Finden
 

 

אדסמן

נחמה רווה, בתו של נחמן אדסמן, סיפרה על משפחתה:
”בכור המשפחה, חיים אדסמן, נולד בשנת 1901, בעיר דרדורזניה שבאוקראינה. בחורף 1921 עלה ארצה. כשעבר את הגבול מרוסיה לפולניה, היה עליו לחצות נהר קפוא. הקרח נשבר וחיים כמעט טבע. שומרי הגבול הסובייטים ירו עליו, אך הוא הצליח לעבור את הגבול. הוא עלה ארצה באופן בלתי ליגאלי, שהה בבית העולים ביפו ועבר לחיפה.
חיים עבד בכל עבודה מפרכת, מפריקת אוניית פחם ועד למחסנאות עץ. ב-1925 העלה ארצה את אחיו (אבי) נחמן בן ה-14. השניים גרו יחד בתל-אביב. ב-1929 חזר חיים לחיפה והשתתף, כחבר ה’הגנה’, בשמירת שכונותיה היהודיות. בשנת 1932 נשא לאשה את יהודית רייטר, גננת שסיימה את הכשרתה בסמינר העברי לגננות בווינה. שנה לאחר מכן העלה חיים לארץ את אביו, יצחק הלוי אדלסמן, שהיה סוחר תבואות. האם, שחלתה, הלכה לעולמה.
במאורעות 1936-39 פיקד חיים על ההפרה המאורגנת של העוצר שהטילו הבריטים על חיפה. ב-1980 זכה חיים בתואר יקיר העיר, בשל פועל חייו, כפעיל ציוני בגולה, ככובש העבודה וכאיש מגן.
נחמן אדסמן, הנער בן ה-14, יצא לעבוד (בהפניית לשכת ’הנוער העובד’ (שנוסדה ב-1924, שנה לפני עלייתו). הוא עבד בפרדסי פתח-תקוה ורחובות. בשנים 1926-29 השתתף בהגנת ישובי הצפון ונלחם בכנופיות. ב-1930 הוקם קיבוץ נען - הראשון שנוסד על-ידי בוגרי הנוער העובד. אבא היה בין המקימים, אך לא מצא את מקומו במסגרת זו. הוא חזר לפרדסי פתח-תקוה.
אבא רצה להשתבץ במסגרת ’בני-בנימין’ מקימי נתניה. השקיע כספים ולא זכה, משום שהיתה עדיפות לבני המושבות. הוא ’נדחק’ בין העתידים להתיישב בנתניה ב’. אך במקום נתניה ב’ נוסדה יהודיה, שהיתה לאבן-יהודה. בשנת 1935 נשא אבא לאשה את אמי, אסתר שיכמן (ילידת שנת 1915).
הורי אמי, טובה ובן-ציון שיכמן, נולדו בריצ’ן, בבסרביה. סבא היה סוחר טקסטיל גדול, בעל חנויות לבדים. סבתא היתה יד ימינו ועזר כנגדו בעסקים. ביתם היה בית יהודי חם וציוני פעיל. הפעילות הציונית חרגה גם מעבר למגביות למען הקרנות הלאומיים. היתה זו משפחה אמידה ואינטלקטואלית שהשתייכה למשכילים של אותה תקופה.
סבא היה בר אוריָן ובעל השכלה רחבה, ביקר בארץ בשנת 1932 ורכש אדמות באבן-יהודה. לאחר שלוש שנים חיסל את כל עסקיו בגולה, המשפחה כולה עלתה ארצה והתיישבה באבן-יהודה. סבתא טובה הלכה לעולמה ב-1940, סבא בן-ציון האריך ימים ונפטר בשיבה טובה בשנת 1960.
ההורים הקימו את משקם במושבה, אמא טיפלה במשק העופות ואבא עבד בעבודות חוץ, עד שהפרדס יניב. הוא עבד כבנאי, בעיקר במחנות הצבא הבריטי כבית-ליד.
באחד הבקרים של 1942 יצא אבא, כרגיל, לעבודתו. בעומדו בכביש לעצור טרמפ, נדרס למוות על-ידי משאית. אמי נשארה באלמנותה והמשיכה לשמור על המסגרת המשפחתית והמשקית הקטנה. 14 שנים נשאה בעול וב-1956 מתה ממחלה ממארת”.



אולכה

האחות הרחמניה, שרה אולכה, סיפרה:
”הסתתרתי בזמן המלחמה בבית-חולים בהולנד. עברתי קורס לאחיות מוסמכות בנוסף לקורס מיילדות. המלחמה נגמרה - זה איננו וזה איננו וחבר נעלם... התקשרתי עם אנשי הבריגדה היהודית כדי לעלות ארצה. עזבתי את בית-החולים. הלכתי למקום האיסוף, משם לתחנת-הרכבת ובאופן חוקי נסענו לפריס. מישהו הלשין עלינו, כשהיינו באיזה מרתף, עם נשק, ונאלצנו לברוח. במרסיי תפסו אותנו ועברנו חקירות מרובות. המתנו שישה שבועות באחת החוות. חזרנו למרסיי. עלינו על ספינה, ששמה הוסב ל’יגור’ והפלגנו . ההפלגה ארכה 13 יום. היינו כ-20 איש מהולנד, בני 25-26, וביניהם כמה אחיות; הצטרפו בחורים ובחורות פליטי גרמניה וצרפת, קבוצת נוער בגילאי 14 עד 17, כ-200 ילדים ניצולי השואה - בסך הכל 754 מעפילים.
קרוב לנמל חיפה נתפסנו על-ידי הצי הבריטי וגורשנו לאי קפריסין. עיתונאים וצלמים הוזמנו על-ידם לנמל. אוגדה בריטית שלמה, על ציודה המלחמתי הקיפה את הנמל מחשש לתגובת תנועת המרי העברית. הם עשו הכל שהגירוש יתבצע בשקט. המבצע הצבאי החל ב-2:30 לפנות בוקר. המעפילים גילו התנגדות פאסיבית, נערך בכליהם חיפוש אחר נשק, בהם עברו חיטוי והובלו לספינות הגירוש. קיבלנו מכות רצח, אני כל-כך התנגדתי והאנגלים סחבו אותי בידיים וברגליים, ואחד אמר לשני: ’הזהר, היא חתולה גדולה!’ עשיתי ממנו צחוק. בתוכי חשבתי שאולי הוא באמת צודק.
הגענו לקפריסין ב-15 באוגוסט. מחנה קיץ ואנחנו הראשונים, עם מעפילי האוניה שכונתה ’כ”ג’ (על שם 23 יורדי הסירה - אנשי ה’הגנה’, שבראשם כתריאל יפה ורב-סרן בריטי - שיצאו במאי 1941 לחבל במתקני האוייב בסוריה. הסירה נעלמה ותעלומת היעלמותה לא נפתרה). במחנות פעלו אנשי הפלמ”ח, אותם צעירים שליוו את ספינות ההעפלה ונקראו ’שורת המגינים’. אחרי כמה ימים פנה אלינו ד”ר חיים שיבא - מראשוני רופאי ה’הגנה’ שהתגייסו בזמן המלחמה לצבא הבריטי - וביקש אותנו, צוות האחיות, לעזור בהקמת בית-חולים במחנה. התחלנו גם באימונים צבאיים. ד”ר שיבא, שהיה בין הצוות המייסד של ביה”ח ’בילינסון’, הבטיח לי עבודה שם ברגע שאשתחרר ואעלה ארצה. הייתי בין הראשונים שקיבלו סרטיפיקטים ואחרי 4 חודשים כבר הייתי בארץ.

