Finden
 

 

בוקששטר

סיפר ארי בוקששטר :
”משפחתנו עלתה ארצה ב1882, עם ראשוני העולים של העליה הראשונה. הם התיישבו בג’עונה שהיתה לראש-פינה. אמא ואבא ידעו ערבית רהוטה. הם היו מתחפשים לערבים ורוכשים מהדרוזים שבגולן נשק להגנת המושבה. בהיותי ילד טיפלה בי ערביה וידעתי ערבית יותר טוב מעברית.
אבא, יצחק בוקששתר, היה בין הראשונים באבן-יהודה, בין אלה שהכינו את התשתית לבוא המשפחות. הוא עבד כשבעה-שמונה חודשים עד שיום אחד, בהיותי כבן חמש, אבא בא, לקח את המשאית של דודי, אברהם בנדל, העמיס את כל החפצים ונסענו. טולטלנו כל הלילה דרך ג’נין וטול-כרם וכשהגענו לכאן השתכנו תחילה בצריף הגדול. מהצריף עברנו לגור בבאר. זו היתה באר חפורה, מהטיפוס הישן, ובחדר המנוע הקציבו לנו פינה. עכברים וחולדות וכל מיני ’מרעין בישין’ הסתובבו בבאר והחתול, שהצלחנו להביא לשם, עבד שעות נוספות.
כילדים המורגלים בסלעי הגליל, נהנינו מאוד מהחולות. פילסנו לנו דרכים בין החילפה ונזהרנו מלהיפצע. לא היו זכוכיות ומסמרים בחול הזך והיה תענוג לרוץ יחפים. לא היה טעם ללכת בנעליים מלאות חול.
אבא היה מוכתר המושבה, נציג התושבים אצל השלטונות וגם, כנדרש, בא-כוח השלטונות אצל התושבים. כל המגעים - עם קצין המחוז, רשויות הרישום, של הקרקעות ושל התושבים, מלידות ועד פטירות - היו תפקידו. את המסמכים היה נושא בשקיים שמשני צידי סוסתו. 
עיקר מאמציו הושקעו ביצירת יחסי שכנות טובים עם השכנים. חורי מנסור (ליד צומת בני-דרור כיום) והודי מנסור (בדרך להדסים), חנון (ליד הביצה בדרך לנתניה) היו באים לביתנו ואנחנו התארחנו אצלם. היו חילופי מתנות וארוחות חגיגיות. ואכן, קשריו עם הערבים והבדואים בסביבה נשאו פרי. יחסית, סבלה אבן-יהודה פחות מהשכנים מיישובים אחרים.
מאמצים ותשומת לב מרובה נתן אבא להסדר רישום הקרקעות. במרוצת הזמן הוא היה ל’מקצוען’ בשטח מסובך ונפתל זה. היה צורך לעבור משיטת הרישום המפגרת מימי התורכים לשיטה הבריטית, או ליתר דיוק השיטה שפותחה באוסטרליה. מתיאור השטח, כגון - ’ממשוכת הצבר עד לשביל’. נעשו מדידות שטח מדוייקות, שנרשמו בטאבו של ממשלת המנדט”.


הוסיפה מיכל:
”אבא היה חקלאי בן חקלאים, אדם נפלא ומלא פעילויות, ראש משפחה למופת, בעל נפלא ודאג תמיד ללימודינו. בכל יום ששי הביא מתנה כלשהי לקראת שבת. היה איש ספר ודאג לספרים עבורנו. קרא המון והקפיד שאנחנונקרא ולא קריאה סתמית. על כל ספר שקרא כתב את רשמיו ודעתו האישית, וכך נהגנו גם אנו אחריו. אמא, חנה, היתה עזר מצוין כנגדו ולא רק בענייני רוח. גם באירוח אורחיו הרבים. שניהם אהבו אמנות והשתתפו בזמנו בהצגות החוג החוג הדרמטי בראש-פינה. לאבא היתה אמונה משל עצמו. כשאחי, ארי, רצה לשחק בשבת כדורגל עם יענקל’ה, אבא שלח אותו לעבוד בפרדס באומרו: ’אנחנו עובדים את אלוהים כשאנחנו עובדים את אדמת ארץ-ישראל’.
אבא תמיד עודד אותנו ללמוד. פעם, כשלמדתי בגימנסיה, היתה ירידה גדולה בלימודי ובציוני ובאתי הביתה. למחר בבוקר מצאתי ליד מיטתי כרכי אנציקלופדיה ועליהם מונח מכתב: ’לבתי מיכל, שי עידוד בלימודים’. חשתי כאילו קיבלתי את סטירת הלחי הכי גדולה ובו בזמן הלטיפה הכי עדינה. ואז, הצלחתי להתגבר וללמוד במרץ לא נורמלי. בתקופת הבראשית שלנו, היינו מושבה של קבצנים גדולים. היו בתים שהיה בם מחסור ממש. אמא טענה שחשוב שכל ילד ישתה, לפחות כוס חלב ליום. הוקם מפעל ההזנה בבית-הספר. הילדים קיבלו כוס חלב ומשהו נוסף לאכול. אמא היתה הפעילה העיקרית בנושא זה. אמא נטלה על עצמה אחריות ועיסוק נוסף - קייטנות קיץ. לקייטנות אלה היתה חשיבות רבה”.



 

בירנבוים

צביה בירנבוים: ”ב-1924 החליטו הורי לעלות ארצה. אבא היה סוחר עורות בוורשה ואמא תופרת מדופלמת. הם היו עשירים ולא ציונים, אבל האנטישמיות דחפה אותם. אמא סיפרה שהיא נסעה ברכבת וחוליגנים, בריונים פולנים, תפסו את כל היהודים בעלי הזקנים וזרקו אותם החוצה. היא באה הביתה ואמרה לאבא: ’ברל, אני לא יכולה לחיות פה יותר!’ אחיו כבר ברח לפריס, אחיה לאמריקה ו’אנחנו’ - אמרה אמא - ’נוסעים לארץ-ישראל’.
כמה חודשים הם הסתובבו באיטליה עד שתפסו ’מאכער’ (מסדר ואיש עסקים), שהעלה אותם ועוד כשלושים גברים יהודים על אוניית פחם. אמי, שהיתה בהריון, ועל זרועותיה אחינו אריה, שאמא גידלה אותו ברחמים ובסבל וכינתה אותו ’לייבל’ה’, היתה האשה היחידה. כשהגיעו לאחר כשבועיים לנמל חיפה, לא נתנו להם לרדת. ה’מאכער’ הוריד אותם בביירות והסתלק לו. את הגבול הם עברו ברגל, לאמא נתנו חמור. כשהגיעו לצוק גבוה ממנו נשקף אגם החולה, איימו עליהם המבריחים הערבים שאם לא יוסיפו להם כסף, יזרקו אותם מן הצוק. הם נשדדו והובלו עד למקום שבו נאמר להם: ’הנה שם צפת...’.
אמא סיפרה שארבעה איש היו צריכים להוריד אותה מהחמור. היא היתה ממש מאובנת. בצפת הסתתרו עד שסודרו להם ניירות והם עברו לבת-גלים. מישהו פינה להם אורווה, שפכו חול נקי, שמו קרשים וכך - מהארמון בוורשה לאורווה. רבים אז לא הסתדרו וחזרו לחוץ-לארץ.
בוורשה היו מוכנים לאסוף כסף ולהחזיר אותנו. בזמן המלחמה היה אבא אומר: ’נו... מה קרה לאלה שחזרו? אולי התעשרו שם. אנחנו לפחות חיים!’.
בעל האורווה השאיל לאבא חמור והוא הסתובב בבת-גלים, כמו ערבי, ומכר ירקות. העבודה היתה קשה והורי החליטו לעבור לקריות, ששם הם קנו מגרש, או לתל-אביב, ששם אולי מצויה יותר פרנסה. אך, פעם הם נסעו לתל-מונד, לגבות כסף מבעל חוב, וראו... ממטרות בשדה, פרה, פרדס צעיר... הם כל-כך התלהבו ואמא אמרה: ’מה אנחנו צריכים את העיר? - בואו ונלך לכפר’.

 

בעל החוב, דוד גלבוע, אמר להם: ’ב-200 לירות אתם קונים משק במושב חרות, עם בית, שתי פרות ופרדס. למחרת נסע אבא לקנות את המשק. בתחנת האוטובוס פגש אבא במכר, שוטר מחיפה, וכשזה שמע את הסיפור, אמר: ’מה? אתה חבר הסתדרות אתה? - פה לא תוכל לפתוח חנות מכולת, כאן יש צרכניה. החברים מחליטים. אתה לא יכול לקנות ולא יכול למכור. הנה יש כאן אוטובוס שנוסע לאבן-יהודה, זה הנהג שנהבי, סע לשם. שם אתה עצמאי!’.
לאה וצבי שנהבי אירחו אותם בלילה. הביאו את אברהם סגל ואמרו לו: ’ראה, לאנשים האלה יש כסף והם רוצים לקנות’. אמר להם: ’דוד צלליכין רוצה למכור את הצריף - שני חדרים וגם חשמל’, אבל שיכמן שגר בצריף אמר: ’אני לא יוצא עד שאני גומר את הבית שלי’. נסענו מבת-גלים דרך עפולה, מגידו, ג’נין, טול-כרם, קלקיליה, ראש-העין, פתח-תקוה, תל-אביב ומשם, עם שנהבי לאבן-יהודה.
הכניסו אותנו בינתיים לצריף אחר, נוזל ונוטף בגשם ושמנו פיילות (גיגיות כביסה) לאסוף את המים... אבא יצא לעבוד בחפירת הבאר ליד הפרדס של אביהו. לאחר שלושה ימי עבודה חזר, שם את הרגליים על השולחן ואמר: ’אני לא יכול...’ וחזר להיות סוחר.
היו אז החנויות של סוסלינסקי והולנדר וגם אבא אירגן חנות מכולת. פעם בשבוע היה נוסע עם שנהבי, להביא מצרכים מתל-אביב. מנהל התחנה שהיתה ברחוב פרץ, אהב את אבא כי שניהם היו פולנים והיה עוזר לו להעמיס ולהניח את החבילות מתחת לכסאות. אבא היה יוצא ב-2 בלילה עם שתי העגלות של סוסלינסקי לתל-אביב ומביא שקי סוכר, קמח, חביות שמן ודגים על קרח, לשבת, וחוזר אחרי 7 או 8 בערב.
היה לאבא ספר חשבונות גדול ובו היו רשומים בעלי החוב. הוא היה אומר לי לקרוע דפים של החייבים, כדי שאמא, שהיתה החזקה בבית, לא תרגיש. הוא לא רצה לריב עם אמא, אבל ריחם על הרבה אנשים.

