קדושים אברהם

מעשה עלייתו של אברהם קדושים ממרוקו, מתחיל בעיר הולדתו קזבלנקה (או כפי שנקראה לפני הכיבוש הספרדי דאר אל-בידה): ”הייתי חבר בית”ר. התחנכנו על הציונות והרביצו בנו את חזונו של הרצל ותורתו של ז’בוטינסקי. הייתי בן 17 כשיצאתי עם קבוצה של כמה צעירים, אך נתפסנו והוחזרנו לעיר עודז’ה. ישבנו במאסר בשישי-שבת ושוחררנו על-ידי וועד הקהילה היהודית של העיר. עזיבת מרוקו היתה אסורה, אבל החלטנו לעלות, ויהי מה, ומתוך מטרה ברורה לעזור ליישוב בארץ. התחפשנו לפועלים ערבים הצובעים בסיד את אבני הקילומטרים. היתה איתנו בחורה אחת שהכינה את הסיד והשאר צובעים. וכך התקדמנו לכיוון גבול אלג’יר. נדברנו, שאם הז’נדרמרי הצרפתי ישאל שאלות, נתחזה כאילו איש מאיתנו לא יודע צרפתית ונציג את תעודות הלידה המזוייפות. הצלחנו להגיע לתעזה וממנה לאלג’יר, שם היינו בטוחים. החליפו לנו את הגלביות - השַׂלמות שלובשים הגברים המרוקאים - קיבלו מכנסיים קצרים ונעלי ספורט וציפינו לעלייה, כארבעה חודשים במחנה גדול. הועברנו לצרפת, לנמל מרסיי בספינת דייג, ושם כבר הכינו אותנו לקראת ההעפלה. זו היתה שנת 1947 והבריטים הגבילו את העלייה. אימנו אותנו הצעירים, שאם נתפס ליד חופי הארץ, נקפוץ למים ונעזור למי שאינו יודע לשחות. למזלנו לא נתפסנו. ירדנו לחוף והתפזרנו בין חברי הקיבוצים שבאו לקבל אותנו. עזרתי ל’הגנה’ ורציתי להיות בצנחנים. הרופא רצה לבחון אותי ואמר למדריך שירוץ איתי ’רונדל’ אחד. הייתי ספורטאי וזו לא היתה בעיה. רצנו, חזרנו, בדק וביקש מהמדריך עוד ’רונדל’. רצנו, בדק ואמר: ’עוד אחד’. אמר לו המדריך: ’דוקטור, את הרונדל הבא תרוץ אתה...’. קיבלו אותי והייתי בין הצנחנים הראשונים. עברתי קורס מכ”ים, קורס סמלים, והשתחררתי ב-51’ כסמל פלוגה. ביקרתי חברים באבן-יהודה, מספר פעמים, והחלטתי להישאר לגור איתתם. גרתי בצריף הגדול במעברה. הייתי בחדר עם יוסף סויסה, מאיר לוכסי ויצחק עברי. לפנינו היו משפחות המרוקאים אזולאי, סלומון (שבתם נשואה לגבי אזולאי), אברג’יל ונחמיאס. בצריף גרו משה בן-נתן, מזל לוי והעיראקי יחזקאל שמש. שמש זה היה חוזר מהעבודה ב’מהדרין’, מתרחץ לובש פיז’מה ויושב לו. מאוחר, כשהיה הולך לישון, היה לובש בגדי עבודה, שם את הטורייה מתחת לראש וישן כך, כדי שיהיה מוכן לצאת מוקדם לעבודה...

”כשהתחתנתי ביקשתי, על סמך השירות בצבא, אפשרות לגור באבן-יהודה. אישרו לי כל מקום בסביבה, רק לא מה שביקשתי. את האישור שמתי בכיס. גרנו אצל זכריה זגיר בעין-יעקב, כתשע שנים, ושילמנו שכר-דירה. רציתי לזכות בצריף. הלכתי למשרדי הסוכנות בתל-אביב. הראיתי את האישורים מהצבא, צחקו ואמרו שהניירות לא שווים שום דבר - ’עבר הרבה זמן, כמו שהסתדרת, תמשיך...”. החלטתי, גם אני, להיות פיקח. שילמתי לאבא של פואד כהן 60 לירות והתחלקתי בצריף עם הסבתא כהן. הלכתי לסוכנות לקבל אסבסטון במקומו. אמרו לי שם: ’אתה גר רק בחצי. סדר לעצמך את כל הצריף וניתן לך במקומו אסבסטון’. אבא של פואד הסכים, בתנאי, שאבנה לו בחצר דיר עיזים מטרומית. הסכמתי והצריף עבר על שמי. היה שם נסים מדר, התימני, שעשה ירקות והצריף שלי עמד לו כמו קוץ ב... אמרתי לו: ’כמה תשלם?’ - אמר: ’200 לירות’ - אמרתי 250 וגמרנו על 240. הלכתי שוב לסוכנות ואמרתי: ’יש לי צריף, כולו שלי’. הסתכלו במפה ואמרו: ’אין לנו בכלל צריפים באבן-יהודה!’ היו דיבורים ואז אחד נזכר: ’נכון, יש’. בדק במפה שוב והנה יש שני צריפים. אמרתי: ’נכון. אחד שלי ואחד של סויסה...’. גמרנו. נתתי להם את הצריף, קיבלתי אסבסטון ועוד נשאר לי 110 לירות. כשבנו את שיכון חן דרשו 800 לירות לדירה. אחר כך ירדו ל-400, ל-200, ולבסוף התחננו שנעבור, בלי כסף, רק שנפנה את האסבסטונים. אז היו עליות נוספות ממרוקו - משפחת בן-חמו, פרץ חיון ומלכה, ועם המרוקאים הוותיקים - סעדון, רווח, בושקילה ואבוטבול, היו כ-15 משפחות. עזרנו להם ככל שיכולנו. היו גם כאלה שהתייאשו וחזרו למרוקו. כל אחד קיבל ממני ציונות. לכל אחד אמרתי: ’תשמע, בארץ-ישראל צריכים לעבוד קשה, אין מה לעשות. תראה, אני למדתי במרוקו, וכבר ותיק בארץ. עשיתי צבא ובכל זאת עובד בסבלות (עבדתי אז ב’אגרא’) וזה לא נורא’. הייתי מספר להם איך, כשהמצב היה קשה, הייתי קונה בשוק הפשפשים ומנסה למכור לתימנים כאילו אלה דברים שלחו לי ממרוקו, עד שנתקעתי עם זוג נעליים מס’ 44 ולא מצאתי אף תימני עם מספר גדול כל-כך... נזכרתי איך קוסיק בלשכה אמר לי שאין עבודה ולבקר אמר באידיש: ’קים נוך פינף מיניט’. אותי כבר אי-אפשר היה למכור באידיש - הוא אמר לו שיחזור בעוד חמש דקות. הלכתי אחרי בקר עד שחזר. קוסיק התחיל לכתוב לו פתק לעבודה בהדסים. זרקתי את בקר, הכנסתי את הידיים דרך האשנב וממש חנקתי אותו, הוא כבר הוציא את הלשון. ראובן אברמוביץ’ שהיה שם אמר: ’אתה תחנוק אותו, תעזוב!’ אמרתי: ’שהוא ילך לבית הקברות ואני אלך לבית-סוהר’. הפתק נפל ויהודה בכר, ששמע צעקות, בא ללשכה, אמרתי לו: ’תראה! איזה פרוטקציה עושים כאן! מגיע לי, שירתי בצבא...” בכר עשה פשרה ואני קיבלתי עבודה - שלושה חודשים בהדסים, בחפירת אינסטלציה. ואז, הכל היה בסדר. כשהיו רואים אותי הוותיקים ברחוב היו אומרים: ’רד נישט, רד נישט. קדוישים קימט’. כלומר: ’אל תדברו, קדושים בא’.

”פעם הלכתי עם יעקב אברג’יל אל מוטל הזקן משיכון וותיקים, זה שהיה ממונה על פרדס פרידמן (אביה של חמדה הג’ינג’ית). אמרנו לו שיתן לנו עבודה. אמר לנו שאין. החלטתי לעשות לו תרגיל. לקחתי אצל איזה תימנים שני פלפלים חריפים וחזרנו אל מוטל. שם היה סבל אחד מטריפולי, שהיה מוביל בוקסות בעגלה. ביקשנו את העבודה שלו. אמר לנו מוטל: ’הוא פועל קבוע’. אמרתי לו: ’אבל איננו יודע להתנהג עם החמור’.
אמר: ’דווקא יודע, בסדר גמור’. לא עשה החמור נגלה שניה והתחיל להזיע מהפלפלים שדחפי לו באחוריו. התחיל להשתולל ופיזר את הבוקסות. אמרתי למוטל: ’אתה רוצה שארגיע את החמור?’ - השיב לי: ’אם תרגיע את החמור, תקבל עבודה’. תפסתי את החמור ואמרתי לאברג’יל: ’תרים לחמור את הזנב, קח את הכובע שלך ותעשה לו קצת רוח על התחת’. החמור נרגע ומוטל אמר: ’עבור היום תקבל שכר של חצי יום עבודה. ממחר תתחיל לעבוד’.
בין הצעירים היו ספורטאים. לא היו לנו הדרישות של היום. קיבלנו מקרול גרוס 5 לירות ופח נפט כתשלום. פעם היה לנו משחק על הגביע נגד חדרה. אני שיחקתי בהתקפה ולחדרה היה ימני, תימני רזה שרץ עם הכדור כמו ’ספיטפייטר’. רק אלוהים יכול היה לתפוס אותו. אמרו לקרול שישכנע את קדושים לעבור להגנה ולרתק אותו. קרול בא אלי הביתה וניסה. הבטיח לי 10 לירות ושני פחים נפט. השתכנעתי. בתחרות, בחדרה, התימני הזה זורק לי כדור משמאל, לוקח לי מימין... אני רץ ושום דבר לא עוזר. עשה את הגול הראשון והשני. תפשתי את השיטה שלו. קרול צועק: ’מזה?’ צעקתי בחזרה: ’יהיה בסדר!’ וכמו שהתימני הזה בורח, נפלתי עליו. התחלתי לצעוק: ’אי, אי...’ כאילו שקרה לו משהו. באו והוציאו אותי מהמגרש ואותו לקחו באמבולנס. שפכו עלי מים ואז ’שיחקתי’ שאני מתאושש וחזרתי לשחק. ניצחנו אותם במשחק 2:4.
”כשסעדון הביא את אחיו מקיסריה, התחילה בעיה. הוא היה אדם דתי מאוד, כמו שאנחנו היינו במקורו. בארץ התעלמנו מתפילה, לא שמרנו שבת וכפי שאומר הפתגם המרוקאי: ’אם מי שתהיה, כמוהו תהיה’. התקלקלנו בצבא והתקלקלנו מהסביבה. אהבנו וכיבדנו את סעדון והוא שאל: ’מה דעתך שנעשה בית-כנסת ונפסיק להשתולל, לשחק בקלפים ולעשן בשבת?’ - היינו תשעה ושני ילדים אחרי בר-מצווה, וכבר היה לנו מניין. התפללנו אצל פליקס ושכרנו אצל אחד התימנים ספר תורה, ב-30 גרוש לחודש. מהעליות לתורה שילמנו לו.
”היה זמן, לאחר שהתחלתי לעבוד אצל קרסו, שחשבתי שכדאי שנעבור לתל-אביב. סימי אשתי אמרה: ’מה תעשה? תעבוד, תחזור מהעבודה ותשב בלי חברים, כמו בבית-סוהר? שאל את הילדים’. שאלתי והם התחילו לבכות... אחרי הכל, נתנו להם כאן את הדבר החשוב ביותר - בית. ויתרתי על הרעיון. לצערי, אשתי נפטרה וקשה לי לשבת בבית. אני נוסע הרבה, אבל תמיד חוזר, יהיה מאוחר כמה שיהיה. לישון שעתיים טובות באבן-יהודה שווה עשר שעות שינה במקום אחר, ויהיה זה המקום הכי יפה”.

