גבלדר - עמיהוד

יצחק עמיהוד, בנם של מניה ופנחס גוולדר, סיפר: ”משפחתנו מבסרביה - חבל ארץ שעבר מידי התורכים לידי הרוסים ומהם לידי הרומנים, שוב לרוסים ושוב לרומנים וכיום, לאחר מלחמת העולם, בידי הרוסים. סבא היה חוכר אדמות לגידולי-שדה. מגדל תבואה, כוסמת, תירס, שעועית וכדומה, בקנה-מידה תעשייתי. הוא היה קונה גם מתוצרתם של אחרים ומשווק, ברכבות, גם לגרמניה (אחד המשגיחים על המיון והשקילה היה זוסיה בלפרמן, לימים תושב אבן-יהודה).
”שני ילדים היו לסבא, הדודה פסיה (פלדמן) ואבי. אבא שהלך בדרכיו, הרחיב את הייצור ואת המשלוחים בקרונות הרכבת ואף היה לועג לסבא על איטיות סוסיו. ב-1932 עלה אבא ארצה והחל לתור אחר קרקע לנטיעת הדרים. הוצעו לו קרקעות ברמת-גן, אך נאמר לו שזו אדמת נזז (שבעומק מסויים היא אטומה ואינה מתאימה לגידולים מעמיקי שורש). הוצעו לו אדמות בנתניה, אך האגרונום שנשכר לייעץ לו קבע שהאדמה מתאימה לבנייה ולא לפרדס... לבסוף הגיע לחולות אבן-יהודה. סבא שהגיע אחריו, צלע בחולות הטובעניים ושאל: ’תגיד לי בני, אתה בטוח שזו אדמה טובה לפרדסים?’ אבא השיב לו: ’כן, אומרים שחול זה טוב לפרדסים’. סבא מימן רכישת מגרש ו-30 דונם אדמת פרדס לאבא ומגרש ו-30 דונם לדודה פסיה. סבא רצה לקנות עוד קרקע בתל-אביב, אבל אבא התנגד שכן האדמה שם אינה טובה לפרדסים.
”אבא, שהיה עדיין רווק, הוריד מעליו את כובע השעם הלבן, את החליפה הלבנה והנעליים הלבנות והצטרף אל החבר’ה באבן-יהודה. לא ארכו הימים וכרבים אחרים קיבל קדחת. הותש באופן רציני וחזר לבסרביה. היתה זו ירידה לצורך עלייה. הוא פגש ברומניה את אמי, מלכה לבית לרנר סטודנטית למשפטים (בעצם מגמתה היתה רפואה, אך מקצוע זה לא אושר לה). אבא חזר ארצה לטפל בנושא הפרדס בכוחות מחודשים. מקץ חודשים מספר עלו אחריו כלתו מלכה (השניים נישאו בתל-אביב), אחותו פסיה עם יוסף פלדמן ושתי בנותיהם הדסה ורבקה. ב-1937, כשנולדתי, סבתא פרידה וסבא יעקב גוולדר כבר היו בארץ.

 

”מזמן זה ואילך נתהפך כאילו הגורל והמצב הכלכלי היה קשה. הפרדס בלע סכומים גדולים. כל המשפחות - משפחת גוולדר, פלדמן וההורים הזקנים - גרו בצריף אחד, בעוד שלפרות שהובאו מרומניה נבנתה רפת מבלוקים. אבא נאלץ היה לעבוד בעבודות חוץ כדי לשלם את דמי הלידה והאישפוז של אמא בלידתה אותי, נאלץ אבא למכור את סוסו. כסף לרכישת מיטת תינוק עבורי לא היה וישנתי בין ההורים.
”כשהחל הפרדס להניב, פרצה מלחמת העולם ולא ניתן היה לשווק את הפרי. אבא והדוד יוסף הלכו לעבוד במחלקת העבודות הציבוריות המנדטורית. אבא היה למנהל עבודה בסלילת כבישים. הוא היה קם בארבע בבוקר, חולב את הפרות, הולך לעבודה, חוזר, חולב אחר-הצהריים ושוב חולב בחצות הלילה. אמא היתה הולכת עם הכדים לשווק את החלב. הצרכנית העיקרית היתה הגב’ דבורה יבלונסקי, שהכינה דברי חלב עבור הסועדים אצלה. את חליבות אחר-הצהריים והלילה היו שולחים עם שנהבי. כשדרורה אחותי חלתה ונזקקה לחלב, פשוט לא היה עבורה כי הכל שווק. כשסללו את קטע ואדי עארה, המחבר את השרון עם עמק יזרעאל, אבא היה נשאר ללון, מחוסר תחבורה, בקיבוץ עין שמר. הרפת הלכה והתחסלה.
”אבא לא היה גנדרן אך הקפיד מאוד על הנקיון והסדר, ’ואין זה חשוב אם הבגדים מתוקנים או מטולאים’ - נהג לומר. על עצמו נהג לשים הרבה מי קולון. לימים הבנו שריח הזבל הפריע לו. כשהיה יוצא לעבודה בחוץ חשש תמיד שריח הרפת רודף אותו.
”הקשיים הכלכליים נבעו משום שאבא לא עקר בזמן המלחמה את הפרדס. חשוב היה לו, בה במידה, להאכיל את בני המשפחה ולהאכיל את הפרדס. הוא נהג לספר על שני עצים שעמדו משני עברי גדר. האחד צמח ירוק חי והשני שפוף ומסכן. אמר המצומק: היכן הצדק? והרי שנינו קיבלנו את אותם המים, אותו זבל ובאותו זמן. אמר לו הפורח: ההבדל בינינו הוא בכך שאדוני משכים אלי מדי יום ומברך אותי בבוקר טוב.

 

 

”אבא לא ראה תועלת בוויכוחים על שיפור תנאי החיים. הוא הטיף להסתפקות במועט. היה מאוד החלטי, עקשן ולא נטה לפשרות. הוא היה מעורב בחיי הקהילה וראה חשיבות רבה במעורבות זו. חוויית ההשתתפות בהכנת חגיגה עלתה על חשיבות ההצלחה שלה. הוא היה רקדן גרוע ודרך על רגלי כולם. אמא היתה שדכנית גדולה ואבא היה מחתן את הזוגות. משה קופרמן, נוניה לעדן, ברוריה פרבר ורבים רבים אחרים התחתנו בביתנו”. 
”לימודינו” - סיפרה דרורה - ”היו חשובים מאוד לאמא (מניה). היא היתה משכימה לקום, בחמש כבר עמדה נעולה בנעלי העבודה הכבדות שלה ועבדה. היו אלה שעות של חסד. שוחחנו על הלימודים, על ספר שקראתי או שהציעה לי לקרוא, עזרה לי להבין שאלות בגיאומטריה או בפיסיקה, מראה לי את הדרך לפתרונן ומשווה לדרכם של המורים. היא הקדישה זמן לשאלות פילוסופיות, דיברה על עקרונות ותפישות. שיחות רציניות ביותר נסבו על התנ”ך.
”על אף הצפיפות, תנאי המגורים הקשים, החיים בחשבון ובצמצום, היא לא ויתרה על הנוי. כשעברנו לבית היא הכינה וילונות מבד ’ערבי’ שעליו סימנה עיגולים בעזרת כוס, הוסיפה צורות גיאומטריות שונות ורקמה בחוט ריקמה צבעוני. ילקוט לא היה באפשרותה לקנות לי, אבל שקית הבד שתפרה לי שימשה בה במידה. ספרים לא חסרו לנו, לא אוכל ולא תלבושת, שכן היא תפרה לי את כל שמלותי.
”על מותרות אמא ויתרה בקלות, על תרבות לא. הנסיעה לתיאטרון היתה חשובה לה. ביאליק, במוזיאון, או בגן החיות היו חלק מהחינוך לתרבות. ”בבגרותי מתחתי עליה פעם ביקורת ואמרתי: ’את, עם כל היופי שלך וכל ההשכלה שלך, הלכת להיות לולנית... זה ממש כישלון!’ והיא ענתה לי בהחלטיות: ’זה כישלון? כשיש לי ילדים כאלה זה כישלון? בניתי מושבה, הקמתי דור חדש, היכן הכישלון? היא היתה שלמה עם עצמה בכל מה שעשתה, למרות הסבל והקשיים הרבים”.

 

 

 

גוטמן - הרב ורעייתו

ספרה רבקה גלעדי , בת הרב , בשנת 2009 :
קצת קשה לחזור ולתאר פרק בהסטוריה שהחלה בשנים 1935-6 של המאה הקודמת. אי לכך אתמקד רק במספר ציוני דרך שעבר הרב גוטמן ז”ל ורעייתו ז”ל.
משפחתו של הרב כללה פרט לאשתו גם בת ובן שהיו תינוקות צעירים. המשפחה הגיעה לאבן יהודה מירושלים במטרה שאבא ישמש כרב במושבה. ראוי לציין שתפקיד זה לא זיכה אותו בתמיכת המתיישבים בתחילת דרכו. מתיישבי אבן יהודה שרובם היו חילונים לא נזקקו לשירותי דת. אבא ידע זאת והלך בדרכו הצנועה, יש לאמר, למרות המוקשים שבדרך. הוא לא כפה על אף אחד שמירת מצוות והציע את שירותיו רק לאלה שנזקקו להם, כגון: עריכת נישואין, לימוד קריאה בתורה במסגרת הכנת נערים בני 13 לבר-מצווה ולימוד ההפטרה.
שימש גם כבעל תפילה בשבת ובחג, עסק במתן תשובות על שאלות שנשאלו בענייני כשרות לאלה שבאו לשאול בעצתו.
תחנת המגורים הראשונה של המשפחה היה בבית משפחת שיכמן. מכאן עברה המשפחה לבית משפחת שלגי שאח”כ נרכש ע”י משפחת לוי, מכאן לבית צ’רקסקי ובסופו של דבר בנו את ביתם הצנוע.
שכרו של הרב היה מאד צנוע ושולם ע”י הרבנות הראשית שהיתה מעוניינת להרחיב את שירותיה לקהלים נוספים. בסמוך לאבן יהודה היתה שכונה של עולי תימן בשם עין יעקב.אלה נזקקו לשירותיו של אבא והוא עשה דרכו ברגל לשכונתם על מנת להעניק להם שירותי דת.
לאחר כ40 שנות שירות במושבה ובהגיעו לגיל פרישה עזב את המושבה. לאחר עזיבתו, כפי שקורה לא אחת, החלו רבים להכיר בגדולתו ובצניעותו.כדוגמא לכך יכול לשמש סיפור קצר : באחת השבתות בשובו של אבא מבית הכנסת פגש בדרכו את אחד המתיישבים הותיקים כשהוא מחלל שבת. המתיישב ברכו לשלום ואבא כמובן השיב לו ברכת שלום. השנים עמדו ושוחחו באין מפריע מבלי לדון כלל בפרשת חילול שבת.
כזה היה אבא ואמא תמיד היתה לצדו ועזרה לו בצד המעשי של חייו.

