Finden
 

סגל

אני נולדתי בשנת 1900 בצפת. כשהייתי בן 5, המשפחה עברה למסחה . ממסחה עברנו לחיפה שם למדתי ב”חדר” ובבי”ס ”עזרא” שהיה בית הספר הראשון בעברית. אבא מת בחיפה בשנת 1908. כשאבא נפטר, עברתי ללמוד בישיבה בצמח ולמדתי שם עד גיל 14. בשנת 1914, עם תחילת המלחמה, עברתי לעתלית לאמא שלי שהתחתנה בשנית. כנער, חייתי בתחנת הניסיונות של אהרונסון עד 1917. בתקופה זו, עבדתי כעגלון של אנשי ניל”י . במסגרת הבריחה מהתורכים, ברחתי לצפת ומצפת לטבריה וליבנאל. מיבנאל, עדין ב-1917, המשכתי למסחה ושם עבדתי שנה שלמה. כשהרגשתי שהאנגלים מתחילים להתבסס נפגשתי עם אמי בעתלית והמשכתי לחיפה כדי להתגייס לגדוד העברי. שם הוחלט להשאירני כשוטר במשטרה הבריטית בחיפה. בשנת 1921, בעקבות הפרעות, הועברו 6 שוטרים יהודיים לזכרון ואני הייתי ביניהם. שם המשכתי להיות שוטר עוד כשנה. בזכרון פגשתי את אשתי לעתיד שושנה, שהייתה בת איכרים מזכרון, והתחתנו. פרשתי מהמשטרה והלכתי לעבוד כמדריך לחקלאות בכרכור. משם חזרתי לזכרון. באותה עת, עבדתי בייבוש ביצות בכבארה מטעם פיק”א. בשנת 1932 יצא ”קול קורא” לבני המושבות, שעומדים להקים מושבה חדשה ומבקשים להירשם. למרות שלא הייתי ב”גדעונים” ועל ”בני בנימין” שמעתי בפעם הראשונה ב-1932 מחברי בזכרון, אפשטיין וצוקרמן, החלטתי להצטרף למושבה החדשה ונסעתי לתל-אביב להירשם במרכז של ”בני בנימין” שהיה בשד’ רוטשילד. בתל-אביב, נפגשתי עם זילבר מבנימינה שהיה המזכיר של ”בני בנימין” והאיש שטיפל בהתיישבות החדשה. נרשמתי אצלו, הוא דרש ממני כי אכניס כסף לבנק ”בני בנימין” שהיה בפינת הרחובות הרצל ויהודה הלוי. הוא לא דיבר על סכום מסוים הוא גם לא ביקש מכתבי המלצה כנראה שגולדשטיין מזכרון דיבר אתו קודם והכין את הקרקע. בחודש יוני 1932, התחלתי לעבוד ביקב. והנה יום אחד, אשתי הביאה לי מברק מזילבר. במברק היה כתוב כי עלי להגיע לתל אביב על מנת לצאת לתור את המקום להתיישבות ב”יהודיה”. 
הסיפור על הגעת סגל למקום נמצא ב”הסטוריה/ימים ראשונים”.

 

 

סימן טוב דניאל

סיפרה מרים זלדין, הבת
אבי נולד בשנת 1899 במקדוניה שביוון. אחרי סיום בי”ס תיכון למסחר עבד כפקיד במשרדי הרכבת בסלוניקי, בית המחוז. היה פעיל בתנועה הציונית ובקהילה היהודית. כילדה זכור לי תמיד בית מלא אורחים, בית סבי וסבתי שגרנו אתם, כפי שהיה מקובל אז.
ב1934 עלינו ארצה. בארץ כבר היה אחריו הבכור של אבי. הוא החל לעבוד בבנין בתל-אביב. כעבור חצי שנה עברנו לגור בבנין שבנה, שתי משפחות בדירה עם מטבח משותף, כפי שהיה מקובל אז.
ביוון אבי השתייך לציונים הכלליים, אך בארץ דעותיו השתנו ומעט ”השמאילו” והוא הפך פעיל ב”עובד הציוני”. הוא לא השלים עם ניצול הפועלים, שמע על ההסתדרות והיה פעיל בארגון פועלי הבנין.
ב1936 עברנו לגוש תל-מונד. המעבר היה קשה- גם ביוון היינו עירונים, עבודה בטוריה היתה קשה ולא מוכרת. במשך הזמן אבי התקדם לתפקיד מנהל עבודה והמשיך לפעול בהגנה וב”עובד הציוני”.
כשפרצה מלחמת העולם לא היתה עבודה בפרדסים ואבי עבד בבניית מחנות הצבא הבריטי בכפר-יונה.אחרי המלחמה , ב1945, עברנו לאבן יהודה, שם שימש רכז עבודה בלישכת העבודה.