 

 

 

קדר

אביבה קדר נולדה בעיראק. היא אחות מיילדת במקצועה ועבדה בבית-חולים כאחות ראשית. נישאה ב-1943.
”בעלי” - סיפרה - ”לא הירשה לי להמשיך בעבודה. הוא היה איש עשיר והיתה לי עוזרת וטבחית. נולדו לנו שלושה ילדים. בזמן מלחמת השחרור שמענו ברדיו עיראק את החדשות בהסתר, בחדר המדרגות שמאחורי הבית. כך למדנו לדעת שלנו, היהודים, יש מדינה. מאז, מ-1948 התכוננו לעלות לארץ. מצבנו הכלכלי הורע. שמענו שיהודים מוכרים את רכושם ובורחים. מכרנו את ביתנו, את כל דברי הערך ואפילו את בגדינו. גרנו עד לעלייתנו אצל אבי, שעדיין לא מכר את רכושו. בשנת 1950 נשארנו עם חבילה לילד והחלטנו לברוח דרך פרס. חברים שלנו ניסו לצאת ואמרו: ’אם נצליח תצאו אתם אחרינו’. הם נתפסו והוחזרו. באפריל אותה שנה הכריזה ממשלת עיראק במפתיע, שהיא מרשה ליהודיה לצאת. בתקופה זו, בראשית ימיה של המדינה, עזבו ועלו לישראל במבצע טיסה, שכונה ’עזרא ונחמיה’ ו’עלי בבא’, כ-130,000 יהודים. כל עולה הורשה לקחת איתו מעט חפצים ו-50 דינר עיראקי. אנחנו היינו בין הראשונים, מספרנו היה 670 וחיכינו כחודש וחצי עד התור.
”בשער העלייה היו לנו, אולי, שתי לירות... היה לנו קומקום קטן והעיקר - תיק המיילדת שלי. ראובן, בעלי, רצה להיראות כמו כולם ומיד קנה לעצמו מכנסיים קצרים. בבית-ליד היתה לי בת-דודה, היינו שם כחודש וחצי ונשלחנו לקדימה. נסענו וראיתי שזה לא בשבילנו. אמרתי לראובן: ’אני לא אבוא לכאן’. 
הילדים קיבלו שלשולים, לא רצו את האוכל והתלוננו שאין קונים להם מאומה. זה כל-כך השפיע עלי עד שבכיתי. שאלו אותנו: - ’מה איתכם, לא למדתם?’ - אמרתי להם: ’מה פתאום? בעלי רואה חשבונות מוסמך, אני אחות מוסמכת; הוא מדבר עברית טובה ואני יודעת לקרוא’. ביקשו לראות תעודות, הבאתי להם ואז הם אמרו: ’למה שלא תלכי לעבוד? נשלח אותך לאבן-יהודה. כל יום תלמדי שם מלים נוספות ששייכות לעבודתך’. התחלתי לעבוד בקופת-חולים.
התביישתי לבקש מאונגר את ההוצאות לנסיעה והלכתי לבית-ליד ברגל. היה כאן האח יצחק גלבוע (קוזוחוביץ’), שאמר לי שהעברית שלי כבר טובה. שלחו אותי למרכז ושם שאלו אם אני רוצה לגור באבן-יהודה. הובטחה לי מרפאה בעין-יעקב.

 

”עברנו לאבן-יהודה ונתנו לנו את אחד מאוהלי המחנה. בינתיים עבדתי כמתנדבת. בעלי לא מצא עבודה מתאימה והלך לעבוד בחקלאות בכפר-נטר. כשראש השנה עמד בפתח ולא היתה לנו פרוטה, פניתי לפקיד בלשכת העבודה לבקש כסף על החשבון. התשובה היתה כמובן שאין דבר כזה. הלכתי לדבר עם ישראל הוכמן, מזכיר המועצה, וביקשתי ממנו 5 לירות עד לקבלת המשכורת והוא ענה לי: ’ברצון’. השארתי את הילדים אצל שכני הפולנים וקניתי את כל הדרוש, שהיה אז בקיצוב. ראובן בא הביתה והכל היה מוכן. לילדי היה חג. לא אשכח זאת להוכמן, לעולם.
”כשנפתחה המרפאה קיבלתי חדר מגורים ושירותים צמודים למרפאה. ריהטתי אותו בארגז ישן, פתיליה ווילון... עבדתי יומם ולילה, היו הרבה לידות והפלות שטופלו במקום. רק במקרים מיוחדים נשלחו האנשים לחדרה. דר’ רוט היה רופא ומאבחן מחלות מעולה. לא סיימנו את העבודה בשבע, תמיד נשארנו לפחות עד תשע. שני מקרי אסון ארעו והכאיבו לי מאוד. בעלה של מזל לוי קיבל מכת שמש ומת, על אף נסיונותי להנשים אותו ולמרות מאמציו הגדולים של דר’ רוט להחיות אותו. המקרה השני היה כשנפל קיר על בנו של צדוק צוברי והילד נהרג במקום. היו מקרים קשים ואנשים היו עצבניים מאוד, שוברים דלתות ונכנסים דרך החלונות כדי לא לעמוד בתור. רופאה סטאז’רית שהיתה כאן נאלצה פשוט לברוח. היו כאן נשים שילדו בפינת האוהל, על שק, ותפקידי היה לשכנע את ההרות ללדת בבית-החולים.
”פעם ביקר רופא צבאי. הוא רצה לבחון אותי, כיבה את האור וביקש שאמצא צנצנת תרופות מסויימת. כמובן שהושטתי יד ומצאתי. הוא כל-כך שמח וחיבק אותי. בדיוק ברגע זה בעלי נכנס. הוא היה נורא קנאי ופחדתי ממה שיגיד. כשסיפרתי לו, הרגיע אותי ואמר שאני די טיפשונת.
”עם השכנים שהיו עולי רומניה, לא היתה לנו שפה משותפת. היו גם מקרים שהרגיזו אותי. אחד מהם פגש אותי יום אחד ושאל: ’אתם לבשתם נעליים בחוץ-לארץ?’ - כל-כך נעלבתי, הלכתי והבאתי להראות לו את כל זוגות הנעליים (על עקבים), שהבאתי מחוץ-לארץ. ’הסתכל’ - אמרתי לו - ’את אלה לא קניתי בארץ!’ היו לי שמלות משי שלמעט נשים כאן היו כאלה. ראובן הרגיע אותי ואמר: ’מה יש? הוא פשוט אינו יודע’.
”גרנו שם שנה וחצי ועברנו לחדר עם מטבח אצל זגיר. לאחר שנתיים, כשהיה לנו קצת כסף, קנינו שיכון בכפר-סבא. ראובן עבד בצרכניה של בני-ציון. ב-1954, כשחזרתי מראיון לקבלת עבודה בכפר-סבא, פגש אותי הוכמן באוטובוס. הוא שמע על התוכניות שלנו ואמר: ’הפרנסה שלך פה. בנינו כאן שיכון עממי, נשאר לנו עוד בית. בואי ואתן לך את המפתחות!’ כשנסגרה המרפאה במעברה עברנו למרפאה במושבה.
”לראובן קשה היה להמשיך לעבוד בצרכניה עם הנשים הבלתי מרוצות. לקחתי פיצויים והקמנו לול. ’התקמצנו’, כי כבר היו לנו ילדים בתיכון ואורה כבר למדה באוניברסיטה בירושלים”.

 

 

 

קדרי

ראיון עם לאה קדרי , 2008

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קופמן

העלה זכרונות שלום מורגנשטרן, 2008 : 
משפחת קופמן ניומקה ורחל.
ניומקה היה חקלאי טוב, את עבודתו עשה בפדנטיות גדולה וזה היה מוכרח להיות בדיוק לפי הספר. עשו תפוחי-אדמה יחד עם גיסי שמעון אלפרוביץ ונשארו ידידים מאוד קרובים. ניומקה היה בן-אדם שקט ונעים הליכות, אשתו רחל הייתה אשה אימפולסיבית ומעורבת בפעילות המושבה. לא היו להם ילדים והיות שדווקא כן אהבה ילדים, התמסרה לטיפול בילדים נכים. כאשר בשנים 1950/51 פרצה מגיפה של פוליו והרבה ילדים חלו, ועוד לא ידעו את הגורם לזה ולא ידעו איך לטפל ובאם הנגיף עובר מאחד לשני, רחל קיבלה על עצמה את ארגון ”אילנשיל” שנהפך אחר כך לאיל”ן והתמסרה בכל כוחה לעזור ולטפל בילדים שנפגעו. 
לצערנו, גם אנחנו נפלנו בין הנפגעים. בננו הבכור דוד, בדיוק ביום הולדתו הראשון, כשכל המשפחה הוזמנה לחגיגת יום- ההולדת, קיבל חום גבוה. למחרת קבע דר’ רוט שיש לו שיתוק ברגל ימין ושלח אותו לבית החולים בפרדס כץ. מאז היינו בקשר הדוק עם רחל. היא הייתה מארגנת טיולים לילדים שנפגעו, הייתה מטפלת בבתי החולים להשגת מכשירים שהיו נחוצים לילדים. הייתי תמיד מצטרף לעזרה כשהילדים נסעו. פעם נסענו עם הילדים לביקור בירושלים לנשיא המדינה. היו שם ילדים מכל הארץ, נציגים עם קבוצות ילדים. פעם נסענו לתל השומר, דני קיי היה אז בביקור בארץ. אספו אז כל כך הרבה ילדים שלא הספקנו להכנס. חוץ מזה שהיו צריכים לשמור על הילדים, היו כאלה שהיו צריכים להחזיק על הידיים כמו הילד של שלמה קטרי, ועוד. היא טפלה הרבה במאשה סנדלר שנפגעה קשה מאוד ואני בטוח שגם מאשה זוכרת אותה לטובה. ובתיה דיב שנפגעה מאוד קשה ברגליים, היא הייתה כל כך זריזה עם המקלות שלה והרצון שלה להבריא היה כל כך חזק, שבכך היא עזרה לעצמה הרבה מאוד.
יכולת להזעיק את רחל בכל שעות היום. היא תמיד הייתה מוכנה לעזרה. היה לה קשר הדוק עם המוסדות של איל”ן והיא הייתה הכתובת לכל ההורים שלא ידעו לאן לפנות ומה לעשות. למזלנו, מצאו את התרופה הנכונה בסטרפומיצין והיום כל הילדים מתחסנים נגד פוליו.
רחל הייתה פעילה גם ביתר המוסדות הציבוריים ובמועצה הייתה היחידה שלא קיבלה תמיד את השליטה של זלינגר, שהייתה לו שליטה בכל. ובגלל שהוא לא היה רגיל שפונים נגדו, היחסים ביניהם לא הלכו בקו אחד.

