Finden
 

דת בימים ראשונים- מספר שמולק’ה זקס

עם סוסלינסקי היינו באים לבית הכנסת. כאן היו אומרים את התפילות בנוסח ספרד וסוסלינסקי היה קורא בנוסח אשכנז. לפעמים כשלא היו קוראים שורות מסוימות בנוסח אשכנז הוא היה אומר באידיש ”אם לא תקראו ככה וככה אני רותם את הפרידות ונוסע מיד לפרדס”.
בית הכנסת הראשון היה בצריף הגדול ורק אחר כך בנו את הבנין.


 

בית עלמין

סגל: ”בבוקר אחד, עוד כשגרנו בצריף הציבורי, אחרי חלוקת המגרשים, אני פותח את העיניים ורואה את שנדר יושב לבוש יפה. ’אין עבודה?: שבת היום? יוסף, מה קרה לך?’ אזי הוא אומר לי: ’תתלבש גם אתה!’ - ’מה יש?’ אני שואל והוא משיב: - ’תראה, לכל כבר דאגנו, אבל בית-קברות אין לנו עוד. כשחילקנו את האדמות נשארה החלקה ההיא, עם חמש הפינות, שאף אחד לא רצה בה’.
ניגשנו ברגל לרעננה, משם כבר היה קשר אוטובוסים לתל-אביב, למשרד. ישבנו עם עובד בן-עמי וגד מכנס והסברנו את העניין. אז אומר לנו מכנס: ’לחלקה הזו יש מטרה, לא ניתן אותה’. שנדר עונה לו: ’אנחנו לא נזוז מכאן’. והיו צעקות. צעקות אהין וצעקות אהער (לשם ולכאן) ואז הם שאלו: ’ומי ישלם?’ אמרנו: ’תוסיפו עוד לחשבון כל אחד’. הצעקות עזרו, ובספר הפרוטוקולים נרשמה החלקה כבית-קברות. כך היה הדבר, ברוך דיין אמת”.
”מספרים במושבה” - כך אמר השוחט גנס משולם - ”שכאשר תיכננו את מבנה המושבה והראשונים התחילו לבנות, היה ויכוח סוער איפה יהיה מרכז המושבה. כאן, או שם, במקום שהוא עכשיו, או במקום שעכשיו גן זלינגר. יצא כפי שיצא והוחלט מה שהוחלט. אבל, כשהיתה הלוויתו של אברהם שמש, אמר ראש הוועד יהודה בכר: ’אנחנו בחילוקי דעות ומתווכחים היכן יהיה מרכז המושבה. ואני אומר לכם - המרכז הוא כאן, בבית הקברות!’ יש בזה מן האמת ויש בזה מן החוכמה”.

 

 

 


שוחט

סיפר ברוך לרר: 
השוחט הראשון היה בנימין בלויגרונד והוא היה המזכיר של בכר, כי לא היתה עבודה רבה בשחיטה. התאוננו שאנשים שוחטים לבד ובכר אמר שהוא יביא שוחט שיהיה גם מזכיר. אחריו בא ישראל בלויגרונד.( אחיו)

 


 

 

 

 

לפי ספרי החשבונות של ועד הכפר

1935 - משכורת לשוחט בנימין בלויגרונד

 

 


