Finden
 

תנועות הצופים

הסתדרות הצופים העברים בישראל נוסדה ב- 1919 בתל אביב ובחיפה כתנועת הנוער העברית הראשונה שקמה בארץ ישראל


 

 

 

 

 

 

 

 

משה מורגנשטרן - הצופים

איך זה התחיל - סיפרה המורה מינה קפלן

עם ילדים אלה ערכנו פעולות צופים כמו בחוץ-לארץ. הייתי בליטא חניכת תנועת ’השומר הצעיר’ שחינכה לצופיות בנוסף לציונות וסוציאליזם, קבוצת הצופים הזאת מנתה 7 ילדים, ביניהם ילדי חרל, בהירה בן-ארויה ואחרים.

 


 

 

 

 

 

 

 

 


שלומי בן - ארצי מספר

”את שבט ’הצופים’ באבן-יהודה, הקים אחי, אברהם בן-ארצי. הוא הגיע בקיץ הראשון לאחר בואנו וראה מיד את חוסר הארגון וחוסר המעשה של ילדי המושבה. דרושה היתה תנועת נוער שתלכד אותם ותיתן תוכן חינוכי בשעות הפנאי, לאחר הלימודים בבית-הספר.
רוב תנועות הנוער בארץ היו המשכן של תנועות הנוער הציוניות בגולה. רובן ככולן קשורות למפלגות הפוליטיות. יוצאות דופן היתה תנועת ’הצופים’. תנועה זו השתייכה לתנועת הצופיות הבינלאומית שנוסדה ב-1908 על-ידי הגנרל סיר באדן-פאול. עשרת דיברות הצופים בארץ חינכו ליצירת אדם חיובי, נאמן לעמו, ארצו ושפתו. תנועה זו התאימה ביותר לבני הנעורים במושבה.
בארץ היו שבטי ’הצופים’, בעיקר, בערים: שבט ’הלגיון’ בירושלים; בתל-אביב -’צופי הקהילה’, הגימנסיה, דיזנגוף, גוש הקשישים ואף צופי-ים; בחיפה השבט המפורסם של ’המשוטטים בכרמל’.
אברהם לא היה צופה מעולם ולא ידע איך להתחיל ולהתארגן. למזלנו, היה לו חבר בצופי הקהילה, פעיל בהנהגה הארצית. חבר זה בא אלינו והדריך אותנו. חילק לקבוצות בגדוד, לימד את תורת הצופיות ומהי פעולה צופית. וכך, כחמישים ילדי בית-הספר היו לשבט ’הצופים’. בראש הבנות עמדה בהירה בן-ארויה, הבנים - אנו הבוגרים - אחי אברהם, שהיה גם ראש השבט ואני סגנו. תוארים היו, אבל מדריכים - לא היו. הספרים במושא, כמו ’השומר הצעיר’ של באדן-פאול, היו זרים לתנאי הארץ וספר הצופיות שהוציא ’השומר הצעיר’ בפולניה, לא התאים לנו. נשארו הקורסים הארציים. אך למי היה זמן? אברהם ואני עבדנו עם הטוריות בפרדס, ולמי היה כסף? ובכל זאת יצאנו. ראשון יצא אברהם, לקורס הדרכה בטבריה (על חשבונו כמובן). אחריו יצאו בהירה, אהרון דופן ואני, לקורס שהתקיים בכפר-סבא (אברהם חרל, לא בא איתנו כי לא ידע היטב עברית). את הקורס העביר ראש השבט יעקב שפירא. כסף לא היה בכיסינו, אך הובטחה לנו כלכלה.