 

 

קוריס ספי (איילון)

”הגעתי ארצה מהונגריה ב-1932 ל’מכביאדה’ הראשונה, להתחרות בהיאבקות. כשפגשתי בחלוצים התאהבתי בחייהם. ברחתי, כי הייתי בלתי ליגאלי. איתי היו עוד שלושה מתאגרפים, ביניהם גרבוש ופין המפורסמים. ’גרנו’ בשפת הים של תל-אביב. את המזוודות טמנו בחול. מצאתי דוברי הונגרית בירושלים, הם סידרו אותי בעבודה במחלקת המים. ביריחו חטפתי קדחת וחזרתי לתל-אביב. מרכז הפועל שראה אותי מתעמל הכניס אותי לקורס מאמנים. היו בו מ’הגדולים’: חריט, לויתן ואם אינני טועה גם יצחק שדה. ירדתי לאמן בטבריה ובמשקים, ממגדל עד נהריים. ארגנתי את ’כינוס הגליל’ והוחזרתי לאמן בתל-אביב וסביבותיה, באתלטיקה קלה. שברתי רגל. לבית-חולים אי-אפשר היה להכניס אותי כי הייתי עדיין ’בלתי ליגאלי’, שכבתי בחדר עם עוד שלושה חלוצים כמוני.עם שושנה, אחת הבחורות שבאו לתת לנו אוכל. התחתנתי.
מה’הגנה’ דרשו שאעבוד בנהיגה אצל האנגלים, הייתי לגפיר, קיבלתי 2 סרטים ו-10 לירות! ופקחתי את העיניים! - הייתי לשוטר רשמי ובעל מספר, כמובן בשם מזוייף. ובשם זה יצאתי עם האנגלים... לחפש בלתי-ליגאלים. פעם, ב-38 מצאו ערבים בחוף על-יד שייך מוניס בחור בלי הכרה. כשהתעורר, דיבר הונגרית וסיפר לי שהוא קפץ מהאוניה ’רומא’ עם חברו. חברו אבד והוא ניצל. הבחור, ששמו היה פרקש, נאסר כמובן והופקד עליו בבית-חולים שוטר ערבי. כבר למחרת הצלחנו להבריח אותו.
בחיפושים בגבעת השלושה יצאתי למקום עם הקצינים שיף ולוסטיג. הבריטים חיפשו ואנחנו שאלנו את האחראי בקיבוץ איפה נוכל לשבת. הוא הושיב אותנו בחדר מסויים. על הספה, הביא כיבוד ויצא, ואנחנו ישבנו על הסליק המרכזי שהפתח שלו היה מתחת לספה.
כשביקשו להעביר אותי ל-FORCE MARINE, לחיפוש עולים בלתי ליגאליים, ואפילו כקצין, לא הסכמתי. עברתי ליחידה לאימון כלבים בעפולה עד שנגמר לי (1942) החוזה.
עבדתי כאחראי על המיכון אצל הקבלן לעבודות הצבא דיסקין. במרג’-עיון, ברמה הסורית ולאחר-מכן במחנה 21 ושדה התעופה שנסלל על-יד כפר סירקין.
דיסקין קנה 100 דונם פרדס באבן-יהודה, שם אוכסנו הכלים ונבנו מחסנים וכך בעצם הגעתי למושבה. מיד, כבר ב-1943 התחלתי לאמן בספורט את הנוער במקום.
ב-1953 נכנסתי לעבוד במשרד הבטחון, הייתי אחראי 9 שנים על הנשק הלא-סטנדרטי של צה”ל והתעשייה הצבאית. ומשם להנהלת מפעלוכו’, ושם הכנסתי, אולי לראשונה בארץ התעמלות של כל הפועלים ושאר העובדים, הייתי הבוס ולאחר העבודה המאמן. החברה היתה יותר מגובשת, היחסים שונו, החבר’ה קיבלו אופי ספורטיבי.
על אף שעברתי ניתוח לב פתוח, התחלתי להתאמן ולאט אף לאמן אחרים, קודם את מבוגרי המושבה ואחר-כך את הצעירים וגם הגברות פנו ובגיל 79 אני בכושר מלא.הפעילות ב’מועדון גיל הזהב’ נותנת הרבה נחת וסיפוק רב”.

בארכיון - כתבות עיתונות עם ספי איילון - קוריס

קטרי יצחק

מזל, בתם של מרים ויצחק קטרי, סיפרה: ”הורי מדמשק. אבי נשא את מרים, אמי, שהיתה אלמנה ואם לילד. אבא גידל אותו עד שעלה עם ’החלוץ’ ארצה. כשגברו על אמי געגועיה לבנה, באו שניהם לביקור בארץ. הבן קיבל אותם באהבה רבה וקנה לאמא שמלה רקומה בחוטי כסף וזהב. הורי שבאו עם אחותי בת השמונה, החליטו להישאר בארץ. תל-אביב לא מצאה חן בעיניהם, הם רצו בעבודת אדמה.
הם שמעו על אבן-יהודה, הגיעו לכאן ונשארו. בתחילה גרו בצריף ואחר-כך נדדו מבית לבית. אני, אחיי יוסף וחיים, ואחי אלי שהיה נכה ונפטר, נולדנו באבן-יהודה.
אבי היה סנדלר, אך לא היתה כאן מספיק פרנסה ממקצועו. בלילות היה עובד בסנדלרות ובימים היה משוטט מיישוב ליישוב, מתקן פרימוסים ומכשירים. הוא גם היה רצען ותיקן רתמות. כשהתגברה הבנייה במקום, החל לעבוד בהכנת בלוקים ובהכנת סיד.
אנשים רבים פוגשים אותי ברחוב ואומרים לי: ’בזכות אבא שלך, שלא לחץ בעניין התשלומים, הצלחנו לסיים ולבנות את הבית שלנו’. באביב בתקופת המרעה, אבא היה רועה את כל הפרות של המושבה.
כשהייתי בת 6, הם קנו אדמה שנראתה ממש במדבר, כיום רחוב השלום, והחלו לבנות את ביתנו. כשאמרתי: ’אבא, מה זה? אנחנו כל-כך בודדים כאן’ - השיב לי: ’אל תפחדו, אין דבר’. ואמא הוסיפה: ’המעט יהיה הרבה, אל תדאגו’.
ככל שניתן היה, אבא הוסיף חדרים והרחיב. רווקים שהגיעו והיו חסרי משפחה, נאספו על-ידו והוא היה מביא אותם אלינו. אמא היתה מבשלת ומכבסת להם ואומרת: ’אין דבר, תשלמו כשיהיה לכם. עכשיו לכו לעבוד’. כך הגיעו אלינו יצחק לוי, אליהו (אליאצ’יק) עובדיה, שלמה נתור, משה (מימי), נסים בן-שבת. שבתאי היה יתום כשהגיע מיוון. הוא עבד אצל וינקלר וגר אצלו כמו בן משפחה. הוא בן גילו של חיים אחי והם שיחקו יחד כדורגל.
בזמן המאורעות כל המשפחה מתל-אביב, באה אלינו. הם נשארו תקופות ארוכות ואמא טיפלה בכולם. מחוץ להיותה עקרת-בית היא היתה גם מיילדת והיתה עוזרת לד”ר כץ ליילד.
היו לנו רפת פרות, דיר כבשים ותרנגולות ערביות צבעוניות שהסתובבו בחצר. ירקות, פירות וביצים היתה אמא קונה מהערביות, שהופיעו כאן עם שקיים.
עם בית-הספר היה קשה מאוד. למי שהיה כסף - למד, למי שלא היה - לא למד. אנחנו לא למדנו כמו כל הילדים. בחודש שהיה כסף, למדנו; לא היה, לא למדנו. הילדים לא התעניינו אם באנו, או לא באנו, לבית-הספר”.

קטרי שלמה

באחת השיירות הראשונות, שאורגנו על-ידי עקיבא בשנת 1942, הגיעו ארצה שרה ושלמה קטרי.
”באנו מדמשק” - סיפר שלמה - ”הגענו ללבנון ומשם ברגל, כ-60 ק”מ, הלכנו לארץ-ישראל. המדריך, שהוביל אותנו בהרים, אמר לנו שכשנראה אוטו נשכב ונתחבא בצידי הדרך. אשתי, שהיתה בהריון, קיבלה מכה ולא יכלה לזוז. למדריך היה חמור והוא הרכיב אותה עליו. עברנו את הנחל והגענו סוף-סוף לקיבוץ דן. בקיבוץ, כדי לא להעלות חשד במקרה של חיפושים, חילקו אותנו - בחור בחדר עם בחורה ובחורה באוהל עם בחור. משם עברנו לתל-אביב.
בעיר פגשנו את ציון, בן הדודה של אשתי, שהיה מעורב בענייני הסוכנות, אשר יעץ לנו ללכת למושבה בה נמצא אחי יצחק ומשפחתו. כך הגעתי לאבן-יהודה.
היה לנו מזל. מאז צאתנו התהפך הגלגל על 30,000 יהודי סוריה, ש-17,000 מהם חיו בדמשק. החלו מהומות נגד היהודים וביטלו להם כמעט את כל זכויות האזרח. רכוש רב נשרף ונשדד, היציאה הוגבלה ולא רק לארץ-ישראל. על תעודות הזהות הוטבעה בדיו אדומה המילה ’מוסאווי’ - בן דת משה.
כאן קיבלו אותנו יוצא מהכלל יפה. גרנו בתחילה אצל אחי. התחלתי לעבוד אצל דוד קליין ברפת, בלול ובפרדס. עשיתי אצלו את הכל. עברנו לגור אצלו בצריף פח. אז נולד לנו הבן הבכור. קראנו לו אלי.
מצב העבודה באבן-יהודה היה קשה. נציגי הלשכה, קוסיק וסימן-טוב, רצו להוריד אותי מהעבודה. הם באו אל קליין ואמרו לו: ’מה זאת אומרת? אתה מעסיק אותו כל הזמן. יש כאן עוד אנשים ויש חוסר עבודה ובכלל, הוא לא יכול לעבוד בלי הלשכה’. דוד קליין ענה להם: ’תנו לי שלושה אנשים. אם הם יעשו את העבודה שלו, אני מפטר אותו’. שלחו אליו שני אנשים ואלה, החזיקו יום אחד ולא המשיכו, אז קליין החזיר אותי. 
עזבתי כשבלול של קליין פרצה מחלת הניו-קאסל והוא נאלץ לשחוט לול שלם. העבודה פחתה והוא אמר לי: ’שלמה, אני לא יכול יותר להעסיק אותך ולשלם, אבל אסדר לך עבודה אחרת’ - והכניס אותי לעבוד ב’אגרא’. שם עבדתי יום אחד. למחרת בא פייבל ואמר שהוא לא מקבל אותי לעבודה: ’אתה עושה עבודה כמו חמישה אנשים, אז אי-אפשר. מה יהיה על האחרים? יבואו המנהלים ומה הם יגידו?’ - עזבתי”.
שלמה קטרי המשיך וסיפר: ”סלע (סקלקה) וזאב ליטמנוביץ’ היו שותפים בהקמת בית-חרושת לקרח. כשהתחילו לייצר, בישרו לתושבי אבן-יהודה: ’יש קרח!’ - אז האנשים שאלו: ’איפה נשים את הקרח?’ - סלע נסע אל מישהו בעיר והביא לו ארגזים - מקררי קרח. היו ששילמו לירה, היו ששילמו חצי לירה, ואת השאר בתשלומים. כל אבן-יהודה קנתה מקררים”.