 

 

על הרב גוטמן - סיפרה יפה דורני

מראהו העניו והצנוע של הרב, בעל הזקן הלבן והארוך - השרה יראה וחרדת קודש על כל בחור ובחורה שבאו אליו להירשם לנישואין.
קולו הנעים שנישא בעת טקס הנישואין, מתחת לחופה, ריגש את לב הנאספים.
אהב שלום ורדף שלום, נענה לכל תושב שבא להזמינו לשמוח בשמחת בר-המצווה של הבן או ברית-המילה של הרך הנולד. מעורה היה בחיי הקהילה, הקדים שלום לכל אדם. לימד שיעורי יהדות בבתי-הספר ובגני-הילדים. ביקר בבתי-כנסת בימי חול ובשבתות, כדי ללמד שם שיעורים בתורה.
תנאי עבודתו, בשנים הראשונות, לא היו קלים כלל וכלל. לא היו אז כבישים, הוא היה הולך בדרכי העפר מביתו אשר באבן-יהודה אל כל השכונות שבסביבה, כדי לערוך חופות לזוגות הממתינים להיכנס בברית הנישואין. אם שפר עליו מזלו היתה נשלחת אליו עגלה הרתומה לחמור או לסוס, כדי להביאו לטקס החופה.
ביום חתונתו של דוד הטלי נשלחו עובדיה ושלמה, אחיו של החתן, להביא את הרב על גבי עגלה. הסוסה, שמשכה את העגלה בחול הטובעני, התעייפה, ובעלייה אשר מול ביתם של חנניה וזהבה - האטה והחלה להתנהל בעצלתיים. הדבר לא מצא-חן בעיניו של שלמה, הוא חשש שהרב יגיע מאוחר אל החופה, וכדי להאיץ בסוסה הוא דקר אותה מתחת לזנבה. זו החלה לדהור בחמת זעם, שלמה החזיק במושכות בחוזקה, לבל יאבד את השליטה בה. ברגע מסויים נשאו שלמה ועובדיה מבטיהם לאחור וראו והנה הרב, אשר ישב במושב האחורי, נעלם. בבהלה שלא נעדר ממנה גם צחוק, הפנה שלמה את הסוסה לאחור, והנה, מנגד, רואים הם את הרב צועד רגלי, מנער מעל בגדיו את החול שדבק בהם, כאשר נזרק הוא מן העגלה בדהרה הפראית של הסוסה.
תוך כדי התנצלות עצר שלמה את העגלה. הרב הסכים לעלות עליה, לא לפני שטען בפני שלמה כי יותר בטוח ללכת ברגל, ושלמה מצידו הבטיחו שינהג בזהירות בסוסה. את הסיפור הזה שמעתי מפי שלמה הטלי עצמו.

 

 

גוטמן לודביג ודורה

לודביג ודורה גוטמן ובנם היחיד אריה עלו לארץ בשנת 1939 מהעיר נירנברג בגרמניה באניה האחרונה שיצאה עם עולי בעלי אישורי עליה ( סרטיפיקטים ).
בגרמניה הם היו משפחת סוחרים מבוססים היטב. בארץ התחילו לעבוד בפרדסים באזור השרון עד שקנו באבן יהודה חלקת אדמה עם מבנה ששימש אורווה. הם הפכו אותו לבית מגורים, הוסיפו מטבח ושירותים והקימו לולים. כך הפכו מסוחרים לאיכרים.
בני המשפחה התערו יפה במקום למרות שבתחילה היו דוברי גרמנית יחידים ומעט מאד תושבים באבן יהודה ידעו את השפה. במשך הזמן למדו עברית. כאשר קם סניף ארגון ”בני ברית” באבן יהודה לודביג היה פעיל בו.
חיו באבן יהודה עד שנת 1967. כשהגיעו לגיל 70 מכרו את הבית והלול ועברו לקרית ביאליק.

 

 

 

גולדנברג

עפ”י ראיון של זלמן גולדנברג עם שולה מנשה.
סבי וסבה של אשתי עלו מרומניה לזכרון יעקב בעליה הראשונה. שם אמי היה שכטר ואביה היה עסקן גדול וחב”דניק. כשהתחתנו גרו בכפר-תבור.אחי היה מראשוני המתיישבים בנתניה ב-1927. ניסינו ללכת להתישבות האלף בכפר ויתקין אבל הערבים שרפו לנו את השעורה. אבא שלי גר אז בראש-פינה ושמע על התישבות בני-בנימין. עזרתי לאחי בנתניה בחריש עמוק לעקירת החילפה לפני נטיעת הפרדסים. הצטרפתי להתישבות באבן-יהודה. עבדתי עם קימל ביצור לבנים לבארות, בקבוצת הבניה כטייח. האחים שלי עבדו גם כאן בחריש ל”הנוטע”.את ציפורה הכרתי בבנימינה - לשנינו היתה שם משפחה. היא הגיעה לכאן אחרי שנולדה מינה - עד אז זלמן חי כאן לבד עם הרווקים בצריף השחור.

 

 

 

גולדשטיין רחל

רחל גולדשטיין: ”אמי, חנה, מעיירה קטנה ליד ורשה, אבי, פנחס קלפטין, מגליציה. הם התחתנו ממש לפני פרוץ המלחמה והספיקו לברוח לרוסיה. ההורים שלה טענו שאלוהים לא יתן שיקרה משהו ליהודים. הם וששת אחיה, שהיו בעלי משפחות, נשארו בפולין ונשמדו. גם אֶחיו של אבא נשמדו. אמא הבינה בחושיה, שיש לברוח. אבא היה, משנת 1943, חייל בצבא האדום. אמא הגיעה עד לסיביר ושם ילדה אותי. עברו עליה תלאות רבות כשאני, התינוקת, על זרועותיה. היא היתה בקולחוז (משק חקלאי קולקטיבי) שהיה רק לנשים. היא הצליחה להישאר בחיים, יחד איתי, ואחר המלחמה חזרנו עם אבא לפולניה. שם נולדו שתי אחיותי.
”חזרנו לעיר קטנה בשלזיה התיכונה, שם נפתח בית-ספר יהודי ואני הלכתי לגן ילדים יהודי. הילדים נאספו מכל מיני מקומות. הג’ויינט שלח חבילות וחילק שמן דגים. כל מי שבלע כף קיבל אפרסק בסירופה ואני הייתי מוכנה לשתות את כל הבקבוק. סיימתי את בית-הספר היהודי היסודי, ובית-ספר תיכון פולני.
”סבי, מצד אבי, היה רב הקהילה. אבא ניהל רשת מסעדות עממיות ואמא ניהלה גן-ילדים. השלטונות ניסו להיטיב עימנו. בבית חגגנו את חגי ישראל. שמענו על מלחמת השחרור ועל הקמת המדינה. אך היהודים היו עסוקים בחיפוש אחר בני משפחותיהם. אמא היתה יושבת, יום-יום, קוראת את כל העיתונים, מחפשת פיסות מידע בכל פולניה וכותבת מכתבים לכל העולם. לאחר שנות חיפושים התברר שאחיה, הגדול ממנה בשנתיים, הצליח לברוח דרך איטליה ונמצא בארץ.
”בשנת 1953 נמצאה בעיר חבילה של סבונים. על החבילה היה כתוב בגרמנית כמובן: ’ריינע יהודן פטס’ (שומן יהודי נקי). סבא ערך הלוויה וכל היהודים השתתפו בה. סבא סבר שהוא גמר את תפקידו ועלה ארצה לפנינו. בתחילת שנות החמישים עוד היה מועדון נוער יהודי והיה אולם בו הציגו מיני-תיאטרון. בשנת 1957, שנת לימודי האחרונה בתיכון, הוכנסו לימודי דת. ידעתי, בלי שאיש אמר לי, שעלי לצאת החוצה בשיעורים אלה. החלו שוב צצים סימני אנטישמיות. אז רבתי עם תלמיד שזרק לי: ’את לכי לפלשתינה!’ ואני הייתי התלמידה היהודיה היחידה בכל בית-הספר.