 

הגיע ישראל אולכה, שאותו הכרתי בקפריסין, והתחתנו. הוא עזב את כפר-נטר ואני את פתח-תקוה ואת בית-החולים, ועברנו לאבן-יהודה.
עברתי קורס וניתן לי לפתוח טיפת חלב. העולים, מכל הארצות, גרו באוהלים. בצריף עץ אחד היה בית-התינוקות והמרפאה. עם התימנים הסתדרתי מצויין ללא שפה. דיברתי כבר עברית טובה אבל הם דיברו תימנית. הייתי נכנסת לאוהל הראשון והם כבר ידעו ש’שרה השוקלת’ הגיעה. נעשו החיסונים הדרושים. את הבישול הראשון לתינוק חדש הכנתי בעצמי וטעמתי ראשונה, כדי שהאם תהיה בטוחה שאין זה רעל.
בתקופת העלייה הגדולה, עם פתיחת המחנות, כשהתמותה של התינוקות היתה איומה, קיבלתי על עצמי עבודה יותר ממלאה. עבדתי בפרדסיה, במעברה בקדימה וגם בבית-הספר.למדתי להכיר אורח חיים שונה משלי ולכבד אותו. הרי אצלם שולחן שבת הוא מלאכת מחשבת”.



מתוך הספר שהוציא פורום נשים על נשים במושבה

שרה ילידת הולנד, הגיעה ארצה דרך ”מחנה המעבר” בקפריסין שם עזרה בהקמת בית חולים ביוזמתו של דר’ חיים שיבא.
שרה הגיעה לאבן-יהודה יחד עם בעלה ישראל ז”ל.
בשנת 1951, הקימה שרה, שהייתה אחות במקצועה, את תחנת טיפת חלב במעברת אבן-יהודה. 
שנים ארוכות עבדה שרה אולכה כאחות ובשנת 1990 אחרי שיצאה לגימלאות, נענתה לבקשתו של הרב רוזנצווייג ויחד עם מיכל לוי התנדבה להקים את סניף ”יד שרה” באבן-יהודה. שרה אולכה עדיין מנהלת את המקום.



 

 

אייזנשטיין

”אני באתי מבת-שלמה” - סיפר יצחק אייזנשטיין - ”מושבה שבה היתה איכרות בנוסח הישן. המושבה הוקמה ברמת-מנשה, ליד זכרון-יעקב, ונקראה על-שם שלמה סלומון, אבי אמו של ’הנדיב הידוע’. היא נוסדה ב-1889 ונוהלה על-ידי יק”א. היו בה כרמים של ענביי יין, מטעים, לול והתחילו גם לפטם עגלים לבשר. לא היה לי כסף וגם למשפחתי לא היה. בקושי עזרו לי לשלם את 200 הלירות להתיישבות. 
לא היה שום תקציב להקמת המושבה באבן-יהודה. להתיישבות האלף היה תקציב. וזו היתה ממש קנאה - איך שלהם יש ולנו אין עם מה להתחיל לעשות משהו.אצלנו, הכל היה צריך לעשות באופן פרטי. לחפור באר - באופן פרטי; לנטוע - באופן פרטי, לבד. היה לנו וועד מושבה והסתדרנו. אני לא יודע איך.
פעם הבאתי הצעה שנלך ונמסור את האדמות שלנו לקרן-קיימת, כי לא נוכל להמשיך ככה... היינו מתווכחים ודנים ומחפשים דרכים איך להמשיך. בכר שמע את ההצעה שלי והלך לברר אם אפשר לעשות דבר כזה ולקבל תקציבים. אמרו לו: ’מה? אנחנו ניקח אדמה מיהודים? אנחנו קונים אדמה מערבים. אתם, יש לכם אדמות, תדאגו לעצמכם ותסתדרו. אנחנו לא נכנסים למקום שכבר יש בו התיישבות והאדמה היא כבר של יהודים’. המצב היה גרוע. 
איך הגעתי לגידול ירקות? כשגמרנו לעבוד כקבוצת הבנייה, חזרנו לעבוד בפרדסים. עבדתי אצל בעלי פרדות בחריש. ’בעל הבית’ חרש בבהמה אחת ואני בשניה. ב-1940, בגלל המלחמה, נפסקו עבודות אלה. הערבים שבתו ולא הביאו ירקות לערים כתל-אביב. הכינו תוכנית שיהודים יתחילו לגדל ירקות. בכר סידר הלוואה לצינורות השקאה. הסכמתי לקבל הלוואה של 50 לירות וסידרנו צינורות להשקאה ולאו דוקא על אדמה שלי. התחלתי עם חלקה קטנה של 5 דונם, המשכתי 10 דונם, 15, 20... יוסף סמולר כבר היה אז, וממנו למדתי לגדל ירקות. הייתי חקלאי והצלחתי. 15 שנה גידלתי ירקות עד שעברנו לגידול עופות”.



ספרה רבקה אייזנשטיין

אני ילידת מסחה. אבי היה חולה ואחי היה בין מייסדי נתניה. כולנו חלינו במסחה. אז אחי אמר לאבי: תמכור את החקלאות ותעבור לגור לידי בנתניה. אבא קנה מגרש בנתניה ובנה בית. באותם הימים הלירה היתה כל כך יקרה שחשבנו שנחיה מהכסף הזה לעולמים. אחרי כמה שנים ערך הלירה ירד. הבית ליד הבית שלנו בנתניה נבנה על ידי קבוצת הבניה מאבן יהודה וכך הכרתי את בעלי. אבא שלי גם הכיר את כרמי לוי.