מצעד במושבה

בהירה היתה מיד בת-בית אצל אחת הבנות. אהרון ואני לנו על ספסלי בית-הספר. בתחילה הוזמנו לארוחה, אבל שכחו אותנו. כנוער ממושמע קמנו בבוקר, שטפנו שיניים, שתינו מים ויצאנו ללמוד בקורס. בצהריים נשארנו שוב רעבים. אינני יודע כיצד נודע הדבר ליעקב שפירא. הוא ביקש מאיתנו להתרחק וכנראה, ’שטף’ את חניכיו כהוגן. הורה לנו לחזור ולהתקרב ושאל: ’ארוחת-ערב אמש אכלתם? ארוחת בוקר אכלתם? וצהריים?’ - הבושה הצופית היתה גדולה ואנחנו נשלחנו למסעדה לאכול על חשבונו של ראש השבט. החבר’ה שנעלבו, רבו והתווכחו במשך כל הקורס - אצל מי נאכל את שאר הארוחות.

מה שחסר לנו היה ’צריף צופים’ - כפי שכונה המועדון בכל השבטים בארץ. בכל המושבה היה ’צריף’ אחד פנוי. בתחילה, כשעלה הרעיון, עיקמו רבים את האף ובצדק. המקום שימש בעבר בית מטבחיים, ולאחר מכן האיטליז של ליטמנוביץ. מקום גועלי ומסריח, פרוץ ומוזנח, שגם לשחוט כבר הפסיקו בו. אברהם הלך אל בכר ואמר לו שהוא רוצה את המקום בשביל שבטו ’הצופים’. בכר, כדרכו, צעק עליו בתחילה, אחר-כך נתרצה ואמר לו שיהיה בסדר. אברהם גייס את השבט. ניקינו, שטפנו ומרקנו. הילדים הביאו עצים, פחים ומסמרים לתיקון הצריף. צבענו אותו והפכנו אותו למרכז פעולות השבט. על הקירות התנוססו סמל ’הצופים’ וסיסמאות מתוך ההימנון כ’היה נכון למלא חובתך, נאמן לעמך ולארצך’, או ’בכל עת לזולת תעזור, חוקתך הצופה שמור תשמור’. הכל התרכז בו, הפעילות, השירה וכשרקדנו, כל הצריף נע וזע איתנו. ממנו יצאנו למחנות וממנו נסענו לג’מבורי - המחנה הכלל-ארצי.
המחנאות היא אחת מיסודות הצופיות. בזמן המאורעות ההורים לא הסכימו, כמובן, לרעיון זה. מה עושים? להקמת מחנה חשיבות רבה כל-כך וכיבוד אב ואם לא רק מן התורה, אלא גם מדיברות ’הצופים’. ישבנו המדריכים, ההורים והמורה יעקב איש-שלום, והגענו לפשרה: בערב נטה את אוהלינו במגרש שבשטח המושבה ובבוקר נעתיק את כל הכבודה לחורשה. וכך, בשלושת ימי המחנה, בוקר וערב העברנו את המחנה הלוך וחזור, הלוך וחזור. ’התרגיל’ הזה העמיד אותנו כמעט בכל מבחני הצופיות”.

 

 

 

 

 


