Finden
 

טויל שלום בן זכריה (סלאם יחיא)

(תקציר) :
נולדתי בתימן בזמן מלחמת העולם הראשונה. אבא שלי מת ואמא שלי התחתנה עוד פעם בשביל לתת לחם לה ולילדים. היא התחתנה עם אדם אכזרי שהפך אותי לעבד שלו. אמא שלי נהייתה חולה ומתה ואני ברחתי לעדן. כשהגעתי לעדן לא ידעתי לקרוא ולכתוב. לאט, לאט התחברתי לאנשים לומדים ולמדתי לקרוא (אבא שלי היה תלמיד חכם).
בעדן הייתי צורף והייתי גם סנדלר.. אחר-כך, האשה שלי ירדה לעדן עם אביה. היא נתנה לי שני ילדים שמתו. מעדן נסענו לארץ-ישראל. באנו למצרים באוניה. ממצרים העבירו אותנו לארץ-ישראל ודרך המדבר הגענו לעתלית. מעתלית הגענו לאבן-יהודה. 
אני הלכתי לעבוד בטוריה בפרדסים. ביום הראשון הלכתי מאוחר כי לא ידעתי שצריך ללכת מוקדם לעבודה וגם לבשתי לבוש של שבת. כולם צחקו עלי.... עבדתי אצל ריכטר ואצל אקשטיין. עבדתי אצל איזי פישביין, אצל מיכה כהן, אצל טופי ואצל זלינגר.
הילדים היו קטנים ואני רציתי לעשות לעצמי קיוסק. עשיתי צריף ומכונה ומכרתי בחודש ימים איזה כוס אחת, זה לא הלך! אמרתי אני אעשה חנות מכולת, וגם זה לא הלך!
כשהגיעו התימנים עם מרבד בקסמים הם לא סבלו כמו שאנחנו סבלנו. אבל באותה תקופה היו גם דברים יפים - כשהגיע אורח או הייתה חגיגה היינו מתאספים בבתים והיינו עושים חגיגה לכולם. כל אחד היה לוקח את המצרכים מהבית שלו ומביא לכולם. פעם, הלבבות היו פתוחים אבל היום דואגים להבלי עולם. 
אשתו של טוויל :
אני באתי לכאן איתו. כשבאנו, לא היה כאן שום דבר. חיינו כמו בדואים והחיים היו גיהינום. לנו לא היו קרובים ובעין- יעקב לא עזרו לאנשים, כולם היו עולים חדשים וכל אחד היה לעצמו. אני כל הזמן הולכת ובוכה כי לא הייתה עבודה ולא היה לנו מה לאכול. באבן-יהודה עזרו לנו גורפינקל ויונה בן זאב. בסוף, יונה בן זאב מלשכת העבודה סידר לי עבודה ב”הדסים”. הם רצו פועלת במטבח ואני קיבלתי את העבודה. עבדתי במוסד של ”הדסים” וככה הצלחתי לגדל את הילדים שלי. אני יצאתי לפנסיה מ”הדסים”.


 

 

זאב וחנה ירקוני

ירקוני זאב ויצחק

סיפר יצחק: ”אבינו, דוד ירקוני, נולד בפלך מוהילב שברוסיה ועסק במסחר אריגים בברויסק. היה חבר באגודה הציונית ’קדימה’ והשתתף כציר בוועידה הציונית הרוסית הראשונה במינסק (1902). בפעילות זו פגש את לנה אקון, אמנו. באוקטובר 1913 יצא עם אחיה ארצה, ורכש משק בראש-פינה. מלחמת העולם הפרידה בינינו. רק ב-1920 יצאנו אליו ארצה. לאחר הרפתקאות ונדודים הגענו למושבה הגלילית. אחי זאב למד ב’מקווה’. נתקבל כמשגיח בפרדסי ’הנוטע’ ועבר לאבן-יהודה.
העבודה בגליל, מהזריעה ועד לקציר, היתה מצומצמת מאוד ופה, במושבה החדשה, החלה נטיעת הפרדסים. נדרשו בעלי בהמות-עבודה ועגלות לחריש, ליישור השטחים, להובלת השתילים. זאב המליץ שאבוא. באתי ונמניתי עם ראשוני העובדים כמרדכי לובצקי, שאול כהנוביץ שלמד עם זאב ב’מקווה’, שאול סוסלינסקי, אברהם מוסקוביץ ואחרים
כשנוסדה קבוצת הזיפזיף זאב קנה טרקטור משומש בהזדמנות,בשותפות עם רפאל בן-ארויה. כשרפאל חזר להרטוב המשפחה בראש-פינה גייסה כסף וקניתי את חלקו.

 

 

 

 

סיפרה לילי ירקוני, בתו של יצחק

אביהם, דוד גרינר, נולד בפלך מוהילוב שברוסיה הלבנה ועסק במסחר אריגים בעיר בוברויסק. הוא היה חבר באגודה הציונית ’קדימה’ והשתתף כציר בוועידה הציונית הרוסית הראשונה במינסק בשנת 1902. שם פגש את לנה לבית אוקון. הם נשאו ונולדו להם בת (פסיה) וארבעה בנים (זאב, יצחק, יעקב ודב). באוקטובר 1913 יצא האב עם גיסו, אחיה של אשתו, לארץ ישראל במטרה לרכוש אדמה ולהכין בית למשפחותיהם. הם רכשו משקים במושבה ראש פינה אך מלחמת העולם הראשונה הפרידה בין האב ומשפחתו ובמשך תקופה ארוכה היה נתק מוחלט. רק בשנת 1920 הצליחו האם וחמשת ילדיה, יחד עם גיסתה, אחות בעלה, לעזוב את רוסיה ונסעו לארץ ישראל דרך ורשה, וינה וקושטא. המשפחה התאחדה בשנת 1921. בראש פינה הם עסקו בחקלאות. האב שלח את בנו זאב ללמוד במקווה ישראל ואת בנו דב ללמוד הוראה בסמינר דוד ילין בירושלים. שני הבנים הנותרים יצחק ויעקב נשארו לעבוד עם האב במשק.
זאב החל לעבוד כמשגיח בפרדסי ’הנוטע’ וכך הגיע לאבן-יהודה. כשהחלה נטיעת הפרדסים באבן-יהודה הציע זאב לאחיו יצחק לבוא לעבוד כאן, כיוון שבבית בראש פינה בין סיום הזריעה לקציר לא הייתה עבודה רבה. יצחק קבל את ההצעה והגיע. כמו כולם שניהם התגוררו בצריף השחור. זאב התקבל כחבר באגודת החקלאי ובהמשך רכש מגרש והקים את ביתו, שעומד עד היום ברחוב המייסדים מול הספרייה. יצחק נדד במשך מספר שנים בין ראש פינה ואבן-יהודה, עד שקבע את מגוריו באבן-יהודה. בתחילה התגורר בביתו של זאב ואחר-כך בנה בית בשכונת באר גנים, שנקראה גם שכונת שכטר על שמו של בעל האדמה ממנו נרכשו המגרשים.