”יום אחד, לאחר בחינות הגמר, אמרה לי אמא: ’רחל, קיבלנו אישור נסיעה לארץ-ישראל’. ואני בכלל לא ידעתי שהם תיכננו זאת. לי זה היה קשה, ללא כל הכנה, בעוד שהתכוננתי להמשיך וללמוד רפואה באוניברסיטה... פתאום טראח! את תעודת התיכון קיבלתי כבר בארץ. כן, דבר אחד עשתה אמי - הכינה כמות גדולה של לוקשן וכד דבש, שיהיה לנו מה לאכול בימים הראשונים בארץ. בעלייה לרכבת ה’אוריינט אקספקרס’ לוורשה ’עפתי’ והדבש נמרח על השטיח...
”עלינו על המטוס והגענו לווינה. יצאנו לטייל ועשינו לראשונה הכרה עם פירות אקזוטיים כמו תפוז, לימון ובננה. במטוס קיבלנו מגש אוכל. ליד הבשר הקר היה שזיף שחור קטן. היה לו טעם של גהינום - זה היה זית שחור - בווינה היו נציגי הסוכנות. היינו משפחה של הורים צעירים, אבא בן 39, אמא 37 ושלוש בנות. נכנסנו, כל המשפחה, לחדרו של הנציג שאמור היה להציע לנו היכן לגור בארץ. הסתכל עלינו ואמר: ’אתם הולכים לקיבוץ’. - ’לא’ - השיבה לו אמא. היא היתה כבר בהכשרה וידעה במה המדובר - ’נשאר לנו אח אחד, ואם אתם כל-כך טובים להציע לנו, אז אני רוצה לגור בתל-אביב’. - ’שם דווקא אין לנו בתים לעולים’ - סיפר הנציג - ’אבל אתן לכם מקום שהוא ממש פרבר של תל-אביב - אבן-יהודה’. פתח את המפה והראה לנו את המרחק הזעיר ביניהן. הורי כמובן הסכימו. ”הגענו באחת בלילה ללוד. החום היה בלתי נסבל. שדה התעופה המה כמו כוורת. פתאום אמרתי: ’אמא! אני רואה את אחיך!’ בבוקר העמיסו אותנו על משאית ויצאנו לאבן-יהודה. כשעברנו את רחוב העצמאות, שהיה אז כולו חולות, ראינו את בתיהם של חווצ’ה, נעמי בן-מנשה, קופפרברג ואחרים, אמרתי לאמא: ’אם נקבל בית כזה - לא נורא...’ אמא הסכימה איתי. הגענו למעברה, לצריף שלנו, שלא היה גמור עדיין: ללא רשתות; מקלחת לא מחוברת למים; זבובים וג’וקים; חום, חום בלתי נסבל, חום של הראשון באוגוסט. מנציג הסוכנות במקום קיבלנו מיטות, שמיכות, תלושי אוכל וחבילות של איטריות. כשראיתי את חבילות האיטריות פרצתי בצחוק שאי-אפשר היה לעצור. - ’מה את צוחקת כמו טיפשה?’ - שאלה אמא - ’תפסיקי! יחשבו שהשתגעת’. אמרתי לה: ’את זוכרת איך עמדת ועשית כל הלילה לוקשן?’ - כשפתחנו את חבילות האיטריות הן היו מלאות בתולעים. עכשיו אמא צחקה: ’את רואה כמה טוב שיש לנו לוקשן מהבית...?’.

 

”למחרת לקח אותי הדוד לתל-אביב. בתחנה עמד בחור שחום. שאלתי את הדוד באידיש: ’גם אני אהיה כזאת שזופה?’ והוא השיב: ”רחל ער איז א תיימאנער’. לא ידעתי מהו תימני ולא ידעתי שיש יהודים בכל מיניי צבעים. חזרתי לאבן-יהודה, שם היתה, בינתיים התעניינות גדולה בנו. באו נשים דוברות פולנית מויצ”ו וניסו לעזור לנו בכל. ואז, החלה בהלה לקנות דברים מהעולים. היתה ממש ריצה אחרי המציאות.
”צבי סלע (סקלקה) טרח לקחת אותי למחלקת העלייה ודאג שאשלח לאולפן ללמוד עברית. קיבלתי הפנייה לקיבוץ חצור בדרום. אמא ארזה לי ’צ’ימידאן’ גדול, עם מזוודה זו נסעתי לבד. כל הדרך חזרתי וביקשתי מהנהג שלא ישכח להוריד אותי בחצור, וכמובן שהגעתי לבאר-שבע. חזרתי והגעתי לשם, נסחבת עם ה’צימידאן’ הגדול. כולם ישבו ואכלו ואיש לא הציע לי לאכול. ואני, עם החינוך הפולני, לא ביקשתי לא אוכל ולא מים. סיפרתי לאחראי ש’פיקששתי’ את חצור בדרך. הוא אמר לי שהאולפן מלא ואין מקום. חזרתי עוד באותו יום לאבן-יהודה. למחרת קיבלתי הפנייה לקיבוץ גבעת חיים; יש ’איחוד’ ויש ’מאוחד’. אני נשלחתי ל’מאוחד’. פגשתי שם שתי בנות שהיו איתנו במטוס. שלוש בנות דוברות פולנית בחדר אחד. הוכנסנו לכיתה י”ב. ישבתי ולא הבנתי כלום. אם הבית לימדה אותנו שעתיים עברית. כשגמרתי את האולפן, ידיעותי בעברית התקרבו לאפס. סלע המשיך להתעניין בלימודי. הוא זכר שרציתי להיות רופאה ויעץ לי ללמוד, בבית-הספר לאחיות. את בחינות הכניסה לבית-הספר לאחיות ב’בלינסון’ עשיתי בגרמנית.
התקבלתי, וקיבלתי רשימה מה עלי להביא איתי לפנימייה. לא היה לנו כסף לקנות את כל זה. אבא עבד אז כפועל דחק אז אמא ואני יצאנו כל בוקר ללוד, לקטוף כותנה בידיים. בתחילת שנת הלימודים היה לי הכל חדש כמו ליתר הבנות.
”בחופשים היתה לי חברה, בחורים כעמוס קורצר ועדי צ’רקסקי, באו למעברה להזמין אותנו למושבה, ובחורות כאיילה מזרחי, היו פעילות בקירוב העולים החדשים. בסוף שנת הלימודים הראשונה פגשתי את שלמה גולדשטיין, שהייה אז חייל. הבנתי, לפחות כל מילה חמישית שדיבר. שלמה סיפר לאמו שהוא יוצא עם בחורה. כששאלה מי היא, אמר: ’פולניה’. וכשחקרה ’מי הוריה?’ אמר: ’עולים חדשים’ - ’ואיפה הם גרים?’ - היתה השאלה הבאה: ’במעברה’. היום עולה חדשה זו מציאה, אז זה היה נורא. הרבה זמן היא לא רצתה להיפגש איתי. התחלתי לעבוד במרפאה לפני 22 שנה, בחצי משרה. החלפתי את נוניה (ריזי) לעדן ועבדתי עם שרה אולכה. ”בשל המקצוע שלי, גדלתי כאן עם האנשים. הייתי עדה לחיוך, לבכי, לצחוק ולכאב. אנשים אינם תופשים שאני כבר סבתא. בעיני רבים עודני הילדה העולה”.

 

 

גורסקי

משפחת גורסקי, מספרת מרים: ”נולדתי בצ’כנוב שבפולין. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה הייתי בת שלוש. נסענו אל משפחת אמי לעיר הנמל שברוסיה (הומל היתה מרכז יהודי חשוב, בו פעלו ארגוני הבונד ופועלי-ציון. מתוכם קמה ב-1903 ההגנה היהודית העצמית ו’הקבוצה ההומלית’, שהיתה מראשוני העלייה השניה לארץ). ב-1919 חזרנו לפולין ברכבת האחרונה, ממש לפני סגירת הגבול, עם קום המשטר הבולשביסטי. הגענו לוורשה. למדתי בגימנסיה יהודית. ב-1923 נסע סבא לטיול לארץ-ישראל, נורא מצא חין בעיניו והוא חזר ונסע בשנית. הוא יכול היה לרכוש קרקע בתל-אביב. הוא שב עם הצעה לוורשה, אבל ארבעת בניו וארבעת חתניו הרפו את ידיו. הם היו יהודים מסורתיים ולא ציונים”. 
משה (מיטק): ”גם אני יליד צ’כנוב (1911). סבי היה סוחר עצים גדול. אמי מתה כשהייתי בן שש. חזרנו לצ’כנוב ואחותי ואני למדנו בבית-ספר עברי. אבא נישא בשנית, אשתו חזרה ואמרה לו: ’נתן, בוא ניסע לארץ-ישראל’. והוא, שהיה רגיל לצ’רנוזיום - האדמה השחורה, היה משיב לה: ’מה אעשה שם בחולות?’ ב-36 התגייסתי לצבא הפולני ושירתתי כשנתיים בחי התותחנים.
ב-38’ התחתנו מרים ואני. בראשית אוגוסט נשלחתי לגבול, לקו החזית. באוגוסט 1939 חתם היטלר חוזה אי-התקפה עם ברית-המועצות, שהיה למעשה הסכם על חלוקת מרכז אירופה ביניהם. החל ה’בליץ קריג’ הגרמני. הטנקים הגרמנים הביסו את הפרשים הפולנים ותוך כמה שבועות מוגר הצבא כולו. הרוסים נגסו כבר את חלקם במזרח פולניה. התגלגלתי בדרכים וחזרתי ברגל לוורשה, שהופצצה קשות על-ידי הגרמנים. נראיתי לא כחייל, אלא כמוז’יק (איכר רוסי פשוט). אירית נולדה ושישה שבועות לאחר מכן, בראשית 1940, הוקם הגיטו. מאות אלפי יהודים, מקומיים, פוליטיים ומגורשים, הסגרו בשטח צר מוקף חומה. הנאצים מינו ’מועצה יהודית’, לניהול החיים בגיטו ואלפים הועסקו בעבודות כפייה”.