 

 

איילון זאב - ראה קוריס

 

 

 

 

אלפרוביץ'

שמעון אלפרוביץ’ תיאר את חבלי קליטתו:
”נולדתי בליטא ורציתי לעלות ארצה עם חברי, אך הורי התנגדו. הם עמדו על כך שאלמד בטרם אעלה. חברי עלו ואני נסעתי לאיטליה, ללמוד חקלאות באוניברסיטת פיזה. ב-1931 באתי לבקר את חברי בהכשרה וב-1933 חזרתי, כדי לחיות כאן.
עבודתי הראשונה היתה בפרדסו של ברמן בוואדי פאליק (בשטח תל-יצחק, היום). היינו ארבעה פועלים, גרנו בבניין הבאר ושכרנו בחורה שתבשל ותטפל בנו. כשאר החברים עבדתי, נעקצתי וקדחתי ועבדתי.
גם באבן-יהודה עבדתי כפועל, כי לא היה מקום לאגרונום נוסף. לפני כבר הגיעו ד”ר ברוך וד”ר משיח, הגיע חברי ד”ר בצלאל בן-דוד ואמו. אגרונום אחד היה מספיק בהחלט.
עבדנו בפרדסי המורים בתל-צור. אני ניהלתי למעשה את פרדסו של דיסקין. מעולם לא התגעגעתי לעולם ההוראה, אלא לחיי עבודה ממש. עבדתי כפועל וכמנהל פרדסים, אך לעצמי מעולם לא נטעתי. גם היום איני חושב את עצמי למתיישב, כי יש לי חלקה קטנה מדי. 
קשר מקצועי לא היה לי עם המדריכים. היה קצת פטפוט, הם עסקו בצד הארגוני ובהשגחה, ופחות בצד המקצועי. תקופה קצרה ישבתי במועצה המקומית ועניתי על שאלות מקצועיות - נטיעה, ריסוס ובעיות טכניות.
המשכתי לקבל ספרות מקצועית מאיטליה וממשרד החקלאות שלנו. הסיסמה הקבועה היתה: ’אם חקלאות כאן, מולדת כאן’. אני הגשמתי את זה בצורה קיצונית, אף לא יום אחד בחיי עבדתי בעבודה אחרת מלבד חקלאות”.
סיפרה אסתר אלפרוביץ’ :
”הגעתי מרומניה ב-1935 ל’מכביאדה’ השניה, שהשתתפו בה מכבים מ-27 ארצות. הפלוגה שלי שהתה בנתניה ואני עזרתי לתפור את השמלות הלבנות. נשארתי בארץ, כמכבים רבים אחרים, ללא רשיונות עלייה. הייתי בין החברים שעברו לאבן-יהודה.
קלרה ובצלאל בן-דוד גרו בתל-צור. קלרה היתה עולה חדשה, שבצלאל הביא מאיטליה, ולא ידעה אפילו מלה אחת עברית. בצלאל ביקר את הפלוגה וכדוברת רומנית, הקרובה מאוד לאיטלקית, הביא אותי אל קלרה. לשון הדיבור שיצרנו שתינו היתה באמת יפה ומיוחדת. אצלם היכרתי את שמעון ידידם, שהיה לבעלי.
כשנתיים- בזמן מלחמת העולם, לא היו ידיעות על גורל משפחתי. ידענו רק שמשהו איום מתרחש שם. אחות שהבאתיה לכאן עזבה, נסעה לאמריקה ואני נשארתי לבד. העולם נלחם על קיומו ואני הרגשתי שאני יכולה לתת, לעזור במשהו, ולו במעט. אז החל הגיוס לאי.טי.אס. (A.T.S.). אני שירתי בדרגת סרג’נט ואז, במצרים, חליתי במחלת באזדוב, שוחררתי מהשירות ולא היה לי בית לאן לחזור. חזרתי לכאן, לאבן-יהודה. כאן היו לי חברים והרגשתי שכאן מקומי.
התחתנתי עם שמעון, פיתחנו משק קטן, לול, רפת ובה 5 פרות. כשהיה שמעון הולך, היו הולכים אחריו 3-2 כלבים ועז קטנה שקיבלנו במתנה. גם חמור מיוחד היה לנו, שמעון היה רוכב עליו וקורא עיתון. ליד לוח המודעות היה החמור נעמד לזמן מה, ואחר-כך ממשיך בעצמו הביתה, בלי שניתן לו סימן”.


 

 

 

אלקיים

מרדכי הוא בן למשפחה שעלתה ממרקש שבמרוקו בשנת 1866 וישבה בעזה. הוריו, מזל ונסים היו ראשוני המתיישבים בנגב. הם תקעו את יתדות אוהלם בין אוהלי ידידם, השייך עלי, ראש שבט ערב אל-עטאונה. האב היה קונה מהבדואים שעורה, עבור תעשיית הבירה והוויסקי בסקוטלנד, ואת פרי החנט’יל (רוש) הגדל פרא בנגב, לתעשיות הפרמצבטיות באייר בגרמניה. בתמורה, סיפק לבדואים את צרכיהם. כשהוקמה באר-שבע והיתה למרכז השלטון התורכי בנגב, היה השייך עלי לראש העיר והאב אלקיים פתח בה את החנות הראשונה. כשהחלו בהקמת רוחמה - היישוב היהודי הראשון בנגב, היה נסים אלקיים החצרן, מנהל העבודה ובא-כוח החווה אצל השלטונות. 
”בשנת 1929” - סיפר מרדכי - ”טיפלתי בפליטי המאורעות מהר-טוב, שהתאכסנו בבית-הספר ’גאולה’ בתל-אביב, בו לימדתי. כשהם חזרו לשקם את מושבתם נשארתי איתם בקשר, בעיקר, עם אחת הבנות ומשפחתה, שאליהם הייתי נוסע לשבתות. כשהופיע עובד בן-עמי מטעם ’בני-בנימין’ ו’הנוטע’ לרשום מועמדים לאבן-יהודה, רשם אותי אבי הנערה שלא היו לו בנים בוגרים. גם משפחת מכנס, שהיתה מיודדת עם משפחתי, תמכה ועזרה לי.
אומנם השקפותי היו שונות מאלה של ’בני בנימין’, אך אז לא ידעתי כלל על מפלגות ואף לא היתה חלוקה ברורה בין דעות האנשים ביישוב.
לפני שעליתי (לאבן יהודה) הייתי איש בטחון בתל אביב והייתי חבר בקבוצת קומנדו שנקראה ”הנודדת” ועברתי כמה קורסים להדרכה בנשק. עם עלייתי לאבן יהודה נתמניתי ע”י הפיקוד המרכזי כמפקד המושבה וכשקמה תל-צור גם היא צורפה לפיקודי. היינו צריכים כבר ללמד את האנשים להשתמש במעט הנשק שהיה בידנו.
אבן יהודה היתה התחנה המרכזית של הנוטרים ואני הייתי הסרג’נט- סמל - הממונה על כל הגוש....בשנת 1945 קיבלתי הוראה להתפטר מהנוטרות על מנת להתגייס לתפקיד של מפקד נפת הנגב ואז היה מצב להשאיר את המשפחה לבד באבן יהודה. נאלצתי למכור את השתילים שהכנתי כדי לנטוע את הפרדס שלי והפקודה של ההגנה היתה בעיני כדבר שאין לעבור עליו לסדר היום וצריכים היו אותי בנגב כי הייתי מהמדריכים המעולים של ההגנה. הדרכתי קורסי קצינים של ההגנה ,בתוכם כיום אלופים כמו עוזי נרקיס, ברלב, מולה כהן ואחרים. נתמניתי מפקד הנפה של כל הישובים מגדרה עד רביבים והיתה החלטה לבנות לי בית בנירעם ולקחת את המשפחה ואז החלטתי למכור את הבית באבן יהודה.

