Finden
 

 

לוביש

כתבה הבת סימורה לביא, פברואר 2012.


 


לוי אברהם

כתבה בתו איילה
אברהם לוי ז”ל בן יצחק ורחל לוי ז”ל, נולד בהר טוב ב-י”ח באב תרס”ח -15/8/1908 . אביו היה מוכתר המושבה וכינויו ”חוואג’ה קקום” – איש נשוא פנים ומוערך, שופט ומשכין שלום בין ערביי הכפרים שבסביבת הר טוב.
אחרי מאורעות 1929 נרשמו מספר בחורים מבני המושבה להתיישבות באבן יהודה: רפאל בן ארויה, אברהם לוי, משה גירון ומאיר בכר (אחיו של יהודה בכר, שבעצמו הגיע מאוחר יותר למרות שביקר במקום כבר קודם). ארבעה אלה היו הגרעין הראשון שהתיישב. 
בתחילה התגוררו המתיישבים בצריף ציבורי גדול ואח”כ הוגרלו ביניהם מגרשים וכל מתיישב בנה בשטחו צריף למגורים לו ולמשפחתו עד שייבנו בתי הקבע. בעמ’ 34 בספר ”בראשית היו החולות” מופיע תצלום אוטובוס ולידו קבוצת אנשים כשהכותרת אומרת:”ההרטובים הגיעו להגרלה”. אברהם לוי (עומד רביעי מימין בין אביו לאמו), שהיה כבר כאמור , באבן-יהודה הצטרף להרטובים לתצלום המשותף. הוא קנה דונם אדמה ליד בית הראשונים עליו בנה צריף והתגורר בו (יהודה בכר התגורר אף הוא זמן מה בצריף זה)
לצורך בניית בתי הקבע התגבשו קבוצות עבודה ואברהם לוי נמנה עם הבנאים (בהר טוב היה מראשי הבונים את בית הוריו ובאבן יהודה בנה את בית יהודה בכר גיסו). תוך כדי בנית הבתים עבד אברהם לוי גם בייבוש הביצות .זמן קצר לאחר הגרלת המגרשים לבנייה נערכה הגרלת אדמות לנטיעת פרדסים. כל חבר אגודה קנה 17 דונם אדמה שבחלקם ניתנו כהלוואה מחברת ”הנוטע”. עם הזמן התגבשה במקום מקהלה ואברהם לוי בעל קול טנור אופראי אדיר ”הצטיין בין הגברים...והוא שר בחסד עליון”...כך סיפרה רחל גרינברג (גם אחותו מתילדה בכר נמנתה עם חברי המקהלה).
אברהם לוי התגורר באבן יהודה שנים אחדות עד 1934/5 , אבל לא הספיק לבנות בה את ביתו- לו ולאשתו, רחל, לבית גירון , כי נקרא בבהילות לחזור להרטוב אל אביו, יצחק לוי, שחלה וכך נאלץ למכור את המגרש שקנה.את מגרשו של אברהם לוי קנה מר ליפמן.
אברהם לוי נפטר ב-כ”א באדר תשמ”ג 3/3/1983 , בתל אביב 
בארכיון- מאמר על אביו יצחק שכונה ”המוריד מן התליה". סיפור מרתק.

 

 

לוי ג'ינה - המשך סיפורה על הוריה, משפחת גריסו

כשחזרתי לאבן-יהודה אחרי הצבא הייתי כבר נשואה עם ילדה ובהריון קשה. לאחר הלידה הייתי במצב בריאותי קשה ביותר וטיפלו בי שתי נשים מתנדבות. ואז אמרתי בלבי - כשאבריא, גם אני אטפל באנשים. 
ואומנם, כשאחת הנשים במושבה ילדה את השלישית עזרתי לה מאוד ומכאן הדרך היתה קצרה ביותר. 
למעשה, הפעילות הציבורית שלי התחילה מסרפינה רחמוט ואביבה קדר. הן זכורות לי מדברים חיוביים; הן ידעו כיצד לדלג על הקשיים. אני לא יכולה בדיוק להצביע על מעשים מסויימים שהם עשו וזכורים לי אבל זו הרגשתי. 
אינני חושבת שאעזוב אי-פעם את אבן-יהודה. אני חושבת שכל העשייה שלי היא כדי שיהיה כאן טוב ונעים לכולם. 
כאשר פנו אלי מסניף ויצ”ו במקום שאהיה פעילה בויצ”ו, הרגשתי שזה מה שאני רוצה לעשות. 
הפרוייקט הראשון שלי היה פרוייקט החונכות בגני-הילדים. 
כשהייתי בת שלושים נבחרתי להיות יו”ר הסניף במושבה. הייתי אז היו”ר הצעירה ביותר בארץ. 
בבחירות האחרונות הגעתי למועצה המקומית. ולהיות חברת מועצה זה אולי מחמיא אבל ”העשייה” נעשתה קשה יותר. 
בהיותי יו”ר ויצ”ו חיפשתי תחום חדש שיכניס נשים צעירות לפעילות. הקמנו חוג זמר עם יורם שחר והקמנו מקהלה. בינואר 87’ הקמנו את המקהלה הנושאת את שמה של רינה בר-אל ז”ל, שהיתה המנצחת הראשונה שלנו. כמנהלת המקהלה, אני רואה אותי כנציגה של מדינת ישראל וכבר יצאנו למסע הופעות בצרפת בשיתוף עם ההסתדרות הציונית. יצרנו תוכנית שירים ייחודית (ועל כך מעיד יוסי פרוסט ממשרד החינוך), ואני מקווה שנצא למסעות נוספים.

 

 

דבורה לוי בצעירותה

לוי דבורה וכרמי

מראשוני אבן-יהודה. דבורה לבית זייגרמן עלתה עם משפחתה מרומניה ב-1912 כילדה קטנה מטעמים ציוניים והתיישבה בכפר-תבור (מסחה). כרמי נולד בשפיה בשנת 1898, בשנת 1901 עברה המשפחה לכפר-תבור, שם הכיר את דבורה והם נישאו ב1925. הגיעו לכאן בין הראשונים אחרי שהצטרפו כזוג צעיר עם שתי בנות - פנינה ורות.
בשנים הראשונות עסק כרמי בעבודות בניה ובחקלאות ודבורה פיתחה את משק הלול. לאחר מספר שנים עסקו בענפי הפרדס והלול בלבד. 
במשך כל השנים היו פעילים בקהילה, חברי ”החקלאי” ו”אגרא”. דבורה היתה פעילה בויצ”ו וכרמי חבר ההגנה וחבר ועדות שונות בישוב.
חיו במקום עד יום מותם בשיבה טובה וזכו לקבל את אות ”יקיר אבן-יהודה”. 
מסרה הבת פנינה בודני, 2008 .

 

 

 

 

 

 

 

 