 

 


סינוואני איילה ודוד

סיפרה בתם, רחל סינוואני-מלמד :
”בגולת תימן נחשבנו לזרים. כשתימני פגש יהודי בדרך היה אומר לו: ’סור הצידה כלב! כי שלי היא דרך המלך’. הורי חסכו מפתם על מנת להגיע לארץ-ישראל. המשפחה יצאה לדרך כבר בשנת 1929, אך סיבות שונות ומשונות ואסון הריגתה של אחותי אילצו אותנו לחזור על-מנת לנסות בשנית. יצאנו לדרך, ההורים, חמישה ילדים וצירפו אלינו את רון בן-דודי. כספנו אזל בשיירה ובציפיה לסרטפיקטים. באוניה היו יהודים רבים שלא הציונות הביאה אותם לארץ-ישראל אלא, הכמיהה לארץ הקודש. כל הדרך, מפורט סעיד לחיפה, הקאנו והגענו כסמרטוטים. אך אנחנו קיבלנו הכל בשמחה. הכניסו אותנו לקרנטינה - הסגר רפואי שהיה נהוג לגבי נוסעים שהגיעו מאזורים נגועים במגיפות - משם לבית-העולים בתל-אביב. שם שהינו כשלושה שבועות ובאו לבקרנו קרובי משפחה וידידים. רצינו לנסוע לרחובות, במקום שם שהיו לנו שם קרובים ויכולנו להסתדר בקלות. אבל פקידי הסוכנות אמרו: ’לא! אתם הולכים לגור באבן-יהודה’. לא ידענו איפה זה אבן-יהודה אך, ידענו שמשפחת משולם כבר שם ואבי ואמי הסכימו. זה היה בחודש מרץ 1935.
האוטובוס נתקע ונשארנו ללון בו. בבוקר בא רפאל בן-ארויה עם איזה טרקטור ’טרנטה’ לשחרר את האוטובוס וכך, נגררים, הגענו בשעה טובה לאבן-יהודה.
משפחת משולם קידמה את פנינו. הם ידעו את שפתנו. נתנו לנו מקום ללון עד ששכרנו את הצריף של משה תורג’מן. היו ימים קשים. לא היתה פרנסה, לא היה ממה לחיות, לא ידענו לאן לפנות. בעיה קשה היתה השפה. ידענו עברית שפת קודש אבל לא את העברית המדוברת היום. התייחסו אלינו כאילו נפלנו מהירח ולא כאל אחים ששבו מהגלות לציון. היחס - עוד פועל בא; יש עבודה ניתן לו; אין עבודה - לא ניתן. זו היתה התקופה, מי שהיה לו - היה לו. ומי שלא היה - לא היה. וכשהיתה עבודה - כמה הרוויחו? 15 גרוש... מה כבר אפשר היה לעשות עם זה?
לימים כשהתאוששנו, המצב השתפר והרגשנו כמו בבית, נשלחנו הילדים ללמוד. אז, רק אז, פקחה אמי את העיניים (שם האם אילה, אך לכל התימניות קראו יונה - נראה בשל הפיוט המפורסם מתוך הדיואן של ר’ שלום שבזי הפותח ב’סעי יונה’). אמא ואבא עבדו מבוקר עד ערב. אני הייתי חוזרת מבית-הספר לרעות את העזים, לטפל בעופות, לנקות את הבית, לאפות כמה פיתות לחם בטבון מפח ולא בטבון שהיינו מורגלים אליו. האש חרכה לי את האצבעות, אבל קיבלתי זאת בשמחה. ניקיתי את הצריף, כיבסתי והכנתי ארוחת-ערב. כולם היו מגיעים ויושבים לאכול בשמחה. לא באנו בטענות, לא דרשנו יותר. מה שהיה - היה טוב.