הצופים התימנים עם דוד חרל

זכרונות נוספים

”אני זוכר” - הוסיף יענקלה גור - ”שבמבצע ב’צופים’ יצאנו לקטוף אירוסים, בשטח שבין אבן-יהודה לתל-יצחק. קטפנו כ-5,000 פרחים ומכרנו אותם במחיר של מיל לאירוס. את הכסף, 5 לירות א”י, תרמנו ל’קרן קייימת לישראל’. כל השטח היה מכוסה בפרחי-בר, אירוסים, צבעונים, רקפות ומה לא? - היו באים סוחרים מתל-אביב ובעד הפרוטות היו ממלאים שקים ואנחנו עוד היינו עוזרים להם בזה”.
”דוד חרל” - סיפרה רחל (מלמד) סינוואני - ”גיבש את ילדי השכונה ויצר קבוצת צופים. היה בא אלינו ולוקח אותנו לפעולות, מספר לנו צופיות מהי: עזרה הדדית ועזרה לזולת, עצמאות, אזרחות טובה והגשמה אישית; לימד אותנו מחנאות והקים איתנו אוהל ועליו הסיסמא ’חזק ואמץ’. פעם בשבוע היינו נפגשים בערב, משחקים, מתחרים ודוד היה מחלק לנו פרסים.
לא היינו נפגשים בשבתות. ישבנו בבית ושמענו פרקי תורה”. 
”הצופים התארגנו קבוצות קבוצות. ציונה דגן היתה ראש השבט. היינו נפגשים במועדון ומעבירים פעולה צופית, קשרים, איתות, סימני-דרך, מחנאות, או לומדים לרקוד ריקודי-עם. לקראת הג’מבורי - הכינוס הבין-ארצי של ’הצופים’ שהוקדש למשחקי ספורט ובידור - הכין אותנו המורה דגן לתחרויות וציונה דגן לקחה אותנו לחיפה למחנה. הבאנו איתנו אוהלים, כל קן צופי קיבל שטח והקים שם אוהליו. היתה תחרות מקהלות ואנחנו, צופי אבן-יהודה, ניצחנו. לא קיבלנו את הפרס הראשון בגלל ערעור החיפאים”.


 

 

 


סיפר אפריים אפשטיין 

פעם אחת בשבוע היה מוקדש לצופים, המדריכה שלנו הייתה רותה בכר, ושלומי ודני בן ארצי למדו אותנו מחנאות: קשרים (שטוח, אורגים, סבתא, מוט) והקמת אוהל ועוד ועוד. מאוד חשוב היה להיות בצופים. ”הצופים, קדימה הצופים גם ביום וגם בלילה הצופים.” ויום אחד כשציונה דגן זרקה אותי מהצופים למה? ככה) נאלצתי ללכת אליה ולהתנצל. להתנצל. אני-להתנצל! כמה כוחות נפש צריך הייתי לאזור כדי להוציא מפי את המילים ”אני מצטער”.וזה קרה לי שוב, הפעם עם בעלה של ציונה, המורה דגן.


 


 

 

 

 

 

 

 

 

 


ורדה והמדריכים בתערוכה

המשך תולדות השבט

משגויס אברהם בן-ארצי לצבא הבריטי בפרוץ מלחמת העולם הפסיק השבט את פעולתו. החניכים הבוגרים השתמשו בידע הצופי לפעילות ב”הגנה” בתפקידי קשר ואיתות.
ציונה דגן, אשתו של מנהל בית הספר חיים דגן, חידשה את הפעילות בשנת 1942 במסגרת בית הספר, בסיוע מדריכים מקרב הבוגרים, אך שוב - כאשר עזבה המשפחה את המושבה חלה דעיכה נוספת.
ורדה ריכטר, היתה ידידה אישית של אריה כרוך, ראש הצופים בארץ, מימי עבודתה ב”ראלי”בחיפה, לקחה את המושכות לידיה והעלתה את השבט לפסים חדשים. השיא בתקופתה היתה התערוכה הגדולה. הצריף הגדול מאחרי המועצה, שהתפנה מלשמש כיתות לימוד כשנבנה בית הספר הנוכחי, ארח תערוכה צופית גדולה, כולל מתקני מחנאות בחצר.


 

 

 

 


 


טנק שלל שצה"ל תרם למקום


השלט שנקבע על המבנה

המעבר לבית הנוכחי

בשנת 1965 מבקש שבט הצופים לעבור למבנה קבע במקום צריף בית הספר הישן. המועצה מקצה מגרש סמוך לבית הספר ”בכר”- הוא מקום השבט הנוכחי.
במלחמת ששת הימים נפל חלל יחיד מאבן-יהודה , שמעון גלר. בשטח הציבורי הסמוך לבית הספר הונחה אבן הפינה ל”בית שמעון” - בית חדש לשבט הצופים, ששמעון היה פעיל בו, בנוכחות בני המשפחה ואנשי ציבור רבים.