 

 


כהן אסתר ומיכה

מיכה כהן הגיע לטיול בארץ עם דודו ד”ר ורנר בשנת 1933. הדוד חזר לגרמניה , אך לימים חזר ארצה ושימש כרופא ילדים בנתניה וסביבותיה.
מיכה נשאר בארץ וכצעיר בן 17 מצא עבודה כפועל בחווה חקלאית ליד חדרה שנקראה תל-אלון , משם עבר לכפר יחזקאל וכשחבריו לקבוצה התארגנו להתישבות במושב מולדת, עזב ובהמלצת ישראל ( איזי ) פישביין עלה להתישבות באבן-יהודה.
בשנת 1938 הצטרפו אליו הוריו ואחיותיו וכן הגיע ”ליפט” עם ציוד חקלאי מיוחד וחדיש. ההורים רכשו חלקה של 10 דונם ובית במושבה והחלו לפתח יחד משק עופות מיוחד : להקות ברווזים ואווזים לרביה, מדגרה לאפרוחים וכן עופות לבשר. גם בגידול ירקות עסקו בתחומים חדשניים כמו אספרגוס.
אסתר, שגרה עם הוריה בקדימה השכנה, חפשה עבודה כצעירה בת 17 והחלה לעבוד אצל מנחם לוי ואח”כ אצל משפחת כהן. כעבור שנה בערך נישאו אסתר ומיכה ועברו להתגורר בבית קטן בחצר ששימש קודם מדגרה. מיכה הרחיב את גידול הירקות ולזוג נולדו כאן שני ילדים. שאשר השטחים הצטמצמו, עבר הזוג הצעיר לקדימה להצטרף להורי אסתר.

 

 


כהן יהודית ושלמה

יהודית: ”זה היה בפולין, ביום שישי, בקור עז מאוד, בטרם עצמה אמי את עיניה ומתה, היא אמרה לאבי: ’השבע לי שתיקח את כל הילדים לארץ-ישראל’.
הייתי בת שש כשהגענו ב-1924 לתל-אביב. כסף לא היה, שלושת אחי הגדולים ואבא מוכנים היו לעבוד אבל לא היתה עבודה. העוני היה גדול ורעבנו. ואז אמר אבא, נלך להתיישבות שם לפחות נעשה לחם ונאכל. הוא חכר 100 דונם מהברון רוטשילד בקיסריה.
בקיסריה גרו אז ערבים טובים (מוסלמים שהגיעו ארצה מבוסניה), בחנות מכרו לנו בהקפה ואחד מכר לנו אפילו סוס, ששילמנו עבורו בזמן הגורן. היינו שבעה ילדים-פועלים ונפתח לנו גן-עדן. היתה לנו חיטה, טחנו ואכלנו לחם לשובע. אחותי רבקה ניהלה את הבית, שהיה ממש על שפת הים. היה לנו מכל-טוב, היתה לנו פרה חולבת, גידלנו יונים, לערבים היה צאן וכך היה לנו גם בשר.
במאורעות 1929 קיבלנו מבנימינה פקודה לעזוב, אך לא היינו מוכנים לעזוב את קיסריה. גם הערבים הבוסניאקים אמרו לנו שלא נעזוב, ואבא אמר: ’שוב לראותכם רעבים לא ולא!’ ושוב באו ארבעה חבר’ה באמצע הלילה עם הוראה לפנות אותנו, כי עומדת לבוא כנופיה מזויינת. רבקה אחותי רצה לשכננו הערבי חלבי וסיפרה לו. חלבי אמר: ’אל תדאגו, נשים שני אנשים שישמרו על הבית שלכם’. לא עזבנו. למה שנעזוב מקום נפלא כזה, כל-כך שקט מסביב וים נהדר, שבכל בוקר השתעשענו במים.
למחרת הגיעה כנופיה בסירות דרך הים, והם עשו חאפלה (ארוחה חגיגית) על החוף. הערבים שלנו אמרו להם שכאן אין יהודים. אבל החבר’ה מבנימינה לא עזבו אותנו. הם שכרו מהברון את הבית בשוני, שם היו מחסנים ואפשר היה לאחסן את התברואה שלנו ואת החציר שעוד היה בשדה.

 