הרב גוטמן

”לבואו של רב היתה התנגדות עצומה” - נזכר אהוד בן-אהרון בתקופה הראשונה - ”בישיבות הוועד הובעה התנגדות רבה ועל-אף שלא נדרשנו לשלם לרב, לא הסכמנו. ביום אחד אנחנו רואים אותו עם העגלה ועם החפצים...” 
”אספנו כארבעים חתימות” - הוסיף חיים-יוסף שרעבי - ”היה ויכוח אם להביא רב או לא. המצב היה קשה, לא רצו להוציא על זה כסף...” 
”בדרך-כלל” - סיכמה צביה בירנבוים - ”האנשים כאן לא היו דתיים. אבל, היה שרעבי ועוד חמישה שישה תימנים; היה מוסקוביץ, סוסלינסקי וגוולדר ואחרים, ואלה אמרו לאבא: ’לך תביא לנו רב’. אבא נסע לירושלים, ל”ישיבת הרב קוק זצ”ל”, ואמר להם: ’אנחנו רוצים רב באבן-יהודה’. שמחו מאוד ואמרו לו: ’קח את הרב גוטמן’. הביט אבא ברב ואמר לו: ’מאין אני מכיר אותך?’ - התברר שהרב גוטמן היה בבת-גלים אבל, שם לא רצו אותו. היה להם שוחט וזה הספיק להם. ’ופרנסה לכבוד הרב מאין תבוא?’ ענה אבא: ’כל אחד, בשבת, יתרום קצת...’. אז הרב גוטמן אמר: ’אני בא אליכם בלי כסף, העיקר שיהיה לי מקום לשבת’.
”הוא בא וקיבל מקום מגורים - חדר ומטבח אצל שיכמן. בהתחלה הוא לא קיבל משכורת. הוא חי מצדקה שכולם נתנו לו. לאבא היתה מכולת וכל פעם נתן לו משהו”.

 

 

 

 

ברוך לרר כתב ל”פנינת השרון”

השנה היתה שנת 1933 ואז עלינו להתיישבות. כבר בשבת הראשונה לשהותי במקום החדש נוכחתי לדעת כי אין בית כנסת במקום. מכיוון שקיבלתי חינוך דתי - אבי היה מנהיג פועלי אגודת-ישראל בעיירתו - הפריע לי הדבר מאד. פניתי לבכר ז”ל, שהיה אז ראש הועד של אבן-יהודה, בקשתי ממנו שייעד פינה בצריף הגדול שתשמש מקום תפילה. אבל ספר תורה לא היה בנמצא ואי אפשר היה לקיים תפילה בשבתות. כר קיבל אישור מיוחד מבן-עמי, עם מכתב לרבנות הראשית בתל-אביב, עם המכתב הזה נסעתי במיוחד בדרך-לא-דרך לתל-אביב ואחרי טלטולי דרך קשים חזרתי ובידי ספר התודה המבוקש, וכך בלי קבלות פנים, בלי טקס ובלי תהלוכה הכנסתיו לארגז. זה מה שהיה לנו אז. מאז התאפשר לקיים מנין מדי שבת בשבתו.
זמן מה אח”כ עוררתי את תשומת לבו של בכר כי אין שוחט בישוב. לאחר דיון בועד הוחלט להביא שוחט. הובא שוחט בשם זינגר, שהיה איש טבריה . הוא הועסק כשוחט וכפקיד. לאחר זמן עזב זינגר ובמקומו בא השוחט בנימין בלויגרונד, ואחריו שימש באותו תפקיד אחיו ישראל.

 

 

 