בתחנת הנוטרים

לוי חיים

חיים לוי הגיע ארצה בשנת 1937, במסגרת ’עליית הנוער’ - ”נשלחתי לכפר הנוער בן-שמן . כשהגעתי, היישוב היה כאילו במצור. בלוד וברמלה היו יורים עלינו ואי-אפשר היה לצאת ולבוא, אלא בחסות המשטרה או במשוריינים. מדי לילה ירו על היישוב כמה יריות וזה החזיק אותנו ערים עד אחת אחר-חצות. הושבענו כחברי ’הגנה’. נתנו לנו נשק - 5 רובים ליגאליים, שניתנו על-ידי האנגלים, ומספר כפול מזה בלתי ליגאלי.
”הייתי חבר גרעין התיישבותי ועמדתי לצאת לקיבוץ. אבל אז, פרצה מלחמת העולם ונדרשתי לעזור לאחי מנחם באבן-יהודה. היו הפרדס שלו ופרדסים של אחרים שנמסרו לו לעיבוד. גידלנו גם ירקות על אדמתו ועל אדמות חכורות. גידלנו את כל סוגי הירקות, קצת מזה וקצת מזה. השוק היה קטן וצריך היה לגוון את התוצרת. כחבר ה’הגנה’, עסקתי בהדרכת נוער. 
נשלחתי לקורס מדריכים בביתן-אהרון, למדנו נשק קל, קפ”פ (קרב פנים אל פנים) ושימוש במקל. ההדרכה במושבה היתה ללא בעיות, היה נשק והחברים ידעו להשתמש בו.
”כשהוקמה משטרת היישובים, גוייסתי. פעלנו כחברי ה’הגנה’ ומטעם הממשלה, בעת ובעונה אחת. במלחמת העולם התגייסתי לצבא הבריטי ליחידת חיל-רגלים, הבאפ”ס, שהיתה הבסיס להקמת ה’ג’ואיש בריגייד גרופּ’ - ’החטיבה היהודית הלוחמת’, שנודעה בכינויה ’הבריגדה’.
”היה מאבק רצוף של הסוכנות להקמת יחידות לוחמות. בנוסף ליחידות השירותים השונות. הפריצה היתה ב-1942. הוקמה מחלקה של ארץ-ישראליים דוברי גרמנית למשימות חבלה בעורף האוייב. באוגוסט 1942 הוכרז על הקמת רג’ימנטים ארץ-ישראליים ורק בספטמבר 1944 נתבשרנו על הקמת הבריגדה. שלושת הרג’ימנטים (הגדודים) אוחדו, נוספו אליהם יחידות סיוע ושירותים - כ-5,000 לוחמים תחת דגל תכול פסים ומגן-דוד זהוב ביניהם.
”לחמנו באיטליה, השתתפנו בקרבות שעל גדות נהר הסאניו ובהתקפה המכרעת נגד הגרמנים והכנעתם בחזית האיטלקית. עברנו את כל איטליה, יוגוסלביה, אוסטריה, בלגיה והולנד. נפגשנו עם הפליטים ניצולי השואה, אירגנו את הצלתם והעברתם לארץ. ”חיפשתי שם את משפחתי. מצאתי את לילי בת-דודתי ונישאנו. חזרתי ארצה לאבן-יהודה ביולי 1946. לילי הגיעה אחרי כאשת חייל בריטי, מחוץ למסגרת הקצוצה שהקציבה הממשלה לעליית ניצולי השואה.
”הניסיון הצבאי שרכשנו נדרש עכשיו ל’הגנה’ ולאימונים. אנשי אבן-יהודה היו חומר טוב ובכל שבת יצאנו ללמוד ולהתאמן. מבחינה משקית המצב היה רע, ממש רע. התייעצתי עם המומחית שלנו לגידול עופות, חוה וינקלר. כולם החלו בפיתוח הלול ומה יהא עלי? בניגוד לדעת רבים, חוה עודדה אותי ואמרה: ’מה שיהיה עם כל היהודים יהיה גם איתך’.

 

”כבר בתחילת אותה שנה באו מה’הגנה’ וניסו לגייס אותי לשירות מלא. סירבתי. הייתי עם משק גדול ותינוק קטן. יום אחד בא אלי מי שהיה מפקד פלוגה בגדוד השני של הבריגדה, מייג’ור חיים לסקוב (לימים רמטכ”ל צה”ל), ודרש ממני לבוא ולהדריך בקורס הקצינים הראשון. לסקוב אירגן, ממחצית 1947, את לשכת ההדרכה של ה’הגנה’ וכתב את מרבית חומר ההדרכה לחיל הרגלים, קורס קצינים, מִנהלה והכין את קורס המג”דים הראשון. ניסיתי להתנגד כי אי-אפשר להעמיס את כל המשק על לילי. עזרה הדדית כמו במושבים לא היתה. ניסיתי לקחת פועל אבל זה לא עבד, לבסוף חיסלתי חלק גדול מהמשק, התגייסתי והייתי מפקד המחלקה המגוייסת של הסביבה. באותו קורס קצינים הכניס המפקד לסקוב, לראשונה, את תכסיסי ההסתערות תחת אי-אוייב. זה היה למעשה ראשיתו של צה”ל.
”ביתנו היה בקצה המושבה. לילי, שלא הכירה את תנאי הארץ, נשארה עם התינוק בין בתים שניטשו. ערבים הסתננו... והיא נאלצה להישאר, למרות שהמשק הלך והצטמק. קניתי לה אקדח ’שטייר’, ואמרתי לה שאם מישהו יתקרב שתרביץ כדור באוויר. ידעתי שהיא לא תירה באדם. יעקב הייניך היה היחיד שבא אלי ואמר: ’חיים, אל תדאג, אני שומר’. היחיד שקצת התחשב ועזר.
”היו חודשים קשים, לא היה מי שידאג למשפחות המגוייסים. רק אחרי שאיימתי בכעס שאני עוזב, התחיל הטיפול והגיעו התשלומים הראשונים ממשרד הביטחון.
”כשחזרתי לאחר שנה וחצי היה כבר ’תכנון הלול’. פניתי למוסדות הממשלתיים לקבל את חלקי ב’תכנון’ ואמרו לי: ’אין בעיה, כל חבר יתן לך 10 תרנגולות ויהיה לך ’תכנון’. ”בכל פעם היה בא מישהו אחר עם רעיונות חדשים מה לגדל וממה להתפרנס. היתה תקופה שהיו סוחטים מקליפות לימונים את השמן האתרי לתעשיית הבשמים. כמה משפחות עסקו בזה. אסתר ומוטקה פלד ישבו, אחד חתך ושני סחט, ידיהם היו מפוצצות וה’פרנסה’ הזו נמשכה כשלושה חודשים בשנה...
”לפני שהלכתי לצבא, יזם משרד החקלאות נטיעות מנגו ואבוקדו. היתה לנו ממש תחנת ניסיונות. בכפור הגדול אמרו ללילי לפתוח את הממטרות ב-11 בלילה. לילי לא יכלה והכל אבד. חזרנו להיות לולנים והתחלנו הכל מחדש. הייתי בהנהלת ’אגרא’. ”יום אחד עלה בנו הרעיון להקים מדגרה. היות ול’אגרא’ היתה מדגרה, היצעתי להנהלה שאני אדגיר לא עבור לולני המושבה ולא אתחרה במדגרה של האגודה. קמו חברי ההנהלה ואמרו לי: ’אדוני הנכבד, אם תקים מדגרה, לא תהיה חבר באגודה. או מדגרה או האגודה’. החלטתי לעזוב את האגודה. כל עוד הענף היה רנטבילי המשכנו ומשפסק - חיסלנו”.

 

 


לוי יצחק

יצחק לוי, יליד יוון, סיפר: ”הגעתי לארץ מהשבי. נלחמנו באלבניה נגד האיטלקים. שם נפלתי בשבי והובילו אותי לסרדיניה. הם היו בסדר ולא התייחסו אלי רע מפני שהייתי יהודי. כשיצאתי משם הגעתי למצרים והצטרפתי, כמקדוני, לבטליון יווני. ”קיבלתי עשרה ימי חופש ובאתי ברכבת לארץ-ישראל. טיילתי בארץ ואחד אמר לי: ’לוקו (טיפש), אם אתה חוזר לשם, אתה חמור!’ ביום התשיעי אמרו לי ללכת לסוכנות. הלכתי ואמרתי לפקיד: ’אני יהודי, לוי, לא רוצה לחזור, רוצה להישאר בארץ. מה אתה יכול לעשות בשבילי?’ הוא מסתכל ואני שואל אותו: ’מה אתה מסתכל עלי? אתה יכול לעזור לי? מחר, מחרתיים, יהיה לך שמח בארץ אהיה איתך ולא חשוב איזה רובה יש לי. רובה זה רובה, כל זמן שהוא יורה’. הוא המשיך להסתכל בי ולבסוף נענע בראשו ושלח אותי לקבוצת ’שילר’. הייתי שם שלושה חודשים.
”האנגלים היו בארץ והם ערכו חיפושים בכל מקום. אני הייתי גם עריק וגם עולה בלתי ליגאלי. פחדתי שיתפסו אותי וישלחו אותי בחזרה. פעם, עצרו את האוטובוס בסיבוב רעננה ואמרו לכולם לרדת. היו לי ניירות שנתנו לי בקבוצת ’שילר’, מיד כשבאתי, שיהיה לי משהו ביד. וזה עזר.
”הגעתי לאבן-יהודה ב-1944. היו כאן שניים מבני עירי - הגברת רחל, אשת דניאל סימן-טוב ורוברט בכר, שיעץ לי לבוא לכאן. אני לא בן גילו, הוא גדול ממני ב-5 שנים. כשהוא כבר ניגן בגיטרה לגויות ביוון, אני עוד זרקתי אבנים. עבדתי בלול אצל חרפק וגם ישנתי שם. כשהתחילו תרנגולות למות, חרפק אמר לי: ’העופות שלי יותר יקרים ממך, ואתה לא תישן יותר בלול’. חיפשתי מקום לגור ומצאתי את הבית של קטרי. אמא ואבא קטרי עזרו לי מאוד.
”לוי, או לא לוי - היו כאלה שלא האמינו לי ולרוברט שאני יהודי. ברוך לרר הפשיט אותי כדי להיווכח. ”אשתי, ילידת תורכיה. היכרנו בשכונת פלורנטין (שגם הוא היה מיוון ועשה הרבה להכשרת עולים מיוון וקליטתם בארץ). התחתנו בוועד הקהילה. שם היתה חתונה כל עשרה רגעים. איזה ווס-ווס בא לצלם וצעקתי לו: ’אין לנו כסף בשביל אוכל, אז מה אתה רוצה, לצלם?’ - כשיצאנו מוועד הקהילה אינני חושב אם היתה לנו לירה בכיס...