 



אמיתי טובה

עליתי ארצה מפולין ב-15.9.1932. כשהגעתי, גרתי בתל-אביב. עבדתי במכונת תפירה שהבאתי איתי מהבית - סינרים מגומי, וגם עבודות ריקמה לחנויות. תיכף היה לי כסף, הייתי עצמאית וכל-כך ’התעשרתי’, שהלוויתי כסף לחנוך אחי. חנוך (קצנלבוגן) שעבד באריזת פרי בנס-ציונה, היה בא אלי בשבתות. טיילנו פעם ברחוב אלנבי והנה באים לקראתנו מי שהיו שלושת הראשונים בתל-צור: זלמן חן, שמעון גפן ונחושתן. הם היו אחרי ישיבה שבה החליטו לצאת לתל-צור למחרת בבוקר, והציעו לאחי לקחת אותי איתם. למחרת יצאנו - אני לא ידעתי לאן פני מועדות. הרכב קפץ וטולטל. הגענו למקום ריק מכל, היה בו רק צריף שחור. לא רק באבן-יהודה אלא, גם בתל-צור היה צריף שחור ששימש את הפועלים ולאחר-מכן היה לבית אריזה. אמרו לי להיכנס פנימה ולהסתתר מפני החום והם, הסתובבו בחוץ, בדקו, מדדו וחיפשו מקום לחפור באר. שאלתי: ’מתי נגיע לתל-צור?’ אמרו לי: ’זה תל-צור!’ נכנסתי לצריף וחשכו עיני. חושך, לכלוך, כמה מיטות של פועלים, מנורת נפט מפוייחת לגמרי, נעליים, גרביים, ולחם על השולחן. התחלתי לסדר, הורדתי הכל מהשולחן ושמתי עליו עיתונים נקיים. את הנעליים והגרביים שמתי מתחת למיטות. הוצאתי את מנורת הנפט החוצה והתחלתי לנקות אותה בעזרת העיתונים, מים לא היו. מאוחר יותר הביאו מים בחבית כדי להתרחץ.
בינתיים הופיעו בדואיות, התיישבו לידי והחלו למשש אותי כדי לראות אם אני אדם כמוהן. הסתכלו איך אני מנקה את המנורות, התפעלו וצחקו ביניהן. אני כמובן לא הבנתי את דבריהן.
הבחורים חזרו סוף-סוף. הם החזירו אותי לתל-אביב. עוד באותו יום החליטו לפנות חדר קטן, ששימש כמחסן כלים, כחדר עבורי. החלום שלי להיות חלוצה, לבנות ולעבוד ביחד עם אחי התחיל להתגשם. הם חזרו לאחר כמה ימים, כדי להחזיר אותי לתל-צור. בינתיים אני התכוננתי, היה לי ארגז נצרים גדול שהבאתי מחו”ל, בו היתה מכונת התפירה ושאר החפצים שלי, ספה וזהו - עליתי להתיישבות. הייתי האשה היחידה בשטח. כל היתר היו גברים.
הראשונים שהגיעו למקום באו כדי לנטוע פרדסים. ד”ר ברוך האגרונום הביא פועלים (זו היתה תקופה של חוסר עבודה בתל-אביב, רק מי שהיה בנאי הרוויח). הפועלים שבאו גרו בצפיפות רבה בצריף אבל שמחו לעבוד. אחר-כך הגיעו כ-40 בחורים ואז הקמנו צריפים נוספים. היה אחד גולדווסר, שהיתה לוו חלקה על-ידינו. הוא הביא, את גיסו הנגר שהקים לנו את הצריף. עבור העצים שילמנו לו כל חודש חצי לירה. ואני נהייתי בעלת-בית! - הכנסנו ריהוט והחבר’ה באו אלי לאכול. בתחילה בצריף הגדול ואחר-כך בביתי. זה היה כמו קואופרטיב. הייתי מכינה ארוחת-בוקר, צהריים, וערב. אבל היתה בעיה של מים.
מהכל נדף ריח של נפט ושל שמן, ועם זה צריך היה לבשל, להתרחץ... במים ששטפתי את הצלחות כיבסתי את המגבת. 