 

מרים: ”עזבנו את הבית ונכנסנו, לחדר בגיטו. המשפחה היתה איתנו. מיק היה יוצא מהגיטו בתור מדריך קבוצת עובדים, כביכול. הכל היה מזוייף, המדריך, העובדים והתעודות. וזאת תודות לחברים פולנים מחוץ לגיטו. כשנתיים, יום יום, יצא בבוקר וחזר בערב. בכל פעם היתה סכנה שיגלו את הזיוף ויירו בו. את המרץ והכוחות כיוון מיטק לדבר אחד - לצאת ולהביא אוכל לגיטו. והוא תמיד הצליח. מ-500,000 יהודי הגיטו מתו מרעב כ-100,000 איש. החלה בליקווידציה - החיסול. בחודשי יולי, אוגוסט וספטמבר 42’, נשלחו על-ידי הנאצים כ-300,000 איש למחנות ההשמדה. הגברים כבר לא יצאו בבקרים מהבתים כדי לא להיתפס. מיטק החליט שנצא מהגיטו, נעבור לצד הנוצרי ונסתדר שם. כל המשפחה התנגדה שאצא. אני החלטתי שאם למות אז בתור אנשים חופשיים. מהמשפחה לא יצא איש, פרט לחניצ’קה אחותו”. 

משה: ”הפולני הראשון שעזר לנו היה עורך-הדין יז’י אולוינסקי. היציאה מהגיטו היתה בעזרת דייג, גוי פולני. הוא התאהב באירית התינוקת ואמר שהוא מוכן לאמץ אותה והוסיף: ’אם אתם יוצאים בחיים, אני מחזיר אותה’. התכוונתי לעשות איתו הסכם. בינתיים שילמתי כסף לשוטר שיקח את מרים ואת אירית. הגענו לוונגרוף אל משפחה יהודית. שם עוד לא היה גיטו. אחרי שבועיים, במוצאי יום כיפור, הגיעו הגרמנים והודיעו שסגרו את העיר. תושבי העיר הקיפו אותה יד אל יד, שאיש מהיהודים לא יצליח לברוח. חיפשנו דרך לצאת מהעיר. בדרך כבר היו יורים ותופסים יהודים. אחותי החליטה להיפרד מאיתנו. היה ידוע שאוקראיני אפשר לקנות עם שעון, רוסי עם וודקה ופולני עם כסף. היא הציעה לשוטר פולני 500 ז’לוטי, כדי שיוציא אותה מהעיר. הוא לקח את הכסף ומסר אותה לגיסטפו. נאספנו לבית מנהל בנק מקומי ואז, נכנסו שני אנשי גיסטפו. הביא אותם ילד פולני שהלשין עלינו. מנהל הבנק אמר להם שאין אצלו יהודים. הם יצאו וירו בילד משום ש’שיקר’ להם... ראינו את היהודים מובלים ברגל וביניהם אחותי”.

 

מרים: ”כשוונגרוף היתה ריקה מיהודים חזרנו לוורשה. הסתתרנו אצל הגברת אילינה, אשת קצין פולני גבוה. לא הודענו על בואנו. כך, באנו ואמרנו לה שהיא מוכרחה לעזור לנו. היא הכניסה את ילדיה לחדר השינה וסגרה אותם. כששאלנו מדוע היא עושה זאת, אמרה: ’אם ימצאו אותנו יחד, יהרגו אותי מיד. לפחות שהם ישארו בחיים’. היא התקשרה עם הפולני קז’יק אופל, ואמרה לו שיש אצלה בני משפחה שיש להסתירם. היא לא סיפרה לו שאנחנו יהודים. הוא בא עם אבא שלו וחבר שלח אותנו לביאלוגון. למחרת בא וסידר לנו דירה, שבה חיינו כמעט שנה. בחג המולד עץ האשוח שלנו היה הכי גדול בכפר. מיטק סידר לנו ולחברו ניירות מזוייפים של עובדי רכבת והם היו הרבה בנסיעות. לא היה רצוי שגברים נימולים ישבו במקום אחד. ”אחד מקרוביו של קז’יק זיהה שאנחנו יהודים. היה צורך לברוח מיד. הסתבר שעוד שניים ידעו זאת, ראש מועצת הכפר ומפקד בית-הסוהר, השניים לא גילו זאת לגרמנים. מיטק איים ואמר שאם יקרה לנו משהו, נספר לגרמנים מי הביא אותנו אליהם. בעלת הבית שלחה אותנו אל אחיה, בקצה השני של פולניה. אחרי גלגולים, הגענו עד לכפר נוביסונטש.. המשכנו להתנהג כגויים. עברנו לצ’כוסלובקיה; עברנו להונגריה, לרומניה; ושם יום אחד... נגמרה המלחמה. באותו יום, חזרנו להיות ולהתנהג כיהודים. המלחמה עשתה מאנשים רבים קבצנים, אך עשתה גם להיפך, אפסים רבים עלו בדרגה, למעלה למעלה... שמנו היהודי גורני, אך חיינו תחת השם גורסקי. לא שינינו אותו בחזרה, כי ניצלנו בשם גורסקי. וכך נשאר.
”חזרנו לוורשה. גרנו מול הקונסוליה הישראלית. הנוסעים, או העולים ארצה, היו נכנסים אלינו לשתות תה. האווירה בבית התחילה להיות בכיוון לארץ-ישראל.
”ב-1950, הגענו לחיפה אל בני-דודנו, משפחת גורני. עברנו לתל-אביב. אירית היתה בת 11 ולילי, נולדה כבר בארץ. קרוב משפחתנו, יוסף אקשטיין, סיפר על אבן-יהודה ועל צרכניה של חקלאים, והציע למיטק לנהל אותה ואולי, היא תיהפך במשך הזמן לעסק פרטי שלו. תשעה חודשים היה פה מיטק לבד ועבד בצרכניה. אני לא באתי כי חשבתי שזה כפר כמו של הגויים, שכולם אוכלים מצלחת אחת. לא ידעתי שבמושבה בארץ יש קהל תרבותי ואני יכולה לדבר פולנית... יחסלנו את הדירה בתל-אביב ובאתי גם אני הנה. גרנו באורווה, יותר גרוע מאשר גיטו וורשה. כל-כך בכיתי כאן. הכל היה מעולם אחר; סוניה העובדת בטוריה, פרנקל מהמאפיה, שאומר למיטק במשך שבוע ימים ’תוריד הדג מלוח, תוריד הדג מלוח’, כי הוא הלך יום-יום עם עניבה לעבודה... התחלתי לאהוב את חיי הכפר. מקומם של הפרחים היה אצלי תמיד בוואזה (באגרטל) בבית, היום למדתי להסתכל על כל עלה הצומח על השיח”.
בארכיון נמצא קטע עיתון על הענקת תואר ”חסידי אומות העולם” למציליהם.

גיא - רון

שבי גיא-רון מספר על חייו:
אני נולדתי בהר-טוב, כשאימא שלי עמדה ללדת הביאו אותה לירושלים לדר’ וולאך. הוא אפילו עשה לי את ברית המילה, כך סיפרה אימא שלי.
באופן כללי, המצב הכלכלי בהר-טוב היה רע. כדור למשל לא היה לנו, היינו ממלאים כובע טמבל קרוע והיינו משחקים כדורגל. גם מגרש לא היה כי כל הגבעה הייתה זרועה סלעים. איך שהוא היינו משחקים כדורגל בין הסלעים. בית הספר היה בבנין מרכזי, שם היו המרפאה, בית הכנסת, חדר המגורים של הרופאה וחדר של המורה גונדלמן שהיה מומחה להוראת הטבע והתפרסם אחר כך כאחד המחדשים הגדולים בנושא. המורה שלי היה חיים דרומי, והיה גם המורה משה ניסני שהיה אחר כך מנהל בית ספר פה בנתניה. קבוצות הגיל היו קטנות מאוד, מספר הילדים באותו גיל היה קטן, ובית הספר היה בלתי מדורג. היו קבוצות לימוד. למשל ילדי א-ב למדו בקבוצת לימוד אחת. היה מורה אחד וכאשר המורה לימד קבוצה אחת, האחרים היו עושים עבודה עצמית, או אפילו משתתפים בקבוצה השנייה. כשהיו בני משפחת בן ארצי בהר-טוב, עוד היו לי חברים אבל בסך הכל לא היו לי הרבה חברים. למזלי, העשיר גולדברג תרם לבית הספר ארון ובתוכו הרבה ספרים. כל הספרים שיצאו באותם הימים בהוצאת ”שטיבל” ובהוצאת ”מצפה”. אלה היו ספרים קלאסיים. למעשה, בכיתות ה’ ו-ו’ קראתי את כל הספרים הקלאסיים בעברית. אני חושב שקריאת ספרים אלה עיצבה את האישיות שלי. בבית הספר, הייתי תלמיד בולט ביותר. כילד, כנראה שהייתי רגיש מאוד ושאלתי הרבה שאלות. כשסיימתי את כיתה ח’ בא המורה בן שלמה לאימא שלי ואמר לה: ”צריך לשלוח את הילד הזה ללמוד”! ואימא שלי שאלה אותו לאן היא תשלח את הילד הזה ללמוד? הרי זה יעלה הון תועפות!!! וצריך יהיה לשלם - ובן שלמה אמר: ”אני אתן לכם מכתב לגימנסיה הרצליה”. המורה בן שלמה נתן מכתב לגימנסיה הרצליה. אמנם היה בית ספר למסחר ברחוב גאולה, בתל אביב, אבל זו לא הייתה גימנסיה קלאסית ובן שלמה רצה שאלמד בגימנסיה קלאסית. אבא שלי לקח את המכתב הזה ואותי ברכבת לתל אביב. ואני זוכר שהעיר תל אביב הגיעה עד קולנוע מוגרבי, אחרי קולנוע מוגרבי כבר היו חולות. ד”ר מוסנזון היה מנהל הגימנסיה אבל הוא היה נוסע לחו”ל בשרות הועד הלאומי ומי שבעצם ניהל את הגימנסיה בפועל באותם הימים היה ד”ר חיים בוגרשוב. נכנסנו אבי ואני אליו. הוא ישב בחדר ענקי, אני זוכר את המפה הירוקה על השולחן. אבי נתן לו את המכתב ואני זוכר שהוא קרא את המכתב, הסתכל עלי ושאל אותי שאלה שעד היום אני זוכר אותה. הוא שאל אותי על אישיות ערבית מסוימת שהוזכרה בעיתון היומי (עורך דין ערבי ירושלמי). למעשה, הוא רצה לדעת, אם אני קורא עיתונים. אני זוכר שהמורה דרומי (בהר-טוב) היה רץ לרכבת וקונה עיתון מאחד הנוסעים ברכבת מכיוון שהעיתונות לא הגיעה להר-טוב. הוא הבין, ואמר לאבא שלי אנחנו מקבלים את הילד.