שוב לא הסכמנו לעזוב. לאחר חצות יצאנו, רבקה ואני רכובות על הסוסים לבנימינה ואמרנו להם: ’תנו לנו נשק כי אנחנו לא עוזבים’. הם לא הסכימו. תפסו את רסן הסוסים ורצו לעצור אותנו בכוח. ביניהם היה פורמן, שנשא אחר-כך את רבקה לאשה. חזרנו לקיסריה בלילה ובדהירה נכנסנו בטעות למאהל בדואי והקמנו מהומה עם צרחות. ניסו לתפוס אותנו, אך איך אפשר לתפוס שני שדים בלילה? למחרת באו ארבעת הבחורים ועזרו לנו להעביר את חפצינו לשוני, כדי להעביר את החציר מקיסריה. לקחתי לעזרה את ראובן - שהיום הוא חי על-ידנו בכפר-נטר - העגלה העמוסה התהפכה עלינו על-יד זרעוניה. אמסטר שראה שאנחנו מתחת לעגלה, עזר לנו. וזה היה הסוף לישיבתנו בקיסריה”.
התחלתי לעבוד בכבארה” (ביצות שיובשו בין השנים 1934-1925, וכל שנשאר מהן עינות תמסח), בשטחי המנטה של פיק”א. גדלתי כמו פרא. שני אחי נכנסו למוסד בשפיה, רבקה התחתנה עם פורמן ואני נשארתי עם אבא. התחברתי עם בני בנימינה והיה טוב. כל עוד פעלה המשתלה, היתה לי עבודה. כשנסגרה, עברתי לעבוד במסעדה בתל-אביב, משש בבוקר עד עשר בלילה. שנאתי את המטבח ואת העיר.
הגעתי עם שלמה לאבן-יהודה בלי גרוש. כשנרשמנו הכנסנו 21 לירות. 7 שלי, 7 לירות מהאמא של שלמה ו-7 לירות מהאבא שלי. רוב בני המשפחה הגיעו לכאן. שלושת האחים שלי באו אחרי, כשנגמרה המלחמה. ניסן ריבובסקי הגיע מחולון, גם צבי ושלמה ריבובסקי הגיעו”.

 

 


כהן סוניה וצבי

סוניה יבלונסקי (כהן) סיימה את חוק לימודיה בגימנסיה העברית ’תרבות’, בעיר סובלק שבפולין.
”יום אחד” - היא סיפרה - ”התקבלה הודעה שניתן לקבל סרטיפיקט עבור בחורה ללא הכשרה- עם אישור לפעילות ציונית רבה. הייתי פעילה ב’ברית הצוהר’ הארגון היחיד שפעל בעיר. שלחתי אישורים על פעילותי מהקק”ל, קרן-היסוד והגימנסיה. כשהתקבלה מועמדותי לעלייה, הייתי מוכנה תוך שלושה שבועות. אמי נשארה לבד אכולת צער. ידידים עודדו אותה שיש לה מזל שבתה זכתה בסרטיפיקט, ללא הכשרה וללא נישואין פיקטיביים - שהיו נהוגים אז 
הבטחתי לאמי שאעשה הכל כדי להביא אותה, ובמהירות האפשרית ארצה.
הגעתי לנמל חיפה. על סיפונה של ה’וושינגטון’, כשברשותי 200 ז’לוטים (זהובים פולניים) - הסכום שנדרש לקיום ראשוני בארץ. זה היה בראשון למאי 1933. מכיוון שהיה זה חג הפועלים המשכנו לנמל יפו. נציגי המוסדות לקחו, את אלה שלא חיכו להם משפחות, לבית העולים שהיה ברחוב העלייה בתל-אביב. קיבלנו לחם ושתייה ונאמר לנו שנגור שם עד שנמצא עבודה וחדר לגור בו, כדי לתת את המקום לעולים חדשים. לקבלת עבודה היפנו אותי ללשכת ’ברית הצוהר’ . שבועיים עבדתי כמטפלת בתינוק בבית הרב עוזיאל, אך ללא הצלחה מרובה. הייתי בת יחידה ומפונקת וגם את עבודות הבית לא ידעתי לעשות. 

 

דירבנה אותי מודעה המבקשת פועלים לעבודה ביישוב חדש, הנמצא עדיין בתחילת דרכו. ארזתי את מעט המטלטלין שלי, ובמקום להגשים את חלומי וללמוד באוניברסיטה, יצאתי לראות וללמוד איך צומחים התפוזים - פרי נדיר בחוץ-לארץ. 
תחנת האוטובוס היתה ברחוב הגדוד-העברי והנהג היה מנדל. הנסיעה לאבן-יהודה היתה פעם ביום וארכה - יום שלם. הגענו לפנות ערב עם החשיכה. מנורת הנפט האירה ונדמה היה שכל התושבים עמדו וחיכו לבואנו.
באבן-יהודה פגשתי בדבורה ובמרים שבאו מפתח-תקוה ובשתי פועלות נוספות: שרה אפשטיין ואהובה שהגיעו מאוחר יותר. ליד הצריף הגדול היו שני צריפים ושם היה לנו חדר קטן עם שלוש מיטות. ארון ושולחן עשינו מארגזים. מנהל העבודה של ’הנוטע’ נוביק הכניס אותנו מיד, ללא ברכות ונאומים, לעבודה. ביום הראשון פיזרתי אבקה לבנה על השתילים הרכים. שאלתי אותו: ’מה זה? מלח?’ והוא ענה: ’מה איכפת לך מה זה, זה כמו מלח’..”. היתה זו אבקת אמוניאק. עבדתי כמעט בכל פרדסי ’הנוטע’. 
באתי באביב ובמשך כל הקיץ היתה לנו עבודה. יצאנו בבוקר בשש, עם סנדוויץ’ של לחם עם חלבה, או ריבה (שקנינו אצל מריין ואחר כך אצל סוסלינסקי) וטוריה על הכתף. אריה גרינברג ומשה תורג’מן נטעו את השתילים במומחיות רבה ואנחנו השקינו וטיפלנו. הזענו ונשרפנו בשמש. בפעם הראשונה שלבשתי מכנסיים קצרים נשרפתי, עד כי עור הרגליים העלה בועות. בין העונות נטענו, ביוזמת הוועד, את החורשות ואת הקיקיון לעצירת הרוחות והחולות הנודדים שהיו אין סופיים כאן. 
עבודות אלה נעשו גם כדי שהפועלים ישארו ולא יעזבו את המושבה.
עבדנו עד ארבע. כששבנו מהעבודה התקלחנו במים קרים (ואני, מעולם לא התקלחתי במים קרים לפני כן), התרעננו והתאוששנו, התאספנו על החולות ושרנו. לא היה כאן שום דבר מיוחד - לא מאכלים, לא אופנה, או תלבושות מיוחדות, אבל היתה שמחה, שמחה נפלאה. אחרי יום עבודה קשה ומפרך יכולנו להתפרק, לשיר ולרקוד. היינו פועלים רווקים ללא עול משפחה. עבדנו, אכלנו, רקדנו ונהנינו. המתיישבים לעומתנו דאגו לביסוסם הכלכלי.
לתל-אביב נסענו מעט מאוד. העיר היתה רחוקה כמו... חוץ לארץ. הנסיעה בקיץ ובחורף היתה קשה. געגועים מיוחדים לעיר לא היו. מי שלא הסתגל לחיינו כאן, פשוט עזב.