את הבאר חפרו עוד בימים הראשונים, אבל לא היו צינורות לשום מקום. היה צינור עבה ושם ’החבר’ה’ עשו בור. נכנסו לתוכו והתרחצו. את הכלים הייתי מוציאה בסלים על-יד הבור ושוטפת אותם. מכיוון שהייתי בחורה יחידה במקום, היתה לי בעיה איך להתרחץ. הקימונו - ’מקלחת’ על-יד הצריף, לשם הבאנו כמה דליי מים וכך אני התרחצתי. בסוף 1933 הגיעו אלינו המים הזורמים.
האוכל שהכינונו בפולניה היה משהו שונה לגמרי. שם, לא ידעתי מה זה חציל או קישוא. כשראה אבי המנוח - שהיה איש דתי מאוד - עגבניות על חלון של גויים, אמר שזה לא אוכל של יהודים. לא הכרנו את רוב הירקות. כשבאתי הנה הביאו אלי הבדואיות דברים שונים, זו כד חלב על הראש וזו ירקות. קנינו ולא ידעתי מה לעשות עם זה. אחר-כך בא אחד, חָזין, הוא ברח מהבית בגיל צעיר ונדד בכל העולם. הוא לימד אותי איך לבשל.
בסוף 1933, כשהיתה מסיבת המים ובאו אורחים ובראשם ד”ר חיים בוגרשוב, מי שהגה את רעיון ’הפרדס לחסכון לעת זיקנה’ - הייתי אני ה’בַּלָבּוּסְטֶה’, כולם פנו אלי. ד”ר בוגרשוב קרא לי לשבת על-ידו וחרל, שהיו לו חמישה ילדים, צילם אותנו עם הראשונים. בוגרשוב קרא לנו ’שומרי החולות’. כדי להיפטר מהחול שתלנו ונטענו. היתה גינת-ירק, והיה לנו אפילו תות! הצלחנו לכבוש את החול הזה. לחגיגה באו תל-אביביות, קיבלתי אותן כאורחות. הייתי צעירה ובריאה ושמחתי לעבוד והעירוניים לא עניינו אותי. הסתכלתי על הבחורות בזלזול. האופנה שלנו היתה מכנסיים קצרים בחאקי, או כחול, וגופיה.
בחדר אחד של הצריף גרנו חנוך ואני ובחדר השני צימרינג עם ביאליסטרוצקי. אצלי היה כמו מועדון. שיחקו שם דמקה וקלפים. אחר-כך היו באים גם השומרים הערבים. אבל, אם עבר ערבי וראה שרק אני לבדי בצריף - הוא לא נכנס. זה אסור אצלם.
אברהם סגל סיפר לי שאחד מהם שואל עלינו עד היום. הוא היה גשש במשטרה. שני ידע טוב עברית ולימד אותי ערבית. כשראה שבאה אלי איזו אורחת היה בא ומביא בונבוניירה, או מתנה, מהעיר הקרובה טול-כרם.
היה מקרה, זה היה אחרי שהתחתנתי עם יצחק פבין (אמיתי), (ב-1934), שהערבי ישב אצלנו ובינתיים שלח חבר אחד לגנוב את הפרדות. הוא בא דרך הפרדס של זלמן חן ולמזלו הרע יצא בעלי להשקות את הפרדות וראה אותו. הוא ברח. בעלי שזכר אותו ואת צבע בגדיו, הודיע למשטרה. לקחו אותו והוא ישב בבית-הסוהר. אבל זה שישב אצלנו וניסה להסיח את דעתנו - המשיך לבוא ולהיות חבר



 

אפשטיין

סיפורה של שלומית אפשטיין

 


 

 


 

אפשטיין חיים ודבורה

סיפר בנם אפריים אפשטיין
חיים אפשטין נולד בעיירה קטנה בפוליניה בשם נארבקה, על גדות הנחל נארב. לא רחוק מהעיירה נמצא יער גדול, יער בילוביז’. יער זה היה שייך למלך פולין ושימש כאזור צייד לאצולה הפולנית. יחד עם זה הוכרז גם כפארק לאומי, הפארק הראשון מסוגו באירופה. סבא שלי, אברהם יצחק, היה יערן מומחה. הוא היה עובר ביער ומסמן עצים הראויים לכריתה. העצים שנבחרו היו נכרתים ומובלים בנהר למנסרה, ואבא שלי עזר לו בעבודה.
<בשנת 1928 נסע אבא לארץ עם שני אחיו, מאיר וישראל, ושם התחילו ביחד לקדוח בארות, בעיקר בסביבת זיכרון יעקב. לאחר זמן חזר לפולניה והתחתן עם דבורה שפירא, גם היא מנארבקה. ישראל ,שהיה אז בן 19, נשאר בארץ. אחרי החתונה עברו אבא ואמא לעיירה שכנה בשם היינובקה ושם קנה אבא משאית והחל בהובלה של סחורות לערים הסמוכות: ביאליסטוק, בריסק, ורשה ועוד. הרבה עבודה לא הייתה והרבה פעמים כלל לא יצא לעבודה. זה בעיקר כי מצב היהודים בפולניה היה מאוד גרוע והשלטונות עשו הכול להקשות את חייהם. לכן אבא דיבר הרבה על עלייה לפלשתינה. הוא היה חבר באגודת ”פועלי ציון” וקיווה שדרכם יוכל למצוא דרך לעלות לארץ. אך תקוות אלו התבדו. ואז הוא ביקש עזרה מאחיו ישראל. 
ישראל בינתיים עבד בעבודות שונות , בעיקר בייבוש ביצות, ובשנת 1932 השתתף בהקמת המושבה אבן יהודה. לא היה קל אז לעלות לארץ כי האנגלים הגבילו את מספר העולים ובכדי להיכנס לארץ צריך היה לקבל ממשלת הוד מלכותו הבריטית מסמך שנקרא סרטיפיקט. האנגלים נתנו מספר מוגבל של סרטיפיקטים לסוכנות היהודית, ואלה נתנו אותם בעיקר לאנשים צעירים ללא משפחות שהיו מוכנים ללכת להתיישבות. רק משפחות של בעלי הון ובעלי מקצועות מסוימים קיבלו גם הם סרטיפיקטים. אבל האנגלים גם נתנו מסמכים אלה לעובדי אדמה, ועל סעיף זה הסתמך ישראל ופנה להתאחדות האיכרים וביקש מהם עזרה להעלות את משפחת אחיו כי אבי המשפחה הוא עובד יערות, שזו עבודה חקלאית לכל דבר ועובד יערות יכול כמובן להיחשב לאיכר. והיות וגם ישראל היה כבר חקלאי והוא הזמין את אחיו ומשפחתו לאבן יהודה, וטענה זו התקבלה, למזלנו..וקיבלנו את המסמך המבוקש.