 

לאמא היתה עין חדה מאוד. היא ראתה כל מי ששם בכליו ולא שילם. היתה לקוחה אחת שהיתה ’מסלקת’ תפוח עם כל קניה. היו אלה התפוחים האדומים מאוסטרליה שהיו עטופים בנייר סגול. האשה שמה את התפוח מתחת לבית-השחי. אמא, שהיתה תופרת במקצועה, ניגשה אליה והחמיאה לה: ’איזה שמלה יפה את לובשת!’ וזו, הרימה קצת את זרועה והתפוח נפל...
את סלי הקניות היו הנשים תופרות בעצמן. היתה אחת ששמה קרטון בתחתית הסל. כשאבא היה עסוק ומפנה את גבו אליה, היתה לוקחת מצרכים ומחביאה מתחת לקרטון, פעם ועוד פעם, עד שלאמא ’נשבר’ ואמרה לאבא: ’אחת מן השתיים, או שאגיד לה שלא תבוא לכאן יותר או שאומר לה שהיא גונבת...’ אבא השיב לה: ’לא זה ולא זה! את שלא תעליבי אנשים!’ אמא לא אמרה דבר, אך מצאה דרך. היא אמרה שבכדי לרשום ולעשות חשבון חייבים להוציא את המצרכים מהסל. אמא החלה לרשום והוסיפה גם את הדברים שהיו מתחת לקרטון. האשה הופתעה מאוד וכעסה. אז אמא הפכה וניערה את הסל... נמצאו כל שאר הדברים שנרשמו בחשבון. אבא אירגן גם את בית-הכנסת. הוא לא יכול היה לסבול קהילה יהודית בלי ספר תורה. נסע אבא לתל-אביב והביא ספר תורה. אך גם רב לא היה...”.

 

 

 

 

בכר יהודה ומתילדה

”הרטוב” - סיפרה מתילדה בכר - ”נהרסה ב-1929, כשברחנו, הייתי חולה ולקחתי את הילדים על האלונקה שבה נשאו אותי לתחנת הרכבת של הרטוב. באנו לתל-אביב חסרי-כל. הילדים היו יחפים. הביאו לנו שמיכות וסדינים, סירים ותבשילים. אנחנו הספרדים, אוהבים עדשים והם, הביאו לנו כוסמת... חשבנו שאלה עדשים ושמחנו, אבל לא יכולנו לאכול. האירגונים דאגו להלביש אותנו ואני הייתי שמנה ונפוחה... עד שמצאו איזה חלוק, ועשיתי ממנו שמלה. ”לא היתה כל תקווה שנחזור ושתהיה שם איזושהי פרנסה. לא היינו מפא”יניקים ומכל ההצעות שהוצעו לנו אבן-יהודה היתה לפי רוחנו, היא לא היתה בחסות מפלגות. בעלי היה בעל מרץ ואיש ציבור. העזרה שניתנה עבור כל מה שאיבדנו היתה 300 לירות. משה שרתוק (שרת) היה ידיד טוב ורצה שבכר יעבוד במחלקה המדינית, שם היה חיים ארלוזורוב. גם בעלי רצה, אבל שם צריך היה פנקס (המפלגה) והוא לא רצה להיות במסגרת. חיינו תקופה בפתח-תקוה עד שעברנו הנה. היו לנו 300 לירות, הלוויתי לאחותו (שגרה בכפר-נטר) 50 ונשארנו עם 250. בכר בא עם תוכנית לבית, שני חדרים, מרפסת עם עמוד, בלי טיח ובלי שירותים. אמרתי לו: ’אין לנו כסף - לא בונים. תבנה צריף, כשיהיה לנו נבנה בית’. למחרת נסע לתל-אביב, בערב חזר ואמר: ’הרווחנו בהלוואה וחיסכון 50 לירות. עשיתי את החשבון והקבלן שמואלי הבטיח שיחכה.... הסכמתי. שמואלי בנה ואחרי 6 חודשים היה לנו באמת בית יפה מאוד. שני חדרים ומרפסת, עם חלונות ודלתות יפים. השירותים היו בחוץ. אמבטיה לא היתה עד שבכר מצא אמבטיה ב-90 גרוש בתל-אביב והביא אותה. בין החדרים סידרנו וילון, בלילה סגרנו אותו. הילדים והסבתא ישנו בחדר אחד שביום זה היה חדר אוכל, חדר אורחים, חדר ישיבות וכו’. רותה היתה אז בת 3, שלומי בן 5 ויעלה בת 9, שרק כאן התחילה ללמוד.
”לא היכרנו את התנאים. כל הסביבה עדיין לא היתה נטועה והחול הגיע עד לשמים. הייתי מכבסת בצהריים ותולה ואז, אחר-הצהריים, היתה באה הרוח... לפעמים היתה הסופה כל-כך חזקה, שאת אחי אברהם לוי ואת אייזנשטיין הגבוהים לא הייתי רואה. 
”אני כבר לא הלכתי לבאר, כמו הראשונות. קיבלנו מים כשבנינו את הבית. הכל היה שונה. הילדים היו רגילים אומנם באבנים וביובש של הרטוב, שלא היו בה מים... ופה... היה להם משהו יוצא מהכלל. היו חיים, היו כאן מים! שתלנו תות-שדה ופרחים... עד היום אני לא יכולה לשפוך מים נקיים, והילדים צוחקים ממני...
”באנו מחיים קשים מאוד. אז כאן, היה יפה וטוב. כשראיתי בפעם הראשונה פרדסים, בדרך מהרטוב לפתח-תקוה קנאתי בהם על הירק; בכיתי, כי אהבתי את הנוף ההררי של הרטוב.

 

”פעם קניתי לי שמלה מאוד יפה, וזו היתה השמלה שלי לחתונות, לאירועים, לנסיעות. הכל. פעם לא היתה לי שמלת עבודה ולבשתי את זו, היפה. אמרו אז עלי: ’היא עשירה גדולה!’ - וזה ממשכורת שהוא קיבל - 6 לירות לחודש. הייתי שואלת אותו והוא היה אומר: ’את יודעת כמה שהם עניים? הוא ידע את מצבו של כל אחד ואחד ואמר שאינו יכול לדרוש מהם יותר’.
”אנשים מיישובים אחרים אמרו: ’לו היה לנו בכר כזה, אז גם לנו היה טוב’. אנשים פה הרימו את הראש. כל מאווייו היו שלאנשים תהיה פיסת אדמה ושיכו פה שורשים; שלא יהיו סוחרים ושלא יעזבו את המושבה.
”הוא עשה מה שהוא רצה. ואני, רק עשיתי קפה וקיבלתי אורחים. כעסתי רק כשהביא אורח לאכול ולא אמר לי. לפעמים לא היה מספיק בשביל כולם אז, לא היה נעים. לא פעם הוא סידר אותי. לא היו מקררים ולא תמיד היה מוכן משהו. אם זה לקפה - אז טוב. הייתי מגישה עם ריבה וכולם היו מתפעלים.
”בערבים היינו יושבים בחוץ, היה בא שכן זה ואחר, ויושבים סביב. היה פרלמנט שלם, אבל לא דיברו על פוליטיקה. דיברו על המושבה, על הפרנסה, על המשק ועל הקיום מ-15 עד 20 גרוש ליום שהרוויחו... ואחר-כך בתקופת הפרדסים: צינור כזה ושיבר כזה וצריך כזה... שיחות טכניות. כל פעם נושא אחר שעניין את כולם. כבר היו פרחים והיה דשא והיה נעים לשבת בחוץ.
”היינו חבורות חבורות שתמיד ישבו יחד בערבים. כולם היו שמחים. גם הנשים השתתפו בפגישות. דנו בענייני מדינה ושאר נושאים חשובים.
”תמיד היו לנו אורחים, בני המשפחה ואורחים של בכר. איתמר בן-אב”י היה יותר מאורח, הוא היה בן-בית. כשכאבה לו הבטן, או משהו, היה בא אל בכר. אחר מותו נמשכה הידידות עם אשתו ובנותיו, שאהבו לבקר בביתנו. בכר רצה שהגן יקרא ’גן איתמר’, אך השם לא התקבל וקוראים לו ’גן המגינים’.
”יהודה בורלא, אביגדור המאירי ושאר הסופרים והמרצים שבאו לאבן-יהודה היו אורחים שלנו. מנהלי הבנקים שנתנו הלוואות, התארחו אצלנו. בימי שישי אחרי הצהריים היה צבי שנהבי חוזר עם האוטו מתל-אביב ואנשים זרים ירדו. אז כולם היו אומרים: ’אלה אנשים בשביל בכר’. הם יעצו לי: תגידי להם שכאן קשה ויש מלריה ושלא יבואו’. אבל אני רציתי שיבואו כי כאן היה יפה וטוב.
”אני הייתי עסוקה עם המשפחה ובכר עם העניינים שלו”.

 

 

אביהו קפלן מספר על בכר

”שילמנו לבנק ריבית ד’ריבית” - נזכר אביהו בכאב - ”נושי הבנק הסתובבו לראות ולהעריך את הבתים למכירה. בכל פעם שבאו לביתנו היתה הרגשה איומה. וידעתי הכל גם כילד. יום אחד פקעה סבלנותם של הורי ואבא נסע לתל-אביב למכור חלק מאדמתנו החקלאית. בכר, שהיה נוסע יום-יום העירה, התעניין אצל כל אחד לסיבות נסיעתו. הוא שאל את אבא וסיפר לו. ליד בני-דרור בכר צעק: ’שנהבי, עצור את האוטו!’ והורה לאבי: ’קפלן תרד. לך הביתה מיד! לא מוכרים קרקע, אני אסדר את זה’. אבא חזר ברגל וסיפר איך בכר גירש אותו מהאוטו. בכר, האמן הפיננסי, נכנס בערב אלינו ואמר: קפלן, סידרתי לך. תשלם את החוב בעוד חמש שנים’.
כשנולדה רבקה ונזקקנו לחדר נוסף, קיבלתי הלוואה בקופת-מלוה, אך זו לא הספיקה לבנייה. הלכתי אל בכר לבקש סכום נוסף והוא התנפל עלי: ’מה, כבר עוד חדר? מה פתאום? - קמתי ללכת ואז הוא הוסיף ובשקט: ’תבוא אלי הביתה, נדבר באופן פרטי’. חיכיתי לו וכשהלך הביתה רצתי אחריו. הוא שוב התנפל עלי: ’אתה לא תוכל לעמוד בתשלומים!’ קמתי ללכת מאצלו ואז הוא צעק עלי: ’מה אתה קם והולך? הרי לא סידרת שום דבר! לא קיבלת כסף אז מה אתה הולך? שמע, אני כותב פה כמה מלים לשמואל ז’כוביצקי (מנהל ’אוצר לחקלאות’ בע”מ) המכתב פרטי ותמסור אותו רק לידיו. נסעתי למשרדו, חיכיתי לבואו וכשבא אמרתי לו: ’יש לי מכתב מבכר’. - ’מה פתאום בכר?’ - נתתי לו את המכתב, קרא וצחק, נרגע ואמר: ’אני מבין שאתה מבקש הלוואה של 1,000 לירות, אתה זקוק לסכום עבור הפרדס וגן הירק’... עצרתי אותו ואמרתי: ’אני לא יודע מה שכתב בכר, אני בונה בית וזקוק לכסף עבור הבנייה’. ז’וכוביצקי הרצין ואמר ביבושת: ’אנחנו מלווים רק למטרות חקלאיות...’ הייתי די נבוך ומלמלתי: ’אני לא יודע, בכר שלח אותי אליך...’ ’אתה יודע מה?’ - הוא אומר לי - ’תקרא בעצמך’. ומה היה כתוב במכתב: ’מר ז’וכוביצקי היקר, אני שולח לך עובד שלנו. אנחנו אחראים עבור הכסף, כי אנו יודעים שהוא ישלם את ההלוואה במלואה, אבל בטח יספר לך שהוא זקוק לכסף לחקלאות. האמת היא שהוא צריך להוסיף חדר לביתו’.
”אינני יודע אם האמת שלי היא שמצאה-חן בעיני ז’וכוביצקי. לי אמר שלא כל-כך בשביל האמת הוא נותן את הכסף, אלא משום שבכר ביקש זאת. ”בכר פחד מהלוואות. לקח, אבל פחד. כשמישהו קנה משהו, בכר היה רותח מכעס. ’קודם כל צריך לפתח משק’ - היה צועק - ’ורק אחר-כך לבזבז על פריג’ידר!’. מי שראה בזאת חיטוט בענייניו הפרטיים, נוכח בסוף שדאגתו היתה לכלל.
תעשייה באבן-יהודה נראתה לו כחריג, כנטע זר, ואכן זו לא התפתחה במושבה. ומדובר באדם שנולד בחקלאות, אך מעולם לא היה חקלאי בעצמו. הוא היה נאיבי כמו ילד עד שהעניינים נגעו בענייני ציבור, אז הוא היה ריאליסט מושבע”.