 

 

 


בני עקיבא

תנועת בני-עקיבא בישראל נוסדה בשנת תרפ”ט בירושלים, על ידי החבר יחיאל אליאש ז”ל וחברים נוספים שחשו בצורך בתנועת נוער דתית פעילה. הנוער חדור בדרך כלל, רוח של מרד ורצון לשינוי ותיקון פני החברה, הנוער של בני-עקיבא ברוחו של ר’ עקיבא, ראו עצמם מכריזים מרד במצב הנוער, נלחמים בעד קיום ערכיה הנצחיים של היהדות ונגד המושגים והתרבות הזרה שפשתה בלב הנוער הישראלי. חברי בני-עקיבא ראו עצמם, בנים נאמנים ומורי דרך לשלמות עם ישראל, תורתו וארצו.

 

 


 

 

 

 

 

 

 

 


מתוך "אור בחצר האחורית", ספרה של יפה דורני 

את סניף בני עקיבא בעין-יעקב ייסדתי בשנת 1956, לאחר שעברתי הכשרה בסמינר שנוהל על-ידי הסוכנות היהודית ותנועת בני עקיבא. הקורס נערך בירושלים. לאחר שסיימתי אותו קיבלתי תעודה ויצאתי להקים את הסניף, בתקווה שיימצא לנו מקום שנוכל להתארגן ולפעול בו.
אבי, חסיד נלהב של המפלגה הדתית לאומית, עודד אותי לצאת לסמינר. הוא היה בין אלה שעשו להקמת סניף של התנועה בשכונה שלנו. הצעתו היתה שאתחיל לארגן פעולות לילדים בסניף של המפד”ל בשכונה, שהיה בצריף רעוע שנרכש מרפאל השוטר.
מזכיר סניף המפד”ל דאז היה חיים יוסף. אבי שוחח איתו וביקש את הסכמתו לקיים פעולות של בני עקיבא בצריף. לא היו בצריף ההוא שולחנות או כסאות, היו סו ספסלים אחדים מטים ליפול. הקירות היו מחוררים, קורי עכביש נטוו בהם ואבק רב דבק בהם. לא היה חשמל בצריף.
החלטתי לגבש קבוצת ילדים, ולפעול איתם בשעות אחרי הצהריים בצריף. בשכונה פעלה תנועת הנוער העובד וילדים רבים השתייכו אליה. היה להם מועדון, היו תקציבים מההסתדרות, ועם המדריך שלהם, רחמים, היה קשה לי להתחרות. הוא היה מנוסה וידוע בשכונה.
פניתי, ראשית לכל, למנהל בית-הספר ”שבזי”, ישראל אלכסנדר, שהייתי מזכירתו תקופה מסויימת, והוא שהמליץ בפני על הסמינר למדריכים שהשתתפתי בו. הוא שמח לעזור לי במשימתי החדשה. קבענו יום ושעה לפתיחה החגיגית של סניף בני עקיבא. הוא הרשה לי לעבור בין הכיתות ולהודיע לילדים על כך. קיבלתי ממנו שולחנות וכסאות שיצאו משימוש בבית-הספר, וגם איחולי הצלחה. העוזרים שלי היו, על-פי המלצתו, משה עמרני ומזל הררי. ניקינו את הצריף, ערכנו שולחנות, וביום הפתיחה הגיעו כחמישה-עשר ילדים מהכיתות הגבוהות של בית-הספר היסודי.
על ראשוני החניכים שלנו נמנו: מיכה נתן, משה עמרני, מזל הררי, מלכה דהרי, תמר גבלי, ציונה צפר, אברהם צפר, חסידה צפר, יעקובי עדני, שמואל מנגמי, שלום עמוסי, ציפורה שמע, שלום שמחי, בת-שבע שמע ועליזה עדני. יצרתי קשר עם יעקב יובל, ז”ל, ועם ידעיה כהן, שהיו האחראים על תנועות הנוער מטעם הסוכנות, וביקשתי מהם ציוד לסניף שלנו. קיבלתי מהם שולחן למשחקים, שולחן פינג-פונג, נולים לאריגה וארון לספרי קריאה להחלפה. הם אישרו לי תקציב לחוג לריקודי-עם, בהדרכתו של צביקה קליין.