עזבנו את היינובקה בכרכרה, אני הייתי אז בן ארבע ואחי יעקב ז”ל היה בן שבע. כל תושבי העיירה ליוו אותנו לתחנת הרכבת ונפנפו לנו לשלום. בעגלה הייתה גם מזוודת נצרים גדולה ובה כל רכושנו: סירים וצלחות, בגדים ושמיכת הפוך הגדולה שנקראה פרנה (סגול מתחת לאותיות). אחרי שהייה קצרה בתל אביב הגענו לאבן יהודה. הדוד שלי, ישראל הזדעזע כשראה אותי ואת יעקב בתלבושות הגלותיות שלנו, ודבר ראשון מיהר לחנות הבגדים של פלדמן וקנה לנו מערכת של בגדים ישראליים. ללמוד עברית במקום האידיש שדיברנו לקח זמן רב יותר... 
המעבר היה זעזוע גדול לאמי. היא הייתה רגילה לאזור מלא עצים וירק, ולנחל הזורם בסמוך, והנה היגיעה לשממה: דיונות, ללא עץ, ללא צל וללא מים וללא כביש. עבר זמן עד שהתרגלה. היינו נוסעים לפעמים לתל אביב ומזילים דמעות על גדות נהר הירקון. אבא קנה משאית יחד עם אחיו ישראל ויחד הובילו את התוצרת החקלאית מאבן יהודה לתל אביב. 
המושבה גדלה, המצב השתפר , וכולנו התרגלנו ונקלטנו במקום החדש.



 

 


 

אקר

סיפרה שושנה אקר את סיפור חייה :
”גדלתי בכפר. להורי אמי היתה טחנת קמח והיא עצמה טיפלה במדגרה לעופות. מילדותי הכרתי את החקלאות. אף פעם לא היתה לי בובה כשהייתי ילדה, שיחקתי באדמה. ובגילי, אני עדיין עובדת בחקלאות. יכולתי היום לא לעבוד - וסליחה על הביטוי - והייתי חיה כמו פרה, יושבת, אוכלת וזהו, מחכה...
באתי ארצה בעלייה הרביעית, בשנת 1930. הייתי חברת קיבוץ, אך מן הערב הראשון התייאשתי ואחר-כך עזבתי. הייתי אצל אחי בנס-ציונה ועבדתי במטבח פועלים. שם הכרתי את דב אקר שעזב את קיבוץ קרית-ענבים. התחתנו וחלמנו על התיישבות.
לא הבינותי בפוליטיקה ובמפלגות למרות שקראתי את ’דבר’ עיתון הפועלים, כי הייתי ברוחי, סוציאליסטית - ועד היום. לא ידעתי בדיוק מה זה ’בני-בנימין’, ואקר סיפר לי. אז גם חברינו דוד ומאשה (קליין) רצו לעלות להתיישבות.
בינתיים חליתי ואקר בא לכאן לבד ובנה צריף לנו ולדוד ומאשה. ואני, במקום לצאת לבית-הבראה, באתי יומיים לפני פסח, לאבן-יהודה.
הבאנו את הריהוט שלנו, מיטה ומזרון, שולחן וארבעה כסאות. גמרו להעמיד את ארבעת הקירות בדיוק ערב ליל הסדר. לא היה עדיין גג. עברה כאן הגב’ סוסלינסקי, שאלתי אותה: ’איפה יש כאן שוק?’ היא צחקה ממני ואמרה: ’תרדי למטה למטה...’ וכמובן שאת השוק לא מצאתי. עשינו את הסדר במשותף - משפחת וינקלר, משפחת קליין ואנחנו. היה מרגש ומאוד נחמד, למרות שכאן היה מדבר.
ביום הראשון של חג הפסח, בבוקר, התחיל לרדת גשם ואנחנו בלי גג. היינו שני זוגות צעירים ובלי שכל. לקחנו את הכרים והשמיכות והכנסנו לארון. עם המזרון כיסינו את הארון ואת השולחן הפכנו על הכל, זהו.
אחרי החג אקר ודוד יצאו לעבודה, הרוחות היו חזקות מאוד, כמו במדבר. פתאום אני רואה שהשמים שחורים. אם יירד מבול... מה עושים? אז, הקונסטרוקציה היתה על הגג, אבל רעפים עדיין לא. מה עודים כדי שלכל הפחות המיטות, שלי ושל מאשה, לא ירטבו? רצתי אל החנות של מריין, שם היו חומרי בניין, וביקשתי מהם: ’תלוו לי ארבעה פחים בכדי לכסות את הגג במקום שמעל המיטות שלנו ואני מבטיחה שלא אדפוק מסמרים בפחים’. הם לא אמרו מילה, האב מריין והבן. נתנו וגם עזרו לנו להביא את הפחים לצריף. חוה ומאשה עמדו למטה ואני, טיפסתי למעלה על הגג והתחלתי לדפוק בעץ על המסמר ולקפל את שולי הפח. פתאום באה רוח והעיפה את הפחים, עד למקום שיש שם היום הכביש, מזל שלא עמד שם אף אחד.


 

את הגג קיבלנו, אולי, לראש השנה. לבן-יעקב היה פה בית-חרושת לרעפים. הוא נתן לנו רעפים. איני זוכרת אם שילמנו עבורם או לא. דוד קליין יצק לנו ריצפת בטון, אקר צבע את הצריף וחיינו כבני-אדם. היה די נחמד. גרנו בצריף 12 שנה.
כשבאנו, ועוד לא היו לנו ילדים, היתה מסעדה רק אצל שפירא. היו פה 22 גברים. בכר וזלינגר, אפשטיין ואחיה של מטילדה החליטו שנעשה מסעדה. נקבל פרודוקטים ומאשה ואני נבשל. מאשה למדה בישול בויצ”ו והיה לה נסיון. זלינגר המשגיח, נתן לנו מים מהבאר פעמיים ביום. יום אחד לא קיבלנו מים ואחרי ארוחת הבוקר השולחן היה מלא כלים, והנה נכנס גבר כזה, הציג את עצמו כרופא, ורצה לאכול. אמרתי למאשה בפולנית, שתיקח משהו ותכסה את הצלחות, שלא יראה את מליוני הזבובים. הרופא שמע וענה לנו בפולנית: ’אין דבר, אין דבר, אני יודע מה מִדָבֵּר... אז אין דבר’. קדחנו. העבודה היתה קשה. אני הייתי בהריון ועבדתי עד לרגע האחרון. פתאום הרגשתי צירים. דר’ דימנט בא ב-2 בלילה, כשאני באמצע הצירים, נסעתי עם חוה, וצבי שנהבי שנהג לבית-חולים בתל-אביב.
עמוס נולד צהוב כמו ביצה, הוא היה תינוק שלא בכה, אני בכיתי במקומו. כשהבראנו, עמוס ואני חזרנו לאבן-יהודה. המשכתי לעבוד בפרדס. הייתי לוקחת את עמוס בסל נצרים על ראשי, מניחה אותו לידי ועובדת. מפסיקה כשדרוש היה להניק אותו או להחליף לו חיתול וממשיכה לעבוד.
כשבנינו את הבית הציג לפני אקר איזה אדון ואמר לי: ’האדון הזה בא מירושלים להפריע לנו בבנייה כי אין לנו רשיון’. אמרתי: ’אקר, למה לא אמרת לו שהגשנו בקשה ועוד לא קיבלנו תשובה. וחוץ מזה אני לא חושבת שיהודי יכול לעשות לנו צרות’. אז האדון אמר: ’חוק הוא חוק!’ - אמרתי לו: ’בוא, ראה איפה שאנחנו גרים’. הוא הסתכל סביב ונבהל. ואחר-כך אמר: אולי את יכולה למכור לי קצת ביצים ועופות?’ (זה היה בתקופת הצנע של דב יוסף). אז אמרתי לו: ’אדוני, חוק הוא חוק!’. הוא התבייש ונסע.