 

 


 

בכר רוברט

סיפר רוברט בכר:
”משפחתי מקומוטיני, בירת מחוז תראקיה שמצפון לים האגאי.נולדתי ב-1912 כשתראקיה נשלטה בידי הבולגרים. במלחמת העולם הראשונה הפך ביה”ס היהודי, על-ידי הצבא הגרמני, לקסרקטין. שפת הדיבור בבית היה לאדינו (הניב של יהדות ספרד המכונה ’ספניולית’) וצרפתית. אני המשכתי את לימודי בסלוניקי. איבדתי שתי שנות לימוד, אך גמרתי את התיכון היווני והתכוננתי לאוניברסיטה.
בשנות ה-20, כתוצאה מחילופי האוכלוסין בין יוון ותורכיה, נושלו יהודים רבים מעמדותיהם וב-1931 פרעו היוונים ביהודי העיר. פרעות אלה הביאו לגל הגירה שרסיסים ממנו הגיעו לארץ.
הפעילות הציונית בסלוניקי היתה נרחבת. נמניתי על אגודת ’אחדות’ שכללה חברים מבית”ר ומהציונים הכלליים. אני ניגנתי בגיטרה ובמנדולינה בתזמורת כלי המיתר שלנו. פעמיים בשנה אספנו תרומות לקרן קיימת: בפורים, מחופשים עם הקופסה הכחולה בידינו ובחנוכה, מלקטים את דמי החנוכה שלנו.
נודע לי שהתקבלו שני סרטיפיקטים לעלייה. הודעתי למשפחה שאני עולה. מיד קמה מהומה גדולה: ’אתה עוזב אותנו... בלי מקצוע... ומה על האוניברסיטה’... החלטתי וזהו זה. אך טרם העלייה נדרשתי באגודה לעבור תקופת הכשרה. יצאתי להכשרה ולמדתי דבר אחד - טיפול בגפנים.
נסעתי להיפרד ממשפחתי. הכינו אותי לנסיעה כאילו שאני הולך להתחתן. מאלף עד תו. חזרתי לסלוניקי ונאמר לי שעלי להמתין לאוניה שתיקח את פועלי הנמל, ספנים וסווארים לארץ. הם נסעו לכבוש את העבודה בנמל חיפה, ביוזמת מזכיר מועצת פועלי חיפה אבא חושי.

 

ההפלגה היתה קשה, סערות טלטלו את האוניה. אבל הסלוניקאים היו שמחים והקלו על המסע. הועברנו למחנה עולים בבת-גלים.
לאחר שבוע ניתנה לי מהסוכנות לירה אחת וכרטיס נסיעה לתל-אביב. הגעתי לפנות ערב ורציתי ללון בבית-העולים. לא קיבלו אותי ונשלחתי למלון, כי עברו שמונה ימים ובזה הסתיימו זכויותי כעולה.
התייצבתי בלשכת העבודה. הצגתי את עצמי ואת ידיעותי, בצרפתית, אנגלית, לאדינו ויוונית וביקשתי... עבודה בחקלאות. צויידתי בשני מכתבים, אחד ללשכה בהדר (לפני שהתאחדה עם רמתיים, רמת הדר ומגדיאל והיו להוד-השרון) והשניה לסניף ’המפלגה’ עם המלצה לחברות במפא”י.
למכרי, משפחת רובירו היתה בת אחות שעבדה במכבסה בתל-אביב. ביום שישי אחד באתי לקחת אותה לטייל. בעלי המכבסה שאלו מה אני עושה, סיפרתי להם מה שסיפרתי, והם הציעו לי לעבוד בפרדס שלהם בתל-צור, על-יד אבן-יהודה (היום מחסן האספקה של ’אגרא’). הסכמתי ברצון.
הנסיעה והטלטלה היו קשים כהפלגה ביום. האדם הראשון שראיתי כשהגעתי היתה סוניה. בחורה עם טוריה ביד ראיתי אז, בפעם הראשונה. הראו לי את כיוון תל-צור, הלכתי ושקעתי בחול. הגעתי בחשיכה וחיפשתי מקום לישון. השומר בן-אריה (המכונה ’אבו-דיאב’) החלין אותי בביתו. אשתו נסעה ללדת בראש-פינה. למחרת מסרתי מכתב מבעלי הפרדס לאחראי, האגרונום, יצחק ברוך, והתחלתי ללמוד את העבודה ביסודיות.
בסוף הסתיו ביקש אותי יוסף זילברגלד לעבוד עם הסוס שלו, בהפיכת תורמוס והצנעתו בקרקע כזבל ירוק. 
שנת 1935 היתה עליזה למדי. הגיעה פלוגת ה’מכבי’ והגיעו דרויאן עם הפועלות שלו. בערבים רקדנו ואני, שאהבתי לשיר, שרתי כל היום בעבודה. באותו זמן הצלחתי להעלות ארצה את אחותי ואחי. אני רואה את עלייתי ארצה כנס משמים. אלמלא הציונות שלי שהעלתה אותי ארצה, לא הייתי היום בין החיים. היטלר ’ניקה’ את כל העיר שלנו מיהודים. הפרס הגדול שקיבלתי כציוני הוא הצלתם של אחותי ואחי.
עברתי לגור אצל כרמי לוי, הבאתי את אחותי הנה לאבן-יהודה. אחי הבכור, שרצה אף הוא לעלות ארצה, לא זכה.
כשנה לאחר מכן, הגיע מאלכסנדריה חברי משה גורפינקל. הוא עבד בתל-צור, נפגש עם לורה אחותי, השניים התאהבו זה בזו ונישאו. החתונה נערכה בביתו של הרב גוטמן. בני הזוג עלו להתיישבות בצור-משה. 
מאז מלחמת חבש (1935), הלך והחמיר מצב העבודה. הפרדסנים התחילו לצמצם ולחסוך. החלטתי לצאת להתיישבות והאדון יהודה בכר צייד אותי בהמלצה אל ’בני-בנימין’. הצטרפתי אל העתידים להתיישב בשער-חפר. כשיצאתי עם יונה אשתי לשלם עבור בניית ביתנו, בא לקראתנו מרדכי ברודנר על אופניו וקרא: ’הוכרזה מלחמה!’ חזרנו על עקבותינו ובכמעט 50 הלירות שהיו בידינו קנינו שק קמח, סוכר, שמן ושאר פרודוקטים - אגירה לימי המלחמה”.



אודות יונה בכר - ראה בן - יעקב

 


בלוך

ליפמן כתב על שכנתו, הרטה בלוך המנוחה, דברים אלה: ”הכרתי את הגברת לפני 40 שנה כשמילאתי את תפקיד מזכיר וועד הכפר. ישבו בו שבעה חכמים. שישה גברים והגברת בלוך. התרשמתי משתי תופעות נפלאות, הכפר היפה והאשה הזוהרת. במושג ’זוהרת’ אני משתמש במובן הצנוע שהיה מקובל בזמנים ההם. היא היתה באמת יפה וכך נשארה עד ליומה האחרון. היא היתה בעיני התגלמות ה’מונה ליזה’ (ציורו של ליאונרדו דה-וינצ’י)... בגיל חמישים. מוקפת בחברי הוועד המסורבלים, התבלטה כציפורן אדומה (’אַיינֶה רוֹטֶה נֶלקֶה’, בשפתה של הגברת בלוך).
”הגברת בלוך היתה נציגת ’ויצ”ו’ בוועד, שכן חברות ’ויצ”ו’ היוו אז למעלה מ-30% של אזרחי הכפר. כבר אז שרר העוול הביולוגי של הדמוקרטיה הישראלית וציבור דומיננטי זה של נשים היה מיוצג בסך הכל על-ידי אשה אחת. היו ויכוחים והיו חילוקי דעות בוועד. הישיבות היו תכופות עד כי נדמה לי שהן שימשו כתחליף לבילוי לנבחרי הכפר.
”הגברת בלוך לא ניצלה את אפשרויותיה במלואן: אך עמדה יפה על המשמר למען פעילות ’ויצ”ו’, עיקר תרומתה בוועד היתה - הרמת המורל והתנהגות מנומסת ושקטה יותר. כשהושמעה בדיחה מפולפלת ולא סלונית, הגברת היתה מחייכת ומצהירה: ’באמת רבותי, לא הבנתי כלום...’. איש לא האמין לה אבל היתה זו אות לשם תיקונים ועריכה לשונית. כשרצתה להקריא לי, ביקשתי את כתב-היד. ’לא!’ - סירבה הגברת - ’לא תדע לקרוא’. אמרתי: ’אני יודע שאת כותבת עברית באותיות לטיניות’. - ’אבֶּר וווֹ’ - אמרה - והראתה לי כנעלבת את כתב-היד, שהיה כתוב באותיות גוטיות.
”מר בלוך היה אדם חולה וביקרתיו מידי פעם. הוא היה אספן בולים נלהב ואני התעניינתי בנושא. הוא היה מקבוצת הייקים שהשקיעו ב’עסיס’ וככל התעשיינים באותם זמנים קשים, הפסיד את כספו ויצא בשן ועין. לאבן-יהודה הגיעו בני הזוג כפליטי מלחמה מתל-אביב, והגברת בלוך... היתה אחת המוזרויות הנחמדות של הציונות, בלי מרכאות בכלל”.


 



המשפחה לפני...