 

קימל

אורי, בנם של יוסף וגאולה קימל, סיפר: ”אבי הגיע ארצה בשנת 1927 מקייב, העיר המרכזית באוקראינה. בחבל ארץ זה סבלו היהודים מרדיפות קשות מאז המאה ה-16. בערבות אוקראינה היו יישובים חקלאיים יהודים רבים, אך משפחת קימל היתה רחוקה מעבודת האדמה. גם הציונות לא היתה נושא מניע בבית ואבא לא בדיוק קיבל את ברכת הדרך. הוא עזב מאחוריו הורים ואחות שניספו עם הכיבוש הנאצי.
מרבית חבריו של אבא, כאלו שעלו אף שנתיים לפניו, עזבו את הארץ. חלק מהם לא התאקלם וחלק נענה לקריאת הסובייטים ב-1928, ליישב את חבל הארץ השמם בירוביג’אן ולהקים בו אוטונומיה יהודית.
הקשרים של אבא עם חבורתו נותקו עד מהרה.
אמי, בת למשפחת ענתבי - משפחת מורים, חקלאים ועסקני הציבור היהודי בכל רחבי ארצות הקדם, מזה שבעה דורות. הראשון שנודע מעל דפי ההיסטוריה היה הרב יעקב, שנאסר בשנת 1840 - בימיה עלילת הדם המפורסמת בדמשק. בן משפחה מפורסם אחר היה אברהם (אלברט) ענתבי, מנהל רשת מוסדות החינוך ’כל ישראל חברים’ בארץ. הוא עבד ברכישת קרקעות ויזם את קבלת הזכיונות על החשמל ועל אוצרות ים-המלח, עוד בימי שלטון התורכים. במלחמת העולם הראשונה היה העסקן הראשי ושימש כבא-כח (הבלתי נבחר) של היישוב היהודי בארץ אצל השלטון התורכי העויין.
הסבא שלנו, אביה של אמי, היה יהודה ענתבי - מורה ומחנך במושבות הברון שבגליל ומנהל בית-הספר ’אליאנס’ בטבריה ובצפת. לימים, עברה המשפחה לתל-אביב, שהלכה והתפתחה ודרשה כוחות הוראה רבים. 
אבא עבד בארץ כבנאי, בטבריה ובצפת. הוא הכיר את אמי כשאביה אמר לה: ’גאולה, לכי תקראי ליוסף, הפועל הישן שמה, בבניין הלא גמור. הוא לבד בלילות שישי... קראי לו שישב איתנו בקבלת שבת’. הם נישאו ב-1931 והגיעו לאבן-יהודה שנה לאחר-מכן.

משפחת קימל באבן יהודה

המשפחה לחצה על רכישת הקרקע ועל נטיעת פרדס. דוד, בוגר ’מקווה’, בא למושבה ועזר לו, נטע איתו את עשרת הדונמים הראשונים, הרכיב את השמוטי.
הלול של טובה וישראל ליפמן היה מסודר ונקי, כמו שכתוב בספרים. אצל אבא היה ההיפך הגמור. מים זרמו, הזבל היה רטוב... וכשטובה היתה שואלת כמה ביצים יש באותו יום, בלול של אבא תמיד היו יותר, למרות ש’אצלך מלוכלך’...
אבא דאג שמצבנו הכלכלי הגרוע לא ייראה כלפי חוץ. הוא דאג שתמיד שתהיה לַקֶרְדָה על השולחן.
היינו חמש נפשות בבית כשפקד אותנו האסון. אחותנו דליה, שהיתה בת אחת-עשרה, טבעה בים (היא יצאה בחופש למחנה מטעם מגרשי המשחקים של גוגנהיימר בכפר ויתקין ושם, ב-6.8.1946 ארע האסון). מאירה היתה אז בת שמונה ואני בן שלוש. למשפחה נוספו דן, אהוד ואירית. גדלנו חמישה ילדים במשפחה ואבא נהג לומר: ’עכשיו זה קשה, אבל כשתהיו גדולים ויהיו לכם ילדים, תתכנסו מדי פעם ואז יהיה באמת יפה’.
לאבא היה תמיד מה לומר בענייני המדינה וניהולה. על מה שכתב בעיתונות חתם בשמו ובשם יוסף בן-ברוך. הוא היה פעיל באחדות העבודה משום שאחי, דן, היה בעין-חרוד. פעם ציטט אותו רדיו דמשק: ’בן-גוריון! אנחנו לא צריכים להגיש דברים רעים עליך. תקרא מה שכתב עליך האזרח קימל מאבן-יהודה’.
ההורים היו כל השנים בוועד ההורים בגן ובבית-הספר. גם כשלמדתי בפרדס-חנה וכשגמרתי, המשיך אבי להיות בוועד ההורים. כשהתגייסתי לצבא הוא התעניין ושאל אם יש וועד הורים בצבא. כשלמדתי באוניברסיטה אבא רצה גם שם להיות בוועד ההורים.
אמא היתה גננת. את מקצועה היא למדה באלכסנדריה במצרים, בין השנים 1927 ל-1930. היא יצאה לעבוד בנתניה. בחודש הראשון קיבלה את שכרה - לירה אחת. בחודש השני כבר לא היה כסף ונאמר לה: ’במקום בלירות, נשלם לך בדונם אדמה’ (כיום ברחוב בני-בנימין), אבל אבא שאל: ’מה נעשה בדונם החולות האלה?’ - אמא טיפלה במשפחתה הגדולה ועזרה לאבא בלול, בעיקר בשנים הראשונות, כשהוא עבד בבניין.
את אמא, שהיתה מטבעה אשה שמחה ועליזה, כזו שהיתה הראשונה תמיד לפצוח בשיר ובריקוד ליוותה טרגדיה נוספת לאסון טביעתה של דליה. כבת הגליל, שם ליקטו ובישלו פטריות, היא ידעה אף לזהותן. גם אנחנו אספנו כאן פטריות. יום אחד, בשנת 1951, בא עוזי סגל שהיה בן 9 ושאל את אמא איך מבשלים פטריות. אמא אמרה לו להביא את הפטריות אבל הוא ענה לה: ’אין צורך. אני מכיר את הפטריות, וכולם אמרו שהן טובות’. הוא אכל אותן והורעל. גם אביו, אברהם סגל אכל מהן, אבל בשל היותו מבוגר, ניצל. אמא לעולם לא השתחררה מהרגשת האחריות, בצדק או שלא בצדק, לאסון. וזה קרה דווקא לאדם שאהב בכל ליבו אנשים”.
”לנו” - הוסיפה האחות אירית -”היתה ילדות נהדרת. בכיף גדלנו ובכיף עשינו להורים בעיות”.

 

 

 

קליין מאשה ודוד

כשגרנו ברחובות הכריזו על התישבות באבן-יהודה. מכרנו את הפרדס ובאנו. בהתחלה גרנו עם אקר בצריף ואח”כ בנינו צריף משלנו 3X3 מטר.
היות שרוב הגברים לא הביאו את משפחותיהם בגלל המצב הקשה, לא היה להם איפה לאכול. החלטתי לבשל בצריף ל15-20 איש. דאגתי גם לגינת ירק ליד הצריף וכל אלה שאכלו אצלי שלמו לי 7 מיל ליום כלכלה. אפיתי לחם על פרימוס.
אותי כינו ”מלכת המלריה”- חליתי פעמים רבות מאד. הייתי צריכה לעזוב את המקום כשהייתי בהריון עם אישקה, ובגלל ריח הבנזין התעלפתי בדרך. הנסיעה נמשכה שעות ארוכות.. הבן שנולד לי היה חולה במלריה אף הוא.
בעלי היה בקבוצת הבנאים שבנו בתים ואת בית הספר עם אייזנשטיין, ריקלין וכרמי לוי. משכר עבודתו פיתחנו את המשק ונטענו פרדס. את בית בנינו לבד. גם רפת היתה לנו. ברפת טיפל דוד.חלב הייתי מוכרת וגם מייצרת שמנת וגבינות
. ב1936 קבלתי את האפרוחים הראשונים ושמרתי עליהם בחדר השלישי. אח”כ בנינו בית אימון במרתף.
כשהיתה שמירה הייתי הולכת עם בעלי או יושבת בחדר עם הטלפון.
אישקה היה הולך אחרי לפרדס כשאספתי ריג’לה ונופל בצלחות העצים. לכן חשבתי שאני מקפחת אותו וכך יצא שצביקה נולד רק 10 שנים אחריו.