 

 

 

כשעמוס היה בן ארבע, רציתי לראות את הורי ולהכיר את הוריו של אקר. מכרנו את גוצה הפרה שלנו ובקושי הצלחתי לקנות כרטיס לחוץ-לארץ. ביקרנו אצל ההורים בכפר ועמוס קיבל מהסבא שלו אופניים. שמו לו קרשים, הוא רכב על הקרשים ואמר לסבא: ’חבל שדוקטור הרצל לא הביא קרשים כאלה לאבן-יהודה’. עמוס סבל בטיול הזה כי הוא לא הבין מה שדיברנו. כשנפגשנו עם אנשים שדיברו עברית הוא קרא בשמחה: ’אמא, אמא, הנה יהודים!’.
כשהיינו בביקור בפולניה פרצה מלחמת העולם ולא יכולנו לחזור. פגשתי בחבר מבית-אלפא והוא הציע לי לפנות לאחד בשם צבי הלר. הלר זה שאל אם יש לי כסף. עניתי לו: ’אני אשלם לך, יש לי רכוש באבן-יהודה!’ בקרון שלו היו מספר נשים וילדים, נסענו איתו לרומניה. שם חיפשתי את האוניה שתחזיר אותנו ארצה. לתא שלי הכנסתי עוד נשים וילדים שחזרו ארצה. 
כשחזרנו מחוץ-לארץ היתה עלי ביקורת לא יפה. אבל היה לי חשוב כל-כך לראות את הורי. ועובדה, אחר-כך באה המלחמה ואני, את הורי לא ראיתי יותר. דוד קליין היה תמיד אומר: ’גם אני עשיתי עליך ביקורת, עוד לפני שנסעת. אני מקנא בך שושנה, שלמרות הביקורת נסעת והספקת לראות את הוריך’”.

 

 


 

דב אקר מספר על עלייתו ארצה והגעתו לאבן יהודה

 

מתוך עדות לספר זכרון לעיירת הולדתו שנכחדה בשואה-ראדיחוב, היום באוקראינה 
בשנת 1917, עם הצהרת בלפור, התחילה בעירנו תנועה ציונית מוגברת. נבחרה ועדה מקומית שפתחה את מועדון ”קדימה” בו היתה פעילות רבה מאד.... אנו הצעירים ביותר בלענו כל מילה בחרדת קודש והפכנו לציונים נלהבים. הוקם בית ספר עברי ראשון. .... לאחר השיחרור מהצבא החלטתי להכשיר עצמי לעליה לארץ. ליתר בטחון החלטתי ללמוד מקצוע נוטסף לחקלאות- התחלתי לעבוד במסגרות מכנית בבתי המלאכה בחצר הגראף....אחרי טיפול מתאים במשרד הארצישראלי בלבוב זכיתי לעלות בסוף אפריל 1926.....הגעתי לארץ בזמן של חוסר עבודה אבל בחורים שהם חקלאים מהבית קבלו עדיפות. התחלתי בחבורת השומרון בחדרה ובבנימינה, שם עבדנו ביבוש ביצות הכבארה עד שרוב הפועלים חלו בקדחת. עזבנו את החבורה והיינו פועלים בודדים. נזדמנה לי עבודה במסגריה...לפני מאורעות 1929 עברתי לעבוד בקלמניה על יד כפר סבא (היום צופית) ..לאחר מכן נסעתי לבקר את המשפחה בגולה אחרי העדרות של 4 שנים........עם שובי לארץ העבירני מנהל קלמניה לפרדסו הפרטי בפתח תקוה ובסוף הקיץ קבלתי רמז לחפש עבודה אחרת. בזמן הזה בקרני מרדכי ויסמן (בן עיר נוסף שהתישב בעין ורד ) והשפיע עלי להצטרף לקבוצה שלו בקרית ענבים........אם משום שלא היתה בנו רוח קיבוץ או שהיחס בין ותיקים לחדשים לא היה כתיקונו-עזבנו את הקיבוץ. עברתי ב1931 לעבוד בפרדס צעיר בנס ציונה. שנה אחרי שהגעתי לנס ציונה התחתנתי והתחלתי לחפש מקום קבוע להתישבבו. בענין דומה התחבט בן עירנו דוד קליין. תחילה עלתה הצעה להתישב בגן יבנה. לבסוף נודע לנו שמייסדים כפר בשם אבן יהודה. הצלחנו לקבל שני מקומות בארגון הזה והתישבנו במקום הזה. עם קליין יש לנו גבול משותף גם בחצר וגם בפרדס.

 

 

 

 

אקשטיין

 