 

 


לוי שולמית

סיפרה: יפה דורני:
אל שולמית, אין צורך לטלפן כדי לבוא לביתה. ביתה פתוח לכל. ומי שמגיע לביתה היא מקבלת אותו בסבר פנים יפות ואפילו בנשיקות. כשהגעתי באחד הימים לביתה כדי לכתוב את סיפור חייה, שמחה מאוד. שולמית גרה בשכנות לילדיה משומר אלי ונחום. ביתה פשוט, נקי ומסודר. כשנכנסתי לביתה קיבלה אותי בחיוך ובנשיקות. הגישה לי שתיה, אך לפתע נאנחה ואמרה: ”לו ידעת מה עברתי בחיים-” עניתי לה: לשם כך באתי. הסיפורים מחייה מעניינים ומרתקים, ישנם סיפורים עצובים וישנם שמחים וכל הקורא אותם, ירים גבה או יניד ראש, יתהה ויתפעם מאומץ ליבה והתמודדותה בחיים, ויאמר אכן היא אישה אמיצה ומיוחדת:
לסיפור המלא

 


 

 

 

 

 

 


ליטמנוביץ

סיפר זאב ליטמנוביץ: ”הייתי בן 19 כשעליתי ארצה ב-1919. בדרך מרומניה לארץ היינו, שישה חברים, במושבה מסילה חדשה שליד קושטא” - היתה זו מושבה יהודית שהוקמה ב-1911 על-ידי יק”א, החברה להתיישבות יהודית, שייסד הברון הירש. היוזם, הרב שמואל שפירא, ראה בה תחנת מעבר לעולים ארצה, במלחמת העולם הראשונה שהו בה חיילים וקצינים יהודים מארץ-ישראל ששירתו בצבא התורכי. הם נפגשו עם הנוער הציוני ’שבלים בודדות’, לימדום עברית, שירה והווי ארץ-ישראלי. בתום המלחמה הוסכם עם יוסף טרומפלדור, שמסילה חדשה תשמש כהכשרה לחברי ’החלוץ’ מאנשי העלייה השלישית, בדרכה ארצה. 
כשהגענו לנמל יפו, הבריטים חיפשו סוללי כבישים ומניחי קווי טלפון, כך שבתחילה עוד לא חסרה עבודה. אחרי מאורעות 1920 עברתי לפתח-תקוה. שם מצאתי עבודה בבציר הענבים ואסיף השקדים. אם אחד עבד, היו כולם מתחלקים ואוכלים ממה שיש. גרנו בגורן בתוך הקש. כשפגשת בחבר היתה השאלה הראשונה אם יש לו עבודה למחר.
כשברחו מכפר מל”ל (יישובם של פועלי ’עין חי’, שנהרסה במאורעות 1921, משוחררי הגדודים העבריים ואנשי העלייה השלישית), ראיתי שלבעלי פרדות ועגלות תמיד נמצאה עבודה. רכשתי פרדה ועגלה והיתה לי עבודה. רוב הפועלים היהודים היו חלשים ואני הייתי יהודי חזק. עברתי לתל-מונד והתמחיתי ביישור שטחים. עבדתי בעתלית וברמת הכובש, עד שבהשפעת אברהם הרצפלד, עלינו כ-60 משפחות והקמנו את מושב חרות. בחרות למדתי את מלאכת הקצבות.
”השוחט שלי בחרות נפגש עם שוחט המושבה בנימין בלויגרונד, זה סיפר לו שמחפשים קצב באבן-יהודה. בוועד אמרו לי שיש קצב, צוקרמן, אך הוא מעוניין להפסיק את הקצבות. שאלה אחת היתה לי - איך אני יכול להבטיח את קיומי? שהרי בשר קונים ’על החשבון’. ואם יבוא אחר ויאמר ’אני קצב’, אז מה יהא עלי? אלך לבקש את החובות? על כך ענו לי: ’כאן לא קיבוץ ואין אנו יכולים להבטיח דבר. יש כאן חמש משפחות שמאוד מתקשות בתשלומים. תרצה תיתן להן, לא תרצה - לא תיתן’. הלכתי אל צוקרמן לשאול אם הוא באמת סוגר ועוזב, שחס וחלילה לא אקפח את פרנסתו. הוא לא היה באיטליז ומלכה אשתו אמרה לי: ’ליטמנוביץ’, תבוא, תפתח איטליז ותביא בשר. קיום מלא לא יהיה לך מזה, אך אם תספק בשר לעוד יישוב תוכל להסתדר. לנו כבר נמאס מזה. משה כבר לא יכול יותר, למרות שזה ציבור טוב. הוא כבר רב עם כל האנשים. אם תחליט לבוא, אני מאחלת לך כל טוב’. הובטח לי מגרש לבניית בית וצוקרמן נתן לי את הצריף העלוב שלו ששימש כאיטליז, ללא חשמל וללא ’פריז’ידר’. כיסיתי את הקירות בדיקט, שטיין צבע אותו והפנים לפחות, קיבל קצת צורה. זה היה בשנת 1944 והמצב היה קשה. אנשים עבדו כפועלים אצל ’הנוטע’ והתשלום לא היה במזומן אלא עם פתקאות. כיוון שלא היו מקררים, קנו את הבשר רק לאותו יום - חמישים או מאה גרם - בשביל הילד, ובישלו מזה מרק ואחר-כך עשו קציצות, או צלי. אבל, מה יש לדבר, כך היה המצב בכל הארץ.

 

הביקורת של הוטרינר נעשתה בבית המטבחיים, אבל לא היתה שווה כלום. הביקורת של הרבנים היתה שווה יותר. כשהם קבעו טרף - לא מכרתי. באו לקנות אצלי גם הערבים וגם מהיישובים הדתיים. כולם ידעו שאני לא מוכר חמורים ולא גמלים, כפי שנעשה בתל-אביב.
”עבדתי קשה ברכישת הבשר וההובלה. אנשים קנו ’על החשבון’ וחודשים לא ראיתי פרוטה. נשים נכנסו, קנו ואפילו לא אמרו לרשום, כי זה היה מובן מאליו. פעמים רבות לא רשמתי. ישראל אפריל היה רושם אצלו, וכשהיה בא לשלם תמיד מצא שחייבתי את חשבונו פחות ממה שהוא רשם אצלו...
התור היה גדול ועל מקום בתור ממש נהרגו; ולהידחף נדחפו, עם כל מיני תירוצים. אך מרגע שקנו את הבשר ויצאו, יכלו לעמוד בחוץ ולפטפט, מבלי שזה יטריד אותן. הנשים היו מגיעות מגונדרות ובהידור רב כדי לשמוע את הסיפורים, לראות ולהיראות. תותי וינקלר היתה מתיישבת על דלפק האיטליז בבוקר ולא יורדת ממנו עד הסגירה. בזמן הצנע היתה חלוקה: 100 גרם לכל אחד ולמשפחה של כל אחת... ועל מה רבו? אחת, עולה מהונגריה דיברה ודיברה, זו שעל-ידה אמרה: ’אולי תשתקי!’ - ההונגריה נתנה לה: ’אז איך בין א-שתיק קי ביסט די א-שתיק פרד (ה’תשתקי’ נשמעה לה כ’שתיק קי’ - ’אם אני חתיכת פרה - את חתיכת סוס’).
”שמות האנשים - זה טאבו. עליהם אסור לספר. היו אנשים שחובם הגיע ללירה. אוקיה עלתה 2 גרוש, אז כדי להגיע לחוב כזה צריך לאכול שור שלם. כיצד התרגלו לכל-כך מעט בשר? הרי יש אימרה באידיש: ’מען זאל נישט געפרוורט ווערן - צו וואס מען קען זיך צו גע-וואונען’. כלומר: שלא נתנסה במה שאפשר להתרגל’. בזמן מלחמת השחרור נגמר הבשר והחלו הלולים. הבשר הקפוא שייבאו היה כל-כך שמן, שרק העולים שבאו מהמחנות היו מוכנים לקנות אותו. נשאר לי מלאי עצום, אז ליפמן יעץ לי לתלות מודעה ואנשים באו, קנו ממני ומכרו בתל-אביב, ויש שלקחו לקרוביהם הרעבים.
”ב-1953 מסרתי את האיטליז לשניים מנתניה, אחריהם בא ברקוביץ’. וכיום אין בעיות, יש חבילות מוכנות בצרכניה...”.