כשלמדתי בגימנסיה, גרתי במקומות שונים. התקציב שלי למגורים ולאוכל היה קטן מאוד. בבתים מסוימים, שהיו בהם מדרגות ניצלו בעלי הבתים את המשולש שנוצר מתחת למדרגה וסגרו אותו לחדרון. באחד הבתים ברח’ פרץ חיות היה לי ”משולש” כזה שהיה בו מקום למיטה. אכלתי פלאפל בבוקר ובערב ולפעמים מרק במסעדת בית הפועלות. איזה חצי שנה גרתי אצל אחותי ועוד מספר חודשים גרתי אצל קרובים עניים מאוד שלנו שגרו ברח’ סלמה. הלימודים היו מוזרים לי מאוד. היו מקצועות חדשים. קודם כל, לא ידעתי אנגלית בכלל, גם לא את האותיות. נכנסתי לחמישית גימנסיה, כלומר לכיתה ט’ והם כבר קראו אנגלית. וכמובן שלא היה לי כסף למורה פרטי. היו לי כמה חברים שעזרו לי, ביניהם היה עמיחי שנתקף בשיגעון קשה כבר בגיל צעיר, עבר לירדנים שהכו אותו ואחר כך הוא נפטר. עמיחי לימד אותי את אותיות הא”ב ואני הייתי כותב מילים ופרושים בעברית על פתקים. בשליש הראשון, קיבלתי ”לא מספיק” אבל השתפרתי עד סוף השנה. המורה לאנגלית מיס נורמן, שהייתה מורה יהודיה ( היא הייתה אישה שמנה וקראנו לה הטנק עם לב הזהב) נתנה לי ”טוב” בסוף השנה. היא אמרה: ”מי שרוצה ללמוד, לומד והילד השחרחר הזה רוצה ללמוד!” 
התקופה הייתה מאוד סוערת. בחגים הייתי נוסע הביתה ואני זוכר שהיה ממש מסוכן לנסוע. ופעם אחת בשנת 36 הייתי בבית ורציתי לחזור לתל אביב והנה הגיע איזה רופא במונית להר-טוב, ואז אמא שלי אמרה: ”הנה יש לך הזדמנות לנסוע לתל אביב!” בדרך ליד באב אל וואד, היו כמה ערבים על סוסים. אני ישבתי במונית מאחור, לא על יד הנהג. הייתי פרוע ושחרחר, והערבים לא חשבו שאני יהודי ונתנו לנו לעבור. אלא שהם עמדו על טעותם די מהר והחלו לירות על המונית. אנחנו הצלחנו להתחמק והגענו לתחנת המשטרה של הבריטים באבו כביר. בסך הכל, זה היה די מסוכן לנסוע הביתה בחגים.

הישוב בהר-טוב היה קטן והמצב הכלכלי היה קשה מאוד. למשל, כל אחד מאיתנו זכה לחלק אחד של תרנגולת (אפילו רק כנף אחת) בארוחת השבת, פעם אחת בשבוע. למזלנו, אבי היה קונה מהערבים לבן ובבית היו עושים גבינה. מחברון היו באים ערבים על חמורים ומהם היינו קונים ירקות ופרות כמובן. עד היום אני מריח את הריח של העגבניות ההן! העגבניות שאנחנו אוכלים עכשיו מלאות מים. כשגמרתי את הלימודים בגימנסיה ב- 1940, מלחמת העולם כבר פרצה. אני הגעתי הביתה, ולא היה לי מה לעשות. לא היה בבית מי שידריך אותי או ינחה אותי. 
אח שלי עבד בחברת ”ספינס”. ספינס היה קצין בריטי שלחם פה נגד הטורקים ב -1917. הקצין הזה היה בעל חוש כלכלי טוב והבין שהוא יכול לפתח פה עסק כלכלי. ואכן הוא פתח את חנויות הקנטינה שלו למשטרה הבריטית. בירושלים ספינס פתח חנות גם לקהל הרחב. אחי הציע לי לעבוד אצל ספינס, בקנטינה שבמשטרת עפולה. (המשטרות של הבריטים נקראו טייגרים). הייתי שם שנה וחצי, עד סוף שנת 1941. למעשה, רציתי ללמוד באוניברסיטה ונרשמתי ללמודים באוניברסיטה העברית על הר הצופים. רציתי ללמוד משפטים בבית הספר למשפטים של המנדט, אבל מכיוון שהבריטים לא קיבלו את בחינות הבגרות שלנו ואנחנו לא קיבלנו את בחינות הבגרות שלהם matriculation הם היו מוכנים שאלמד באוניברסיטה מקצועות אחרים שנה אחת ובשנה שאחריה הם יקבלו אותי ללימודי משפטים. אני זוכר שנרשמתי ללימודי פילוסופיה, ספרות ולשון. (אני זוכר שפרופ’ ריבלין לימד ערבית. ופעם שאל פרופ’ ריבלין מי היה מתלמידיו של מר אלשייך לערבית, אני הצבעתי כי הוא היה מורה שלי לערבית בגימנסיה.) אחרי חודש וחצי גמרתי עם האוניברסיטה. נשארתי בירושלים בלי אף פרוטה וללא כסף לכרטיס רכבת הביתה.

את פרק קורותיו בבריגדה תמצאו בהסטוריה/מלחמת העולם ה-2

(לאחר השחרור:)ובבית, עמדתי בערך באותו מצב שעמדתי כשסיימתי את הגימנסיה. לא היה לי ביד שום דבר, לא עבודה ולא כסף. הסתובבתי ברחוב, בירושלים, ופתאום פגשתי חבר מהבריגאדה. אני שואל אותו מה מעשיו, והוא עונה לי שנרשם לסמינר למורים בירושלים. אני אומר לו:”טוב שיש לך אפשרות ” ואז הוא אומר לי: ”גם לך יש אפשרות” ואז הוא סיפר לי שהצבא הבריטי משלם את הלימודים, את הספרים, המחברות ואת ההוצאות האחרות הכרוכות בלימודים. בנוסף לכל אלה, הצבא משלם עשר לירות לחודש למחיה. יופי! אני לא ידעתי על האפשרות הזו מכיוון שללימודים באוניברסיטה הם לא הסכימו לשלם. מסתבר שהצבא הבריטי הסכים לשלם לימודי מקצוע בבית ספר מקצועי. הצבא רצה להקנות לחייל שהשתחרר מהצבא, מקצוע. השכלה לא ענינה אותם. הסמינר בירושלים נחשב לבית ספר מקצועי, כי הוא הכשיר מורים. וכך בחופשת הקיץ, באתי לרפפורט מזכיר הסמינר ואמרתי לו שאני רוצה ללמוד בסמינר והוא אמר לי שהרשימה נסגרה כבר ואין מקום. אני הרגשתי אכזבה עמוקה וצער גדול מאוד. הוא ראה שאני מאוד מאוכזב וטלפן לדינבורג ( דינור) שהיה אז מנהל הסמינר (ואחר כך שר החינוך). הוא סיפר לו עלי ”יש כאן צעיר אחד שהוא יליד הרטוב”. דינבורג שאל אם יש לי תעודת בגרות וכמובן שאני אומר לו שאני בוגר גימנסיה הרצליה ויש לי תעודת בגרות. רפפורט אומר לי להביא את התעודה. נסעתי הביתה, הבאתי את התעודה, נתתי לרפפורט ונכנסתי לכיתה. למדנו שנה וחצי ללא חופשות. בכיתה היו קליברים רציניים ביותר כמו פרופ’ כהן. סמוך לגמר הלימודים, קרא לנו, דינבורג, לי ולכהן. הוא אמר לנו שבירן ב”ריאלי” בחיפה מבקש שני מורים. לי כבר הייתה חברה, אבל היא הייתה באבן יהודה ולא בחיפה, הודיתי לו מאוד ואמרתי שאני לא מוכן לעבור לחיפה למרות שזה היה כבוד גדול להתקבל לעבוד ב”ריאלי” שהיה כבר אז בית ספר יוקרתי מאוד (גם כהן לא הלך לחיפה) .