בלומפילד מינה

על דמות מיוחדת, אשר חיה תקופה קצרה בלבד באבן-יהודה, סיפר משה קול:
”מינה בלומנפלד לבית סובלמן נולדה ביאסי בירת מולדביה, עיר שבה היתה קהילה יהודית גדולה. אביה, שהיה ציוני נאמן מתקופת הרצל, הטביע על ביתו חותם ציוני ולאומי. ואכן, עוד בילדותה הצטרפה מינה לתנועת ”הנוער הציוני” ברומניה.
”כשעלתה לארץ-ישראל שמה פעמיה ל”עיינות”. כאן למדה וקיבלה הכשרה עברית וחקלאית לקראת חייה העתידים בארץ. מינה הגיעה לאבן-יהודה, לעבוד בארגון אמהות עובדות ובהכשרת פועלות לעבודה חקלאית.
”היא פיתחה פעילות עניפה ונתחבבה על כל אנשי המושבה. כאן החלה גם פעילותה ב”הגנה”, כמזכירת הנפה. ”באבן-יהודה בנתה את ביתה. אולם אושרה הפרטי לא נמשך זמן רב. בעלה נהרג בימי מלחמת השחרור, והיא נשארה עם ילדה קטנה, בת יחידה. כל מעיניה ומחשבתה היו מעתה נתונים לגידולה של הבת, חנה. אולם הגורל המר לה, והילדה חלתה ונפטרה. מינה נשארה גלמודה, שבורה ורצוצה, אך היא לא נכנעה לגורלה. היא ידעה להחניק בליבה את הרגשותיה וכאבה. ”באותה תקופה חזרתי ממרוקו וחיפשתי שליח מתאים לתחילתה של עליית הנוער מארץ זו. ביקורי הראשון במרוקו השאיר עלי רושם מזעזע. ראיתי אחד השבטים היהודים הגדולים של יהדות ספרד לשעבר - על קהילותיו, רבניו, מנהיגיו ומוסדות החינוך והחסד שלו - כשהוא חי בעוני ובדלות; ראיתי את ה”מלאח” הנורא, את הצפיפות, הניוון וחוסר הסולידריות בין עשירי היהודים ורבבות העניים.
”ההחלטה נחושה היתה: להתחיל בעליית נוער רבתי מארץ זו, להציל אלפים רבים של ילדים ובני-נוער ממחלות ומניוון ולתת להם סיכוי לחיים חדשים.
”למשימה הגדולה והנכבדה הזאת ביקשתי אדם בעל נסיון בפעולה בתנועת נוער ציונית, איש בעל סגולות הבקי בשפה הצרפתית והעברית. ”בשיחתי עם מינה בלומנפלד, שהוצעה כמועמדת לתפקיד זה, התרשמתי מאוד מאישיותה. שמעתי על קורות חייה ועל כל מה שעבר עליה, ולמרות ההיסוסים לשלוח אשה כשליחה לארץ המאגרב, במקום שמעמד האשה בקרב היהודים שם איננו בדרגה שווה עם הגברים, הגעתי למסקנה שמינה תוכל לעשות יותר מגבר. היא הסכימה מיד להצעתי. היא לא הכירה מעולם את יהדות ארצות ערב, או ארצות המאגרב; הלכה לארץ לא נודעת.

 

 

מינה בעבודתה במרוקו

”במרוקו נתגלתה לפני מינה יהדות רוויה תקוות משיחיות ומצפה לגאולה והצלה. ומאידך - ראתה לנגד עיניה אלפי ילדים משוטטים ברחובות ה”מלאח”, כשעיניהם חולות במחלת הגרענת, עור ראשם נגוע בגזזת והם רזים וכחושים, ונדלק בה הרצון הכביר לעשות למען הצלתם, הבראתם ועלייתם של ילדים אלה.
”היא החלה לארגן את משרד עליית הנוער בקזבלנקה. לשם כך היה עליה לקיים שיתוף-פעולה אמיץ עם ראשי הסתדרות ’קדימה’, עם השליחים מהארץ, עם הפדרציה הציונית, עם הרבנים, ראשי הקהילות וכן עם מנהל הג’ויינט, ראשי ’אליאנס’ ו’אוצר התורה’. כאן נתגלו כשרונותיה הנפלאים לרכוש לבות אנשים, להשיג את תמיכתם ולהביא אותם להזדהות עם תפקידה ושליחותה.
”היא לא ויתרה על דברים ועקרונות, שחשבה אותם לחיוניים למען מטרתה ועבודתה, ובראש ובראשונה - למען הילדים. היא נאבקה עם תקנות שדרשו בדיקת הילדים מבחינה רפואית טרם עלייתם ארצה. היא ידעה, שאחוז הילדים החולים הוא גבוה, אולם סברה שאפשר לרפא אותם. ולכן דרשה מאת הנהלת עליית הנוער לוותר ולקבל ילדים חולי גזזת וגרענת לשם ריפויים בארץ.
”מינה לא היתה מבין יושבי משרד. רוב זמנה עשתה בדרכים; ויש לזכור כי קשה לאשה בארץ ערבית לנסוע באוטובוסים או במכוניות, להסתובב בכפרים הנידחים ובעיירות. יתר על כן - נסיעות אלו היו כרוכות תמיד בסכנה, כי היא הגיעה גם לשטחים שהיו נתונים במצב צבאי.
”לא בנקל כבשה לה את מקומה בקהילות ישראל במרוקו. היתה באה לכפר ולעיירה והילדים היו מקיפים אותה; היתה הולכת ל’חדרים’ ולבתי-הספר, משוחחת עם ההורים, ומה מאושרת היתה כאשר הצליחה לגאול בפינות הללו ילדים. במשך תקופת שליחותה הראשונה החלה להתפשט בקהילות ישראל שבמרוקו על האשה מינה הצדקנית.
”כדי לעזור בהכנת הילדים לעלייה, תבעה להקים בתי-מעבר בתוך מרוקו עצמה ולא להסתפק בבתי המעבר בצרפת. אנו הסכמנו לכך. ’הדסה’ נתנה את הכסף, וועד מיוחד של ’ידידי עליית הנוער’, שהוקם ביוזמת מינה, הבטיח לגייס כספים נוספים. הפדרציה הציונית, ידידי עליית הנוער, אנשי הג’וינט, אנשי הקהילות - כולם עמדו לרשותה. אומנם, חוגים דתיים קיצוניים העלילו על עליית הנוער עלילות של שקר וניסו להרעיל את האוירה סביבה, אך היא לא נרתעה והשיבה מלחמה שערה.
”מינה היתה השליחה המקובלת ביותר על יהדות מרוקו. כשהחליטה לחזור לארץ, לאחר מספר שנים, נתקבל במשרד עליית הנוער בירושלים מכתב תחנונים מנשיא הפדרציה הציונית במרוקו, שביקש להשפיע עליה שתישאר. היא כבשה את היהדות הזאת. היא ידעה ללחום את מלחמתם במוסדות בירושלים, והם ידעו שהיא מייצגת אותם נאמנות. ”כמה מאושרת היתה כאשר הוקם בית עליית הנוער על-יד קזבלנקה, שנקרא על-שם בתה חנה ז”ל. רצתה לטפח ולפתח את הבית הזה, לנטוע גינה סביבה ולראות בו מציבה חיה לזכר בתה.

 

”אחרי שלוש שנים ומעלה חזרה מינה משליחות במרוקו והתחילה לעבוד במדור הקליטה של עליית הנוער בתל-אביב. היא חיפשה את הילדים ממרוקו שהעלתה אותם ומצאה אותם בקיבוצים ובמוסדות חינוך והתעניינה בחינוכם. בארץ החלה לקלוט ילדים מהמעברות ואזורי הפיתוח.
”פחות משנתיים עשתה את עבודתה בארץ, ושוב הוצעה לה שליחות למרוקו, כי בינתיים עמדה מרוקו על סף העצמאות וצריך היה להחיש את תהליכי ההצלה של בני הנוער ממנה. מנהיגי הפדרציה הציונית ויהדות מרוקו ביקשו כי שוב תבוא מינה שלהם שהכירו אותה ורחשו לה אמון. ”מינה ניצלה את נסיונה ב’הגנה’ בפעולתה בתקופה האחרונה במרוקו. כשהגיעו ימי נעילה וחיסול והיהודים זרמו באלפיהם למחנה המעבר שעל יד קזבלנקה, והוא נתמלא פי שבעה מיכולת קליטתו - קיבלה מינה כל ילד שהובא אליה. היא גרה במחנה וטיפלה בילדים והיתה להם לאם.
”בדרך זאת שימשה דוגמה ומופת לכל השליחים ולכל העובדים על ידה. כל הבא במגע איתה בימים ההם היה מוקסם מגודל נפשה ומלא יראת כבוד לאישיותה.
”כראיתי אותה בצרפת לאחר שיצאה ממרוקו, כאשר השליחים גורשו משם. נסענו ביחד מפריז לקמבוס כדי לבקר את מאות הילדים שהוצאו מהמחנה שעל יד קזבלנקה. היא נתקבלה על-ידי הילדים שהצילה בלבביות, בנשיקות ובברכות, היא אמרה אז: ’יש כאן בודאי ילדים בעייתיים, אולם אחוזם לא גדול. איך יכולתי למנוע מילד לצאת לפני נעילת השערים? בסופו של דבר, הארץ תרפא גם את אלה’.
”בארץ המשיכה מינה להמליץ וליעץ על דרכי קליטה ועל אופן הטיפול בילדים אלה, שליבם היה פתוח בפניה.
”מינה הלכה לעולמה בגיל 45, כשלפניה תוכניות גדולות של עשייה. אולם גם בתקופה קצרה זאת של חייה הספיקה הרבה וזכתה למה שמעטים השיגו והצליחו.
”מינה היתה רוויה מיטב האידיאלים הלאומיים והאנושיים, מיטב הרצון לעזור ולעשות למען הזולת, רוויה אהבה לילד היהודי שהיה לתוכן העיקרי של חייה, והחינוך - כדוגמה לרבים”.

בארכיון מספר מאמרים מהעתונות על פועלה במרוקו

 

 

בלפרמן

זוסיה בלפרמן סיפר ב1986:
בשנת 1947 בחודש ספטמבר הגעתי באנית מעפילים ”מדינת ישראל” לחיפה. האנגלים הורידו אותנו לאוניות גירוש והובילו אותנו לקפריסין. בחודש פברואר 1948 שחררו אותנו ממחנות קפריסין והגעתי עם משפחתי לבית העולים ברעננה. הסוכנות התקשתה למצוא סידור עבורי ולי נודע שבאבן יהודה נמצאות משפחות עמיהוד (גבלדר) ופלדמן (בני עירי). באתי לאבן יהודה והמשפחות קלטו אותי. אבן יהודה היתה קטנה והורגש חוסר עבודה. קבלתי עבודה אצל אקשטיין בבית מסחר לחמרי בנין ופרדסנות. בבסרביה עברתי הכשרה לעליה והחקלאות לא היתה זרה לי. עברתי קורסים בפרדסנות ונעשיתי מומחה להרכבה. עבדתי 13 שנה אצל אקשטיין, 5 שנים ב”אגרא” כמנהל פרדסים ואז נכנסתי לבית האריזה של זלינגר כמנהל מחלקה. שם עבדתי 18 שנה.
הייתי חבר מועצת הפועלים וחבר מזכירות 25 שנה. פעיל בעניינים מוניציפליים באבן יהודה כחבר בועדות המועצה. בשנת 1969 נבחרתי לחבר מועצה וסגן ראש המועצה . פנסיונר משנת 1985 , עובד בפרדס שלי וחבר המועצה הדתית.