 

 

מזכרונות בתו, יהודית גור

יהודית גור, בתם של לאה וזאב ליטמנוביץ, סיפרה: ”עברנו מתל-מונד לאבן-יהודה כשאבא סידר את האיטליז שלו וקנה את בית משפחת ברשד. אבן-יהודה נראתה כבר אז ככרך לעומת תל-מונד. עבורי, המעבר מחברה הסתדרותית לחברה חופשית, שבה איש אינו בוחש בקדרת השני, היה חריף, אם כי קליטתי היתה קלה. מכיתה של 48 ילד עברתי לכיתה של 10 תלמידים.

 

 

ליפמן

”נולדתי בשנת 1909 בעיר לודז’, פולין” - סיפר ישראל ליפמן - ”בשנת 1914 עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הוגלינו ברכבות משא סגורות הרחק אל ערבות אוקראינה שברוסיה. המסע הזה ארך שבועות. שם ישבנו כפליטים עד שנת 1918. שם גם עבר עלינו פוגרום של קוזקים, בו נרצחו יהודים רבים בבתים וברחובות. הסתתרנו במערות וכך ניצלנו. שם עברה עלינו גם המהפיכה הבולשביקית ואמא תפרה דגלים אדומים. כשנכבשה אוקראינה זמנית על-ידי הגרמנים, חזרנו לפולין.
”אבי היה ציוני ושלח אותי לבית-ספר בו לימדו את כל המקצועות בעברית בהברה ספרדית (רשת בתי-הספר ’תרבות’). כשהגענו לארץ בשנת 1922 נכנסתי לגימנסיה ’הרצליה’, והנני בוגר מחזור ט”ז. נסעתי לבריסל ולמדתי כלכלה מדינית שהיתה צריכה לשמש אחר-כך קפיצת דרך לעיתונאות. בארץ הייתי פעיל בתנועת ’בית”ר’ ואחד ממייסדיה.
וכשחזרתי ארצה השתתפתי בעיתון ’דואר היום’ בעריכתו של זאב ז’בוטינסקי.
”באוניברסיטה התמחיתי בפיננסים ועם התואר מ.א. בכלכלה ופיננסים חזרתי ארצה בכוונה היומרנית לקדם את הבנקאות הקואופרטיבית שהיתה אז פופולרית בארץ. אולם לבנקאות הקואופרטיבית הגעתי רק לאחר 13 שנה כשהלכתי לכפר.
”בשנת 1935 נתקבלתי לבנק ’הצועד עם הזמן’. לאחר עשר שנות עבודה אפורות, בשנת 1945 עזבתי את הבנק והלכתי להתיישבות במסגרת התנועה ’מן העיר אל הכפר’. רכשתי חלקה באבן-יהודה בשרון הצפוני ושם בניתי את ביתי הקטן, לפי תוכנית שעשיתי במו-ידי. פיתחתי משק עופות רציני ונטעתי פרדס אחד ואחר-כך פרדס שני. בכדי לממן את השקעותי החקלאיות הייתי נאלץ לעבוד קשה ונזקקתי לעבודות חוץ. במשך הזמן הייתי מזכיר ועד הכפר, מנהל חשבונות של מפעל המים ומנהל ’קופת מלוה’ במקום. עם קום המדינה ראיתי שתפקידי כמזכיר הכפר מתנגש עם דעותי הפוליטיות, עזבתי את העבודה הציבורית והייתי מורה בבית-הספר. לימדתי גיאוגרפיה וציור. התמסרתי לעריכת החגיגות בכפר. לבסוף נתקבלתי לעבודה במשרד החינוך כמפקח על החינוך המשלים בלישכת הנוער.
”בשנת 1955 נכנסתי ל’דיסקונט’, ובגיל 65 החלטתי לפרוש ולחזור ’אל בין המשפתיים’. חזרתי אל כפרי והנני מתמסר כליל לעבודה במשק. נכנסתי שוב לעסקי הציבור בכפר כמי שיכול לתרום להם את תרומתו. מגוון עיסוקי הוא רב-צדדי. אני מתעניין בארכיטקטורה ומצטער שלא למדתי מקצוע זה. אני אוהב במיוחד את ביתי, ואשתי טובה שותפה לאהבה זו. אנו עוסקים ללא הפסק בעיצוב פני ביתנו וגינתנו”.
ישראל ליפמן טרח רבות, בשנותיו האחרונות, להקמת עמותה להנצחת פועלם של הראשונים ואלה שבאו אחריהם למושבה. חלומו הגדול היה הקמת מוסד לימודי מוזיאוני ללימודי ארץ-ישראל. הראיה למרחוק של צרכי חינוך הדורות הבאים, דחקו בישראל ליפמן ליזום מכשירים חינוכיים ולהעבירם לאחרים. אך הוא - לא זכה להתגשמות חלומותיו בחייו.

 

 


לסקר

זהבה לסקר, אחת משלושת הפועלות הראשונות בפרדסים, עבדה בעיקר בפרדסי פלג בהנהלתו של סובלמן: ”הדרך היתה חולית וקשה” - היא זכרה - ”חוץ מפרדסים וערבים שעברו, לא היה שם כלום. הערבי היה רוכב על החמור והאשה, לא פעם עם משא על ראשה, היתה הולכת אחריו. כשידעתי קצת ערבית שאלתי מדוע שהגברת לא תרכב? התשובה היתה אחידה: ’לַא, מושלַזֶם. שהבעל האדון ירכב!’ את פנחס לסקר הכרתי כשהוא עסק בעלייה הבלתי ליגאלית. הוא גר בהרצליה, עבד בכפר-סבא והמתיישבים מאבן-יהודה השפיעו עליו שיתיישב במושבה. ”בעיות קשות היו לי בלידה ודווקא באותו זמן תל-אביב הופצצה. ובעיות לא פחות קשות היו לי בהנקה. לא היתה הדרכה מתאימה ולא היה טיפול מתאים לבעיותי. היחידה שהבינה ועזרה לי היתה חוה וינקלר. היא ממש הצילה את שנינו, את התינוק ואותי”.

 

 

 

 

לרר

ברוך: נשלחתי ארצה מתנועת החלוץ בשנת 1926 ועבדתי בפרדסים בפתח תקוה. שמעתי שקנו שטח אדמה ליד נתניה – נרשמתי להתישבות זו של בני בנימין כי שאפתי להיות אכר עצמאי, לנטוע פרדס ולהקים לול.כשבאתי לאבן יהודה גרתי בצריף כמו כולם ואחר כך בניתי לי צריף על המגרש. כעבור שנה או שנתיים בניתי את הבית ונטעתי פרדס. בהתחלה הייתי רווק ואכלנו במטבח של קפלן. אוכל קנינו אצל מריין. לעבודה יצאנו בשבע. כשהתחלתי לעסוק בייצור לבנים לבניית הבתים עבדתי לפעמים בלילות בפרדסי הנוטע.קבוצת הבניה היתה: קפלן , כרמי לוי, אייזנשטיין, ריקלין. קימל, זלמן גולדנברג וגרינשפון היו טייחים. יוכביץ’ וגבוהי היו צבעים ואני הכנתי את הלבנים. כשבנו את בית הספר ב-1936 הכנתי בערך 20,000 לבנים. שפוטהיים עשה את הגגות ווידרו עשה את החלונות והדלתות.אני הייתי בין הראשונים שייסדו את בית הכנסת באבן יהודה, אני הבאתי את ספר התורה הראשון – בן-עמי נתן לי פתק לבית הכנסת הגדול בת”א וקבלתי ספר תורה. בשנות הארבעים בקושי היה מנין – שנהבי היה החזן, מוסקוביץ היה דתי וגם סוסלינסקי. התפללנו בצריף הגדול.מרים: התחתנו ב-1933 ובאנו לאבן יהודה. מצאתי כאן חולות. הכל היה קשה. מי שהיה אידיאליסט לא פחד. אני הייתי ציונית ורציתי לחיות בארץ ולבנות אותה. את רוב הפרודוקטים קניתי בעיר – נסעתי כל חודש בערך לקנות. אחר כך כבר היה בירנבוים ואפילו היו דגים לשבת. בירנבוים היה כמו סופרמרקט – את הכל קנינו שם. ירקות גידלנו בחצר לתצרוכת עצמית. היו לנו שלוש עיזים שנתנו חלב מצויין, מכרנו חלב ולעתים גם גדיים.היו כאן צריפים נמוכים והחילפה היתה גבוהה, אז כשיצאתי אף פעם לא ידעתי את הדרך לצריף בחזרה. ביחוד בלילה.בהתחלה היתה לי מסעדה בחדר אחד. אחר כך החדר הפך לדואר - בהתחלה שפירא, אח”כ אבא של ברצקי ואח”כ גוטמן. עליזה היתה המנהלת יותר מאוחר.