 

ג'יבלי 

”בשלהי שנת 1933” - סיפר יוסף זכריה ג’יבלי - ”עלינו בנמל עדן לאוניה כשפנינו לארץ-ישראל. עברנו את תעלת סואץ והגענו ליפו. הועברנו לבית העולים ברחוב העלייה בתל-אביב. כעבור חמישה ימים בא יהודה בכר מאבן-יהודה וביקש שיתנו לו 70 משפחות לקליטה במושבה ולעבודה בחקלאות ועיבוד פרדסים. בקושי רב השיג 5 משפחות כי לא רצו ללכת למושבה שיש בה קדחת. אנחנו לא ידענו זאת והסכמנו. הסיעו אותנו לאבן-יהודה. הגענו וראינו לפנינו מקום שומם, אך אין מה לעשות. אותנו שיכנו בצריפון ליד ביתו של ישראל אפריל. משפחת מורי משולם והאחרים שוכנו בצריפים.
”למחרת הודיע לנו מר לובסקי (לובצקי) שנהיה השכם בבוקר בצריף שהיה לשכת עבודה. השכמנו, והוא הופיע רכוב על סוס ואמר לנו: ’יאללה אחרי!’ - הלכנו ברגל והוא מאיץ בנו שנלך מהר, עד שהגענו לפרדסי ’המצרים’. לקח מידי טוריה והראה לנו כיצד לחפור ’צלחות’ סביב העץ, 3 מטר עם דפנות. לקח את עצמו והלך. אנחנו המשכנו לעבוד, ללא שעון, עד הצהריים. לא ידענו אם לאכול אם לאו. הערבים שעבדו בקרבתנו ישבו לאכול. בראותי אותם אמרתי לחברים: ’בואו לאכול’. אולם הם פחדו. בשעה אחת בא לובסקי והחל לצעוק: ’קומו לעבודה!’ - אמרנו לו שלא אכלנו. אמר לנו: ’מה אתם חמורים? ראיתם את הערבים אוכלים? למה לא אכלתם איתם? יאללה המשיכו לעבוד!’ וכך, המשכנו עד הערב. באותו יום תליתי את האוכל שלי על עץ. בא תן ואכל אותו וכך נותרתי רעב עד שעות הערב.
”ההשקאה היתה בהצפה. את התעלות היו פותחים על-ידי סוסים ואנו היינו רצים אחרי המים. ה’צלחות’ היו קטנות והזרם היה חזק... כפי שהחליט המשגיח כך עשינו.
”הייתי נשוי ואב לבן ולבת. כתוצאה מתת דיור חלתה הילדה וכעבור חודש נפטרה. חיפשתי איזה צריף לגור בו ומצאתי אצל יוסף זילברגלד. שילמתי לו חצי לירה לחודש בעוד אני מרוויח 20 גרוש ליום.
”לאחר תקופה מסויימת בא לאבן-יהודה, יו”ר ועד נתניה, עובד בן-עמי והציע לנו שכל אחד יכניס 25 לא”י והוא ידאג לנו, יקנה מגרשים ויבנה עבורנו בתים. וכפי שסוכם באסיפה הכנסנו את 25 הלירות.
כשהעניין נמשך יותר משנתיים פנינו ליו”ר שלנו יהודה בכר. הוא סיפר לנו שהוא מטפל בזה אך הדבר עוד יקח זמן. וכך, בכל פעם היה מספר לנו סיפור אחר. היה לוקח אותנו לאיזה שטח ואומר: ’פה נבנה לכם בתים’.

 

”ראינו שכך לא ייצא לנו שום דבר ושעושים מאיתנו צחוק. החלטנו שכל אחד ידאג לעצמו. וכך עשינו. כל אחד קנה מגרש בתל-צור והעמדנו צריפים (כיום רחוב העצמאות). משפחת משולם הקימה את צריף בית הכנסת וגם הותקן מקווה טהרה. מורי משולם היה שוחט לכל המושבה. וכך חיינו עד לשנת 1944 בה הובאה, על ידי משפחת אורחים, מחלת העכברים.
”דֶבֶר הריאות - קבע הרופא הממשלתי - מגיפה קשה ומדבקת שמתגיה מועברים על-ידי בעל-חי. הוטל עלינו הסגר, הועברנו לאוהלים של הצבא הבריטי והצריפים שלנו, הועלו באש. העדה שיכלה את האב מורי משולם ושני בניו, משולם ויששכר.
”המשכנו לגור באוהלים תוך סבל רב. היה חורף קר מאוד ושני ילדים מתו לנו מהקור. ההבטחות שניתנו לנו היו הבטחות שווא. הובטחו לנו 5 דונם למשפחה, כמשק-עזר חקלאי. ושוב - רק דיבורים. לבסוף נמצאה חלקת אדמה של קק”ל, קצת בריחוק מקום ממרכז המושבה. הוחלט לבנות עליה שכונה חדשה של 60 בתים. כל מגרש בשכונה היה של דונם אחד.

 

 

ג'יבלי יוסף זכריה

מתוך חוברת 25 לאבן יהודה:
”הייתי עם שבע המשפחות הראשונות של התימנים שעלו לאבן יהודה בשנת תרצ”ד. ימים מעטים לפני עלייתנו בא מר יהודה בכר למשרד הסוכנות, ברחוב העלייה בתל-אביב, וביקש לשלוח תימנים למושבתו, כדי שיעבדו בפרדסים.
כבר למחרת בואנו קיבלנו טוריות כבדות ויצאנו לחפור בורות לנטיעה, בשטח שהיה ידוע בשם ”פרדסי המצרים” - בעלי הפרדסים היו יהודים ממצרים שהתקשרו בחוזים עם ”הנוטע”. חזרנו בערב הביתה עייפים ויגעים, ידינו פצועות ונפוחות, אך רוחנו איתנה. אחד הפועלים התימנים היה צועק ואומר: ”לא עבדנו בתימן בטוריה, לא אבותינו ולא אנו, אבל מאהבת הארץ נעבוד בשמחה”.
...מקץ שנה לעבודתי בפרדס, הוזמנתי להיות השמש של הועד.תפקידי היה לנקות את הצריף המפורסם, בכל יום הוצאתי כמות חול שמשקלה היה כחצי טונה. כמו כן הייתי חייב להשקות מדי יום במים את הדרך העולה לכפר, כדי שהאוטו לא ישקע בחולות.
סבלנו הרבה מקדחת, הובילונו על חמורים , בחום גבוה, כדי לקבל זריקות וכינין. החורף הקשה שעבר על משפחתי בתוך אוהל, לאחר מגפת הדבר, המיט אסון נורא על ראשנו: שיכלנו את שני ילדינו - משה בגיל 13 ושלום בגיל 15 - שמתו בדלקת ריאות.

 

 

גרינבוים יהודה

”כשהייתי בן 19 כבשו הנאצים את פולין. ב-39’ סגרו את רחוב בית-הכנסת והשוק. אספו את כל הגברים היהודים וריכזו אותנו באחד מבתי-הספר. לאחר כ-3 ימים העבירו אותנו למחנה עבודה לסלילת כבישים. הלכתי תמיד ראשון לכל עבודה, העיקר היה לא להישאר שם. ב-42’ האס-אס לקח את הפיקוד. העבירו אותי למפעל שעשו בו קמח וחוטים (ויסקוזה) מבולי עץ. עבדו שם בשלוש משמרות של אסירים פוליטיים גרמניים ושל שבויים צרפתים.

לסיפור המלא לחץ

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

גרינברג

”אני מקישינוב” - נאנחה רחל גרינברג - (העיר שבה נערך ב-1903 פוגרום איום. המשורר ח.נ. ביאליק ועוד כמה אישים נשלחו אליה מטעם הוועדה ההיסטורית לגבות עדויות. 400 דפים נרשמו אך במקום ספר מאנשים, כתב המשורר פואמה בשם ’משא נמירוב’, שלימים נדפסה בשם ’בעיר ההריגה’. בהשפעת דברי משורר הזעם נתארגנה ברוסיה ה’הגנה היהודית’ אשר הדפה, עם נשק ביד, את הפורעים. בחורים ובחורות אלה, שעלו לארץ הקימו את ’השומר) - ”עברית ידעתי עוד מהבית ומתקופת היותי בהכשרה. בבית הטילו קנסות על כל מלה שנאמרה בלועזית. הקנסות נתרמו כמובן ל’קרן קיימת’. ”מיד עם עלייתי, באה עדה פישמן לבית העולים ולקחה ארבע צעירות, ואני ביניהן, להכשרה במשק הפועלות בפתח-תקווה. התמסרתי ללימוד הלול. המורה המצויין שלי היה נתן פיאט, מ’מקוה ישראל’. הורי שרצו שאחזור לגולה, עלו אף הם. כן גם אחותי ושלושת אחי. הייתי חברת ה’הגנה’, המשטרה חיפשה אחרי ונאלצתי להסתתר אצל חברה בהרצליה. ”רצינו לצאת עם חברינו להתיישבות האלף בכפר ויתקין, אך לא קיבלו אותנו, כי נחשבנו לבעלי רכוש... על התיישבות ’בני-בנימין’ קראנו בעיתון. היה בינינו ויכוח כבד מאוד. אנחנו נלך עם ’בני-בנימין’? - אמרתי: ’מה זה חשוב? באנו לבנות את הארץ וכולם יהודים!’.

 

”באנו למשרד האגודה. דוד הורביץ, שישב שם, הכיר אותי כפועלת בהרצליה וכלוחמת נגד העבודה הערבית כשהיינו מחוסרי עבודה. הוא קם ובכל-כך הרבה שמחה אמר: ’רוחל’ה את באה אלינו? נקבל אותך בשתי ידיים!’ נרשמנו ושילמתי 25 לירות.
”כשהיתה הגרלת החלקות, הייתי בהריון בחודש השמיני ורק אריה נסע. הגרלנו מגרש למטה. ידעתי לאן אני הולכת, אבל כשהגענו לכאן - נבהלתי. שלחתי נגר מפתח-תקווה והוא הקים לנו צריף גדול, עם מטבח, שירותים, מרפסת וכל הנוחיות. אבל כל זה לא הועיל. המקום היה נמוך. היו מזיקים רבים ופעם גם טייל לנו נחש על הכילה שעל המיטה. החול היה עמוק ומשהכנסת בו ברגל אחת קשה היה להוציא את השניה. החילפה היתה כל-כך גבוהה שהשומר היה צועק: ’תזכרי רחל, את עוד תקבלי כדור. כשאת הולכת תרימי יד ותצעקי’. בתקופה זו ישנתי עם התינוק על הרצפה.
”כשהתחילו לבנות בתים ביקשתי שיחליפו לנו את המגרש. בכר אמר: ’לא! היתה הגרלה ואי-אפשר...’. טענתי: ’אנשים רבים שהגרילו לא באו ולי יש תינוק!’ בן-עמי שהיה שם אמר: ’שמעי רוחל’ה, אין מה לעשות. אתם סובלים אבל שאר המתיישבים עוד יבואו’. אמרתי לו: ’בן-עמי! באנו לבנות את הארץ ובמקום זה באנו לקבר כזה עם תינוק בן שישה שבועות!’ - (תינוק שבגיל שלושה חודשים קיבל קדחת) - ’אני לא אקים את ביתנו בג’ורה’ (’בור’ בערבית). בסופו של דבר קיבלנו את מגרשו של ירקוני. בנינו בית ועל הגג בנו עמדת-הגנה”.
המשיך אריה: ”אני נולדתי בעיר פרוסקורוב שבאוקראינה. במלחמת האזרחים (1920-1918), לא היתה ליהודים הגנה עצמית בעיר ושחיטה איומה נערכה שם על-ידי פורעי פטליורה” - (סמיון פטלורה עצמו נורה נהרג לאחר-מכן בפאריס על-ידי נוקם יהודי, השען שמעון שווארצבארד) - ”אחרי המהפיכה כולם קיבלו חינוך גבוה. אחי התגייס לצבא האדום וניגן בתזמורת כלי נשיפה. לי לא ניתנה האפשרות ללמוד כי היה בי ’פגם’ - הייתי בנו של בורגני לפני המהפיכה.
”כשנכנסתי ללמוד חקלאות ב’מקווה ישראל’, לא ידעתי עברית. וכשלמדתי לאט את השפה, אמרתי לחבר’ה: ’איזו מין שפה זו העברית? אין בה אפילו קללה עסיסית אחת... פרא-אדם, לך לעזאזל... הרי כשאני פותח ברוסית, או אוקראינית, הקללות הן בנות לפחות חמש קומות!’.
”התיישבנו כאן קבוצות של ידידים. הלכנו להגרלה כגוש של שכנות טובה”.