 

בחורף הראשון, כשלא היתה עבודה, נסעתי עם שרה אפשטיין לעבוד בעטיפת פרי לאריזה בכפר-סבא. עבודה בישיבה על הארץ. שם היו בעיות. חלק מהפרדסנים שדגל בעבודה עברית, ארגן שביתות והפגנות נגד הפרדסנים שהעסיקו פועלים ערבים.
באביב שבנו לאבן-יהודה, שם התחילה שוב העבודה בפרדסים. צריך היה להרכיב את השתילים. גרינברג ותורג’מן היו המרכיבים הראשיים ואני התמחיתי בקשירת ההרכבות ברפיה. קיבלתי סכין מיוחדת שלא פוצעת את האצבעות והצלחתי לחתוך את קצוות הרפיה במהירות עצומה.
הגיע חג הפסח. לא הוזמנו לחגוג עם המשפחות. איני זוכרת אם חגגנו בכלל את ליל הסדר...
אהובה ידעה מעט לבשל, שרה ידעה לבשל ביצה ולעשות תה, אני לא ידעתי כלל לבשל, אכלנו ב’מסעדת הפועלים’ שניהלו שושנה הירשנזון ואחיה.
ב-1934 יצא חוק שאדם המרוויח 6 לירות יכול לקיים נפש נוספת. מכאן, שיכול הוא לקבל רשיון הגירה ולהביא מחוץ-לארץ בן משפחה. קיבלתי אישורים מ’הנוטע’ ומאקשטיין והגשתי בקשה עבור אמי. קיבלתי רשיון. קניתי כרטיס מחסכונותי ובעזרת ידידים הבאתי אותה תשושה ועייפה לאבן-יהודה. רק היום, כשאני קוראת על השנים ההן באירופה, אני מבינה כמה בת-מזל הייתי. הרי למעשה, כמעט כבדיחה הלכתי להרפתקה הזאת של עלייה לארץ-ישראל, וגם את אמי הבאתי לכאן ממש ברגע האחרון.
אמי שמחה כל כך על בואה אלי, עד שכל השאר לא היה חשוב כלל. היום בני ארבעים הם צעירים בראשית דרכם.. אז, אמי בת הארבעים היתה כבר זקנה. אני יצאתי לעבודה וגם אמי רצתה לעבוד. היא לא היתה מוכנה לשבת בחיבוק ידיים. משה צוקרמן, שבצריף שלו גרנו, הציע שנעשה מסעדה בשותפות עם מלכה אשתו.

 

 

פתקים למסעדה

אנחנו לא הכרנו את הירקות שגדלו בארץ. חצילים ועגבניות למשל, לא הכרנו מקודם. מלכה לימדה אותה להכין תבשילים מהירקות. אמא הכינה טוב במיוחד מאכלים יהודיים - טשאלנט (חמין), כבד-קצוץ, רגל קרושה ודגים ממולאים. תוצרת החלב שלה היתה טובה מאוד. היא הכינה לבן, שמנת וגבינה. אך השותפות לא היתה כל-כך מוצלחת. צוקרמן רצה לפתוח אטליז. נאלצנו להאכיל את הרווקים בחדר שבו גרנו, וזה היה בלתי אפשרי. עברנו לצריף של שנדר שהתפנה. בחדר אחד גרנו ובשני שמנו שולחן וספסלים. קנינו צלחות, כוסות וסירים והאכלנו את הפועלים. עד ארבע עבדתי בפרדסים ואמא בישלה. כשחזרתי מהפרדס הגשתי את האוכל, אספתי וניקיתי. עוזרים, או עוזרות, לא היו לנו. 

את הפרודוקטים קנינו ברחוב לוינסקי בתל-אביב - קטניות, פירות יבשים ושאר מצרכים, שאותם הייתי סוחבת בחבילות באוטובוס של שנהבי. את החלב, לשתייה ולהכנת תוצרת, קנינו בכדים אצל שלום שטיין. הירקות הובאו בתחילה על גב חמורו של דאוד הערבי. עד לשעות המאוחרות של הערב הייתי עומדת ומכינה סנדוויצ’ים לפועלים ליום המחר.
מזומנים לא היו לאנשים. הדפסנו פתקים ואחת לחודש, או חודשיים פדו אותם. אך היו אנשים שלא שילמו. אכלו ועברו ממסעדה למסעדה.
פעם, בשעת עריכת קניות בחנותו של בירנבוים, ניגשה אלי גברת אחת מהמתיישבות ואמרה: ’בשביל לעבוד כל כך קשה ולבשל, היית צריכה לגמור גימנסיה?’ - עניתי לה: ’עבודה עם פועלים ובמטבח אינה עבודה בזויה’. הגברת סתמה את פיה ולא הוסיפה מלה. 