 

 

 

 

קפלן אברהם וחיה

סיפר בנם, אביהו קפלן:
”אבי, אברהם ז”ל, נולד בשנת 1902 בגרודנה לאביו נחום-יצחק ואמו טובה-גיטל למשפחת סדרנסקי. אבי היה הצעיר בבנים ושמות אחיו היו: לואי, סם, חנה ואברהם. 
כשהיה אבי בן 7 חדשים התייתם מאביו וגדל בבית סבתו , אמא של אמו, בכפר סמוך לגרודנה.
לאחר מספר שנים התחתנה אמו בשנית והיא בגיל 27 עם קפלן, שאימץ את אבי לבן וכך קיבל אבי את השם קפלן . נולדו להם שני ילדים: שלמה וציפורה. 
אבי התחנך, כמו אחיו הגדולים, בבית ספר למלאכות ולמד שם את מקצוע נגרות הרהיטים. אחיו שסיימו את לימודיהם, הגרו יחד עם אמם טובה-גיטל, לארה”ב.
משגדל אבי התחבר לקבוצת נוער ציונית חקלאית שייצרו קומונה בגרודנה ובשנת 1923 עלה ארצה והתגורר באזור השומרון: חדרה, בנימינה וזיכרון יעקב. כשנודע לאבי שיש ביקוש לנגרות במחנות הצבא התורכיים (שנשדדו ע”י הערבים בארץ) נשלח לג’נין ועבד בהתקנת חלונות ודלתות למחנות. עבודה זו הביאה אותו להתארח בביתם של ערבים.
משסיים את עבודתו חזר אבי לשומרון והצטרף לעבודת הייבוש של ביצות ה’כברה’. אבי פגש שם את משפחת ריבובסקי. כעבור זמן, דרש אבי את אחיו למשפחת קפלן: שלמה וציפורה לעלות ארצה ( זה היה נוהג בזמן המנדט). שלמה עלה ראשון ולאחריו גם ציפורה. נוצר קשר בין ציפורה לניסן ריבובסקי הם התחתנו והקימו קומונה יחד עם שלמה ואבי. 
סיפור עלייתה של אמי חיה ברודצקי ארצה והשנים הראשונות בארץ:
אמי חיה ברודצקי ז”ל, נולדה בלחבה שליד פינסק בשנת 1904 למשפחה חרדית. אמי ואחיה, נחום, היו חברים בחוג ציוני-חלוצי שמדריכם היה חיים גבתי ( לימים שר חקלאות בישראל) . אמי חיה עלתה בשנת 1924 ואחריה עלה גם נחום אחיה. 
אמי הצטרפה לחבורת משק פועלים בחדרה, אשר התארגנה ליסוד שני קיבוצים: גבת וגבעת-ברנר.
בשנת 1927 הכיר אבי את אמי בחדרה , התחתנו ועברו לגור בקיסריה.
כשהסתיימה עבודת הייבוש ב’כברה’ ובעזרת הנדוניה שקיבלה אימי , הורי קנו 10 דונם בבנימינה שם הקימו צריף.
בשנת 1929 נולדתי בבנימינה ואז גם פרצו מאורעות תרפ”ט והגנת הישוב כינסה את כל התושבים למרכז בנימינה בבתים של המשפחות הוותיקות. אז התארגנו המפונים, בעזרת אגודת ”בני-בנימין” לעלות לאדמת אבן-יהודה. בשנת 1930 הורי מכרו את אדמתם ירדו לתל-אביב ושם עבד אבי כבנאי.
בשנת 1932, 7 חדשים לאחר שנולד יצחק אחי, נסע אבי להקים את הצריף השחור ב”אבן-יהודה”. הוא, שלמה כהן, אברהם סגל יחד עם תושבים נוספים ,אנשי ”הנוטע” והמשפחה כולה החלו בהכשרת הקרקע לנטיעת פרדסים. 
לאחר מספר חודשים בנה אבי צריף והמשפחה עברה מתל-אביב לאבן-יהודה. הצריף הוקם בסמוך לצריף השחור בו מוקמת היום המועצה המקומית. לאחר חלוקת המגרשים והאדמות הועבר הצריף אל מגרש ביתנו. אבי ייסד קבוצת בניה עם אבינועם ריקלין, כרמי לוי, יצחק אייזנשטיין ודויד קליין ויחד המשיכו בבניית הבתים במושבה”.

 

המשיך וסיפר יצחק קפלן:

”אבא היה פעיל מאד בהגנת המושבה, כך ספרה לנו אמא בהערכה רבה ובדאגה גדולה. תמיד נחלץ לפעולות מיוחדות ותמיד היה בין הראשונים. אני זוכר את כובע ה’קולפק’ את ה’שינל’ שהיו נמצאים דרך קבע בבית ואיך היה יוצא ערב ערב לשמירה עם הרובה.
אבא היה בין האחראים על ה’סליק’ במושבה, ואני נזכר איך בלילה אחד התעוררתי וראיתי כמה אנשים (ביניהם נדמה לי וינקלר) מתלחשים ומטפלים בנשק.
ההורים פתחו מסעדה במושבה, שהייתה משרתת את העובדים והמנהלים ביניהם אני זוכר את: ריכטר, סמולר, שמואל עובדיה, רומנו ואחרים. מידי כמה חודשים היו מצטרפים לאוכלים קבוצות צעירים שהתאמנו במושבה בקורסים של ההגנה בהנהגתו של מכבי מוצרי-מני.
בשנת 1938/9 גם מייסדי כפר-נטר לפני עלייתם לקרקע (כישוב חומה ומגדל) היו אוכלים אצלנו, ומלבד ארוחות, המחסן שבחצרנו, שימש להם מקום אחסון לזרעי הבקיה והשיבולת לפני הזריעה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הפרנסה נעשתה קשה יותר, אבא נאלץ לצאת לעבודות חוץ במחנות של הצבא הבריטי, והרחיק עד רפיח בדרום. אמא נשארה והמשיכה להחזיק במסעדה כשלעזרתה לקחה מדי פעם את שושנה שפוטהיים או את חנה שלגי כעובדות זמניות.
לימים גם זה נגמר וההורים נאלצו לנדוד ולהחזיק מטבח פועלים לעובדים שעסקו בהקמת מחנות או מתקנים צבאיים. כך הגיעו לפרדסיה, לעתלית ועד ראש-פינה בגליל. אנו כילדים נדדנו לכל המקומות. וכשגם זה הסתיים חזרנו הביתה להקמת המשק ולחיים הרגילים במושבה.
אמא- בנוסף לעסוק הרב במסעדה, בנדידה למקומות מרוחקים, בטיפול בנו הילדים ובעבודות הבית, תמיד מצאה זמן לקריאה. את עיתון ’דבר’ הייתה קוראת מכל צדדיו ודפיו ואף לא הותירה את רשימת ’תורנות בתי-מרקחת’ שבעיתון.
אמא תמיד הקפידה למצוא זמן ולשוחח אתנו. אני זוכר שהייתה משננת לנו את הסיסמא: ’בהתמדה וביסודיות – כך תמיד תנהגו’. אמא הייתה חברה בוועד ההורים של ביה”ס. את דבריה באירועים שונים הייתה כותבת ומקריאה, והיו לשם דבר על העברית הנכונה ועל השפה הרהוטה.
בשנת 1946, ימי המאבק בבריטים, אביהו נסע לתל-אביב ובגלל העוצר המוקדם נאלץ ללון אצל הדוד נחום ביד אליהו. באותו הלילה הייתה פעולה של האצ”ל או הלח”י ואביהו עם תעודת הזהות של נתניה נתפס כחשוד ונעצר לתקופה די ממושכת במחנות האסירים בלטרון והוא עדיין צעיר בן16-17. קשה לתאר את הדאגה והמתיחות שהיו בבית באותה תקופה.”

 

 

קפלן - מינה המורה ומשה הי"ד

”לא נקלטתי כל-כך בחבורת הצעירים שהיתה כאן” - שחה מינה קפלן, המורה שהיתה לתושבת - ”כמה מהם היו בנים להורים אמידים למדי, הם היו בני הארץ, ואני באתי מסיבה אחרת ומחינוך אחר ולא הבינותי את החוכמות שלהם. לא ידעתי מתי לצחוק ומתי להתייחס ברצינות לדבריהם - פשוט היתה לי מנטליות אחרת.
חברתי הקרובה האחת היתה גאולה קימל, בת המורה הדגול ענתבי.
היתה לי גיטרה והיו כאן שני בחורים עם מנדולינות, אחד מהם היה רוברט בכר, ויחד ניגנו ושרנו שירי ארץ-ישראל שלמדתי בתנועה בחוץ-לארץ. 
ועד הכפר לא שילם לי 8 חודשים את משכורתי. חיכיתי. אך במקום שכר קיבלתי בתמורה מגרש בן 2 דונם. ואז הבאתי הנה מחוץ-לארץ את הורי הזקנים, רבקה ואליהו קפלן, את אחותי רעיה וגיסי ישראל הוכמן, שגם הם גרו כאן איתנו. לבסוף העליתי גם את אחי משה.
כשבאו כולם, השתכנו כולנו בחדר אחד, אצל שלגי, עד שבנינו את ביתנו. לאבא היה בית-מרקחת בליטא והוא רצה מאוד לפתוח כאן בית-מרקחת. הוא חסך מפיתו ואסף כסף למטרה זו. אך חי כאן רק שנים מועטות.
את משה אחי הבאתי ארצה בסרטיפיקט - תעודת עלייה מנדטורית שניתנה על-ידי השלטונות למוסדות הלאומיים -שקיבלה אמא כהוקרה וכתמורה עבור עבודתה כעסקנית ציבורית למען קרן היסוד. אלה היו ימי המאורעות של שנת 1936. הבאתי אותו במכונית, ישר מהנמל לאבן-יהודה. כאן כעסו עלי מאוד על חוסר אחריות זו לנסוע לבד בימים מסוכנים כל-כך. ואומנם, אחר-כך נודע שהנהג נהרג בדרכו חזרה.
משה התגייס לחיל הנוטרים ושירת כגפיר 4 שנים. ב’הגנה’ שימש כמחסנאי, אחראי על סליק. הוא נשא לאשה את חנה והם בנו את ביתם בחצר ההורים.
בימים הראשונים של מלחמת השחרור, בקרב טירה שנערך ב-13.5.48 נהרג אחי משה עם רבים אחרים. הוא הובא למנוחות בבית העלמין באבן-יהודה”.