 

 


מוסקוביץ

סיפר הבן אהרון:
אברהם-צבי נולד ב1880 בעיר קישינב -בסרביה - אז רוסיה ומאוחר יותר רומניה.
שירת בצבא הרוסי והשתתף ב-1904 במלחמת רוסיה-יפן. לארץ הגיע ב-1922 והתגורר במושבה גדרה ומאוחר יותר עבר לראשון לציון ועבד כמומחה לגידול טבק בביה”ס החקלאי מקוה-ישראל. ידידיו הרבים בראשון לציון היו ממנהיגי המקום: לוין, בלקינד ועוד. ידידו עובד בן-עמי (לימים ראש עירית נתניה) הציע לו לקנות יחד עם האחים וינר את הרחוב הראשי של נתניה, אך הוא העדיף את יהודיה- היא אבן-יהודה, זאת בהשפעת אלכסנדר אהרונסון יו”ר בני-בנימין.
הוא רכש אדמות בישוב והחל בשותפות עם זילבר ממרכז בני-בנימין בהקמת משתלת הדרים. רבים מהמתיישבים הראשונים היו שכירים במשתלה זו. בהמשך רכש זכיון לאספקת דלק לתושבים ולהגנה, אליה היה מקורב. מאחר והיה בעל רקע צבאי הדריך בשימוש בנשק. כפרש מעולה ובעל ידע בטיפול בסוסים נהגו הגפירים (נוטרים) במושבה להתיעץ אתו גם בתחום זה. ערביי האזור נהגו להופיע בדהרה, במיוחד בשבתות, ומתפרעים במושבה. אברהם הורביץ השומר ואבי היו יוצאים לקראתם, מראים את נחם זרועם ושוטיהם ובהדרגה הנוהג נפסק. הערבים השכנים החלו להתייחס בכבוד ואף לבוא לבקר כידידים.
מראשון לציון הביא גם ידע ביצור יין וכיבד את כל האורחים ביין משובח מתוצרתו.
מאחר והיה מבית דתי-מסורתי היה ממייסדי בית הכנסת ואף קיבל מקום כבוד - מושב לימין ארון הקודש.
מאוחר יותר היה מסיע בעגלתו בכל מזג אוויר , ביום ובלילה, את רופאי המושבה ד”ר כץ, ד”ר רוט וד”ר קראוס.
חיה רבקה נולדה בזכרון יעקב והיתה בת-דודתם של בני אהרונסון המפורסמים אהרן,שרה ואלכסנדר. בהיותה כבת 18 סעדה את שרה בגסיסתה במשך 3 ימים לאחר נסיון ההתאבדות כאשר נלכדה ע”י התורכים.
ביתם היה תמיד פתוח לקבלת אורחים ובין השאר דאגו למשפחות שלמות מגוש תל-מונד שהתגוררו בביתם בזמן מלחמת השחרור.

 


סיפורו של אהרון מוסקוביץ

אמי זכרונה לברכה, חיה-רבקה מושקוביץ’ לבית אהרונסון, נולדה בזכרון-יעקב, בת דודה של משפחת אהרונסון. הדוד אהרון אהרונסון, היה מפקד המחתרת ניל”י ובין היתר, בני המשפחה, שרה אהרונסון שנקראה ”שרה גיבורת ניל”י”, ואלכסנדר אהרונסון ויתר בני המשפחה. אמי היתה בת-דודה שלהם.כששרה אהרונסון ירתה בעצמה בפה, היא הרי ניסתה להתאבד כדי לא למסור את הסודות לטורקים, אז היא היתה על-ידה בשלושה ימים כשהיא גססה, שרה. היא היתה עם עוד בת-דודה אחת על-ידה וכמובן לאמא היו הרבה מאוד סיפורים, והיא כבר נערה בת שש-עשרה וכבר ידעה. וגם סיפרה בזמנו על אבשלום פיינברג, שהוא היה ארוס של רבקה, האחות הצעירה של שרה, וסיפרה איך שהוא היה רוקד עם חרבות ורוכב על סוסים. גם שרה היתה כמו גבר, רוכבת על סוסים.
אבן-יהודה, בזמנו, יושבה על-ידי אגודת ”בני-בנימין”. יושב-ראש אגודת ”בני בנימין” היה בן-דוד של אמא אלכסנדר אהרונסון, שיכנע את אבא שהיה אומנם לא יליד הארץ אבל הוא היה בראשון-לציון. אמא ואבא הגיעו לאבן יהודה והיו גם מן המייסדים. אבן-יהודה נקראה בזמנו ”יהודיה”, לאחר-מכן נתנו לה את השם על-שם אליעזר בן יהודה - אבן יהודה.
אבא היה בראשון-לציון כשהוא הגיע לארץ הוא היה מומחה לגידולי טבק. אז הוא עבד במקווה-ישראל, אז גידלו טבק במקווה-ישראל ויותר מאוחר הוא עבר לראשון לציון.אבא הגיע מבסרביה שבזמנו היה רוסיה, אחר-כך הפכה להיות רומניה, והיום זה מולדביה, עד כמה שידוע לי. הוא שלט כמובן ברוסית וברומנית גם קרוא וכתוב.אבא היה מגיע לזכרון-יעקב לאזכרה של שרה אהרונסון והאבא של שרה אהרונסון, אפרים פישלר, זכרונו לברכה, היות והוא דיבר רומנית, הוא ממש חיבב אותו וכנראה המליץ עליו שיתחתן עם אמא. 
כשאבא היה באבן-יהודה, מה שאני זוכר מהילדות, היו פה חולות כמובן, מכוניות לא היו. היו או סוסים או חמורים. לנו היה סוס מאוד יפה, בימי שבת, בדרך-כלל הותיקים של אבן-יהודה, היו אנשים דתיים, לא חרדים אבל דתיים. אז בימי שבת מעבר לכביש היו גרים ערבים, איפה שהמגרש כדורגל הראשון, איפה שכהנוביץ היה. הם היו בשבתות באים עם הסוסים עושים ”פנטזיה” פה ובלאגן שלם. אברהם הורביץ, שהיה לו שוט מאוד רציני. עד כמה שזכור לי, האבא שלט טוב אז בערבית. הם היו יורדים למטה לערבים ועושים קצת סדר שמה. הם היו מאוד מאוד מעריכים אותם ונותנים להם כבוד. 
לאבא היתה פה החלקה הכי גדולה באבן-יהודה, היה לו שבעים ושתיים דונם אדמה. זה עד כמה שידוע לי.אז היה לו שבעים ושניים דונם פרדס. והוא הכין משתלות הדרים.

 

 

 

 

מוצרי - מני מכבי

על דמותו המיוחדת של מכבי, ממייסדי תל-צור ומפקד שיירות לירושלים הנצורה שנפל ערב קום המדינה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

טקס הסרת הלוט

 

לאחר שנים רבות הוחלט באבן יהודה להנציח את זכרו של האיש המיוחד הזה. בלב שיכון עולים חדש שהוקם לא הרחק מביתו לשעבר, נחנך גן ציבורי על שמו. כבד את הטקס בנוכחותו יגאל אלון.
בארכיון נמצא ספר שכתבה רחל על תקופת חייהם בתל-צור: ”חול ואלונים” וכן ראיון עתונאי אתה שנים רבות אחר כך ומאמרים אודות מכבי..