 

 

 

 


בן - אהרון

אהוד בן-אהרון סיפר :
”נולדתי בתל-אביב בפברואר 1912. אבא שלי הגיע מאודסה ועבד בראשון-לציוןכפועל. אחרי חצי שנה ראה שטוב בארץ ונסע להביא את אמא. מרגע שירדו מהאוניה הוא דיבר רק עברית. הם נסעו לרחובות , אח”כ לתל-אביב, שם נולדתי, ואז לירושלים, שם גדלתי. סיימתי את הגימנסיה בגיל שש-עשרה וחצי. אבי היה אז עורך-דין ורצה שאעבוד אצלו. ברחתי מהבית והגעתי באקראי עם הרכבת לבאר-יעקב, שם עבדתי כפועל שנה. היתה שם רק עבודה ערבית כי פועל יהודי קיבל גרוש יותר. החלטתי לנסוע לבן-גוריון, מזכיר ההסתדרות.
אחרי כמה נסיונות כושלים להחדיר עבודה עברית לבאר-יעקב בשלה ההחלטה לעבוד את האדמה שלי.”
באתי לאמא וסיפרתי לה. בנקים כמעט לא היו אך לכל אשה יהודיה היה ’קניפל’ (קשר במטפחת ובו חיסכון) ואמא אמרה: ’כולו שלך’. הכרתי בחורה, שהיה לה בחור, שאבא שלו, ויניה, עבד ב’בני-בנימין’ ודרכו שמעתי שהם מנסים לייסד מושבה. ואכן אבי רשם אותי. 40 לירות היו לאמא שלי ואיכשהו ’גירדנו’ את כל ה-50 שילמתי והודיעו לי שיודיעו.
יום בהיר אחד קיבלתי הודעה שעושים גדר מסביב לנקודה ומחפשים בחורים שיבואו לעבוד. עבדתי אז בבניין בתל-אביב ולמדתי בשיעורי ערב. קמתי מיד ועליתי על הקרקע.באנו לצריף, היינו אז 10 ראשונים. איש לא קיבל אותנו כאן. בימים הראשונים היינו בצריף ועבדנו בנטיעות אצל ”הנוטע”. בערב בנינו את הצריפים שלנו- למריין היו חומרי בנין ולקחנו ממנו בהלוואה . 
כשלא היתה כאן עבודה נסעתי לתל-אביב והייתי בא לשבת הנה. הודיעו לנו שתהיה הגרלה של המגרשים. היה פה קריניצי והוא הכיר אותי עוד מתל-אביב, מ”חברה טראסק”. האבא בא אלי ואמר- אני רוצה שהבן שלי יהיה שכן שלך, אז בהגרלה נרשמנו ביחד וכך היה.
עזבתי את אבן יהודה איזה 20פעם. בסוף מכרתי בשנות הארבעים ב1000 לירות- 400 הייתי חייב ובשאר קניתי דירה בתל-אביב.


 

 

בן - ארויה רפאל

סיפר רפאל בן-ארויה: ”כשפרצו מאורעות 1936, נשלחתי למושבתי הר-טוב כמפקד מטעם ה’הגנה’. התחתנתי עם אסתר וחזרתי לאבן-יהודה.
במאורעות 1939 נשלחתי שוב להיות מפקד ה’הגנה’ בהר-טוב. כדי להתפרנס חויילתי לנוטרות. אחר מלחמת העולם חזרנו לאבן-יהודה ופיתחנו לול גדול: כ-300 אווזים, 200 תרנגולי-הודו, ברווזים ותרנגולות מטילות. יחד עם אחי גידלנו תפוחי-אדמה ופלפלים. לשכנינו רבקה ויצחק אייזנשטיין היה גן-ירק לדוגמה, כשרצו להגיד ’פלפלים יפים’ נהגו לומר ’פלפלים של אייזנשטיין’. המכירה נעשתה באמצעות ’טנא’ בתל-אביב.
”פעם החלטתי לבדוק להיכן הולך הכסף. אנחנו עובדים כל-כך קשה ובקושי מרוויחים כדי מחייתנו. נסעתי לשוק הסיטונאי ברחוב העלייה. עמדתי בצד וראיתי איך מכרו את הפלפלים שלי. אחד הציע 7 גרוש, שני 8 גרוש לארגז. המחיר עלה עד שהגיע ל-20. העמיסו את הארגזים. הסוחר שילם חצי גרוש לסבל ואני הולך אחריהם. שאלתי כמה עולים הפלפלים והוא אומר: ’כל פלפל עולה גרוש’. אמרתי לו: ’אתה רואה את הפתק הזה שכתוב עליו בן-ארויה? זה אני!’ והוא משיב לי: ’אז מה?’ - ’אז אתה רואה’ - אני אומר לו - ’אנחנו חורשים ושותלים, מזבלים ומשקים, מרססים ומאבקים, קוטפים ואורזים, משלמים עבור הארגזים והמשלוח וקומיסיון בשביל הכל - ומקבלים קדחת בשביל ארגז. בכל ארגז ארזתי 100 פלפלים ואתה רוצה להרוויח 80 גרוש על ארגז? פלפל בגרוש?’
”החלטתי לעזוב את הירקנות ולהיות חבר ב’אגד’, בתנאי שלפחות 3 שנים אהיה בקו הר-טוב. במלחמת השיחרור הייתי שוב מפקד האזור. עם פינוי הר-טוב חזרנו שוב לאבן-יהודה והבאנו איתנו גם את הורי אשתי. אחרי כ-10 שנים ב’אגד’ הרגשתי שאני הולך ומתנוון. עזבתי ועברתי שוב לחקלאות ולייצור סוללות לאימון אפרוחים. הקמתי מסגריה והתמחיתי בייצור לבנים אוגרות חום לדוודי חימום. לפני שפרשתי, עוד הספקתי לעבוד ב’המשקם’ בנתניה”.

 

 

 

 

 

בן דרור ישראל - "פנינת השרון" 1988

מה הייתם מצפים מילד שבגיל שנה ישן על כדור ולא על כר? ישראל בן-דרור אינו ילד עוד, אך הכדור הוא עדיין המודוס ויונדי שלו גם כיום.
בבוקר אביבי שטוף שמש פגשתיו עמל בגינת ביתו. סיור הכרות בגינת הירק, כוס קפה מהביל ומתובל בזכרונות וסיפורים העושים את חייו של אדם.
נולד בשנת 1932 בפתח-תקוה לתוך מסורת משפחתית של ספורט כדרך חיים, מסורת משפחתית הקשורה קשר בל ינותק בשם ”מכבי”.
אביו מרדכי שחגג לא מכבר את יום הולדתו ה-80 ואשר בין שאר פועליו הרבים היה ממקימי ההתאחדות לכדורגל, כפר המכביה, ועומד עד היום בראש תנועת המכבי, יקיר מכבי, ויקיר פתח-תקוה - נקרא בפי רבים, ולא במקרה, ”מר מכבי”. לדברי ישראל, בית משפחתו היה היחיד בעולם שבפתחו הוצב סמל מכבי ולכן אין תימה על כי בחר ב”מכבים”, ישוב קהילתי הממוקם ליד ”מודיעים”, כהמשך אפשרי של עשייה ומגורים בעתיד. לפי מיטב המסורת המשפחתית נכנסה משפחת בן-דרור אף לספר שיאי הספורט של גינס - על שישה מבני אותה משפחה ששיחקו כדורגל באתה אגודה. מספר ישראל: ”אמא אף פעם לא שאלה איפה הילדים, היא ידעה שהם במגרש, משחקים כדורגל. האח הגדול שמואל - שיחק כדורגל בנבחרת ישראל והבקיע את הגול הראשון באמריקה ב-1948, ואני שיחקתי בנבחרת ישראל 1952-1958”. ישראל עצמו התפרסם בזמנו בהוצאת ה”אאוט” החזקה ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי.
ישראל נשוי לזיוה אב לשלוש בנות ובן וסב ל-5 נכדים.
בשנת 1954 מתחיל ישראל בעבודתו כמחנך גופני. לאחר נישואיו בשנת 1955, מחליטים ישראל וזיוה לעבור לאבן-יהודה לתקופת נסיון שמתארכת לשלושים שנה ויותר. בני הזוג עוסקים שניהם בחינוך במסגרת בי”ס ”בכר” ובמקביל מנסה ישראל ליישם את חלומו לפתח פנימייה לילדים המבוססת על ספורט. תוכנית שיצאה לפועל, קיימת גם כיום, ולדבריו העלתה את אבן-יהודה על המפה לא מעט בזכות ההורים שבאו לראות, להתרשם ולרשום את ילדיהם.

 

אבן-יהודה היתה כר נוח להפגנת יכולתו הספורטיבית חינוכית. ”כשבאתי לאבן-יהודה, היתה קיימת קבוצת כדורגל של הפועל. הצעתי להקים נבחרת כדור-סל וקבוצת הפועל אבן-יהודה התפרקה, הצעתי להקים אגודה אחת בלתי תלויה בעזרת המועצה, שתכלול את כל ענפי הספורט: כדור-סל, כדורגל, כדור-עף, וכל זה במסגרת מועדון הספורט”. ישראל היה מאמנם של כל שחקני הקבוצות וניצח ביד רמה על משחקי הספורט השונים. באותו זמן הקים בי”ס לכדורגל לילדי כיתות ג’-ד’, כעתודה עתידית ואכן בשלב מאוחר יותר הפכו שחקנים צעירים אלו לקבוצות ספורט מאומנות ושיחקו תחת השם ”אגודת מועדון הספורט אבן-יהודה” - במשחקי ליגה במסגרת התאחדות הכדורגל בישראל. בין השחקנים: שמעון פישביין, יחזקאל שניצר, ועוד. גם ענף הכדור-סל נתפתח בו זמנית. ”היו כאלו ששיחקו במקביל גם כדורגל וגם כדור-סל כמו ג’קי חלפון, פנחס שטיין ועוד”. גם אסירי כלא תל-מונד טעמו מנחת זרועו הספורטיבית של ישראל, אומנו על-ידו במשחק כדור-העף ואף ”לקחו” את אליפות בתי-הסוהר.
”אין פעילות או אירועים במושבה שלא עברו דרכי” - ישראל היה נותן את הטון במלוא מובן המילה: אימן, דאג, תידרך ובעיקר ביצע. ”כולם היו בני” - כהגדרתו. בשלב מסויים עברתי ללמד בביה”ס ”ביאליק” בנתניה. הקשר עם מועדון הספורט נותק בהדרגה, ופעילותו של ישראל הצטמצמה להפעלת אירועים גדולים כמו יום העצמאות וכד’.
בבית-הספר בנתניה מצא ישראל בדרכו המיוחדת דרך לליבותיהם של הילדים ולאחר שנים רבות של עבודה מאומצת בשילוב עם הפעלה רבת ממדים של אירועים גדולים, קיבל על עצמו את האחריות על בית הנוער שאליו זרמו ילדים ובני נוער לחוגים שונים ומגוונים. יכולתו הנפלאה ליצור קשר עם בני נוער באה לידי ביטוי גם בעבודתו בנאות שקד, שכונת טיפוח בה עבד קשה מאוד על-מנת ליצור עימם קשר. ”לילדים הצלחתי להגיע, ניסיתי להגיע לנוער; שברו לי דלתות, גנבו לי ארנק כסף; נלחמתי בהם בדרכי ובכדי להסביר; יחסי אליהם היה, דרך משל, ”כאל ציפור כשלוחצים מדי היא מתה - משחררים היא בורחת”. הגישה הישירה לנוער היתה המתנה הטובה ביותר שקיבלתי”.