 

למרות שלא היה לי כלום משלי, האמנתי שאוכל להתבסס כאן. בן-ציון וידרו, שעבד בעבודות הנגרות, הביא לכאן את צבי כהן. צבי גר עם חברים שלו בכרם התימנים בתל-אביב ומדי פעם, היה בא לכאן. עד שבסופו של דבר החלטנו להינשא.
החופה התקיימה אצל אלקיים .’השושבינים’ היו, כמובן, מטילדה ויהודה בכר, והרב גוטמן השיא אותנו. החגיגה נערכה באולם בית-הספר החדש. את הכיבוד הכינו כולם. לנופש כמובן לא נסענו וגם לא לירח דבר. התחלנו מיד לעבוד”.
על צבי כהן סיפרה אחותו פולה (אשת מאיר קארו): ”צבי היה בן 14 כשעזב את פולין בדרכו ארצה. הוא הצטרף לקבוצת בחורים שיצאה דרך רומניה, שהתה בה כשנה ועלתה ארצה ב-1924. ”צבי החל לעבוד בנגרות אצל ערבי בשם חוסנא. הם עבדו בעזה ובחאן-יונס וצבי דיבר ערבית כמו עברית. ולאבן-יהודה הוא הגיע באופן מקרי, בתקופה שבנו את הבתים הראשונים. היו שם שני נגרים, וידרו ושפוטהיים.. היתה בידם עבודה שלא יכלו לבצע וחיפשו נגר נוסף. צבי חזר לתל-אביב וסיפר שהוא הכיר במסעדה פועלת בשם סוניה יבלונסקי, ושהיא מוצאת חן בעיניו. אמרנו לו שיביא אותה וקבענו את תאריך החתונה, כנהוג, ב-ל”ג בעומר (1937)”.
”אמי ואני” - המשיכה סוניה - ”עבדנו במסעדה וצבי בפרדסים, כי לא היתה אז עבודה בנגרות. כש’החקלאי’ היה צריך לממן קידוח באר, הוצעו מגרשים למכירה וקנינו מגרש. כשניגשנו לבנות, נוכחנו שאין אל מגרשנו כניסה. לאחר מאמצים הופרשה קרקע מכל המגרשים באזור ונוצרה סימטה (כיום סימטת הקולנוע).

 

ב-1938 היה המצב הכלכלי רחוק מלהיות מזהיר. במאפייה ובמכולת של בירנבוים קנינו בהקפה וזה עזר לנו מאוד. לפני הלידה של שולה נכנסתי לעול נוסף: חשבתי שאזדקק למכונת תפירה להכנת חיתולים ועוד. רכשתי אותה אצל סוכן ’זינגר’, ב-20 תשלומים של לירה לחודש. ולא תמיד יכולתי לשלם.
ללידה לקחו אותי לבית-חולים פרטי, ’עין גדי’ בתל-אביב. 
ב’הדסה’, ששם לא עלה האישפוז, לא היה מקום. היינו צריכים לשלם 5 לירות ולא היו לנו. כשצבי הלך לגבות חובות הפסדנו סועדים. אנשים לא שילמו וגם הפסיקו לאכול אצלנו. איך יצאתי עם ה’חבילה’ הזאת, איני זוכרת. לא היתה מיטה, שמתי אותה בפיילה והיא גדלה.
צבי הביא איתו רדיו ’זניט’ גדול עם פטיפון. ילדי הכפר היו באים אלינו להאזין. בכל ליל שישי, למרות המצב הכלכלי הקשה, היו באים אלינו לרקוד ולשיר. התינוקת שכבה בפיילה ונהנתה. צעצועים לא היו לה. היא שיחקה במכסים של הסירים.
תמר נולדה כשצבי שירת בצבא הבריטי. זה היה ערב פסח. הכינותי את הבית, את ליל הסדר ו... חשתי בצירים. חוצ’ה (חוה דובוביץ) נשארה לעזור לאמי ואני ירדתי לכביש, לנסוע לחדרה. בכביש פגשתי בצבי שבא לחופשה. שלחתי אותו הביתה ונסעתי בעצמי.
חודשים אחדים לפני תום המלחמה, חזר צבי מאיטליה והשתחרר מהצבא. הוא קיבל חליפה כחולה אלגנטית, מדליות ולירות בודדות. סיפור הנגריה החל עם שובו.
בהזדמנות קנינו את המגרש הגובל עם שלנו. הוא היה שייך להסתדרות וכבר חגגו את הנחת אבן-הפינה לבית ההסתדרות. אלא שלפני שהחלה הבנייה, הוקם בית-הכנסת והחליטו שזו אינה שכונה כל-כך טובה.
מנחם טילס, מההסתדרות, בא ואמר שההסתדרות רוצה למכור את מגרשה, ומעוניינת לקנות מגרש במקום אחר. הוא הציע לנו את המגרש בגלל קרבתו אלינו. - ’ובכלל’ - הוא אמר - ’עוד יבוא מישהו ויקים לכם כאן רפת...’. לא היה לנו כסף. מלווה בריבית בא הנה לראות למי הוא מלווה. כשהוא ראה אותנו בעבודה אמר: ’אתן לכם הכסף, כי כששתי פרדות רתומות יחד לעגלה, העגלה נוסעת מהר יותר...’. קיבלנו ממנו הלוואה וקנינו את המגרש”.

 

 