 

גרינשפן

ע”ס ראיון עם שרה וישראל גרינשפון שערכה שולה מנשה.
שרה:
אני מעיירה קטנה 20 ק”מ מהעיר של בעלי ישראל. אבא שלו ואמי היו קרובים. הם נסעו לארץישראל ב-1920-21 אבל אנחנו לא ידענו. הייתי מבית דתי, 9 ילדים. אבא שלי היה סוחר בקר. מול הבית שלנו גר הפריץ וכשפרצה מלחמת העולם הראשונה הוא יעץ לאבא להחביא באדמה עורות עם מלח, את הרכוש תחביא בארגז וגם תקבור באדמה ואז תברחו. כך היה.
אני למדתי בבי”ס פולני ובערב בא הרב ללמד אותנו יהדות ועברית. אני רציתי ללמוד מסחר אבל אבא לא הסכים לתת לי לצאת ללמוד בעיר הגדולה. 
כשאחותי הגדולה התחתנה נסעתי לבקר אותה ורצו לשדך אותי עם מישהו שתכנן לעלות ארצה. בשנת 1933 עליתי לתל-אביב ושם פגשתי מישהו מהעירה שלי שסיפר לי שישראל בתל-אביב. בגלל שהגעתי עם אשרת תיירת ולא עם סרטיפיקט, העדפתי להתחתן מיד עם ישראל.
ישראל:
עליתי ארצה עם אבי שעסק בבניה ב-1921 לתל-אביב. עבדתי בנתניה אבל לא כל-כך הסתדרתי עם בני הגליל שהקימו אותה, אז קבוצת בחורים מתל-אביב - יצחק רוזנצוויג, פרנקל ואני ועוד כמה קנינו פה אדמה מ”הנוטע” - 7 לירות דונם -וכולם נטעו פרדסים. אנחנו באנו לכאן ב-1934 או 5. קניתי 20דונם. כשהבית היה מוכן עברנו לכאן. שנינו עבדנו בכל עבודה מזדמנת, גדלנו עז וירקות בחצר, תמיד לא היה לנו כסף ללימודים של משה ולמיסים. כשהקמנו לול ששרה פיתחה השתפר המצב.

 

 

גריסרו - סיפרה הבת, ג'ינה לוי

נולדתי בשנת 1947 ובשנת 1950 עלינו לארץ. 
אבי היה עובד הג’ויינט בבוקרשט ואמי היתה עקרת-בית. 
אבא סיפר שהיה ציוני ורצה כל השנים לעלות לארץ. אמא לא רצתה לעלות אבל בסופו של דבר הוא החליט ועלינו.
הגענו ארצה באוגוסט 1950, ל”שער העליה”, ועד כמה שידוע לי בא קרול גרוס מאבן-יהודה ולקח אותנו למושבה. הגענו במשאיות למעבדה שהיתה בעין-יעקב. 
אמא הלכה לפרדס לקטוף תפוזים ואני כל הזמן בכיתי. ההורים לא הביאו איתם שום דבר ואפילו לא צעצוע קטן שלי לא לקחו איתם. זה היה קטע די קשה, באוהלים ובעיקר בלילה בלי חשמל. בסופו של דבר הביאו אותי לישון אצל פלה גרוס. 
מקרים בודדים בלבד זכורים לי מהחיים במעברה. אני זוכרת שלקחו אותי להתקלח בברזיה וזה היה מבצע די מסובך כי הייתי תינוקת די שמנה. אני זוכרת גם את האחות אביבה קדר ואת סרפינה רחמוט שטיפלה בעולים, אבא לא מצא עבודה - זה היה קשה מאוד. 
הנשים עבדו במפעל התחמושת בתל-יצחק. 
גרנו במעברה כמה חודשים וזה היה כמו נצח. אחר-כך עברנו לבית בודד יחד עם משפחת וינטר.
החברה שלי היתה אהובה סוחודולסקי שבאה מפולניה. נדמה לי שהשפה המשותפת בינינו היתה יידיש. עם הילדים התימנים במעברה לא היה לי כל קשר אבל היה קשר יפה בין המבוגרים. לאמא הם נראו אנשים ”אמיתיים”. במעברה היה אולפן ואמא למדה מהר מאוד עברית. 
אבא התחיל לעבוד ב”מלט” כפועל, בתסכול נוראי. היתה פה חבורת אנשים בני 34-35 שעלו ארצה ממעמד מבוסס, מכובדים בעלי עמדה ופתאום הפכו ל”זבל”. גם היחס אליהם היה גרוע ביותר. 
הקשר עם ילדי המושבה נוצר יותר מאוחר כשבאו ללמוד אצל אהובה שהיתה תלמידה מצויינת. אבל ה”שיכון” שלנו היה תמיד מאז הקמתו גוש נפרד.

 

 

גרשט

מרדכי גרשט הגיע ארצה כחלוץ ב-1924, בתחילת העלייה הרביעית. ”באתי” - סיפר גרשט - ”מלודז’, העיר השניה בגודלה בפולין, עיר תעשיית הטכסטילים למיניהם. כ-190,000 יהודיה היוו כשליש מתושביה. כעולי העלייה הראשונה והשניה עבדתי גם אני ביקב של ראשון-לציון. שם היכרתי רבים וביניהם התיידדתי עם אברהם מוסקוביץ, זליג סוסלינסקי, ומיכאל טומשין. שלושתם היו עגלונים מראשוני המתיישבים באבן-יהודה. כשעלתה משפחתי התחלתי לחפש דרך לצאת מתל-אביב ולגור בכפר. סיירתי במספר מקומות עד שהגעתי לחולות אבן-יהודה. התארחתי בלילה הראשון אצל מוסקוביץ. למחרת הראה לי את המעט שכבר הוקם. התאהבתי במקום ממבט ראשון, החברים מצאו חן בעיני והודעתי על כך לנחמה אשתי. חשוב היה לי שאין למתיישבים במקום כל התחייבות פוליטיות. בתחילה גרנו באחד מששת הצריפים שהיו ליד הבריכה בכפר צור. שם, ב-1936 נולד יהושע.
”שנה גרנו בשכירות אצל בן-יעקב, עד שקנינו את הבית מ’הנוטע’ ב-245 לירות במזומן. גם את החלקה ואת הפרדס שילמתי בכסף מזומן. הוצאנו את כל הכספים שהיו לנו וחיפשנו לפרנסתנו עבודה. נחמה ואני הצלחנו מדי פעם לקבל עבודה, בעיקר בהרכבה בפרדסים. חשתי בהפלייה בקבלת עבודה בלשכה ונאמר לי במפורש שזה משום שאני לא מהמייסדים הראשונים שהגיעו לכאן. הלכתי להתלונן אצל יהודה בכר, הרוח החיה והכתובת לכל עניין. בכר צעק עלי: ’מה אתה מתלונן? באת לכאן עם כסף, אתה איש עשיר!’ - לא היכרתי את בכר לפני-כן ושאלתי אותו: ’אדון בכר, הכל טוב ויפה, אבל למה אתה צועק עלי?’ הוא נרגע ואמר: ’סליחה, אבל זו צורת הדיבור שלי’.

”קרה שהלכנו קילומטרים רבים, עם טורייה על הגב, מתוך תקווה לקבל יום עבודה. פעם שמענו שאצל דוד ריכטר יש עבודה. הלכנו עד לפרדס הרחוק שלו, חיכינו לו שעות. ריכטר הגיע מאוחר, לקח את הטורייה והחל בעצמו לעקור את החילפה. הוא שאל מה אנחנו רוצים ואמרנו לו: ’שמענו שאתה צריך פועלים...’. הוא הסתכל בנו ואמר: ’אני רוצה פועלות, הן זולות יותר’.