מתתיהו רוטנברג, ז”ל, שהיה יו”ר התנועה, התבקש על ידי לשתף את הסניף שלנו בפעילות הארצית הכללית של בני עקיבא, כמו: מחנות קיץ, טיולים, ימי שדה, חידונים, כנסים וסמינרים למדריכים. ההתחלה היתה טובה, הרצון לעזור היה רב, וכך גם ההיענות.

בחופשת חנוכה יצאו כמה מן החניכים היותר בוגרים שלנו לסמינריון בירושלים. הם קיבלו הכשרה כדי שיוכלו להדריך.
המועדון שלנו עשה חיל, הצטרפו אליו ילדים מהכיתות הנמוכות שלך בית-הספר, ומספר החניכים הגיע לשישים. הם היו מאורגנים בקבוצות, כל קבוצה היתה שבט, כפי שנהוג היה הדבר בתנועת בני עקיבא, ושמות השבטים היו: ניצנים, הרא”ה, ועוד שמות מן המקובלים אז.
לכל שבט היה מדריך. כל ילד קיבל פנקס חבר של התנועה, עניבה וסמל. את הסמלים והעניבות ענדו הילדים בבואם לפעולות.
תנועת בני עקיבא קבעה אותי כקומונרית במקום. הדרכתי את קבוצת הבוגרים. את הפעולות קיימנו בשעות אחרי הצהריים.
בין הבוגרים שלנו, שיצאו לסמינר המדריכים, בלטו: משה עמרני, מיכה נתן, יוכבד צפר, מזל הררי, מלכה דהרי.
על משה עמרני, מיכה נתן, מזל הררי ומלכה דהרי הטלתי משימות. הם ביצעו אותן בהתלהבות.
בבקרים עבדתי כמזכירתו של מנהל בית-הספר ”שבזי”, ובשעות של אחר הצהריים למדתי בסמינר לגננות בתל-אביב. בשובי בשעות הערב מן הלימודים הייתי באה אל הסניף, להדריך בפעולה של החניכים הבוגרים שחיכו לי.
מיכה ומשה היו האחראיים על פתיחת הסניף, והשגיחו על החניכים שבאו לשם לשחק במשחקי חברה, עד שאגיע אני למקום.
בשבתות ערכתי מפקד לכל החניכים. כולם התייצבו בלבוש כחול-לבן, בעניבה כחולה, גאים מאוד בסמל בני עקיבא המעטר את חולצותיהם. שרנו את המנון בני עקיבא לפני פתיחת הפעולה. לאחר המפקד פרש כל מדריך עם חניכיו לפינה שקטה בחצר, לקיים את הפעולות של השבטים.
את ניקיון המועדון וקישוטו עשיתי עם החניכים הבוגרים. בתום כל פעולה ליווינו, הבוגרים ואני, את הילדים לבתיהם, כדי שנהיה בטוחים שאכן הגיעו בשלום אל חיק משפחותיהם. משה ומיכה היו האחרונים שנשארו איתי כאשר ליווינו את החניכים, יחד צעדנו הביתה, הם גרו לא רחוק ממני. הילדים אהבו להיות במועדון. ארגנתי להם טיולים רבים, הם השתתפו במחנות קיץ, בסדנאות ובימי שדה, כך גם בכנסים של התנועה.
במועדון למדו הילדים שירים, על-ידי מורה למוסיקה מוסמך, וריקודי-עם. יחד הלכנו לצפות בסרט בקולנוע באבן-יהודה. הכנתי הצגות עם הילדים, והם הופיעו בפני תושבי השכונה.
עם הזמן נאותה הסוכנות לשכור את המבנה שמאחורי המכולת של דודי זכריה צברי, ושם קיימנו פעולות במשך שנתיים.
עם בניית המבנה החדש למפד”ל עברנו לפעול בו. שם הדרכתי את הסניף במשך שנה.