דברים לזכרה של יונה סינוואני - כתבה מרים בן-יעקב 15.10.09 
יונה הכובסת הייתה זו שהוציאה את אבי י.ל.ח.א. מתוך גג בוער בשעה שאבי ביצע בו תיקונים. 
יונה הכובסת הייתה זו אשר במחיצתה ביליתי שעות נפלאות בשנות ילדותי הראשונות, יושבת לידה אל מול גיגית הפיילה המהבילה, מלאה בקצף מי סבון, גדושה בכבסים בוהקים מלובן כשאני משחקת בקצף בעוד היא משפשפת את הכבסים על קרש הכביסה. בצד, על גבי אבנים מונח היה דוד מים רותחים כשמתחתו בוערים בולי עץ כמו שנהוג היה באותם הימים. ואיזו כביסה היתה יוצאת מתחת ידיה........... 
יונה הכובסת נשאה שם זהה לשמה של אמי זכרונה לברכה ולא אחת במשך השנים, מלאה בחיינו את מקומה של אם... היא היתה לי מורה, סמל ודוגמא. 
האשה הכי חכמה על פני האדמה. רבת אומץ תושיה ותבונה. יונה תופפה על גבי פח יחד עם בנה בשמחות בשכונה, בחתונות ובחגיגות ברית- מילה. היא גם הפליאה לרקוד כשהיא מפתלת את גופה הצנום והפח בידיה. כמו כן, הייתה משמיעה בלשונה שריקות מתגלגלות כשהיא מלהיבה את שאר הנשים להמשיך ולא לעצור! 
יונה ז”ל הייתה אמה של חברתי הטובה רחל , שהייתה לי חברת נפש. ביליתי עם רחל את השעות הכי מרתקות בימי חיי, במשך שנים ארוכות.
יונה ז”ל האם השכולה, שאיבדה את בנה יחזקאל בטרם זכה ליהנות מחיי העולם הזה. יחזקאל קיפח את חייו באסון הרימון שהתפוצץ בגבעות החול, כאשר הוא וקבוצת חברים מנסים לבחון את תוכו בסקרנות נעורים שלא עצרה בעדם. 
יונה ז”ל לא בחלה בשום מלאכה על מנת להביא פרנסה למשפחתה עד יומה האחרון.
יונה נהגה לגדל חלקות שומים שצמחו באופן מפליא, להוביל אותם על גבי ראשה בשקים לשוק בנתניה. אף שזכתה בתמורה זעומה בהשוואה לערכם, לא חדלה. 
גם שיחי גת טפחה לבעלה ואת העודף מכרה. היא מכרה ענפים צעירים ארוזים בחבילות חבילות עד שיום אחד קרסה בשעת עבודתה בחלקת השומים. 
וכך הספיד אותה דר’ רוט ז”ל אף שהיה שקט בארועים כאלו, הפעם לא עצר בעצמו: ”...תמירה וגבורה בגוף ושכל .....ובעודך מקנחת זיעה קרסת אל פני האדמה, אל המנוחה והשלווה תהי נשמתך צרורה בצרור החיים.”

 

 