”כשברוידה מכפר צור היה למשגיח הפרדסים שם, קיבלנו, אשתי ואני, כמי שגרים במקום, עבודה כמעט קבועה. שמונה שעות עבדנו בפרדסי אחרים ולאחר מכן עבדנו בפרדס שלנו. ”בזמן המאורעות ירו ישר על הצריפים שלנו. לא פעם קרה שהיינו צריכים לברוח לאבן-יהודה. המרחק היה גדול, כי רצנו דרך הפרדסים ולא בדרך הישרה והקצרה, ועם תינוק על הידיים... פעם כשהחלו היריות מכיוון פרדס חנון רצנו בעלטה הגמורה ונפלנו עם הילד. הגענו לאבן-יהודה כשהנשמה ממש יצאה... לנו בבניין בית-הספר.
”כשעברנו לגור בביתנו, יהושע כבר היה כבן שנה וחצי. התחלנו לגדל עזים והילד שיחק עם הגדיים כאילו היו גורי כלבים. רציתי מאוד לפתח משק ליד הבית. את הכסף להקמת הלול הראשון קיבלתי דרך הוועד ממקור בלתי צפוי. ממשלת המנדט נתנה לי הלוואה של 6 לירות ועוד 60 עבור עשרת הדונמים שלי. אז קניתי אפרוחים אצל מיכה כהן והתחלתי לפתח את ענף הלול.
”מדי פעם היה מגיע מדריך שנתן הוראות טיפול. להגברת ההטלה צריך היה להאריך את היום של המטילות. עדיין לא היה חשמל ומנורות הנפט לא היו יעילות. ואכן, כשהכנסנו את החשמל ניכרו גם התוצאות. החיילים הפולנים מצבא אנדרוס, שחנו אז בארץ, היו מתלוצצים ואומרים: ’היהודים מרמים אפילו את התרנגולות ועושים מהלילה שלהן יום’. בכל יום היינו צריכים לנקות את השקתות, להוציא את הלשלשת ולהכין את ערימת הזבל. כדי להשתחרר מאלפי הזבובים, עשיתי סידור מיוחד עם ג’ורה (בור) ופילטר לסינון. המים זרמו ישר לאדמה, לא היו שלוליות ולא היו זבובים. כשעברנו לשיטת הסוללות היה לעופות נוח יותר וגם פחות ביצים נשברו. בימי החמסינים הכבדים היינו מעמידים ממטרות על גגות הלולים,כדי שהם יצטננו והתרנגולות לא ימותו.
”הלול שלי זכה בכבוד גדול. עם הכנסת ספר התורה הראשון לבית-הכנסת שלנו, הוזמן רבה הראשי של עדת האשכנזים, הרב הרצוג, להיות נוכח ולברך. הוא לן פה ובבוקר, כשעבדתי בלול, באו הרב הרצוג עם אדון בכר שאמר לי: ’רציתי להראות לכבוד הרב לול באבן-יהודה ולכן באתי אליך. הלול שלך קרוב לבית-הכנסת והוא נקי ומסודר’. הרב שאל אותי כמה שאלות ענייניות ובסוף בירך אותי ואיחל לי הצלחה. על-אף שאינני אדם אדוק, התרגשתי מאוד מהביקור ובפרט מברכתו”.

 

 

 

דהרי סעידה

ראיון שערכה יפה דורני, 2009

 

דובוביץ'

מתוך ראיון עם שולה מנשה - 8.6.1986
ארצה הגעתי בסרטיפיקט לקיבוץ רמת-הכובש, ליד כפר-סבא. עבדתי בבנין ובחקלאות והכרתי את זהבה (לימים לסקר). יחד באנו לעבוד בסוף 1933 בפרדסי אבן-יהודה. עבדנו בפרדסי ווילר בקיץ בהרכבה. המשגיחים היו תורג’מן, חקלאי וגרינברג. בחורף חזרנו לכפר-סבא לעבוד באריזה. זהבה ואני גרנו בחדר אצל שנדר. עבדנו משש בבוקר עד ארבע. בערבים היה נחמד - נפגשנו בבית שהיה פטיפון, רקדנו והיה שמח- בד”כ אצל כהנוביץ.
נשארתי כאן כי רחל שנדר ז”ל אמרה לנו שיש מגרשים מ”הנוטע” שנשארו ריקים. קניתי את המגרש בשותפות עם זהבה. כסף לבנות לא היה לנו ממשכורת של פועלת, שגם שלחה היתה לפולניה 5 לירות מדי פעם במכתב.שנים לקח לבנות - פה חדר, פה דלת. חסכנו ובנינו.

 

 

 

 

 

 

דופין

יהודה דופין, בנו של מרדכי דופין, סיפר: ”אבות אבותי חיו בצרפת. הם גורשו ממנה עם גירוש ההוגנוטים (הפרוטסטנטים) מצרפת, לאחר טבח ליל ברתולומאוס, והגיעו להולנד בתחילת המאה השבע-עשרה. הורי אבי היו סוחרי בהמות ובעלי רפתות לחלב. אבא נולד בכרונינגן. המשפחה עברה לאמסטרדם, בה שגשגה הקהילה היהודית, מן הנבחרות שבקרב קהילות מערב אירופה. אבי עוד הספיק להיות באפריקה בטרם נקרא, בימי מלחמת העולם הראשונה, לחזור ולשרת את הולנד.
הורי נישאו וילדו שלושה ילדים. על אף האוירה הדתית הטיפוסית ליהדות זו, מטבחנו לא היה כשר ואמנו לא הדליקה נרות שבת. יהדותי הגיעה עד ללימודי טקס הבר-מצוה שלי. את מקום הדת תפסה הציונות. ב-1935, עם עלות היטלר לשלטון, אבא אמר: ’באירופה לא יהיה טוב. בואו ניסע לפלשתינה’. 
אבא חיפש אדמת פרדס ומקום מגורים. המליצו בפניו על אבן-יהודה וכך הגענו הנה. הייתי בן 15 ועזרתי לו בנטיעה. את כל האמצעים שהביא השקיע בפרדס ובבית ואף הלווה לוועד כסף עבור חפירת הבאר.
במלחמת העולם השניה הייתי עוד נתין הולנד ושירתי בצבא ההולנדי באנגליה, תחת מרות הממשלה ההולנדית הגולה. זו היתה תקופה יפה בחיי - אוכל טוב, יחס טוב ובילויים. גם אחי שירת בבריגדה הולנדית. עד ל’די דיי’ (יום פלישת בנות הברית בנורמנדי, 6.6.1944).
מיד אחרי המלחמה נשאתי בהולנד אשה ובאנו הנה. היא השתלבה יפה בחיים כאן.
במלחמת השחרור עסקתי בענייני בטחון שאין טעם לדבר עליהם. חזרתי לאבן-יהודה, שוב עזבתי וחזרתי סופית ב-1955, נצלתי את הזכות שהיתה לאבא שהקים בשעתו לול קטן ובניתי לול גדול. את הפרדס אבא מכר בזמן המלחמה כי לא היו הכנסות ( בגלל איסור היצוא)”.

 

 

דייוויס

הנס דייוויס בא ארצה מחבל הסאר, אשר בשל עושרו הטבעי והתעשייה המפותחת שבו היה סלע מחלוקת בין צרפת לגרמניה: ”לאחר מלחמת העולם הראשונה היה החבל תחת פיקוח חבר הלאומים. ב-1933 היטלר נאם באיזה מקום על-יד הריין ואנשי החבל נסעו לשם להקשיב לו. הוחלט להחזיר את החבל לחיקה של גרמניה. אני הרגשתי שאין לי שם עתיד והחלטתי לנסוע לארץ-ישראל. ואכן, ב-1937 לאחר משאל-עם, השתלט היטלר על החבל. ”באתי ארצה כקפיטליסט. הפקידים בחיפה שאלו היכן אגור ואמרתי שאני מחכה לידידים. אדם יוצא מגרמניה שעמד שם אמר: ’תגיד שתגור באלנבי מס’ 1’. אמרתי כך ונתנו לי לצאת מהנמל. נשלחתי להרצליה ושם למדתי ’לנגן בטורייה’.
”חיפשתי קרקע להתיישב ובניתי בית בקדימה, כי הורי עמדו להגיע. ”לאבן-יהודה הגעתי ב-1937. האחראי על חלק מפרדי תל-צור היה אז האגרונום ד”ר יצחק ברוך. באמצעותו היכרתי את אחותו ציפורה. נישאנו ועברנו לכאן. היו כאן מגרשים ריקים. רבים מהם עברו מיד ליד. אנשים קנו ומכרו. התושבים היו מעטים ולא כדאי היה להקים מוסדות כלשהם. את מיסינו שילמנו לוועד אבן-יהודה. כמו שכפר צור נדבק לאבן-יהודה, כך באופן טבעי נדבקה גם תל-צור. המפעל העצמאי היחידי שנשאר לכפר צור הינו מפעל המים.
”הריצות לאבן-יהודה למצרכים, לוועד, לגן ולבית-הספר היו מייגעות מאוד. תמיד לרוץ, תמיד לסחוב משאות, והכל בחולות. הילדים שלנו ושל אבן-יהודה לא ידעו מהי עגלת ילדים”.

 

”הייתי בגיוס הראשון לנוטרות. לקחו אותנו למסדר בנתניה. הקצין הבריטי הסביר ואמר לנו איך עלינו להתנהג. הוא אמר, למשל, שאם יש מישהו וצריך לירות, יורים ברגליים; קצין המחוז יצחק צ’יזיק תירגם: ’ישר לגוף ולא לרגליים...’ וכל המסדר עמד וצחק.
”הקשר הטלפוני לאבן-יהודה ולתל-צור היה בקו אחד: שלוחה אצל פוגרבינסקי - X12 שני צלצולים, ושלוחה אצל ד”ר ברוך - V12 שני צלצולים.
”הקצין, מיסטר גטדארד נתן לי פעם כדורים. חילקתי אותם בין החבר’ה. כאשר ערך ביקורת הגיב: ’מה זה שחסרים כל-כך הרבה כדורים? בפעם הבאה לא תקבלו תחמושת אם לא תביאו את הכדורים ריקים’. אמרתי לו שהיתה התקפה ואם הוא רוצה לחפש בחול טובעני שיחפש... במשכורת הבאה שילם לי 3 לירות במקום 6. שאלתי אותו למה, למה כל-כך מעט? והוא ענה לי: ’שילמתי עבור תיקון, כביסה וגיהוץ...’ ואני, הייקה שואל אותו: ’מה פתאום כביסה וגיהוץ?’ ואז הוא אמר: ’אם אתה לא מאמין, אתן לך מהכיס שלי’. ואז הבנתי...