 

 

 


מכבי צעיר

בשנת 1929 התקבלה החלטה בועידת מכבי עולמית לייסד את תנועת הנוער ה”מכבי הצעיר” לצד אגודות הספורט. תנועת הנוער שילבה נושאים של צופיות, מחנאות, שדאות, תרבות, אקטואליה יחד עם פעילות ספורטיבית. תנועת הנוער של ´מכבי´ הכשירה נוער פעיל בספורט ברמה הערכית והחינוכית. בשנת 1933 הוחלט על הקמת תנועת ה”מכבי צעיר” בארץ ישראל. חברי ה”מכבי הצעיר”, לקחו חלק משמעותי במאבק על הקמת המדינה, יסדו גרעינים אשר התגייסו במסגרת הפלמ”ח והקימו ישובים כגון כפר מכבי, קיבוץ סוללים וקיבוץ חולדה ומכבים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ליד המועדון

קורס עזרה ראשונה

סיפר יצחק עמיהוד

סניף תנועת ”המכבי הצעיר” באבן יהודה שכן בחצר של משפחת פלדמן, במרכז המושבה. היה זה חדר גדול שבו התנהלו הפעילויות השונות, כמו ערבי שישי ופעולות בשבתות. היו פעולות קבוצתיות לפי שכבות גיל וגם פעולות לכל החניכים, בדומה לנוהג בתנועת הצופים.השתתפנו בטקס הפתיחה של המכביה הרביעית במופע ההתעמלות של חניכים מכל רחבי הארץ (שנת 1952 - תשי”ב). 
הדריך אותנו רם מגן שהגיע לאבן יהודה מספר פעמים. המדריכים בסניף היו אחראים לתרגול ולכל ההכנות. בטקס שהתקיים על הדשא באיצטדיון רמת-גן השתתפו חניכי המכבי הצעיר מכל הארץ, בנוכחות נשיא המדינה יצחק בן-צבי ורעייתו. בתמונה אפשר לראות חלק מהמשתתפים מהמושבה: רבקה קריניצי, דרורה עמיהוד, דליה לטרון, טובה העליון, חנה גרוס, דינה הלסטוך, לאה בלפרמן רינה שטיין. יצחק עמיהוד היה בצוות המדריכים שנשאו את דגל המדינה במצעד הפתיחה של המשלחות. בין ראשי הסניף היו ישכה קליין, משה גרינשפן, יצחק עמיהוד.

 


 



קו הנוער העובד בעין יעקב

המועדון החל לפעול בשנת 1956 בהדרכתו של רחמים חכמון מקדימה. בתחילה התקיימו הפעולות בצריף שעמד בגן הזהב ליד תחנת מזל. המועדון היה בשנים הראשונות סניף תחרותי ל”בני עקיבא”. מי שיצא נשכר היו החניכים.
במועדון היו פעילויות חברתיות, משחקי חברה, לימוד שירי ארץ ישראל, שיחות באזרחות וציונות, א”ש לילה ויציאה למחנות קיץ.
בשנת 1959 הוקם המועדון במגרש הכדורסל בפינת רחוב הנוטר והבנים. רחמים המדריך המשיך להדריך חניכים שהגיעו משכונת עין יעקב - כחמישים חברים קבועים ועוד מזדמנים שהתקבלו בברכה. המועדון המשיך לפעול לסירוגין לאחר עזיבתו של רחמים חכמון עד שנסגר סופית.