סלע (סלקלה) רחל וצבי

רחל ( לבית רוזנצווייג) סיפרה על בואם והשתרשותם באבן-יהודה:
”הגעתי עם הורי ארצה במאי 1936, לתוך מהומות הדמים שפרצו חודש לפני-כן. באנו ישר לאבן-יהודה. כאן נמצאו כבר אחי יצחק רוזנצוויג ואחותי, מלכה פרנקל. גרנו בתחילה אצל אחי ואחר-כך אצל משפחת ויטנברג. באבן-יהודה מצאנו אויר צלול ואווירת עבודה יוצרת. לא היו עדיין כבישים ולא היה חשמל, אך היו אנשים צעירים ומאירי פנים. ביום בואנו היה חמסין איום ונורא ולנו, עולים חדשים, היה קשה במיוחד. כשעברנו אותו שום מזג אויר כבר לא הטריד אותנו. 
בני המשפחה עבדו במאפייה של אחי. אחותי ואני עבדנו בקטיף בגן-חיים וחזרנו משם לסופי השבוע. בקיץ עבדנו בסיוד גזעי העצים וקשירתם לסמוכות. כשהגיע החורף בא אלינו תיאטרון והציג את המחזה... ’חמסין’”.
”במאורעות תרצ”ח (1939) גוייסתי על-ידי ה’הגנה’ לנוטרות” - המשיך צבי - ”את השכר קיבלנו מממשלת המנדט. הייתי במשמר-הנע במחנה כפר חוגלה והסֶמל שלנו היה משולש אדום. הסרג’נט היה דן אבן (חבר קיבוץ גבעת חיים). משם עברתי עם קבוצת רוכבים לוואדי פאליק והמחנה היה בבית-יהושע.
במלחמת העולם, בקיץ 1940, נשלחנו לסרפנד להתגייס ליחידות העבריות בצבא הבריטי. קצין החיול היה מייג’ור דן אבן. כשהתייצבתי לפניו אמר לי: ’צבי, אני לא יכול לקחת אותך. האנגלים רימו אותנו. מגייסים אותנו לבאפ”ס. אנחנו יחידות חיל-רגלים רק בשם. נועדו לנו רק תפקידי שמירה על מחסנים, שדות תעופה ונמלים. חזור והסבר את המצב למרדכי אלקיים’. אז התחלתי לעבוד במחנות הצבא שהוקמו באזור.
מהמחנה בבית-יהושע היינו באים רכובים, לאכול במסעדה של סוניה כהן. שם היכרתי את רחל. באוגוסט 1941 נישאנו במסעדה זו”.


 


 

חנה וניסים עדני בנישואיהם בעדן

עדני חנה

”כשעברנו לבתים היתה לנו שמחה. אבל מזלי לא שיחק לי יפה. הייתי בהריון בחודש השביעי ואז בחול המועד פסח (1946) נהרגו פה חמישה אנשים: חזקיה סינוואני הקטן, סעדיה דורני, ציון בן-שלמה, יהודה ושלום דהרי, ובעלי נסים עדני. זה קרה אצלי בבית. שיחקו עם פגז שמצאו על שפת הים. הבית שלנו נהרס. עד שהגיעה עזרה מאבן-יהודה, חלק מהם כבר הלך לעולמו. נשארו ציון האח של צדקה ובעלי. קשרתי לבעלי כדי שלא ילך הרבה דם, כי הרגליים שלו הלכו. וציון, הרגל שלו הלכה... ובלילה הלכו לעולמם שניהם.
”לי היה רסיס ברגל. לקחו אותי לבית-החולים ’בילינסון’, הוציאו לי אותו והחזירו אותי הביתה. באו מהסוכנות וסידרו לי את הבית. גיסתי מפתח-תקוה, אחי שלמה ואחותי זהבה באו לעזור לי, ושמרו על יעקובי הקטן, כי הייתי בהריון עם עליזה. החיים היו קשים. הסתדרנו עם חצי לחם ביום. ”ילדתי את עליזה ושמונה ימים אף אחד לא בא לבקר אותי, כאילו אני לבד סכל העולם. כשבאה האחות ואמרה: ’תגידי לבעלך שיביא לך סיכות’ - פשוט לא יכולתי להגיד לה שבעלי נהרג ואיננו. בכיתי, והשכנה שלי שאלה: ’למה את כל-כך בוכה?’ - סיפרתי לה שבעלי נהרג ואין לי בעל. אז היא אמרה: ’בסדר, אני אדאג’, ואמרה לבעלה שיביא לי כל מה שאני צריכה. אחר כך בא סעדיה ולקח אותי הביתה. כשעליזה היתה בת חודש התחילה להקיא ולשלשל. הייתי הולכת לאחות והיא היתה גוערת בי שאינני יודעת לטפל בתינוקת. הייתי חוזרת הביתה ובוכה; הילדה שלי חולה והרגל שלי בגבס ומה היא רוצה ממני האחות הזאת? אז ביקשתי שיסדרו את התינוקת במעון בירושלים, כדי שאוכל לצאת לעבוד. שאלו אותי שמה אם יש לי משפחה בירושלים, כי מה יעשו אם הילדה במקרה תמות? - אמרתי להם: ’אין לי קרובים בירושלים, תשלחו מברק’. השארתי את הילדה חמש שנים ולא קרה שום דבר.