 


 

 

 

 

 

 

רחל מכבי

לדף הנצחה לרחל באתר קיבוץ חצור

 

 

מורגנשטרן

סיפורו של שלום: איך הגעתי לאבן יהודה , 2008
יצאנו מקפריסין בהפתעה. בערב הודיעו לי שיש מקום לצאת על שמו של מישהו אחר. אחר כך בבוקר, לא קשה היה לאסוף את המטלטלין ולהיות מוכן ליציאה. קודם הלכתי אבי לבד וכשעברתי את הביקורת יצאו גם ציפורה ודודה ינטע.
הגענו לחיפה, קיבלו אותנו עם סנדויטש ושתייה ושלחו אותנו לחדרה לבית עולים בפרדס ברנדס. קיבלנו אוהל עם עוד משפחה. אני זוכר שראיתי בשער המחנה נער שקנה שוקולד והתחיל לאכול אותו. אנחנו לא ראינו שוקולד מיוני 1941, מאז פרוץ המלחמה. ארוע ראשון זה, שקיבל את פני עם הגיעי ארצה נחרט בזכרוני. לא היה לנו כסף ולא ידענו איך להודיע לאחותי אסתר באבן-יהודה שהגענו לארץ. למזלנו פגשנו בן עירנו שהגיע כמה חודשים לפנינו. הוא נתן לנו כסף לקנות כרטיס להגיע לקיבוץ גבעת-חיים לאחותה של ציפורה ומשם הגענו לאבן-יהודה.
קיבלה את פנינו מושבה כולה פרדסים, שמש ואור מיוחד כאילו חייכה חיוך לקראתנו.
הכל היה חדש. לפי מצב הרוח, ראיתי הכל טוב ויפה. קיבלו אותנו בחום ובאהבה. מורה וינינגר הייתה האדם הראשון שפגשתי, שלא מבני משפחתי. מורה עם ההומור שלה והפתיחות שלה – וכך ראיתי אותה עד לסוף חייה. אשה נפלאה.
אבל, היה לי פחד מהמחר. מה אני עושה כאן בלי מקצוע מבלי להיות מעמסה על המשפחה. שמעון, שהיה לנו, לכל המשפחה אב מסור ואהוב, ואני חייב לו הרבה מאוד בהצלחתי בארץ, שאל אותי בזהירות באם הייתי רוצה לחיות בצריף. תיכף הסכמתי. היות ובקפריסין גרנו באוהל על יד הים, ברוחות וגשמים עזים בחורף ובחוםלוהט ומחניק בקיץ. אבל כאשר ראיתי את הצריף התחלתי לחשוש. הצריף היה בנוי מגזרי לוחות וביניהם מרווחים שלא מנעו מהרוחות להכנס. הגג היה עשוי מפחים ישנים והכל היה שחור מפיח. הצריף שימש פועלים ערביים שהדליקו אש בפנים. בכל זאת הסכמתי. שמעון לקח שני נגרים, פאטר וווינשטיין, העבירו את הצריף מהפרדס לקרבת הבאר ולקחו הרבה כסף לפי המחירים דאז. לא רציתי לנצל את שמעון ואמרתי שאת ההמשך אני עושה לבד. התחלתי לעבוד במרץ אמנם כלים לא היו לי רק מה שמצאתי אצל שמעון. אסתר וציפורה קיבלו מיעקב וינינגר שעבד באגר”א שקים ריקים. הן פרקו את השקים ורחצו אותם. אני התחלתי לאסוף בחצר של דיסקין חתיכות עצים. הכנתי לוחות כדי לסתום את הרווחים שבקירות והכנתי את הקירות כדי שאוכל למתוח את השקים על הקירות ועל התקרה. לקחתי סיד עם קצת מלט וסיידתי. המלט חיזק את הקירות שהפכו לבנים. ציירתי ציורים על הקירות וקיבלתי דיור נאה ביותר. וזו הייתה התחלת ההצלחה בארץ, היות וראו שאני יכול לעשות משהו חדש מכלום.
אז התחלתי בהמלצת שמעון לדפוק ארגזים לקטיף. למדתי די מהר איך להוציא את המסמרים כמו נגר וותיק, וכמה שהספקתי לעשות, היה נדמה לי שאני לא עושה מספיק.

 

הכל היה יפה ונעים. המושבה הייתה יפה ונקייה ומסביב לה היו פרדסים ונדמה היה לי שהמושבה נמצאת בתוך גינה. האנשים היו חרוצים, כולם עבדו והיו עסוקים.
הגורל שיחק לי, השכן שלי אליעזר שיף רצה לבנות לול עופות. הוא לקח אפרוחים ושם בבית בחדר, לא היה להם מספיק אויר והם חלו. מכיוון שלא יכול היה להשיג נגר שיקים לו את הלול, וכשכן ראה מה שעשיתי מהצריף שלי וגם ראה את העבודה שלי כנגר ארגזים, החליט להקים לבד את הלול ולקח אותי כעוזר. הלכנו לאודלסמן, שפוטהיים הקים לו לול חדש, לקחנו מידות והתחלנו להקים לול. שיף החליט עד מהרה שאני אעשה את העבודה והוא יהיה העוזר שלי. הקמנו לול לתפארת. הוא אמר לי שאני לא אגיד שום דבר. הוא הלך למושבה ואמר שיש נגר חדש והזמין אנשים לראות אצלו את הלול ככה נהייתי נגר לולים מפורסם ואנשים עמדו בתור שאני אבוא אליהם לעבוד...
יום העצמאות הראשון למדינת ישראל : 
הייתי כבר חצי שנה בארץ. הגעתי בספטמבר והספקתי להכיר אנשים והם הכירו אותי. בכל חצר שעבדתי נפרדנו כמעט ידידים והיחס אלי היה מצוין. הספקתי לצייר את הפורטרט של שמעון גיסי ושל יצחקל”ה פוקס בן אחותי. הציורים היו מוצלחים. כאשר התקרב יום העצמאות, התחילו בבית הספר להכין את הילדים לחגיגה. השמועה הגיעה למרדכי פלד והוא הציע לי להשתתף בהכנות. התנדבתי לצייר את הפורטרט של הרצל במידה גדולה. התחלתי לצייר בחצר הצריף שלי, היות ובפנים לא היה מקום. באמצע העבודה קיבלתי ביקור של מרדכי פלד ושל זלינגר. הם התרשמו מאוד ואז ציירתי גם את סמל המדינה וסמל צה”ל. אבל חוץ מהציורים, הייתי גם הנגר שהכין את הבמה שעליה היו הריקודים והייתה ההצגה.

 

 

מילשטיין

ישעיהו (שייק) מילשטיין: ”הייתי הרבה שנים בהכשרה של תנועת ’עקיבא’ בפולין. את סרטיפיקט העלייה שקיבלתי נתתי לאחד, שהיה חייב לשרת בצבא הפולני. ולבסוף, שירתתי אני שלוש שנים. הצטרפתי ערב מלחמת העולם ל’עלייה ב’’. עליתי בקונסטנצה על האוניה ’טייגר היל’ ושירתתי בה כמכונאי ראשי. הפלגנו מרומניה כשעל הסיפון כ-800 מעפילים. לאחר כחודש נדודים בים, התקרבנו לחוף הארץ, ליד נתניה. הצלחנו להוריד לסירה כ-100 איש ואז היא התהפכה. ראינו את הסכנה, והחזרנו את שאר הנוסעים ואז, גילו אותנו הבריטים. הם ציוו עלינו לעצור, אבל אנחנו המשכנו וניתקנו מגע עם הרודפים. אז הודיעו לנו שעלינו לאסוף עולים מספינה אחרת - ’פרוסולה’. הקפטן הזר התנגד ועזב אותנו ובחור ישראלי, כתריאל יפה, לקח את הפיקוד. ההעברה בלב-ים הצליחה ועל סיפוננו היו 1,417 מעפילים. לפי הוראות ה’הגנה’ בארץ, התקרבנו לחוף שומם בדרום הארץ (כיום עיר הנמל אשדוד). על החוף חיכו לנו קבוצות ההורדה, קַשרים ועזרה ראשונה. כשעה לפני חצות הלילה הואר לפתע כל השטח על-ידי ספינת-משמר בריטית, שארבה לנו. כתריאל תימרן בזריזות. הבריטים פתחו באש ושני מעפילים נהרגו. אבל, הצלחנו להתחמק. היה מצב-רוח קשה. בחוף החליטו שיש להפסיק את נדודי ה’טייגר היל’ דחוסת המעפילים, ולהפגין כלפי העולם את עוצמת הבעיה האנושית.האוניה הופנתה לתל-אביב. וכפי שעשתה, כמה יחמים קודם לכן, ה’פאריטה’, שהפלגתה אורגנה על-ידי התנועה הרביזיוניסטית - התקרבנו ישר לחוף, מול הבית האדום. על החוף התארגנו המורידים וסירות רבות של ארגוני הספורט יצאו לקראתנו. נתקענו בחול וההורדה החלה. אלפי תושבי תל-אביב נהרו לחוף. המעפילים ירדו ישר לזרועותיהם. אנחנו לבשנו את בגדיהם של הצברים והם את הבגדים שלנו מהגולה. אחרי כחצי שעה הופיעו הבריטים. מי שלא הספיק להגיע לחוף נאסר והובל למחנה בסרפנד. אני הייתי בין אלה שהצליחו לברוח. הדרמה התרחשה ב-1 בספטמבר 1939, היום שבו פרצה מלחמת העולם השניה.