 

על תרומתו בשדה החינוך והתרבות בנתניה קיבל ישראל את פרס החינוך העירוני תשמ”ח.
לאחרונה, עקב פניות המועצה המקומית, מנסה ישראל להחיות ולהפעיל את ”בית יחיאל” - ”עבודה לא קלה. הילדים אינם חסרים דבר. נמצאים בחוגי העשרה בביה”ס וכשמגיעים ל’בית יחיאל’, הם חסרי כוח ויוזמה אישית, ישנה מעין הסתייגות מצידם כשאני מנסה להפעילם, אבל אני עקשן, לא מוותר, לקחתי על עצמי את עניין ’בית יחיאל’ מתוך תקווה שיבואו עוד ילדים” - מסיים ישראל מונולוג נוסף. כמו-כן, ישנה החבורה בשיכון בן-גוריון, חבורה בה יש לישראל עניין מיוחד. הוא מייחס חשיבות רבה למערכת קשרים הדדית, אוהב את הנוער וכדבריו: ”אני יודע שאם נותנים להם - הם מחזירים”.
קצרה היריעה מלהכיל מסכת חיים מלאה בעשייה, ברגישות ואהבה לילדים ולנוער. בחיפושיו התמידיים של ישראל אחרי אתגרים בלתי שגרתיים ובעזרת יכולתו האדירה והבלתי מתפשרת מצא דרך לליבם של ילדים ובני נוער וכדבריו: ”כל השנים הנושא החינוכי הוא מעל ומעבר בשבילי. ספורט כגורם חינוכי הוא אחד הדברים החשובים בחיי הילד ואין מסגרת חינוכית טובה יותר מהמסגרת הקבוצתית המפתחת בילד את רגש החובה והאחריות כלפי עצמו וכלפי הסובבים אותו”.
את זיוה אשתו, מורה במקצועה, חברת מועצה בקדנציה קודמת ולאחרונה, יו”ר ויצ”ו אבן-יהודה מגדיר ישראל כחברה לחיים, אשת אשכולות, כשרונית יודעת הכל. וכדבריו: ”אם היא יודעת איך להסתדר איתי - זה משהו”. נאום הגבר בן-דרור.
לא נוכל לסיים בלי קורט אמרי שפר של חברים ובשם אומרם:
ינקל’ה גור: ישראל הוא ספורטאי בכל רמ”ח אבריו ולמרות היותו גדל גוף הוא ספורטאי ”פר פליי”, תרם לפיתוח הספורט באבן-יהודה ובשביל הנוער היה ”דמות” גם בעצם היותו שחקן בנבחרת ישראל.
דני בן-ארצי: ישראל דמות חיובית ביותר, ראש וראשון בעשייה. מוכן לפעול בהתנדבות בכל שטח וביעילות רבה. בעל כושר עבודה פיזי לבני נוער, דוגמא חינוכית ממדרגה ראשונה במעשיו והתנהגותו.
עליזה בן-ארצי: באמצעות הספורט הצליח ישראל להגיע לנוער ולהשיג הישגים חינוכיים שאחרים התקשו להשיגם, ועל כך יעידו עשרות מבצעים שבהם ישראל סחף את הנוער אחריו. הוא לא עסק רק בגוף אלא בשיתוף גוף-נפש. כגודלו הפיזי, כך גודל נפשו ונשמתו.

 


 

 

בן - יעקב דוד

סיפרה מרים בתו, 2009 : 
נולד בשנת 1908 בוילנה בירת ליטא. אביו – אברהם לייב אריה ינקלביץ, היה רב בעל השכלה, ואילו אמו הייתה אשת כפר פשוטה ובעלת תושייה אשר לקחה על עצמה את נטל קיום המשפחה. דוד עלה ארצה באפריל 1926, שנתיים לאחר עליתו של אביו, והוא בן 18 שנה.
בשנת 1928 התחתן דוד עם יונה ונולדו להם שתי בנות חייל’ה ומרימי. בשנת 1932, קנה אביו אברהם לייב ינקלביץ חלקת אדמה באבן-יהודה וביקש ממנו לעבור למושבה החדשה ולבנות בה את ביתו. והוא אכן בנה בית באבן-יהודה ואף ייצר את הרעפים לגג הבית בעצמו. ומשום שלא היה מפעל רעפים בסביבה הקים בחצר הבית מפעל לייצור רעפים. בנוסף נטע פרדס ובלילה יצא לשמירה יחד עם התושבים האחרים.
בשנת 1935 עבר לחיפה לאחר שנשואיו עם יונה הסתיימו.

 

 

 

 

 

 

כתבה מרים בן - יעקב: 2009

הקטע הבא מוקדש לך אבא היקר ליום הולדתך ה-102, באהבה רבה ממרומי מרים בתך הצעירה. 
קווים לדמותו של אבי שהיה מראשוני החלוצים באבן-יהודה.
הייתי בת ארבע כאשר הורי נפרדו וביתי נהרס, כך שחוויות רבות לא זכיתי לחוות במחיצתו של אבי בשנות ילדותי והזכרונות מעטים גם הם בשל המרחק הרב שהלך ונפער ברבות השנים. אך המעט שזכור לי על הזמן שביליתי עם האדם הנפלא ויוצא הדופן הזה, אבי, נחרט בזכרוני מגיל צעיר מאוד. תמונות חיות וברורות מלוות אותי עד עצם היום הזה מאז היותי בת שנתיים כאילו התרחשו רק אתמול.
הכל קשור סביב דמותו של אבי העוסק בדבקות באיזו מלאכה. אני זוכרת אותו רכוב על חמור עמוס בכלי עבודה חוזר ממרחק, מעבודה בבנין. 
אני זוכרת אותו רכון על הרצפה לאור נרות בלילות מסדר את האריחים בהקפדה דרוכה, שלא תיפגם הדוגמא המיוחדת חלילה וחס במסגרת המילימטר, ואז מצמיד מהדק בבטון ומטיח קלות בקצב מדוד בפטיש. עוצר, מרים ראשו, מקנח את הזיעה ממצחו ופונה אל אמי באידיש לשאול: ” ”מה הבאת לי פה לאכול אשתי היקרה?” הייתי נצמדת אל ידה השניה ונזהרת שלא לסטות מהשביל המסומן המותר לדריכה. אמי הייתה מוציאה לו את אשר הביאה ומניחה על בלוק אשר שימש כשולחן - מרק, קציצות ומלפפון חמוץ. ואבי רוטן באידיש: ”נו מי יכול לאכול כל כך הרבה? תראי מה הולך פה” – ואז, מתחיל לטרוף בתאבון ועוד בטרם סיים לבלוע ולקנח בשתייה, הוא ממהר לחזור ולהמשיך בעבודת הריצוף כדי שהבטון לא יתקשה. אז, הוא מאיץ בנו ללכת הביתה, בחזרה לצריף בו גרנו בשכירות, בעוד אני מרותקת לדוגמא היפה הנרקמת המצוירת על גבי האריחים של הרצפה. הייתה זו הרצפה של הבית שאבי בנה במו ידיו מאלף ועד תו. אפילו את הרעפים לגג ייצר בלילות בעצמו. 
כל כך משובחים היו הרעפים שייצר עד שתושבים במקום בקשו שייצר גם בעבורם רעפים, ואנשים חיכו בתור לרעפים של דוד.כאשר ראה כך, קנה מכשירים נוספים והקים מעין בית חרושת לרעפים. בימים היה בונה בתים ובלילות היה מיצר רעפים וממשיך לבנות את ביתנו. ובין לבין היה גם ממלא את חובת השמירה על המקום כאשר הגיע תורו כשאר התושבים, וכן ממלא מקומותיהם בשמירה של תושבים שחסרו.


אבל רווח לא ראה בעמלו. הוא היה איש ישר כל כך, הגון וקפדן לא ידע לרמות ולזייף בחומרים. את הבתים שקיבל לבנות בקבלנות בנה בחומרים הכי משובחים והשקיע שעות וימים מעל ומעבר בבניתם בשל קפדנותו הרבה. גם מהרעפים הנפלאים שייצר לא ראה שכר כי הכניס בהם כמות רבה מאוד של מלט, כפולה ומכופלת מן הכמות הנדרשת. בזמנים ההם המלט היה יקר מאוד. לבסוף היה חייב לסגור את בית החרושת אבל הרעפים שלו התנוססו לאורך שנים ארוכות על גבי גגות הבתים במושבה, כמו חדשים היו ללא פגמים, הזמן לא פגע בהם רק הדחפורים הביסו אותם כש”הורידו” את הבתים הישנים כדי לבנות בתים חדשים רבי קומות.
וכך, מטופל במשפחה עם שתי בנות קטנות ועודנו עלם צעיר, עול ימים, היה חייב לנדוד ולחפש עבודה. 
לאחר שעזב את המושבה ”נדד” עד חיפה שם התקבל לעבודה כשומר ואחר כך כבנאי מדופלם. הקים דורות של בנאים והיה אהוב מאוד. 
אבי הקים את תחנת הכוח בארם נהריים שעל נהר הירדן. הוא ביצע עבודות מסוכנות, כמו להלך על גבי חבלים כלולין קרקס, תוך חרוף נפש. מאום לא עצר בעדו, כאשר המטרה הייתה לפניו הוא ביצע את העבודה בדיקנות ובשלמות מירביים. 
”מוני מייקר” הוא לא היה מעולם אך זוכה לאריכות ימים, בקרוב יחגוג מאה ושתיים שנים וצלילות דעתו עודנה כשל נער עול ימים בן תריסר שנים. 
אף שאבי נושא דם מסוג מאוד נדיר תרם מדמו ללא הגבלה. אפילו בזמנים שזה סיכן את בריאותו ולא הסכים לקבל שום תמורה , חלילה וחס! רק את תעודות ההוקרה ממגן –דוד ומבתי החולים הוא שומר עדיין כעל אוצר יקר. 
לאחרונה נאמר לו שתרומות דם רבות הן סגולה לאריכות ימים.

 

 

 

 

 

מרים בן - יעקב מספרת על אמה

אמי הייתה בין ראשוני המתישבים במושבה אבן-יהודה ומראשוני המתישבים בבני-ברק.
אמי עלתה ארצה מהעיר וורשה בפולין בשנת 1925. שם היתה חברה בסניף ”פועלי ציון שמאל” שארגנה והכשירה בני נוער בגולה לעלות ולחיות בארץ ישראל. היא הייתה בת יחידה להורים חסידים, בעלי חנות בגדים מצליחה. ההורים סגרו הכל ועלו ארצה בעקבותיה של בתם היחידה. יחד אתה רכשו חלקת אדמה ברח’ רבי עקיבא בבני -ברק שם הקימו צריף למגורים ונטעו כמה עצים. לימים, מכרו ההורים את החלקה ועברו לרח’ ירושלים בבני-ברק, שם הייתה להם חנות נעליים במשך שנים רבות. 
אביה של אמי התפרנס מעבודת תיקונים בצנרת. הוא היה מכונה בפי כולם בשם ר’ אברהם מוישה דער הויכר, דער רויטר, דער שטילר, דער סטולר. האינסטלטור הגבוה, האדמוני והשקט, שעל שמו משה ניתן לי שמי מרים - כך סיפרה לי אמא.
ואילו אמה של אמי, סבתי, הייתה אשה נמוכת קומה בשם פייגלה. פעלתנית וחרוצה, אשת שיחה כציפור דרור מצויה. 
כשהייתי שוהה בביתה בילדותי, זכור לי, שכאשר פקחתי את עיני בבוקר, פלח אבטיח אדום עם גרעינים שחורים קטנים היה מונח על השולחן, מחכה לי עם פרוסת לחמניה טריה וגבינה מלוחה טובה לארוחת הבוקר. הסבתא הייתה הולכת לחנות הפרות שבקצה רח’ עקיבא, מהפינה הנושקת כמעט לדרך תל-אביב – פתח- תקוה, ונושאת בסלה רבע אבטיח עד לביתה במרומי הגבעה שברח’ ירושלים. הבית שבנתה בתמורה לאדמה שמכרה ברח’ ר’ עקיבא. 
אביה של אמי לא האריך ימים. הוא לקה בדלקת ריאות והחזיר נשמתו לבורא לאחר שש שנים לשהותו בארץ שבה היה כל כך מאושר למרות עבודתו הקשה לפרנסת המשפחה. אמי שגדלה כבת יחידה מפונקת, מטופחת, עדינה ויפהפיה כנסיכה, עלתה ארצה בגיל 14 ועברה לגור עם הוריה בבני-ברק. 
למרות שאביה היה חסיד, בתו היחידה והאהובה פרקה עול מצוות. היא נהגה כמו כל בני החסידים באותם הימים, היא הגשימה חלום לגאול את הארץ בעבודת כפיים. ואכן, היא עבדה קשה מאוד בהנחת גושי סלעים בסלילת הכביש פתח-תקוה – תל-אביב .