 

קצנלבוגן

כתבה בתם אסתר אפק , 2008 :
חנוך קצנלנבוגן
גרשון חנוך קצנלנבוגן יליד רדזין, נצר למשפחת רבנים חסידיים ידועה ומיוחסת בפולין. סבא רבה שלו האדמו”ר מרדזין גרשון חנוך ליינר הוא זה שקרא להשיב את פתיל התכלת לציצית שבארבע כנפות ופיתח שיטה להפיקו מזן מסוים של דיונון שהיה נגיש יותר מהשיטה הידועה מהמקורות. אז הפיקו את צבע התכלת מחילזון נדיר שעולה פעם ב-70 שנה ממקווי המים, ולכן התכלת היתה יקרה מאד. (ראה הערך ”תכלת” באנציקלופדיה העברית וראה הספר ”התכלת” מאת מנחם בורשטיין הוצאת ספרייתי). רק חנוך, אח אחד ושתי אחיות ,שאחת מהן היא טובה אמיתי מותיקות אבן יהודה, עלו לישראל בתחילת שנות השלושים. הוריו אחיו הנוספים וכל משפחתו ניספו בשואה. בארץ החל דרכו בנס-ציונה ובמגדיאל בעבודה בפרדסים ובאריזת פרי הדר. עבר לאבן-יהודה ויחד עם אחותו טובה וקבוצת ראשונים התמקמו בתל-צור והיו ממייסדי המושבה. חנוך הקים משק עופות ונטע פרדסים, כמו כן עסק כל השנים בפעילות ציבורית באבן-יהודה במיוחד בהנהלת האגודה אגר”א. בתקופה מסוימת היה חנוך יושב-ראש האגודה. הוא גם יזם והיה ממקימי מכון התערובות והסילו של אגר”א. חנוך נפטר ממחלה קשה בגיל 54. ‏

 

מאשה קצנלנבוגן
מאשה לבית דוברוביצקי ילידת העיר הורודוק שברוסיה הלבנה. הגיעה לארץ כתיירת עם המכביה בשנות השלושים ונשארה בארץ. רק לאחר שנים הגיעו בעקבותיה הוריה ושני אחיה.
מאשה גרה בשינקין בתל-אביב והגיעה לאבן יהודה לבקר את חברתה בת עירה-שושנה שפוטהיים, גם היא מותיקות המושבה. כאן היא הכירה את חנוך והשניים נישאו והקימו בית, משק ומשפחה באבן-יהודה. מאשה נהרגה בתאונת דרכים כאשר ירדה מאוטובוס שהגיע מתל-אביב לאבן-יהודה בדרכה לעלות לקיברו של חנוך בערב יום כיפור בשנת 1976.

 

 

קריניצי

סיפרה הבת רבקה פוסט (קריניצי) , 2008 :
לאה ובר כוכבא קריניצי היו הזוג הנשוי הראשון של המושבה אבן יהודה 
בר-כוכבא קריניצי נולד בשנת 1906 ביפו לאביו אברהם קריניצי, מיסד ובונה העיר רמת גן, ולאמו בתיה. בברית המילה של בר-כוכבא בשנת 1906 השתתף הגיבור האגדי של אותם הימים מיכאל הלפרין שהניח למראשותיו של הרך הנולד חרב קוקזית סמל ל”יהודי החזק והמתחדש בארצו”, השם שניתן לו היה כמו החרב סמל ומופת. 
בר כוכבא הילד, הוריו ושלושת אחיו היו חלק מ-8000 יהודי יפו שהוגלו לדמשק ושהו בה עד תום השלטון התורכי.
בשנת 1928 התגייס בר כוכבא לחיל הספר העבר ירדני שישב בזרקה שבעבר הירדן והיה בעל צביון ערבי מובהק עם קצינים בריטים בראשו. בגדוד היו למעלה מאלף חיילים ערבים ברובם צרקסים ודרוזים וכמה עשרות יהודים. מחבריו לחיל הספר למד את השפה הערבית המדוברת. בר כוכבא שלט גם בערבית ספרותית, ערבית בדואית ובשפה האנגלית. 
עם שחרורו מחיל הספר ובהיותו בוגר בית הספר החקלאי מקוה ישראל הצטרף בר כוכבא בשנת 1932 לקבוצת המתישבים והמיסדים שהקימה את המושבה אבן יהודה, הוא וחבריו בימיה הראשונים של המושבה עסקו בימים בעיקר ביבוש ביצות עבדו בחברת הנוטע ובמשק שהכיל לול,דיר עיזים ירקות ופירות ובלילות נשאו הוא וחבריו בעול של שמירה ובטחון המושבה. 
רעיתו לאה קריניצי, לבית קרביצקי, ילידת ליטא היתה חלק ממשלחת ספורטאי המכביה השניה בפלסטינה א”י. ובמקום לחזור עם המשלחת החליטה לאה הצעירה להישאר בארץ. לימים הכירה את בר כוכבא נישאה לו בשנת 1936. לאה ובר כוכבא מיום נישואיהם ועד סוף ימי חייהם גרו במושבה לזוג הראשון של אבן יהודה נולדו שלוש בנות, זהבה פרס, רבקה פוסט ונילי ויינריב. 
בר כוכבא היה מוכר במושבה כאיש טוב נקי כפיים וישר דרך, איש ספר, אוהב אדם ואדמה, איש איתן רחב כתפיים שהיה קשור לאדמה כאיכר מדורי דורות.
בר כוכבא הלך לעולמו בגיל 62 בלבד לאחר מחלה קשה.
רעיתו לאה המשיכה להתגורר במושבה עוד 20 שנה עד יום מותה.

 

 

רוזן

איטקה: ”אני מפולין, מהעיר לודז’. גדלתי בבית חרדי. אבי היה מנהל מוסד תורני ומצבנו היה טוב מאוד. כשפרצה המלחמה הייתי בת 16. את כל היהודים הכניסו לגטו. בגטו היו תנועות נוער וכל מיני ארגונים, אפילו שרנו שירים עבריים. שם למדתי לתפור ולעשות שטיחים לפי דוגמאות שקיבלנו. משם העבירו אותי במשלוח לאושוויץ. כשהגענו, הורידו מעלינו הכל. בצד היתה קופה גדולה, לשם הכנסנו את התכשיטים. משם למקלט ציבורי. הפשיטו אותנו, גילחו אותנו ויצאנו. זרקו לכל אחת שמלה, לא חשוב אם טובה או לא, בלי מגבת, בלי כלום. מהבית לא נשאר כלום עלינו. לא היכרנו אף אחת, גם לא את האחיות שלנו. משם העבירו אותי להמבורג ואחר-כך לברגן-בלזן. שם שיחררו אותנו הבריטים.
”האנגלים עשו לנו טוש. הלכתי וחיפשתי בגד, היו שם מתים בין הבגדים. החלפתי את השמלה. ישנו על הריצפה ואני חיפשתי לי מקום, תמיד על-יד הקיר. נתנו לנו לאכול. אנשים אכלו יותר מדי בבת והיו שמתו מזה. בבוקר אחד אמרתי לאחת שישנה על הריצפה על-ידי: ’קומי, קומי!’ אבל היא היתה כבר מתה.
”ליוסף לא היה אבא כבר מגיל ארבע. הוא התחיל לעבוד כשהיה עוד ילד כדי לפרנס את המשפחה שלו. הוא היה במחנה בהאנובר שבגרמניה. אותם שיחררו האמריקאים. במחנה שלנו היו רק בנות ובמחנה שלהם רק גברים. הסתובבנו בין המחנות לחפש את הקרובים שלנו, וכך, יוסף הגיע לברגן בלזן. התחתנו ב-46’ בהאנובר, והבן שלנו, חיים, נולד שם ב-48’.
אחת מאחיותי נסעה ב-47’ ארצה. יוסף, כמו כל היהודים, עבד במסחר. התחלנו לחשוב על הארץ וכולם אמרו: ’עוד הספיקו בפלשתינה לעבוד קשה’.
”בקבוצת העולים הראשונה עם ילדים, עלינו, כי היה לנו תינוק. הלכנו תיכף לאבן-יהודה, כי היו לנו כאן קרובים - משפחת גרשט. שכרנו אצל קופמן, וכשבנו את השיכון, קנינו.
אנחנו פה מדצמבר 48’. מרדכי גרשט עשה לנו פרוטקציה אצל יואל פינקלמן, מנהל הפרדסים של ’יכין’ מטעם ההסתדרות, ויוסף קיבל עבודה בפרדס. פחדתי להשאיר את הילד לבד, כי הייתי תחת הפחד מהגרמנים שלוקחים את הילדים”.

יוסף: ”בהתחלה, כאן, לא הייתי מרוצה. הייתי לא פה ולא שם. נסעית בעגלה עם חמור של ניומקה קופמן לפרדס ’המצרים’. לא ידעתי איפה הפרדס הזה, לא אמרו לי מה אני צריך לעשות, לא הדריכו אותי בכלל (הייתי צריך להוציא ארגזים מהשורות). את הפועלים שם לא היכרתי. הגעתי וקשרתי את החמור לעץ. הוא אכל קצת עלים ופתאום יצא מישהו, זה היה אחד מוותיקי המושבה, והתנפל עלי בצעקות: ’אתם באים מגרמניה ומקלקלים לנו את כל העצים!!!’ אמרתי לו: ’תראה, אל תתחיל איתי. אני אקח את היצול של העגלה ואהרוג אותך’. והוא צעק עלי: ’אני אזרוק אותך, אתה לא תהיה באבן-יהודה!’ קיבלתי פתק לבוא לבירור אצל ישראל הוכמן בהסתדרות. באתי לפי ההזמנה, והוכמן אמר לי: ’מה קרה לך? רצית להרוג יהודי?’ - אמרתי לו: ’כן, למה לא?: אם החמור לקח איזה עלים מהעץ, אז הוא צריך להתנפל עלי? ככה הוא צריך לצעוק? אתם מגרמניה וכל זה...’ הוכמן שמע ואמר לי: ’תירגע, לך הביתה והכל יהיה בסדר’.
”עבדתי פה בבניין, במפעלי המים ב’מקורות’, עבדתי בג’ורה. גם בניתי לול ועבדתי בו... היו זמנים שהייתי כל-כך מרוגז ורציתי לברוח מהבית. בסופו של דבר הסתדרנו די יפה”.

 

 

רוזנצוייג

סיפר : יצחק שילה- שילדהויז, על משפחת אמו פולה לבית רוזנצוייג:פולה שילדהויז לבית רוזנצוייג נולדה בשנת 1919 בפולין בעיירה פיוטרקוב, ליד לודז’. במשפחה היו עשרה ילדים, חמישה בנים וחמש בנות. פולה הייתה הבת התשיעית ואחריה נולדה אחותה הקטנה , רחל, שנישאה לצבי סלע. אחותה הבכורה, מלכה פרנקל, עלתה לארץ ישראל בשנת 1930. בשנת 1932 עברה לאבן יהודה והייתה בין מייסדיה והקימה את המאפיה הראשונה. בשנת 1935 מלכה העלתה את משפחתה לישראל, את ההורים, מישקט ואהרון והאחיות פולה ורחל.אלה שנשארו בפולין נספו בשואה. אח אברהם ומשפחתו, והאחיות רבקה וחנה ובני משפחתם.פולה הייתה בת 16 שעלתה לארץ והתיישבה באבן יהודה. כאן הכירה את בעלה, שלמה שילדהויז שעלה לארץ בשנת 1936 עם עלית סיטקוב.