 

”דחפתי ידיים לכיסים ויצאתי לטייל בתל-אביב.
”כחבר ’אגודת הנוער העברי עקיבא’, הצטרפתי אל החברים שהיו בגרעין בפתח-תקוה. היה פילוג: חלק הלך לנוה איתן וחלק הקים את בית-יהושע - היישוב היחידי ש’עקיבא’, התנועה בת עשרות אלפי בני-נוער, הקימה בארץ.
”ארבע משפחות, ואנחנו ביניהן, עזבו את בית-יהושע ועברו לאבן-יהודה. שכרתי את הלול, של הגב’ אסתר אדסמן, וסידרתי אותו למגורים. חפרתי מתחת לבית והכנתי בית מלאכה - המסגריה הראשונה ליד הכביש. בשל מלחמת העולם היתה עבודה עד מעל לראש, יומם ולילה וברעש נורא. השכנים הבינו ואיש לא התלונן. היה כסף כמו זבל. כשהתחלתי לעבוד בצנרת (יוסף שנדר היה כבר באמריקה), מוסקוביץ’ עשה את ההובלות. הייתי סוחב איתו את הבלונים של הריתוך לתיקון הצנרת בפרדסים ובגינות הירק, שהתחילו לפרוח. פעם נעקצה הפרדה שלו. אני הייתי בבור, הלחמתי, והבלונים היו על העגלה. הפרדה התחילה להשתולל וקרעה את שעוני מד-הלחץ. האש פרצה והיה מזל שהבלונים לא התפוצצו. הפרדה הפכה את הכוורות של יעקב הניך ובסוף מתה מהעקיצות. המקרה גרם לכך שקניתי טנדר, מאלה שיצאו מהשימוש בצבא. כעת, לא הייתי צריך לשאת על הגב את הבלונים, מהכביש למסגריה.
”ב-46’ הגיע אחי מנדל. בפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא היה בן 13 ואני חייל בצבא הפולני. הוא הגיע באוניית מעפילים. הייתי אמור לפגוש אותו על שפת הים, אבל הוא הזדרז והגיע אלי למסגריה. הייתי מתחת לאוטו. הוא ניגש אלי וקרא ביידיש: ’שייק!’ - עניתי לו וזה לקח חצי שעה עד שיצאתי מתחת לאוטו. הוא היה עם זקן ובגדים קרועים. שאלתי: ’ווס וילט’יר רב איד?’ (מה רצונך רבי יהודי?), והוא משיב: ’אתה לא מכיר אותי? אני מנדל!’ - ואני, במקום לחבק ולנשק אותו, ואני עד היום לא יכול לשכוח את זה, שאלתי: ’תגיד לי, איך נשארת בחיים?’ והוא ענה לי: ’לא על חשבון המשפחה שלי, ולא על חשבון אף יהודי...’ - ורק אז התחבקנו.
”הוא סיפר איך הוא ברח מהרכבת. אמא הכינה, כביכול, משהו להראות לו, וכשהוא התקרב לראות היא זרקה אותו החוצה. הגרמנים ירו אחריו, אבל הוא הצליח להגיע לאחד הכפרים ולהסתתר בטחנת קמח. שם גילו אותו ולקחו אותו לעבוד בבית-חרושת. הוא עבר איזו עבירה, הוא גנב תפוח-אדמה או משהו. הדבר נודע וכשבאו הקצינים הגרמנים, מנהל העבודה שלו, זקן גרמני, אמר: ’הנה הבחור’, וזרק לו חומצת מלח על הפנים. כשהקצינים הלכו הוא לקח את מנדל למרתף, ריפא אותו במשך כמה חודשים וכשהבריא, הבריח אותו לפרטיזנים. את כל מה שאני יודע על מה שעבר עליו - זה לא ממנו. הוא לא סיפר שום דבר.

 

”במשך כמה ימים לימדתי אותו את העבודה ולקחתי אותו כשותף מלא. עבדנו יחד מ-46’ עד 69’.
”מחצר אדסמן העברתי את המסגריה לבאר של זלינגר, ויחיאל היה העוזר שלי. עבדנו בפרדסים. פעם יצאתי מהמלחמה בבור וראיתי שאין לו עוזר. הוא לא יכול היה לעמוד בחום ושלחתי אותו לעבוד במשרד. בזמן מלחמת השחרור קניתי אצל יוסף אקשטיין דונם אדמה והעברתי את המסגריה לשם. עבדנו, כשהיה צורך, גם בלילות. פעם די נבהלנו, חשבנו שהנה אנחנו תופסים מסתננים ואת מי תפסנו - את שלום שטיין. הוא היה כל-כך נאמן לשדה, חקלאי בלב ונפש. היה יושב אצלי שעות ומחכה שאתקן לו איזה צינור. לא כדאי היה לו לשוב הביתה והוא פשוט נרדם בשדה.
”אחרי ’מבצע טירה’ (בו לא השתתפתי), שמרנו באזור. היה מקרה בפרדסי כפר יעבץ (שפונה מאזרחיו והיה לבסיס צבאי מול כוחות הצבא העיראקי). שלחו אותי לחלץ פצוע מבייקה - מבנה אריזה - בפרדס.
פתאום הפגזה והבייקה ’הלכה’. במשלט חשבו שהפצוע, אני והקומנדקר ’הלכנו’. הודיעו לאונגר, שהיה המפקד, והוא שלח להודיע באבן-יהודה לאווה אשתי. חזרתי עם הפצוע, איש תל-יצחק. אונגר שלח אותנו למרפאה בתל-מונד ואמר שמיד אסע משם לאבן-יהודה. אמרתי לו: ’מה פתאום לאבן-יהודה, הרי כבר שבועיים לא הייתי בבית’. - ’אל תשאל שאלות, סע!’ - באבן-יהודה מצאתי חייל שחיפש איפה אני גר. רק אז הבנתי מה קרה. לקחתי את החייל וחזרנו מיד למשלט. במשך המלחמה לא יצאנו לקרבות. שמרנו על המשלטים.
”כשהתפנה ענף הלול, עברתי לעשיית סוללות לתרנגולות. הייתי מייצר המון ועבדו אצלי כארבעים איש. רפאל ויוסף בן-ארויה הצטרפו אלי. עשיתי את האומנות הראשונה לאפרוחים. ”מפה יצאתי ובניתי בית-חרושת לתיבות ’ברוס’” (מתיבת העץ המסורתית שמשקלה כ-45 ק”ג, עברה האריזה לתיבת ’ברוס’ שמשקלה כ-22 ק”ג. ה’ברוס’ הקלה על המשלוח ועל בעלי החנויות באירופה. גברה על העדיפות השמרנית של הקונים לגבי התיבה המסורתית. בשנים 64’-65’ כ-60% מהפרי הארצי נארז ב’ברוס’. התיבה, ללא חישוקים ומסמרים, עם דפנות דקים וחיזוק בחוטי ברזל. צעדה בראש, עד שנדחקה על-ידי תיבות הקרטון הגלי).

 

 