פואד כהן

פואד כהן: ”מיד כשהחל ’מבצע בבל’ להעלאת יהדות עיראק ארצה, נרשמנו גם אנחנו. בשל סיבוכים ביורוקרטיים נתעכבה יציאת המשפחה כשנה ורק לקראת סוף 1951 עלינו. משפחתנו כללה סבתא, הורים ושבעה ילדים. בשער העלייה קיבלו את פנינו בני המשפחה מחיפה ומשפחת דודתי, אחות אמי, אביבה קדר מאבן-יהודה. על אף שאבי, משה כהן, היה קבלן חייטות שהעסיק פועלים במתפרה לחליפות וסוכן בדים מתוצרת עיראקית, החליטו ההורים להתיישב במושבה. הגענו למעברת האוהלים בעין-יעקב. איש לא לבש כאן חליפה ואבא לא יכול היה להמשיך בעיסוקו. בעייה קשה היתה לו בגלל מבנה גופו השמן. הוא רצה מאוד להיקלט בעבודה וניסה לעבוד כפועל חקלאי בפרדסים, ללא כל סיכוי להתחרות עם שאר הפועלים. התפרנסנו, כשנתיים, מהכסף שהבאנו איתנו. אמא טיפלה בשבעת הילדים כשאני, הגדול ביניהם, בן תשע. כשנה לא הוכנסנו למסגרת לימודים, הזמן עבר ללא כל תועלת ומשהוכנסנו לצריף וקראו לנו כיתה א’, לא ניתנו לנו כל יסודות והמעבר מערבית לעברית היה קשה למדי. לא היו אז לימודים בשיטות האולפן. בשנה השניה החלה הפרדה לכיתות, עד אז עוד לא קלטנו מאומה. ”חורף 1952 היה קשה והרוחות העיפו את האוהלים. חילקו אותנו בין מחנות הצבא, לא בדקו ולא דאגו שמשפחות תועברנה במרוכז. כל ילד היה במקום אחר ואמא רצה ממחנה למחנה. היה בלגן אבל לא היו לנו טענות. באבן-יהודה היו כבר בתים עם שישה חדרים, ואף אחד לא לקח אליו אפילו ילד אחד. עברנו את החורף וחזרנו למחנה האוהלים. כשנבנה שיכון הוותיקים לא היו בידינו 300 הלירות שנדרשו.
מרבית אנשי המעברה השתכנו בבתים ורק אנחנו, ומספר מועט של משפחות, נשארנו במעברה. משנת 1954 התחלנו ללמוד בבית-הספר באבן-יהודה. הייתי כבר בכיתה ה’. את ההורים שלנו, שעשו מאמצים בלתי רגילים בעבודה, אנו מעריצים. אבא, על אף המבנה הגופני הכבד שלו, עבד בניקוי הפאליק מצמחייה. זו עבודה בחרמש, שאיפשרה למי הביוב המצחינים לזרום אל הים. בעבודה זו חלה, קיבל הרעלת דם וכשנתיים אומללות שכב בתל-השומר. החיים הקשים הפכו לעלובים - היינו לנתמכי סעד. בשתי הלירות שקיבלנו לחודש, קנינו 10 כיכרות לחם ליום; בשבת 20 ומרגרינה. לא התלוננו וגם לא היה אצל מי להתלונן. קשה לומר שהראשים שלנו היו אז בלימודים.

 

התחלנו לחפש עבודה כתלישת רייג’לה בפרדסים, ובעזרה ללולנים, ששילמו כחמישה גרוש עבור שק או שניים . כילדי הבדואים על האשפתות, היינו מחכים לטרקטור של הדסים שיפרוק את הזבל. נוברים באשפה ומחפשים ’מציאות’ - שארית עוגה, פרוסה מרוחה בריבה, קצוות של עפרונות ודפי נייר. אם מי מאיתנו הלך בנעליים יותר נורמליות, היו יודעים שהנעליים נמצאו בגּדָפָה - המזבלה של הדסים. פעם, ואני בן 12, לקחתי יוזמה והלכתי אל מזכיר המועצה ואמרתי לו שה-20 לירות שאנו מקבלים אינן מספיקות. המשפחה משתדלת לעזור אבל גם להם אין. ואז, במקום לומר לי בוא ונסה לפתור את הבעייה, ענה בעליונות ובזלזול פוגע: ’אתה פואד, יכול ללכת לעבוד’. - ’איפה?’ - שאלתי - ’איש לא נותן לי עבודה...’ את ההמשך, כבר איש היום לא זוכר לי. הפכתי את כל המועצה, הרסתי ארונות ושולחנות. המזכיר איים שיזמין משטרה. אני רציתי בזה ואמרתי לו: ’לך תזמין! לפחות שם נקבל אוכל ובגדים...’.
”אבי, שיצא מבית-החולים, חיפש כל דרך למצוא פרנסה. היה קם בשלוש בלילה ונוסע, בעגלה רתומה לחמור לדורה שליד נתניה, ומביא מהמאפיה שם פיתות עיראקיות. הוא החל להביא ירקות למכירה וזו כבר היתה הקלה גדולה. אחי ואני עזבנו את בית-הספר. הלכנו ללמוד מקצוע, ב’משען’ שבפרדסיה. למדנו, שמעון כסיל, סעדיה שלומי, אריה דוידסקו, חגי וחיים קטרי ואני. כשהייתי בן 15 כבר היה לי ניסיון של בחור בן 20. למדתי מסגרות, אבל בסבלות הרוויחו יותר אז הייתי לסבל, מעמיס תיבות פרי בפרדסים. בשכר עבודתנו למדו אחיותינו ואחינו הצעירים יותר. הם הצליחו ולמדו בתיכון. על שאין לי השכלה, אין לי טענה לאיש; הרי בעיראק אמרנו: ’מספיק אם יהיה לנו לחם ובצל בארץ-ישראל’. אמרנו ואכן זו היתה המציאות.

 