 

 

 

 

רוט

”בעלי, דר’ אבא רוט” - סיפרה פאני רוט - ”סיים את הפקולטה לרפואה באוניברסיטה האמריקאית על-שם רוקפלר, בבריסל. קיבל סטיפנדיה עבור הצטיינותו. בעת ובעונה אחת למד גם באקדמיה למוזיקה. כשהיה בא בחופשים הביתה, לקישינב, הוא שימש כחזן בבית-הכנסת. עם סיום לימודיו ב-1938, התגייס כקצין רפואה לצבא, קיבל רשיון עבודה והיה לרופא אזורי סובייטי. ב-1940 נישאנו. חיינו בבוקובינה עד לכניסת הגרמנים, בעזרת בני-בריתם הרומנים. אחרי הטבח שנערך שם ביהודים הוגלינו, עם חמותי ועם אלפים אחרים, אל מעבר לנהר הדנייסטר. חיינו במחנות עד שב-1944 חזר הצבא האדום וכבש את האזור. הוא עבד בבית-החולים ותקופה מסויימת שימש כרופא למניעת אפידמיות ברכבות.
”התחלנו להתעניין בעלייה לארץ. פעמיים היינו מוכנים ופעמיים הוחזרנו. לבסוף, עלינו על אוניית המעפילים ’כנסת ישראל’. האוניה נתפסה על-ידי הצי הבריטי. במאבק חסר הסיכוי נפלו קורבנות מכאן ומכאן ולבסוף הובלנו למחנות קפריסין (סוף 1946). שם היו רופאים שטיפלו באלפי המעפילים. הגענו ארצה לתוך מלחמת השחרור. קיבלנו דירה בתל-אביב ובעלי עבד כרופא מחליף ביישובים שונים, במסגרת קופת-חולים הכללית. כשעבד בקדימה, שמע עליו ועל כישוריו ראש מועצת אבן-יהודה, ישראל הוכמן. ביולי 49’ בא רוט לאבן-יהודה ובדצמבר באתי אחריו עם חיה, שהיתה תינוקת.
”היה לי קשה, אך קיבלו אותי כאן. כל שכנותי, הראשונה הגברת רטהויז והגברות ריכטר, אקשטיין, ברונר, כולן, אלה ואחרות, עזרו לי בכל. בעלי בתחילה רכב על חמור, אחר-כך על סוס (שנגנב כמה פעמים) ונסע עם מוסקוביץ בעגלה רתומה לבהמה, בעגלה של מזרחי ושל צ’רקסקי. ואחר-כך בטקסי, עד שרכש רכב לעצמו.
”מספרים לי שחוליו - ידידיו הרבים, בעיקר בין התימנים, אומרים ’קדיש’ על שמו.
”הצבנו שלט לזכרו בקופת-חולים. הרעיון בא מדר’ גבעון. כששאלתי אותו מאין לו הרעיון הזה, השיב: ’כל מי שנכנס אלי, מספר לי על דר’ אבא רוט; כשנתתי תרופה היו אומרים לי: ’אבל דר’ רוט נתן את זה ואת זה’; כשנכנס אלי מישהו ואמר לי: ’שלום דר’ רוט’ - ידעתי שזה יהיה יום הכי טוב, שלי ושל החולים’”.

 

 

רחמוט

סרפינה רחמוט: ”אחיותי ואני קיבלנו חינוך ציוני בבית. מגיל 10 היינו חברות בתנועת נוער ציונית. אבא, יחזקאל סובלמן, היה ציר בקונגרס הציוני ה-17 בבאזל. כבר בשנות ה-30, כשהוא חש את האווירה של טרום מלחמה, האיץ בנו: ’האדמה בוערת ילדים. תסעו, תסעו לארץ-ישראל’. הייתי בהכשרה שנתיים, מגיל חמש-עשרה וחצי. ב-1940 הודיעו לי, פתאום, שאני עולה. עזבתי את יאסי (רומניה) ועליתי על סיפון האוניה הארץ-ישראלית הקטנה ’חנה’. כל מלח נראה בעינינו כפלא ומלאך מן השמים. האוניה הצטרפה לשיירת אוניות של בנות-הברית, שמשחתות בריטיות ליוו אותן להגנתן. באותה שנה התפטר קארול, מלך רומניה, בלחץ הארגון הפרו-נאצי ’צלב הברזל’. 270,000 יהודים הושמדו על-ידי הרומנים. השלטון עבר לידי הגנרל יון אנטונסקו הפרו-נאצי.
”שנתיים למדתי בעיינות ויצאתי, עם קבוצת ההכשרה שאיתה באתי לרומניה, לשנת הכשרה בקיבוץ גבע; ועוד שנה, כפלוגת עבודה באשדות יעקב. מצאתי, שהשיתוף אינו מלא והאידיאולוגיה לא מומשה באמת בשטח, ועזבתי. באתי לאבן-יהודה בה גרה אחותי, מינה בלומנפלד. מינה הקדימה אותי ועלתה ארצה ב-1937. ב-41’ עזבה את ניהול ’מטבח הפועלים’ בנתניה, באה לעבוד בלשכת העבודה באבן-יהודה ולהתמסר לפעילות ב’הגנה’. המפקד היה בן-אבא (ב-1944), אחיה של רחל מרכוס, ואחריו אליהו רוטמן. הבריטים ידעו, כנראה, היכן משרד ה’הגנה’ במושבה, פרצו אותו, מדי פעם, בלילות וחיפשו מסמכים. הוחלט שהמשרד והמדרש יעברו לביתה של מינה. כשהגעתי אני ואחותנו בלה, אחרי, ההסוואה היתה מושלמת. דירה של שלוש אחיות צעירות (בבית יהודית כהן), שבאופן טבעי התכנסו שם צעירים, המנהלים חיי חברה, שיחות והאזנה לרדיו. בבקרים עבדנו, עד כמה שנמצאה עבודה בזמן המלחמה.
”עבדתי כקופאית בצרכניה, בשכר של 4 לירות לחודש. המנהלים היו שמואל ברונפין (אביתר) ואדם נוסף בשם משה גרינשטיין. הסוחרים לא היו מביאים את הסחורה, בגלל החול העמוק, עד הצרכניה. הם היו מבכרים לקרוא לי לקבל את הסחורה למטה. בשל חוסר מקררים, אנשים לא יכלו לקנות אוכל ביום שישי עבור יום ראשון. היינו פותחים את הצרכניה, בעיקר בשביל הפועלים, גם במוצאי שבתות. בערבי חגים ומועד היו אלה שהרשו לעצמם לקנות בשר, מביאים את חבילותיהם הקטנות, לשמור במקרר. בבוקר שלמחרת הייתי פותחת, על אף החג, ונותנת להם את חבילותיהם. עבדתי בעמידה. כשפניתי למנהל בבקשה לקבל כסא, נערכה ישיבה מיוחדת של הנהלת הצרכניה, כדי להחליט אם אפשר לקנות כסא עבור הקופאית...

 

”מבחינה חברתית, מעולם לא היינו לבד. תמיד נכנסו חברים, שכנים ואורחים מיישובים אחרים. מקום לא חסר. פרשנו מחצלות ושמיכות על הריצפה והיה מקום לישון. מינה נישאה לטולדי בלומנפלד ו... היום זה יישמע מגוחך - הוא סידר לנו מים חמים למקלחת. אחת לשבוע חיממנו ואז, גם השכנים, מורי בית-הספר חיים וציונה דגן, אליעזר שרייבר ואחרים, היו באים להינות מהמים החמים. סיפור חייה של מינה ופרשת מסירות נפשה לעלייה ממרוקו ושאר ארצות המגרב, סופר בכמה ובכמה ספרים.
”נישאתי לאלחנן רחמוט. כולם הכירו אותו במשובה בכינויו ’קונצי’ (על היותו קונצנמאכער - להטוטן ולץ גדול). הוא היה בן למשפחה בורגנית עשירה, בבוקרשט בירת רומניה, אך נמשך לתנועה הציונית. הוא היה מגיע, מדי פעם, למחנה ההכשרה הציונית ומביא איתו, עבור ’החבר’ה’, מעדנים ופרטי לבוש שהיה סוחב מהבית. הוא עלה באוניית המעפילים ’דאריאן ב’’, כשעל סיפונה כ-800 מעפילים. האוניה נתפסה על-ידי הבריטים (במרס 1941) ואנשיה ישבו במחנה המעצר בעתלית. אחריה עוד הספיקו 769 מעפילים לצאת את רומניה על ה’סטרומה’. אך אותם פקד האסון המחריד. ליד חופי תורכיה ירדו כל נוסעיה למצולות, פרט לניצול אחד. סר הארולד מק-מייקל, הנציב העליון בארץ, הואשם על-ידי הרביזיוניסטים, מארגני העלייה ב’סטרומה’.

 

”אלחנן, שהשתחרר מהמעצר, הצטרף למושב השיתופי של ’בני-ברית’ - מולדת. הוא חי שם עד 46’. היה בא לאבן-יהודה לבקר את חברו מנוער, גיסי טולדי. המושבה מצאה חן בעיניו והוא עבר לכאן. בתחילה עבד בפרדסים, אך עד מהרה עבר לגידול ירקות, בתחילה בשותפות ולאחר-מכן, היה ירקן עצמאי. הוא גר, בכל אותה עת, ב’רווקיה’ אצל פגרובינסקי. באירועים שלפני מלחמת השחרור, בפעולה המפורסמת בטירה, גם הוא השתתף. בשנים 47-48 עבדתי בתל-אביב והייתי באה לשבתות למושבה, עם סלים מלאים במצרכים. עם תום התקופה חזרתי לגור עם מינה, שטיפלה, במשך תקופת מלחמת העולם, במשפחות המגוייסים לצבא הבריטי. התחלתי לעבוד בהשגת עזרה לעולים החדשים, מטעם העזרה הסוציאלית. הגיעו עולי תימן, פולין, רוסיה, הונגריה, עיראק ורומניה. הוקמו שתי שורות אוהלים עם ברזייה ושירותים במרכז. הם השתכנו לפי סדר הגעתם, אך במשך הזמן התרכזו בהתאם לארצות מוצאם. רבים עברו משברי קליטה קשים. התימנים היו סבלניים, טובי-לב וקיבלו הכל ברוח טובה. החום באוהלים היה כבד. המחלות, קילקולי הקיבה ומחלות העיניים תקפו ותכפו שוב ושוב. הרופאים, ד”ר קלר ואחריו ד”ר רוט, עבדו בתנאים קשים, עם אנשים מבוהלים וחסרי-ישע. הלכתי עם הרופאים מאוהל לאוהל, לטפל ולזלף. ד”ר קלר נאלץ לעשות טיפולי עיניים במקום, בעוד אני מחזיקה בחולה והחובש, יצחק קוזחוביץ, עוזר לידו. היו בעיות עם התינוקות וחברות ’ויצ”ו’ נרתמו לעזרה. נבנה צריף לטיפול בתינוקות בשעות היום. עבדו שתי נשים, אחת מטפלת והשניה מבשלת. רופא הילדים, ד”ר יעקב רותם, היה בא אחת לשבועיים, בודק ומטפל בתינוקות. הקטנים קיבלו מזון טוב וטרי והיו מוגנים במעון, בשעות הקשות של החום. קשה היה לי להחליט במי לטפל קודם, בתינוקות, או בזקנים חסרי-ישע. ביקשתי את עזרת הצבא לטיפול, חיזוק והכנת תעלות מסביב לאוהלים, לקראת בוא הגשמים. ביקשתי גם בגדים וכשהביאו אותם היתה התנפלות כזאת, שהחיילת והחייל שבאו לטפל, נבהלו וברחו מהמקום”.