 

 

מרים ממשיכה לספר על הוריה

אבי הגיע ארצה מליטא לביקור בבית אביו שכיהן כרב וכמורה דגול בבני-ברק. אמי הכירה אותו בסניף הנוער של ”פועלי ציון שמאל” בבני-ברק. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון של שני בני נעורים בגיל צעיר מאוד. אהבה שפרחה במהירות, ולימים התבררה אולי כאהבת בוסר. תוך שנה הם נישאו, ואמי הרתה ובגיל צעיר מאוד כבר הייתה לאם. הילדה המפונקת מוורשה בת הטובים נישאה בגיל 16, היתה אם לתינוקת אחת (אחותי הבכורה) וכעבור שלוש שנים נולדתי אני.
אבי הצליח מאוד בכל עבודה שקיבל בשל דיקנותו המוקפדת בביצוע העבודה.
הוא עבד קשה מאוד בבניה, בהקמת גדרות , בסלילת כבישים ובחפירת בארות מים לפרדסים הסמוכים. בימים ההם היו גם תקריות לא מעטות עם הפועלים הערבים הזולים יותר מהפועלים היהודים. החיים לא היו קלים.
באותם הימים פורסם מבצע של מכירת יחידות אדמה באבן-יהודה למשפחות צעירות. בעיני אבי זה נראה כהזדמנות טובה לרכוש יחידת אדמה. זו הייתה חלקת אדמה טובה שחלק ממנה היה מיועד לפרדס וחלק אחר לבניית בית מגורים. אני הייתי כבת פחות משנתיים כאשר הורי באו למושבה ועברנו לגור בבית שאבי בנה. הוא בנה את הבית בלילות לאור פנס ונרות . לבית היתה חצר גדולה ורחבה והיו שכנים נחמדים.




 

בן - לולו

”אנו, מרסל ויוסי, ילדי חביבה וחיים בן-לולו. משפחה בת ארבע בנות וארבעה בנים - עלינו מהעיר סאלה, הקרובה לרבט במרוקו. למדנו בבית-הספר של ’אליאנס’ . שפת הלימוד הראשית היתה צרפתית ואחריה באה הערבית. מרוקו היא ארץ גדולה ויש מרוקאים שלא מבינים איש את שפת רעהו. המרוקאית שלנו היא ה’אידיש’ של המרוקאים, המורכבת מערבית מקומית ולשונות הכובשים - ספרדית וצרפתית . במרוקו גרנו ב’מלאח’, הרובע היהודי של העיר. לאבא היתה חנות של סנדלריה. הפרנסה היתה בכבוד. אבא חשב על ציון אך לא חשב אף פעם לעלות. היה נוח וטוב בסביבה בה חי. גדלנו על היהדות. 
ההגדרות ’דתי’ ו’חילוני’ לא היו קיימות והן לא מובנות לנו עד היום. פעילות תנועות הנוער הציונית היו מורגשות ברחוב היהודי. במסגרתן יצא הנוער בחיפושים למחנות, ללימוד הציונות ולגיבוש חברתי. שליחי העלייה ופעילים מקומיים התסיסו וארגנו כשעיקר כוונתם להעלות את הנוער והצעירים.
יום אחד אחותנו מדלן הכירה צעיר מפעילי העלייה בשם אלי עוזיאל, שהיה בקבוצה שהכינה צעירים לעלייה. בחור זה נתפס ונחקר ארוכות במשטרה. הפעלנו ’פרוטקציה’ והבחור שוחרר. הוא החליט שעליו לעלות מיד ואז אחותנו החליטה שהיא נוסעת איתו. ההורים לא היו מוכנים להיפרד מאף ילד ואבא החליט שכולנו נעלה ארצה. תוך חודש היינו מוכנים ליציאה. וכך, בגלל מדלן, שהיתה אז בת עשרים, עלינו כולנו. יצאנו את מרוקו בדרך בלתי ליגאלית. עלינו על אוניה בטאנג’ר - הנמל החופשי בקירבת מיצר גיברלטר. הפלגנו לנאפולי ומשם, באפריל 1962, הגענו לישראל.

 

”האוניה היתה מלאה כולה יוצאי מרוקו, ביניהם עשר משפחות מהעיר שלנו. התארגנות לקראת קליטתנו החלה על האוניה. כששאלו את אבא לאן הוא רוצה לבוא, ענה: ’איפה שתהיה לי פרנסה, ואיפה שנוכל לחיות’. שאלו אותו איפה יש לנו בני משפחה והוא השיב: ’יש לי קרובים בקיסריה ובבית שמש’. אז נתנו לנו את אבן-יהודה. אבא היה נאיבי וגם מפה לא לקח ביד כדי לדעת איפה נמצאת אבן-יהודה. ”כשהגענו לחיפה שלחו אותנו מיד, באותו לילה כאילו בעיניים עצומות, שלא נראה ולא נדע לאן אנו מגיעים. הגענו בשעה שתיים וחצי בלילה. האוטובוס עזב אותנו על הכביש והמשיך לנסוע, כשמחצית החפצים של מרסל עליו. בשש בבוקר הגיע משה תורג’מן, לקבל אותנו. היינו כעשרים משפחות. בעיית שיכון לא היתה. מעברה על קומות היא השיכון שלנו. כולם מרוקאים חוץ משלוש משפחות אשכנזיות. עד היום הוא נקרא ’שיכון המרוקאים’.
”כנראה הביאו אותנו הנה כי היה מחסור בפועלים. אך עובדי הלשכה היו איומים. לאף אחד לא נתנו עבודה שידע לעשות. הם חשבו שהביאו אנשים שאינם יודעים מימינם ומשמאלם. אבא נורא רצה לעבוד. יונה בן-זאב מהלשכה אמא לאבא שלי: ’בוא אתה ותשב במקומי בלשכת העבודה’. צריך היה כוח רב כדי להתאפק ולא להשיב. היו אנשים, כמו משה אזולאי, שצחקו ממנו כשהלך ללשכה עם חליפה ועניבה. לא היתה ברירה ושלחו אנשים לעבוד בחקלאות, כשלאיש לא היתה הכשרה לכך ואף לא הכנה נפשית. במרוקו היינו רגילים להתלבש לפי האופנה האחרונה, בפרט הבנות שהיו מטופחות מאוד. המשכנו בזה גם באבן-יהודה שאנשיה כאן עוד המשיכו ללכת בפשטות. באנו מתרבות אחרת והתושבים נבהלו. היו שאמרו: ’מה פתאום הביאו את האנשים האלה לכאן? הם יקלקלו את הילדים שלנו...”. ניתנה לנו ההרגשה כי לא רצו להכניס שום אדם ’זר’ לכאן. ”איש לא עזר לנו. נשות ויצ”ו? - מי היה אז בויצ”ו חוץ מהסנוביות של אבן-יהודה? מהתושבים? - אולי לוי וינטר, כי היתה לו חנות והיה לו אינטרס, כי בשבילו זו היתה פרנסה. עזרו לנו אולי, קצת, מחוגי ההסתדרות. חיה מזרחי, שעבדה בהסתדרות, התעניינה בנו בתוקף תפקידה. כשמרסל רצתה ללכת לאולפן אז סלע (סקלקה) לקח אותה יום אחד לתל-אביב ועזר לה להיכנס לאולפן בגן-שמואל. כשסיימה וחזרה, ניסתה כל עבודה: יום גיהוץ אצל מישהי, יום ספונג’ה (שטיפת רצפות) אצל אחרת, שבוע בפרדס... אפשר היה להשתגע. עד שנמצאה לה עבודה במקצועה, תפירה, בתל-אביב. נסיעות יום-יום וקשיי יום-יום. לי אמרו שוב להיות עוזרת-בית. אין זו בושה, שום עבודה אינה בושה, אבל לא הייתי מורגלת בכך. קשה, קשה לשכוח את היחס אלינו בלשכת העבודה. יוסי סיים את בית-הספר התיכון ואת מקצועו - בענף המתכת - למד בכוחות עצמו.

 

”מי שהיה חרוץ, עבד והסתדר, שירת בצבא וגידל משפחה - מרגיש טוב מאוד וקשור למקום, כדוגמת כל המשפחות בשיכון מכבי ובשיכון בן-גוריון. היום אין אנו מכירים את כל המשפחות ממרוקו שחיות באבן-יהודה. כיום אין לאיש רגשות נחיתות או בושה בשל ארץ המוצא. הילדים הם ישראלים, ביתם באבן-יהודה ולא מוכנים לצאת ממנה. חבל, שאז, בגלל הדאגה לפרנסה והעזרה להורים, נדחקו בעיות חינוך הילדים. גם בית-הספר לא הלך לקראת המשפחות. הרבה אקדמאים לא יצאו מהילדים שלנו. לצעירים יותר אין את הבעיות שהיו למרסל, כשבאה והיתה צריכה להוריד את נעלי העקב שלה וללכת בחול מהכביש. לאחי הקטן, יעקב, אין בעיות ולא היו. הוא נקלט בגן הילדים וכבר, בשנה הראשונה, מילא בהצגת פורים את תפקיד אחשוורוש.
”באשר למנהגים ולשמחות של בני העדה - האמת היא שאת המימונה מעולם לא חגגנו כפי שחוגגים אותה כאן, בארץ. בליל מוצאי חג הפסח היו האנשים עוברים מבית לבית לברך את יושביהם. ביום המחרת היתה שירה, שמחה וברכות ’שנה טובה וירוקה’, ואצלנו, הליכה לשפת הים וטבילה. בארץ, פעילי עדה זו או אחרת, של יוצאי צפון אפריקה, התחילו בחגיגות האלה שהן טובות למפלגות. המימונה הפכה ליום ריקודי בטן וסטייקים. יתרון אחד נשאר - אנשים נפגשים ומכירים זה את זה”. 
אני” - סיפרה מרסל - ”סבלתי בשנה הראשונה, עד שתפסתי בעל. וזה היה פחד... מה, זה פרסי? זה רומני? עיראקי?... מה, זה כזה, או כזה? אבל גם אני, עד היום, אומרת לבת שלי: ’את, אל תביאי לי כזה וכזה וכזה...”.