”היה גם נסיון (כשהתחלנו לעבוד) לקחת אותנו לקיבוץ אלונים שליד טבעון. הנסיון לא עלה יפה. חסרה האווירה המשפחתית, החמימות וגם החינוך הקשוח שקיבלנו אצל הורים קשי-יום שכל-כך כיבדנו. היינו שבויים במסורת ההורים והלכנו בשבת להתפלל, על אף שלא היינו כל כך אדוקים. אחר הצהריים חיינו את חיינו, שיחקנו כדור-רגל והיו שגם עישנו. כשהייתי בן 29, כחצי שנה לפני נישואי, ראה אותי אבא יושב באמצע המושבה עם משחקי קלפים. על אף שבאותו זמן לא שיחקתי, קרא לי החוצה והעיף לי שלוש סטירות לחי. לא אמרתי מילה, הורדתי את הראש והלכתי הביתה. ובבית עוד ביקשתי ממנו סליחה! עד כאן היתה השפעת ההורים על בני גילי, על האחים הצעירים יותר, כבר לא היתה להם כל השפעה. ההורים הזדקנו, השפעת הרחוב היתה חזקה יותר והיה אף זלזול וניכור בהורים. אילו הקשיבו להם המצב היום היה שונה. דורי, הדור המבוגר בעין-יעקב, מסודר כולו. הצעירים, אלה שגרים בשיכון מכבי, עדיין לא מסודרים. הפרש הגילים בינינו הוא עשר שנים. נותר בינינו חלל ריק. יכולנו לתפוס אותו, אבל לא עשינו זאת.
”אלה שעזבו את אבן-יהודה התחילו לחזור, כשנוצר פה רקע חברתי טוב יותר וכשבתי-הספר הורחבו יותר. היה להם לאן לחזור. ההורים שהזדקנו, תמכו ועזרו להם.
”באיזה מקום ’פיקששנו’ דור שלם. אין לנו את ההמשכיות כי לא הצלחנו לרתום אותם לקהילת המושבה. החלוקה של וותיקים וחדשים לא צריכה כבר להיות מזמן. בני תקופתי - 40 שנה במקום - ותיקים? - לא. הם מרגישים את עצמם עדיין כעולים חדשים, כנזקקים. דומה שלעסקנים של השכונות טוב כך, אחרת הרי לא תהיינה להם טענות ולא יהיה להם מה לעשות. דומה שישנה השלמה עם המצב ולא עושים כדי לשנות, פשוט מרימים את הידיים. למרבית אנשי השכונות אין הצדקה לבוא בטענות; כבפתגם הערבי - מי שאינו עוזר לעצמו, אלוהים לא עוזר לו. מתחממים בחממה של עצמם, הורים וילדים לא פורצים החוצה. ממשיכים לדבר על פער בין ספרדים ואשכנזים, כשאין כבר הקצנה ורבים נשואים זה בזה. אסון השתייה, השיכרות, החל בין הזקנים שלנו, ברגע שכבודם ירד בעיני אחרים ובעיניהם הם עצמם. כעת, כשהילדים גדלו ויש שהתבססו, הרי המצב היה צריך להיות טוב. אך לא, הכסף במקרים אלה לא עוזר. הרי המצב צריך להיות טוב. אך לא, הכסף במקרים אלה לא עוזר. רבים לא ’הוחזקו קצר’ על-ידי ההורים שעייפו והתוצאה - סמים ותיקים במשטרה.
”אל המתיישבים החדשים אין לאיש טענות. המתעשרים החדשים לא עבדו כמו ראשוני המושבה ולא כמו ’העולים החדשים’, שעבדו קשה לקיומם ויודעים להעריך עבודה מהי, ומה קורה לאדם כשהפרוטה איננה”.




כהנוביץ שאול

סיפר אחיו עמנואל : 
”על ההתיישבות ביהודיה נודע לשאול מאבינו יל”ג כהנוביץ שעשה הרבה לעזרת המתיישבים מבחינת המימון הבנקאי. שאול עבד אז כפועל חקלאי בנס ציונה. כשאבא סיפר לו על יהודיה, כפי שנקראה אז ההתיישבות, הצטרף אליה ובא עם ראשוני המתיישבים”.
סגל מספר: ”בערבים, בצריף, היינו רוקדים. שאול כהנוביץ הביא גרמופון בעל משפך ירוק וגדול ותקליט אחד או שניים, שהיינו הופכים מצד אל צד, מצד אל צד.
הטלנו על כהנוביץ להיות הספרן הראשי, והוא אכן דאג לנו לספרים. מרתפו של כהנוביץ שימש במשך שנים כמקום מסתור לאנשי לח”י ומחסן מרכזי לנשקם”.
סיפרה יפה הייבלום (פרנקל) :”היה לשאול כהנוביץ תפקיד נוסף - כשנולד בן בכור היה עורך את טקס ’פדיון בהן’. כל הנשים היו מניחות על הילד את מיטב התכשיטים, הכהן- כהנוביץ- היה פודה את הבן, יוצא עם כל התכשיטים ואז חוזר מהדלת האחורית ומביא צרור ’מתנה לתינוק’ - כמובן את כל התכשיטים ששמו עליו השכנות.”

 


 



מתוך ראיון עם שאול כהנוביץ 1964

ביתו של כהנוביץ היה בסיס של הלח”י. במרתף שחפר מתחת למחסן שלו התחבאו מבוקשים, למשל ששה שברחו ממחנה המעצר בלטרון. כששדד הלח”י חומרי נפץ בפעולה בתל-אביב הם אוכסנו במרתף זה עד לפעולה בבתי המלאכה של הרבת בחיפה. 
פעמים רבות הובל לחקירות ע”י הבולשת הבריטית באשמת הסתרת מבוקשים . פעם אחת נעצר בטול-כרם ונשפט לארבעה חודשי מאסר או 25 לא”י קנס תמורתם. 
הקיוסק שלו, על כביש 4, שימש לו עמדת תצפית נוחה על תנועות הצבא הבריטי, עליהן דיווח באופן קבוע למחתרת.



כהנוביץ עמנואל

מספר: הייתי בא והולך לאבן-יהודה, כאן היה אחי שאול וכאן בנה בני עמינדב את ביתו.
כשהתקרבתי לגיל הבר-מצווה שלי הייתי, אצל החקלאי שמאי אלטשולר בבנימינה. הבן הבכור, רחביה, גידל סייח לרכיבה ושמר עליו מאוד. כשהתחיל לרכב עליו היה שם שמיכה על גבו ולא אוכף. יום אחד תפסתי את הסוס ודהרתי עליו בלי אוכף ובלי כלום. כשחזרתי, רחביה הרביץ לי מכות. ’מה לקחת את הסוס שאני כל-כך שומר עליו?’ - הוא צעק. לקחתי את בגד הים שלי (שחייה היתה תמיד הצד החזק אצלי), היו לי שני גרושים בכיס ואמרתי: ’אני הולך אל אחי, אל שאול באבן-יהודה’.
באותו זמן היתה התיישבות האלף בעמק חפר וכשהלכו לחרוש את הקרקע היו קטטות עם הערבים. היה פחד ללכת לבד אבל הלכתי. לא ידעתי את הדרך אז הלכתי על אבני מסילת הברזל עד טול-כרם. שם אכלתי בקפה של אבו-יוסוף והמשכתי בקו ישר מערבה, לנתניה. פתאום ראיתי את דודי אברהם (מי שיצא לקליפורניה ללמוד חקלאות וחזר ארצה כמתנדב הגדוד העברי האמריקאי, כחייל משוחרר היה בין ראשוני בנימינה), נוסע במכונית שלו לנתניה. ירדתי מהר מהדרך שלא יגלה אותי. ליד כפר-יונה השקו פרדס. פגשתי שם בחור, מוביל לחם לכפר-יונה. הוא בצע לי חתיכת לחם. הגעתי לנתניה כשעה לפני החשיכה. איך מגיעים מכאן לאבן-יהודה לא ידעתי. למזלי, אני רואה פתאום את השומר רוכב ריקלין. ’ריקלין’ - אני אומר לו - ”אני אחיו של שאול כהנוביץ, איך אתה מגיע לאבן-יהודה?’ - ’בוא’ - הוא אומר לי - ’עלה ושב מאחורי’. רק עליתי החלה הסוסה, שלא היתה רגילה לשני רוכבים להשתולל. ’בוא’ - אומר הוא לי - ’תלך אחרי’. הוא רוכב ואני רץ אחריו. טובע בחול וזב דם כולי מהחילפה, שהגיע לפעמים עד מעל לראש.


