הראשוני בכל משבר. יוצא שילד חולה באופן קל עד בינוני מבלה אצלה בבית המרקחת את היום, עוזר במחסן ומשחק במחשב. ארוחות שישי זה ענין של קבע ובהמשך אחד, שנים או כולם נשארים ללון כדי שאבא ואמא יצאו לרכיבת בוקר מוקדמת של שבת על אופניהם.

עידו מתיחס ללינה אצלנו כצ'ופר לא רגיל- אם לישון אצל סבתא חוה זה פק"ל, לישון כאן זה משאת נפש ממש. ביום הולדתו החמישי ביקש כמתנת יום הולדת סופ"ש אצל סבתא נאוה. אין מחמאה גדולה מזו לשום סבתא. אין.

מדי שבועיים-שלושה הוא מגיע בשישי אחרי הגן ונאסף בחזרה אחרי רכיבת השבת.למה?

תעלומה. אני לא מפנקת ולא מעריפה ממתקים שההורים לא מרשים או שעות מחשב או טלביזיה בלי סוף שבבית לא מרשים ( תודה לאל). נשבעת שלא. יש כנראה משהו בקשר של ילד בן חמש לסבתא שלו- במיוחד לבדו ללא אחיו הגדולים ויודעי-הכל – שנעים לו.