”אני דור חמישי של בני חסידים” - אמר יוסף אקשטיין - ”סבי, הרבי משה פראגר, היה ידוע בניגוני החסידים שחיבר על אף שלא ידע לכתוב תווים. בין צאצאיו היו גם כאלה שהיו לזמרי אופרה.
הייתי כבן שבע-עשרה וחצי כשעזבתי את פולין ונסעתי עם דודי, אחי אמי הגדול, בדרכים עקלקלות לארץ-ישראל. עברנו את ברטיסלבה בירת סלובקיה והגענו לוינה. שם אירגן יהודי הונגרי בשם גרינוולט שלושים חבר’ה לעלייה. אני הייתי צריך להוכיח שיש לי כסף, כדי לקבל רשיון יציאה. טענתי גם שיש לי פרדס משפחתי במגדיאל, המחכה לבואי.
גרינוולט הוביל אותנו כשחקני קרקס מעיר לעיר, עד לעיר הנמל מרסיי בדרום צרפת. הגענו בערב פסח ונתקבלנו על-ידי רב העיר. את הים חצינו על סיפון אוניית משא, עד לפורט-סעיד, וברכבת דרך מדבר סיני לארץ-ישראל.
הגענו לתל-אביב. השטחתי על האדמה וברכתי ’שהחיינו’. נאמר לנו שפעם ביום נוסעת משאית למגדיאל. התנחמתי בכך שהגברים משלמים פחות מן הנשים, כי הם דוחפים את המשאית כשהיא שוקעת בחולות... הצלחתי למכור את חלקי בפרדס המשפחתי וחיפשתי מקום להתיישבות.
הייתי קשור לבת-דודה בחוץ-לארץ. רציתי להסתדר ולהביא אותה אלי ארצה, אך אביה נפטר וצריך היה להעלותה מיד. עזר לי בזה שמואל זקיף (ז’כוביצקי), ראש היוזמים להתיישבות במגדיאל ועסקן ציבור מסור. הוא השיג עבורה סרטיפיקט והיא עלתה ארצה.
הלכנו לוועד הקהילה בתל-אביב ונרשמנו לנישואין. דרשו מאיתנו 3 לירות, אבל היתה לנו רק לירה אחת, ובכל זאת הסכימו לחתן אותנו. יצאנו וחזרנו אחרי הצהריים. העמידו לנו חופה ונערכו הקידושין. קנינו בקבוק יין והלכנו לשפת הים. למחרת נסענו עם המשאית למגדיאל ושם נערכה לנו חגיגה גדולה.
בתחילה היה לאשתי רנה (רבקה) קשה מאוד. חיינו במגדיאל תשע שנים, מ-1924 עד לשנת 1933, בה עברנו לאבן-יהודה. שכרנו שני חדרים אצל גאולה ויוסף קימל.
היה לי הרבה דמיון ורצון לעשות דברים. באבן-יהודה היה לי שותף, האגרונום דר’ כרמון (ווינשטיין). חיפשנו באר ונטענו את הפרדס שלנו - 45 דונם שלי ו-45 דונם שלו. לא היה לנו כל קשר עם ’הנוטע’, גם את ההרכבות עשינו לבד. בתחילה עבדו אצלנו ערבים מהאשנטי עד שבאו הפועלים התימנים וטילס בא והקים את לשכת העבודה.
כשראיתי שעד שהפרדס יתן פרי לא תהיה לי פרנסה, פתחתי בית-מסחר לצרכי בניין. גם קניתי אוטו שניצלתי היטב. סמולר, שחכר אצלי אדמה ועשה ירקות, שלח באוטו את התוצרת ואני הבאתי את חומרי הבניין”.



 

 

מזכרונותיו של יוסף אקשטיין

 

 

תקופת יסוד אבן-יהודה היתה לי, אישית, תקופה מלאה תקוות ואושר. זה היה מעבר מחברה חד-גונית לרב-גונית עם רצון עז לבנות ולהבנות. לשכנתי במגדיאל, חוה וינקלר, יש חלק נכבד בהחלטתי לעבור ממגדיאל לאבן-יהודה. היא פרשה לפני רשימת מתיישבים באבן-יהודה, כולם אנשים צעירים בעלי תארים ויוזמה שנמשכתי אחריהם מהרגע הראשון. למשפחת וינקלר כבר היה יתד ראשון באבן-יהודה ע”י הקמת לול פח למגורים זמניים ואני התחלתי גם כן בהכנות למעבר.
התקוות היו גדולות. בעיקר קיוויתי לרצות את האשה שהגיעה מוורשה המפוארת והתקשתה להסתגל לחיים הקשים במגדיאל. אומנם גם אבן-יהודה לא דמתה לוורשה אך לפחות היה שינוי מקום ותקוות... 
יום אחד נסענו - שותפי לבאר ד”ר ווינשטיין יצחק (כרמון), אשתי ואני ממגדיאל לאבן-יהודה על-מנת לקבוע מקום לחפירת באר. הנסיעה ארכה שעות רבות כיוון שבינתיים האוטו שקע בחולות וכסוף-סוף הגענו דרך מיזקה וטירה לאבן-יהודה, עצרו בעדנו שומרים על סוסים מלגשת למקום. אחד השומרים היה בוקששתר ז”ל. נשארנו תקועים במרכז, שלא היה אלא צריף גדול, שנרכש בתערוכה הבין-לאומית בת”א - הפוילון הפולני. 
בשנת 1933, משפחתי עדיין גרה במגדיאל ואני כל תחילת שבוע נוסע ממגדיאל לכפר-סבא, משם לתל-מונד ומשם ברגל לאבן-יהודה לטפל בבניין בבאר ולהכשיר את המקום להעברת המשפחה. בצעדי ברגל מתל-מונד התקרב אלי איש גבה-קומה עם סיגריה בפיו. תחילה חשבתיו לערבי ממונסרתיים, כי אלו גבוהי-קומה היו, אך משהדביקני ראיתי כי יהודי הוא לבוש יפה ובעל רושם טוב. התוודענו זה לזה וצעדנו יחד לעבר המושבה תוך שיחה ערה ומסירת אינפורמציה מדוייקת על מעשינו.זה היה יחיאל זלינגר.
ערב יום הכיפורים - אשתי שהתה אצל קרובים מחוץ למושבה כיוון שימיה היו ספורים ללדת. אני בבית-הכנסת, שאינו אלא צריף דל, עם כל קהל המתפללים. יש לציין כי בערב יום כיפור לא נפקד כמעט איש. כולנו עטופים טליתות מחכים לשנהבי בעל התפילה. השמש שקעה זה מכבר, בחוץ מחשיך, כולם מתוחים. סוף-סוף מגיע שנהבי, עובר על ידי טופח על גבי ומכריז בקול: ”מזל טוב, אשתך ילדה בת!”. ממשיך בהילוכו מתעטף בטלית ומתחיל בתפילה. אומנם קולו צרוד במקצת אך תפילתו ללא דופי. אני מלא התרגשות מחכה בכליון עיניים לסוף התפילה כדי לשמוע פרטים נוספים. אף פעם לא ארכה לי כל-כך התפילה כבערב זה. נגמרת התפילה והוא מגיע אלי שוב: ”מזל טוב, יש לך בן”. נדהמתי: ”מה? תאומים?” - ”לא!” - ענה הוא. כנראה טעה. ומה באמת? - בן. אזי סיפר שבדרכו שקע האוטו והוא נאלץ לעזוב ולרוץ כדי להספיק לתפילה. אין פלא איפוא, שעשוי היה לטעות.