לאחר שלושה ארבעה ימים, בעודי מתבונן בעבודתם של סגל ושנהבי, שעמדו וחתכו ברזלים בשביל גדרות תיל לפרדסי ’הנוטע’, הופיע לפתע שוטר-רכוב ממשטרת טול-כרם. הוא בא לחפש אחרי ילד שנעלם מבנימינה. מאחר וידוע שהוא אוהב לשחות, נערכו כבר חיפושים לאורך שפת הים ובכל הבריכות. ועוד ידוע שיש לו כאן, ביהודיה, אח. אז אולי הוא כאן? - סגל הצביע עלי ואמר: ’הנה זה הילד!’ השוטר דרש שאלך איתו למשטרת טול-כרם אך סגל אמר: ’לא!’ שנהבי, שהיה שוטר בגשר בנות-יעקב, שיכנע את השוטר הערבי שאין צורך, שיחזור ויודיע שהילד נמצא והכל בסדר. השניים דיברו ערבית יותר טוב מהערבי. אגב, הייתי שחיין מספר אחד בארץ. באבן-יהודה היתה לי בעייה איפה להתאמן. לכן כשהבריכה היתה מלאה עד מחציתה, הייתי יורד במדרגות ושוחה בה. שנים לאחר מכן סיפרתי זאת לסגל, שהיה ממונה על המים, והוא אמר: ’אילו ידעתי, הייתי הורג אותך’.
”עבדתי כאן בכל מה שנזדמן. אל פרדסו של זלמן חן נכנסתי לחרוש עוד לפני ההרכבה. הכל פרא, האדמה קשה כמו אבן, הפרדה היתה נדקרת מהקוצים ונעקצת על-ידי הברחש (זבובונים יתושים רוחשים בלהקות שנקבותיהם זקוקות למנת דם חם ופגיעתן קשה באדם ובבהמה). לידי חרשו פבין ויוסף תמרי, שבא הנה כנער והביא איתו עגלה עמוסת שעורה.
הגיע מנהל העבודה מוטקה ברסלבסקי כשהוא רכוב על סוסו, ושואל: ’זה הכל מה שעשית? רק זה?’ - אני לא הייתי תלוי באיש, האחרים היו תלויים, אז הרמתי עליו את השוט ואמרתי: ’אתה לא רואה שהסוסים זבים דם?... אם אתה לא יוצא מפה עם הסוס...’ ובאמת, האדמה היתה קשה, החילפה היתה עד הנה... והברחש היה נורא - אז לך ותחרוש.
”כשהקימו את הבריכה על הבאר עבדתי עם נחמן אדסמן. הייתי ממלא דליים מים והוא היה מעלה אותם למעלה, כדי להשקות ולהקשות את הבטון. ”כשאחי חלה בקדחת והיה צריך לעזוב את המקום לשם הבראה, החלפתי אותו ואני עדיין לא בן 14. היתה לו עגלה עם זוג פרדות, אז עבדתי בהובלת מים בארבע חביות. הרווח היה 10 גרוש להובלה.

 

יצחק שנדר סיפר שביתם הושכר בזמן המלחמה לגברת דבורה כהנוביץ’. אביהו קפלן זכר את מפעלה: ”היא אספה בתל-אביב ילדים מחוסרי בית ומשפחה והביאה אותם לביתה במושבה. היתה תקופה שהמעון איכלס יותר מ-40 ילד. ילדים אלה למדו איתנו בבית-הספר.
גברת כהנוביץ’ רתמה את צבי גבוהי לעזרתה. הוא נשאר במושבה גם לאחר שהמוסד נסגר. גבוהי אהב ילדים”.
סיפר הבן עמנואל כהנוביץ’: ”אמנו, דבורה לבית אלטשולר, היתה ידועה בארץ כאדם שהתמסר לאותם אומללים שבינתם נסתתרה. גם כאן, באבן-יהודה, טיפלה במקרים שבהם אנשים נזקקו לעזרתה. אצלה לא היה מחר, היא טיפלה בכולם ומיד. משבע בבוקר עד לאחר חצות ראיתי אותה מטפלת או נותנת הוראות טיפול.
המשפחה עלתה ארצה ב-1923, הבית בתל-אביב היה ל’תחנת מעבר’ לכל נזקק. אמא ייסדה את המוסד בגבעת רוקח שבבני-ברק, והמוסד המורחב הועבר לבת-ים ( כיום בי”ח אברבנל).
מצבם של ילדים רבים נגע לליבה והיא ייסדה, עם אחת מחברותיה, את ’מטבח-עם’, שהתפתח למוסד שטיפל בילדים חסרי-בית”.

 

 

 

 

 

כספי

בשנת 1935 עלה להתיישבות לנקודה חדשה ”כפר צור” ששמה שונה אח”כ ל”באר-גנים” (נוסדה ב-1933, ורוב המתיישבים לא מיהרו לעלות למקום) בתחום המושבה אבן-יהודה. ישב עם משפחתו - יחידי במקום זה 7 שנים ועיבד את משקו הקטן. בשנת 1936 בפרוץ המאורעות לבש מדי נוטר ולחם בגבורה יחידי עם פורעי הסביבה.כעבור 7 שנים בראותו שבעלי החלקות לא ממהרים להתיישבות עזב את ”באר-גנים”