מלינקר

משפחת מלינקר, סטלה: ”נולדתי בלודז’ ב-1926 (עיר במרכז פולין שחיו בה כ-200,000 יהודים ונודעה בשל נולי האריגה והטקסטיל שבה). גדלתי באוירה יהודית, למדתי בבית-ספר יהודי שהיתה בו קופסא וספרונים של ’קרן-קיימת’. אבא היה אומר שמישהו אחר יסע לארץ-ישראל. היה לו בית-חרושת ולנו היה טוב בפולניה. הוא לא חשב שיבוא היטלר ויהרוג אותנו. כשז’בוטינסקי בא והירצה בלודז’ - שהאדמה בוערת ושכאן לא טוב ליהודים - אמרנו שהוא משוגע, כי חשבנו שחיינו בגן-עדן (ז’בוטינסקי הגיע בספטמבר 1937 והציע ליהודי פולין תוכנית ’אוואקואציה’ - פינוי פולין. כל הסיעות, בונדאים, מתבוללים, אגודאים ואפילו ציונים, קמו נגדו בחזית רחבה. הפתרון לבעייתם אכן ’נשאר’ להיטלר). כשפרצה המלחמה הבנו את השטות שעשינו, שלא עזבנו את פולניה”. גרישה, בנם של יקיר וצילה מלינקר: ”גם אני לא באתי מבית ציוני. אני יליד קובנה שבליטא (עיר שבה חיו יותר מ-25,000 יהודים ערב מלחמת-העולם). בית הורי היה בית שומרי מסורת. למדתי בבית-ספר לאומנות, שרוב תלמידיו היו גויים. התגייסתי לצבא ליטא והשתחררתי לפני פרוץ מלחמת העולם. הייתי בגטו. כשפירקו אותו הועברנו למחנות בגרמניה. עברתי ממחנה למחנה”.
סטלה: ”אני הייתי בגטו לודז’ ומשם העבירו אותנו למחנה ההשמדה אושוויץ. אמי, בלומה, בת ה-36, אבי נתן בן ה-36, ואחותי צעשה בת התשע, ניספו בתאי הגזים ונשרפו בקרמטוריום. אותי העבירו ממחנה למחנה - ברגן-בלזן, דכאו, גלסוינגן ושוב לדכאו. שם שוחררנו. על מה שעבר עלינו במחנות הריכוז אפשר לכתוב ספר. אנחנו לא מדברים על זה. זה היה גיהינום. היינו בטיפול והשגחה של הצבא. הגיעו חיילי הבריגדה היהודית מארץ-ישראל ולקחו אותנו לאיטליה. שם טיפלה בנו ’אונר”א’ (מנהל הסיוע והשיקום של האומות המאוחדות). עם גרישה נפגשתי במינכן, אחרי שיצאתי מהמחנה. לי לא היתה משפחה ולו לא היתה משפחה. היכרנו בסך הכל שבוע עד שהתחתנו ולא היינו יותר בודדים. פחדתי נורא שלעולם לא אהיה בהריון. במחנות הריכוז נתנו לנו לאכול כדורי ברום ואכן, נשים רבות לא יכלו ללדת. והנה, אני כן נכנסתי להריון. הבחורים מהבריגדה הביאו אותנו למודנה, ומשם לסנטה דל-אאוקה, בדרום איטליה. שם אמרו לנו שנשים בהריון, נכים וילדים יקבלו סרטיפיקטים ויבואו לפלשתינה. נסענו לברי. שם הכינו את הניירות ומשם, באוניה ’קווין ויקטוריה’, לחיפה הגענו באוקטובר.
”האנגלים הובילו אותנו למחנה מעבר בעתלית. שאלו אותנו לאן אנחנו רוצים ללכת, אולי לקיבוץ, כי צריכים שם אנשים צעירים. אמרנו שקיבוץ זה לא אומר לנו כלום ואנחנו רוצים לחיות באופן פרטי. ’ובכל זאת, לאן?’ - שאלו. - ’בפולניה שמענו שיש שלוש ערים: ירושלים, תל-אביב וחיפה’. אמרנו, ’לשם’... אמרו לנו: ’תבואו לאבן-יהודה, זו מושבה מאוד נחמדה; זה בערך שעה מתל-אביב, שעה מחיפה’. אמרתי: ’העיקר שזה לא מחוץ לפלשתינה’.

 

”באנו חמישה זוגות. הורידו אותנו על הכביש. היתה שממה כזאת שהיה לנו חושך בעיניים. והיה כל-כך חם... ואז הגיעו על העגלה אליאצ’יק השומר וגורפינקל, שהיה איש גדול, עם בטן גדולה. ואני, שלא ידעתי שהוא עבד אז מטעם הסוכנות, חשבתי: איזה יהודי נהדר, גביר כזה טוב, שבא לקחת אותנו. בצהריים הראשון לקחו אותנו למסעדה של סוניה כהן. אני הייתי רעבה מאוד, עוד מהמחנות, כי גם באיטליה לא קיבלנו אוכל כמו שצריך. קיבלנו צהריים נהדר. אחרי שש שנים של מלחמה ומחנות אכלנו צהריים אנושי.
”לקחו אותנו לשיכון ’יבנאי’. קיבלנו שתי מיטות ברזל, שתי שמיכות, שני כסאות, שני סירים וסכום כסף לשני אנשים. חילקו אותנו - שתי משפחות בבית, עם מטבח משותף. שלוש משפחות הלכו לאיזה קיבוץ. נשארו הרצל שר ואשתו חנה, שהיתה בהריון. נשארנו משפחה אחת לבד בבית.
”אף אחד לא הסביר לנו, אבל קיבלו אותנו בצורה יוצאת מהכלל. הרבה נשים שעבדו בויצ”ו, הגברת חוה וינקלר, גב’ יעקובוביץ’ ונעמי לוי, באו אלי ועשו התחרות מי תביא לי יותר דברים - זו עוגה, זו סוכר, וזו קפה. לא ידעו מה לעשות איתנו. אבא של לוטי ברצקי, ארנולד כהן הזקן, אמר לנו שיש פה משק ונוכל לקנות תוצרת. וכשבאנו אליו אמר לנו: ’אני אתן לכם במשך חודש ימים כל תוצרת שתרצו’. אז קיבלנו ממנו חינם חלב, גבינה, שמנת וביצים במשך חודש ימים.
”קיבלנו מהסוכנות 2 לירות לשבוע, מזה אי-אפשר היה להתקיים. גרישה חיפש עבודה בצבעות אבל לא היתה. הוא קיבל בלשכה עבודה בפרדסים. כשלושה ימים בשבוע. כשלא היתה עבודה בפרדס הוא עבד בבלטות ובמוזאיקה. כשהוא אמר שהוא צבע, אליעזר טבקרקה ניסה אותו יום, יומיים, ושניהם נעשו שותפים. הם עבדו יחד עד למלחמת העצמאות. אז בא אחיו של גרישה ושניהם, אחרי המלחמה, עבדו יחד.
”צילה נולדה באפריל 46’. למרות מחנות הריכוז זכיתי כאן, בארץ-ישראל, לילדה בריאה. אחרי חמש שנים נולדה איריס. כשהילדות היו קטנות הן היו שואלות למה לילדים אחרים באים קרובים, דודה, סבתא, ואליהן אף אחד לא בא. סיפרתי להן הכל על מחנות הריכוז ומדוע בחגים אנחנו לבד. אמרתי להן: ’אתן הבנות ואנחנו - זו כל המשפחה שלנו’. אנחנו בודדים כי הילדים לא פה. הבנות באמריקה. אני מסתובבת שם בבית המפואר, אבל אין לי עם מי לדבר. כאן זה הבית שלנו. כשהיינו בניו-יורק, באזור שצילה גרה, כולם מדברים עברית ואידיש. דפקתי לכולם ציונות, עד כמה שיכולתי.
”איך הגענו משם, מהמחנות - ערומים ממש. הבאגאז’ היחידי שהיה לנו, היה אצלי בבטן. ואיך קיבלו אותנו! חוה הוציאה את הכרית מתחת לראש של מוניק והביאה לי... איזו שמחה היתה לי כשקניתי מהזקנה, שהיתה מסתובבת פה עם המזוודות, את הסדין הראשון... איך נסעתי בטרמפים למחנה של בעלי, גרישה הבלן. החמימות והמסירות שהיו...”.

 

 

 

תמונה מתעודת הלידה

משולם

הרב יששכר משולם עלה ארצה ב1935 עם אביו יהודה משולם, שתי נשותיו שמעה (שושנה) אם ילדיו ורניה ( אחותו של ח”י שרעבי). הישר ממשרד העליה בנמל חיפה הגיעו לאבן יהודה. עבד בפרדסי הנוטע ועד מהרה קודם למשגיח.
היה מנהיג רוחני של קהילת התימנים הקטנה ברחוב העצמאות ושוחט במושבה כולה, הקים בשכונה הקטנה בית כנסת ומקווה.
נפטר במגיפת הדבר בשנת 1944 והמשפחה עזבה את המקום. באותו זמן נפטר גם הסב יהודה משולם.

 

 

 

 

מתוקי

סיפר נתן מתוקי:
אבי הגיע פחות או יותר על חמור מעירק. הוא עזב את משפחתו והגיע בגפו דרך סוריה לעיינות. שם הוא למד בכפר הנוער ומשם עבר להיות גפיר בראש פינה והכיר את אמי. משפחתו הגיעה מעירק בשנות החמישים.
אמי היתה ילידת ראש פינה, הצעירה בבנות משפחתה (משפחת חזן מצפת) שמנתה 5 אחיות ואח. אביה נרצח במאורעות 36-39 והאמא פתחה פנסיון. הפנסיון שלה היה נקודת מעבר מאד חשובה. הסבתא דאגה שכל הבנות תקבלנה חינוך- אחת מורה, שניה גמרה תיכון והשלישית תופרת.<br.> הורי באו לאבן יהודה מכיוון שבעצם באותו זמן האחיות של אמא שלי באו לכאן קודם לכן- אחות אחת היתה נשואה לטוכהנדלר והאחות השניה לטרגן. זה התחיל כאשר אחות אחת באה לנתניה והורי באו אחריהם.</br.>