 

 

 

 

בן - שלום דוד

סיפר בנו, שלומי בן-שלום, 2009 : 
סבי, שלום רוביסה, היה בין מייסדי הרטוב. אבי הוא שהחליף את שם המשפחה לבן-שלום. הוא נרשם להתישבות באבן יהודה במסגרת בני בנימין והגיע למושבה בשנת 1933 והצטרף לקבוצת הבניה יחד עם אברהם לוי, כרמי לוי, אייזנשטיין, אברהם קפלן, קימל, משה בן-ארויה ואחרים, כשהוא מתמחה בעיקר באינסטלציה.
לאחר סיום הבניה בנה את ביתו והביא לכאן את אשתו ובנו ( המספר) ואח”כ בנה את ביתו של גיסו בוכמן.
כאשר הוצע לו לנהל את ה”ספינס” ( השקם הבריטי) בחוף הכרמל נשארה המשפחה כאן ודוד היה חוזר בסופי שבוע. בתקופת מלחמת העולם השניה חזר לאבן יהודה . לאחר עזבה המשפחה לצמיתות לחיפה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ברונר

משה ברונר: ”כחניך תנועת הנוער הציוני בפולניה, עליתי ארצה ב-1939, בעלייה ’הבלתי ליגאלית’. הגעתי לתל-יצחק בת השנה. לאחר שנה עברתי קורס בג’וערה (בסיס הקורסים של ה’הגנה’ ברמת מנשה, כיום רמת נוח, ע”ש חבר עין-השופט הקרובה). חזרתי ומוניתי למפקד ה’הגנה’ באזור. כיוצא קיבוץ ואב לשני ילדים, עשיתי ’נגלות’ בהובלת זיפזיף ביום ובלילה מילאתי את תפקידי בתחנה ובמחסן הנשק. זמן רב הקדשתי לאימון הנוער והכנתו לתפקידי מגן. בימי קרב אל-עלמיין, שנערך באוקטובר 1942 במדבר המערבי, כשהיה חשש שכוחות הגרמנים בפיקודו של רומל יכבשו את ארץ-ישראל, החליטה ה’הגנה’ להקים קו הגנה ולהילחם בטנקים שלו. באחד הערבים הגיע אלינו מפקד הנפה, נחום זיו-אב, ואמר: ’אין לנו ברירה. ניאלץ ללחום עד הכדור האחרון’. כזכור, גנרל מונטגומרי מפקד כוחות בעלות-הברית אילץ את הפנצרים הגרמנים לסגת בבהלה והציל את הארץ מהכובש הנאצי. הוצע לי לעבור ולהיות האחראי על תחנת הנוטרים באבן-יהודה ולהיות המדריך לנשק. הייתי ב’הגנה’ סגנו של טופי. בקרב טירה לא השתתפתי. עם קום המדינה, גוייסתי לצה”ל ובשל פציעתו של טופי נתמניתי למפקד המקום. זו היתה תקופה קשה, כי כל הצעירים היו מגוייסים. מסתננים חדרו מדי לילה. שמנו להם מארבים, אך מעולם לא הצלחנו לתפוס אותם. מעשי השוד היו רבים ובסוף נהרגו שניים מפועלינו, יחיאל פיינרו וזכריה רצהבי.
”עם תום מלחמת השחרור החלפתי את מינה בלומנפלד, והייתי לגזבר המועצה. אבן-יהודה מנתה אז כ-700 נפש. רצינו לקלוט עלייה, אך חששנו מעלייה המונית שתעלה על מספר התושבים ותשנה את אופייה של המושבה. היה לחץ רב של המוסדות, אך אנחנו לא התלהבנו כל-כך. רצו להקים בתי קומות כבשכונת מכבי ואני הייתי בין המתנגדים הקיצוניים לכך. זה היה בתקופת כהונתו של ישראל הוכמן כראש המועצה ותחילת כהונתי בתפקיד גזבר. מנהל שיכון עובדים, מנחם הלר, אמר לי: ’אתה תצטער אם לא תיתן לבנות את הבתים האלה!’ למרות שהתוכניות כבר היו מוכנות, אמרתי לו שאנחנו לא ניתן לבנות בתים רבי-קומות. עם הקליטה המבוקרת נוכחנו, שבאותה תקופה, אבן-יהודה התחילה להתדלדל. הגן היחיד במרכז המושבה נסגר מחוסר ילדים. פחדנו שנישאר רק עם הזקנים. חייבים היינו לפתח שירותים ולהיטיב את איכות החיים. כגזבר ומזכיר הייתי אחראי על תוכניות הפיתוח. העליתי בפני ישראל הוכמן את התוכניות הכלליות של בניין לצרכי תרבות, בריכת שחייה ומגרשי טניס. הוא, כאיש תנועת העבודה, לא היה מוכן אפילו לחשוב על זה וטען שאלה תוכניות לבורגנים. המשכתי לטפל בתוכניות.

 

”כשנבחרתי לתפקיד ראש המועצה, היה מיתון בארץ. כשביקר אצלנו שר האוצר פנחס ספיר, הישגתי את התקציב הראשון להקמת בריכת-שחייה. הבריכה נתנה, לדעתי, דחיפה. צעירים התחילו לחפש את אבן-יהודה וגם בני המושבה התחילו לחזור. הקמתי בית-נוער על-שם בנימין קאופמן וסיימנו את בניית בית-הנוער בעין-יעקב בכספי מפעל הפיס. ”לא רצינו לגדול כמו מושבות אחרות שהפכו לערים. השתדלנו לא לעשות דבר שיפגע בחקלאות. אך יתכן שהיינו צריכים להגביל את גודל המגרשים לבניית הבתים. ריח הפרדסים שלט ועדיין שולט כאן”.

 

 

 

 

 

ברצקי

מתוך מאמר שיצא בצאתו לגימלאות.
ילדי 1912. גדל באווירה חקלאית מובהקת, בתוך אחוזה שאביו האגרונום ניהל באזור טירגמרוש בטרנסילבניה.
בגיל צעיר נסחף אל זרם התנועות החלוציות ומשסיים את לימודיו התיכוניים עבר להכשרה חלוצית.
בשנת 1933 זכה בסרטיפיקט המיוחל ועלה לארץ יחד עם חבריו לקבוצת ההכשרה. התחנה השניה בחייו היתה כיבוש העבודה בפרדסי כפר-סבא. לאחר מכן עבר לאבן-יהודה, שם המשיך בעבודה בפרדסים, רכש חלקת אדמה ובנה את ביתו.
כחבר ”הגנה” פעיל מאד התגייס בתקופת המאורעות לנוטרות. גילה כושר מנהיגות ועלה בסולם הפיקוד. התמיד בפעילות בטחונית עד 1945.
בשנת 1941 נשא לאשה את לוטי כהן, שמשפחתה נמלטה מגרמניה הנאצית.
זיקתו לעסקי ציבור התגלתה עם יסוד ”אגרא”. שימש מנהל האגודה שנים רבות. מפעולותיו החשובות: מיזם הדגן בנגב (ראה מדור מוסדות/אגרא)
מכאן התרחבה פעילותו הציבורית - כחבר הנהלת ”טנא”- מוסד השיווק הארצי של המושבות ואח”כ מנהל כללי.כיהן באבן יהודה גם כחבר המועצה המקומית.


 


 

 

 

ברשד חנה ויעקב

מעט מידע על הורי: אמי - חנה לבית ורמוב, ילידת רוסיה עלתה לפלסטינה דרך קושטא נישאה לאבי ב-1922 והגיעו לאבן יהודה ב-1932 או 1933 בעת הנטיעות של הפרדסים ע”י קבוצת בני בנימין. אבי: יעקב לבית ברשד יליד צפת (דור 5) היה שוטר משטרה הבריטית, חבר בארגון השומר, ואחראי על השמירה במפעל חברת החשמל של רוטברג בנהריים, הגיע לאבן יהודה ב-1932 כממונה על השמירה במקום וליווה את המתיישבים עד 1939. הם הגיעו לאבן יהודה בלווית שני ילדיהם יגאל 1923 וחגי 1927 הם בנו את ביתם (לדברי יודעי דבר - בית האבן הראשון באבן יהודה) ברחוב בו גר היום יגאל רביב , את ביתם רכש לאחר מכן ליטמנוביץ הקצב. 
מתוך ספרו של רבינא ”אגודת השומרים” עברתי לשמור באבן-יהודה בשרון (1933). זה היה אז שטח של ”הנוטע” ובו רק צריף אחד - הביתן הפולני מיריד המזרח: צריף ארוך, גדול, ובו גרו מספר אנשים העתידים להיות המתיישבים הראשונים במקום. התחלתי בשמירה. העמדתי צריף של פח על המגרש שרכשתי לי ועברתי לגור עם משפחתי בצריף זה.

 

 

 

 

סיפרה חנה ברשד

בשנת 1920 הגענו ליפו. ופה היו לאבא שלי חברים, מוסינזון ובוגרשוב. אני הייתי אז בת 12.
בינתיים התחתנתי. בעלי היה במשטרה וגרתי בנוה-צדק ואחר-כך ביפו ואחר-כך גרנו ברמלה ואחר-כך לבת-גלים. בבת-גלים היינו במאורעות 29. שם קרה מקרה שמצאנו ערבי הרוג ליד מסילת הברזל והאשימו את בעלי שהוא הרג אותו. היה משפט אבל הוא שוחרר מהמשטרה והיה בלי עבודה.
משם עברנו לנהריים לעבוד אצל רוטנברג.אני גרתי בטבריה, במשך החורף, אחר-כך סידרתי את הילדים ברמת-גן כי אסור היה לגור עם הילדים בנהריים, וגרתי איתו בנהריים בלי הילדים שנתיים וחצי.
אחר-כך פיטרו אותו ועברנו לתל-אביב.גרנו באיזה צריף בלי כסף ובלי עבודה.
באחד הימים, הוא אומר - ”אנחנו עוברים לאבן-יהודה ואני אהיה שם שומר”.
אחר-כך עברתי לכאן ולנו היה צריף מגורים הראשון שהיה. מהצריף שלי ראיתי רק את הגג השחור של הצריף הגדול.
אני באתי לאבן-יהודה בסוף הקיץ. בלילה כשהיה בעלי הולך לעבודה היה סוגר את הצריף עם מנעול כזה קטן, ובלילה היו עוברות שיירות של ערבים עם זיפזיף מהים. אני לא הייתי ישנה, ולפנות בוקר כשהייתי רואה את הסייחה רצה - ידעתי שהוא חוזר ואז הייתי נרגעת.
התחלתי לחשוב מה לעשות, אז באותו הצריף פתחתי מסעדה. הלא צריכים היינו לאכול. אצלי אכלו רק פקידי ”הנוטע”, כי אני לקחתי ארבעה גרוש ליום, כי אני נתתי אוכל על מפה לבנה שלוש פעמים ביום.
ובינתיים נוספו עוד צריפים:הורוביץ ; הולנדר ; ואחר-כך השנדרים באו.
אני אגיד לך את האמת: אני לא כל-כך התערבתי, הייתי כל-כך צעירונת והייתי מלאת חיים אז לא כל-כך התערבתי בחיים כאן . ביום הייתי עובדת ובלילה הייתי נוסעת איתו לחדרה והיינו מבלים עם שומרים, ובבוקר היינו חוזרים.
הילדים כמעט לא למדו. היתה לי גננת אחת כי היה לי ילד בגן. אני התחלתי לבנות את הבית אז האח שלי בא ועשה לי את הלבנים. כשגמרנו את הבית אז פה התחילו גם אחרים לבנות.
ב-39’ באו ערבים ואמרו שתהיה התנפלות ותמיד היינו מוכנים אומנם אני הייתי נשואה והיו לי ילדים אבל היו כאן גם נשים לא נשואות והיינו באותו גיל. ובאמת, פעם בא ערבי אחד ואמר לבעלי שתהיה התנפלות ובאמת היתה התנפלות. בעלי יצא למשרד של ”הנוטע” וחזר עם האקדח טעון שהניח אותו כאן על החלון הוא התכופף וירה בבעלי ואסור היה שידעו שהוא פצוע. הוא שכב בבית פצוע. אחר-כך החבר’ה, הידידים הערבים מטייבה וקלנסואה, היו באים הביתה והיו אומרים לנו אל תפחדו. לי קראו ”אם-אמרד” (אמו של מרדכי), והם הבטיחו לי שאומנם את הגברים ישחטו אבל לי לא יעשו כלום ויקחו אותי לקלנסואה. אני עזבתי את אבן-יהודה אחרי שלוש שנים בערך. לבעלי לא היתה עבודה. היה פילוג בין אגודות השומרים ואז עזבנו