”פעם נתנו בגדים בויצ”ו. הלכתי ואמרתי שגם לי מגיע. אמרו לי: ’איך את לא מתביישת לבקש? אשה צעירה כמוך יכולה לעבוד ולקנות בגדים’. אמרתי: ’אני אלמנה ויש לי ילדים יתומים’. אבל האשה ההיא לא נתנה. 
. את יעקובי נתתי לשולמית מדר שתטפל בו ואני ואחותי יצאנו לעבוד ולפרנס את עצמנו. אף פעם לא עבדתי במשק בית. עבדנו בחקלאות אצל סמולר. אחותי הכירה את חנניה הטלי והתחתנה איתו. אני המשכתי לעבוד ולתת חצי מהמשכורת שלי לשולמית מדר שתטפל ביעקובי, כי ראיתי בבני נכס גדול. אחרי איזה חמש-שש שנים, בא בן-דוד שלי. עשיתי חשבון שאני רוצה שלילדים שלי יהיה אבא, אמרתי לו: ’יהיה טוב ביחד - אז טוב. לא יהיה טוב - אז נוכל להיפרד’.
התחתנתי וילדתי את הילדים האחרים. ”ואז, כשהתחלנו להתאושש, נהרג שלמה אחי באימונים בתל-נוף. הוא השאיר אחריו ילד והמשבר היה קשה מאוד... עבדתי שלוש שנים בהדסים ואחר-כך, כשבתי רוחמה הלכה ללמוד אחות, היא אמרה לי: ’יש ילדה שאם את רוצה לטפל בה ישלמו לך’. ביררתי את הפרטים ונודע לי שההורים היו חסרי אונים... הלכתי לויצ”ו. באו מפקחים שאלו כל מיני שאלות והאחות מויצ”ו ’הדביקה’ לי ילד נוסף, טיפלתי בשני הילדים האלה כמו בילדים שלי. הילד היום בן 19, במשמר הגבול. הם באים הביתה; זה הבית שלהם; 15 שנה הם פה. את התשלום הפסיקו בהתאם לחוק והם באים הביתה כמו הילדים שלי. לאן ילכו? ”היינו אצל הנשיא. הזמינו לשם את כל האומנות. הם כל-כך מדברים יפה שמה. לא מדברים לאן הוא הולך ממשפחה אומנת? והאומנת - אחרי 15 שנה איננה מקבלת פנסיה”.

 

 


חנה עדני - מתוך הספר על נשות אבן יהודה

חנה עלתה לארץ עם בעלה נסים בשנת 1943 והגיעה לאבן-יהודה שנה לאחר מכן. הם שוכנו באוהלים בגבעת הקיש ובשנת 1946 עברו לשכונת עין יעקב שהוקמה בימים ההם. כעבור חצי שנה נהרג נסים בעלה עם ארבעה בחורים נוספים מפיצוץ פגז במפתן ביתה. באותה עת הייתה חנה בהריון עם בתה עליזה ואם לתינוק בן שנתיים. היא נישאה בשנית לחיים ונולדו להם ארבעה ילדים משותפים. לחנה ולחיים שני ילדים נוספים להם שימשו כמשפחה אומנת.
חנה, שחיוך נסוך על פניה תמיד היא אישה חכמה, מסתפקת במועט,בעלת כושר מנהיגות טבעית, אם וסבתא למופת. אישה רבת פעלים שעשתה ועושה רבות למען הקהילה בעין יעקב למרות הסבל והמכאובים שפקדו אותה במהלך שנות חייה. מתנדבת פעילה באגודה למען החייל, בבית הספר הממלכתי דתי ”שבזי”, חברה בועדת ההנחות במועצה המקומית בדאגה למעוטי היכולת בקהילה, חברה בסניף המפד”ל המקומי והתנדבה שנים רבות בבית הכנסת ”שם טוב” בשכונה וב”חברה קדישא”. במשך שנים רבות התנדבה ועודנה מתנדבת פעילה בביטוח לאומי במסגרת ”קשיש למען קשיש”. פעילותה חסרת הפשרות נעשית עם חיוך ,טוב לב ואהבה רבה.

 

ראיון עם חנה עדני - יפה דורני 2009

להורדה לחץ כאן

 

 

עמיהוד - ראה גלבדר