 

 

רטהאוז

שרגא (פייביש) רטהאוז מכר את כל רכושו כדי לממן את השגת הסרטיפיקט לעלייה ואת הוצאות הנסיעה. הוא עלה לבדו ערב מאורעות 1936, כדי להכין את עליית נסיה אשתו. בתחילה רצה להיות פועל בחיפה, אך ראה כיצד פועלים רבים עבור יום עבודה והחליט לחזור לעיסוק במסחר, כפי שהיה בגולה. כשאשתו הגיעה, בית המסחר שלו לייבוא מצרכי מזון, החל לשגשג. הזוג רכש בית וכל הילדים נולדו בחיפה. במלחמת השחרור נדרש חלק מהבית על-ידי הצבא. החלו בעיות וצפיפות ואז, סיפרה נסיה: ”הגיע זמנו של דר’ דב יוסף - תקופת הצנע - ובעלי רטן: ’אומרים לי מה למכור ומתי למכור ומדברים על סוציאליזם... ”החלטנו לעזוב את העיר. בעלי ראה מודעה בעיתון, שבאבן-יהודה יש משק למכירה ובו פרנסה לשלוש משפחות. הוא נסע, ראה, חזר וסיפר שיש שם לול ושזה פנטסטי. אמרתי: ’אתה תתעסק עם תרנגולות? זה יתכן? בעולם הזה?’ - ואז הוא הסביר שקמים בבוקר, עם התרנגולות, נותנים להן לאכול ואחר-כך כל היום חופשיים... לא שאלתי הרבה שאלות, העיקר היה לצאת מהבית בחיפה. הגעתי לאבן-יהודה, באמת פנטסטי - חול עד הברכיים! בחיפה עשינו חיים, נוסעים ורוקדים ומבלים. פייביש החליט שחסר באבן-יהודה בית-קפה מודרני, לא כמו של אריה פוגרבינסקי. הוא הזמין רהיטים אצל הנגר הכי טוב, כסאות עם ריפוד ושולחנות עם שיש. כשצריך היה להגיש לשולחנות בחוץ - הוא לא נתן לי. מה יש? אסור לגברת חשובה להגיש? כששאלו אותו - איפה בית השימוש? זה היה מספיק בשבילו והוא השכיר את הקפה לאיזה ייקה. ללול שהיה לנו לא ניגשתי אף פעם. עבד בו פועל. בדבר אחד טיפלתי - הבאת התערובת מ’אגרא’. אבל זו נעשתה יקרת המציאות והייתי צריכה להתחנן. נמאס לי לריב איתם. אחרי כחצי שנה הוא העביר לאביהו את הזכות וגמרנו עם הלול. שנים רדף אותי חלום משונה: היו לנו תרנגולות ושבועיים לא נתתי להן לאכול ופלא... אף אחת לא מתה.
”בעלי תיכף התחיל לעבוד. הוא היה יהודי חרוץ מאוד. הביא שתי חביות עם פיטינגים ושאר צרכי אינסטלציה ופיתחנו עסק לברזל, עצים ורשתות. מכרנו משרוך נעל ועד הדברים הגדולים ביותר. היו כאן וידרו ואקשטיין, אבל הם לא הפריעו. בעלי הכניס סוג חדש של מסחר: הוא נתן קרדיט לזמן ארוך והם ביקשו לבוא עם הכסף ביד. בעלי עבד בסיטונות, לא היתה לו סבלנות לנשים ולקליינטים. הוא היה מגיע עם הסחורה, לפעמים גם בעשר בלילה. היינו ’עושים’ את המחירים, כשהילדים מגיל 12 עוזרים לנו.
”יחסינו עם השכנים לא התפתחו, כל אחד חי את חייו. הם עבדו בפרדס ובחקלאות ואנחנו במסחר. מסיבה זו גם ישבנו תקופה ארוכה, אולי עשר שנים, על המזוודות. התיידדנו עם אלה שהיו להם ילדים בגיל של הילדים שלנו. גם זמן לא היה. סתם לבוא, להתיישב אצל השכנים ולשוחח, מה פתאום? אם היה צריך לעזור אז אנשים נתנו כאן את הנשמה”.

ראיון עם נסיה רטהאוז

 

 

ריכטר

ורדה ריכטר: ”דוד ריכטר הגיע ארצה ב-1929 מגרמניה. בבדיקת הניירות ביפו הוא נמצא ברשימה השחורה כקומוניסט (למרות שמעולם לא היה קומוניסט) ונשלח בחזרה. לאחר שנתיים עלה דרך מצרים. משם ברכבת דרך מדבר סיני והגיע אל קרובי משפחתו בירושלים. בן-דודו אליעזר מר-חיים ניסה להכניסו לעבודה פקידותית, אך הוא פנה לחקלאות. את הכשרתו בפרדסנות רכש תוך כדי עבודה בפרדסי רעננה.
”ב-1938 עבר לאבן-יהודה, להשגיח על פרדסי קרוביו ועל פרדסי מספר משקיעים שנקראו ’הקבוצה הירושלמית’ (הבאר בחורשת האקליפטוס נקראת עד היום ’באר 2 של קבוצת הירושלמים’). כשהגיע המשבר בעקבות מלחמת-העולם, כשפרדסים ניטשו והתייבשו, קנה ריכטר כמה מהפרדסים האלה ועשה בהם עבודה עצמית. הוא כרת את נוף העצים והרכיב על הגדמים זנים אחרים, בעיקר זני קליפים. לאחר שלוש שנים העצים הניבו פרי לתפארת ומומחי משרד החקלאות, שלא האמינו שיצא מעבודתו משהו, באו עם מומחים מכל הארץ כדי ללמוד ולראות את הנס.
”כשנכנס לארץ מזיק לימונים נכרתו כל ענפי העצים, בהוראת משרד החקלאות. ריכטר נלחם שכולם ישרפו את הענפים הכרותים, אך לא הקשיבו לו. התוצאה היתה שכל הלימונים באבן-יהודה הושמדו. ורק אז, כשחששו שהמחלה תעבור להדרים אחרים, שרפו את הלימונים שהיו פזורים בכל הפרדסים.
”בימי המלחמה בארבה קיבל ריכטר על עצמו את משימת השמדתו באזור אבן-יהודה. בשלוש לפנות בוקר היו תושבי הכפר באים, מקבלים את שקיות החומר ויוצאים בהדרכתו לשטח. פעם הופיעו לביקורת שלושה ג’נטלמנים, פקיד אנגלי ושני יהודים, לבושים ומעונבים בקפידה ובהידור. הם חיפשו את ריכטר, שהיה כמובן באחד הפרדסים. הובלתי אותם ברגל, ובכל פרדס נאמר לנו שריכטר היה פה רק לפני רגע. כשמצאנו אותו הוא היה לבוש בבגדי עבודה ובמגפיים מלוכלכים בבוץ, והם התייחסו אליו בהתאם... כשהושמד הארבה והפקידות היתה מרוצה, הופיעו השלושה בליווי ג’נטלמן אנגלי נוסף. הפעם היה ריכטר לבוש לקראת נסיעה, בחליפה אלגנטית ועניבה תואמת. כשהוא נשאל עוד כמה זמן נחכה לאדון ריכטר, צחק ואמר: ’הרי הוא לפניכם’. תדהמה ניכרה על פניהם ונראה היה שהתביישו על היחס שגילו כלפיו בפגישה הקודמת... כדברי הייקה שהבגדים עושים את האדם...
”כל אשר עשה, אם בפרדס או כיושב ראש ’החקלאי’, עשה ריכטר בכובד ראש ובאחריות עד לפרט האחרון. לא וויתר ולא סמך על איש, אלא על עצמו.
לבחירות המקומיות הציב עצמו כאחרון ברשימה. אהבת הסדר האופיינית לו, באה לידי ביטוי לא רק בעבודתו אלא גם בחצר הנאה שטיפח סביב הבית, על שלל הפרחים וזני הוורדים”.

 

 

ריקלין

צפורה ריקלין: ”הורי ילידי הארץ; אמי צפתית ואבי מטבריה. הם התחתנו ונסעו להונגריה כשהיה רעב בארץ, שם נולדו הילדים. ב-1920, המשפחה חזרה, והתיישבה בסג’רה (אילניה). אבא פתח מלון שפעל כמה שנים. כשלא היתה פרנסה מהמלון, עלתה המשפחה לצפת ואני נשארתי, כי אז הכרתי את אבינועם שגמר ללמוד ב’מקוה ישראל’. הוא היה בן איכר עשיר. אמו החורגת לא היתה מעוניינת שהוא ושלושת אחיו (שהיו בוגרים ממנה) יהיו בבית. היא הביאה מפולניה קרובה מגונדרת שלה עבור אבינועם. הוא רצה בי ואביו, שהבטיח לו קרקע וכרם, לא נתן לו כלום. החבר’ה המציאו שיר על אבינועם החסון והיפה כארז שהתאהב בבחורה שאין לה כלום. עברנו לצפת אל הורי, שפתחו בית מסחר. אנחנו עמדנו על הכביש, מכרנו דברים ומזה התפרנסנו.
”מבוקששתר מראש-פינה, נודע לנו על ’בניט-בנימין’ וההתיישבות. אבינועם נסע ונרשם. הוא הגיע כשהיה פה הצריף השחור בלבד. אותי הוא הביא לאחר שכבר הקים לנו צריף קטן. נסענו מצפת לילה ויום והנהג, נדמה לי, מקלל אותנו עד היום. ’אבינועם! לאן אתה מוביל אותי? איפה, אבן-יהודה?’ ליד אביחיל שקענו, בחום הכי גדול... לא היה כאן כלום חוץ מהאושר שלי להיות איתו כאן. רוחל’ה היתה בת שלוש ולא היה עבורה גן, לעודד כבר היה גן.
”את המשק התחלנו עם כמה אפרוחים. גדלנו ונקטלנו עם מחולת הניו-קסל; קמנו מחדש כשמצאו לה תרופה וחיסון. ככל שהלול גדל היינו יותר מאושרים. פעם נכנס ללול חתול הביצות (Catolynx Chaus), עשה לנו שמות, וכמעט הרג את אבינועם, עד שאבינועם התגבר עליו. נחשים היו דבר יום ביומו. חיינו בפשטות. בגדים? - כמו בסג’רה, בד ערבי עם רקמה שרקמנו. השכלתי היתה בית-הספר העממי בסג’רה, השאר בא מקריאה, קראנו המון ודיברנו על כל נושא, חוץ מפוליטיקה.
”אמי נפטרה בגיל 38. כשבנינו את הבית בנינו גם עבור אבא. הוא לא רצה לבוא, חיפש שקט כדי להמשיך וללמוד תורה. הוא היה בא לבקר עד שנשאר אצלנו.