בית הכנסת הראשון -1945/6

על הקמת בית-הכנסת החדש, הבנוי, סיפר יליד המושבה יצחק עמיהוד, בנם של מניה ופיניה גוולדר: ”אבא, דודי יוסף פלדמן ושוחט המושבה בלויגרונד, לקחו על עצמם את הבנייה. את החומרים וההובלות הם שנוררו מבעלי המשאיות.
לטכס הנחת אבן הפינה הם הזמינו את הרב הראשי, יצחק הלוי הרצוג (שלימים בנו חיים היה לנשיא המדינה). הרב נמוך הקומה הגיע חבוש צילינדר. כמו שראינו בספרים. נבנתה במה עליה ישב הוא והמכובדים וממנה נישאו הדרשות והנאומים.
בין העולים באותה תקופה הגיע יהודי בשם אבנר אבנרי. הוא הציל והביא ארצה ספר תורה והפקיד אותו בידי גבאי בית-הכנסת. בלויגרונד, פלדמן ואבי חתמו על שטר התחייבות להחזיר למר אבנרי את ספר התורה לכשיתבקש זאת. שטר התחייבות זה קבוע על לוח שיש בכניסה לבית-הכנסת. 
אבי מצא בחור נאה ובעל קול ערב בשם קצנלבוגן. הבחור היה בעל תפילה מצויין, שחיפש פרנסה לימות החגים. הבנות היו משוגעות אחריו. רבקה פלדמן, חנולה בן-ארצי, תותי וינקלר ויתר בנות קבוצת הגיל הזה היו באות לתפילת החגים ותופסות את השורה הראשונה ב’עזרת הנשים’. אני הייתי מביא לו ביצים - תרומת משפחת לרר - והוא היה לוגם אותן ’חיות’ כדי לשמור על קולו הערב. הבנות היו מסתכלות בו ומסתכלות, אך לא הלך להן שום דבר. הוא השתדך לבחורה חרדית בירושלים ולא חזר אלינו.
לאחר שהורינו הלכו לעולמם, באו גבאי בית-הכנסת אל אחותי דרורה ואלי וביקשו שנעזור להקים חדר תפילה קטן, עבור המניין שהתאסף לתפילה מדי יום ובכדי לא לפתוח את בית-הכנסת, בפרט בימי החורף הקרים. את משימת הבנייה לקח על עצמו הנגר, משה בקר, שאף הכין את הריהוט. את הכסף תרמנו מעזבונם של ההורים. משפחת אקשטיין תרמה את פרוכת ארון הקודש וסוניה כהן תרמה לזכר אמה דבורה יבלונסקי, מפה רקומה לשולחן”.

 

 

הרב הרצוג מגיע לטקס

”הצופה” 7/10/1945

”יומא דפגרא היה יום שלישי,כ”ח תשרי, באבן יהודה לרגל הנחת אבן הפינה לבית הכנסת. כל הכפר לבש חג. בעיקר היתה זו חוויה עמוקה לתושבי המקום עם קבלת פני מרן הרב הראשי לארץ ישראל הגרי”א הרצוג. על יד הכביש הראשי קידם את פני האורח הדגול משמר נוטרים-פרשים שליוו אותו עד הכפר. בכניסתו התקבל על ידי כל התושבים ותלמידי בית הספר.

 

 

 

 

 

 

 

 

בהמשך הכתבה נכתב

הוקראה מגילת היסוד והאורחים התכבדו ביציקת כף בטון. בשעת הטכס נדבו רבים מן הנאספים תרומות הגונות (לבנית בית הכנסת-נ.ל.) בערב התקיימה מסיבה על יד שולחנות ערוכים על גג בית הספר.
בנין בית הכנסת עולה קרוב ל-4000 לירות. 1500 לא”י נותן הכפר. היתר- תרומות.

 

 

 

 

 

 

 

 

חי שרעבי

חינוך דתי

”התיישבות יהודי תימן באבן-יהודה” - קבע חיים יוסף שרעבי - ”היא שהביאה לייסוד החינוך הדתי והקמת סניף ’הפועל המזרחי’ במקום. בבית-הכנסת שהיה בצריף במרכז המושבה, התפללו שמונה משפחות. עם עוד מספר משפחות מהאשכנזים השלמנו את מניין המתפללים הראשון.
”לאחר בוא עולי תימן בשנת 1944 והשתכנותם בעין-יעקב, ראיתי שהילדים הקטנים הבאים לבית-הכנסת מתקשים בתפילה. פניתי להסתדרות הכללית כדי לעשות להם תלמוד-תורה שיוכלו להתפלל. בהסתדרות לא הסכימו לבקשתנו. היה לי ויכוח עם מזכיר מועצת הפועלים במקום. תוך ויכוח אמר לי: ’לך למזרחי!’ אז לא ידענו מה זה ’מזרחי’. אספתי את כל ההורים והחלטנו לפתוח תלמוד-תורה לילדינו. המלמד הראשון היה מורי נתן הטלי. קיבלתי עבורו 5 לירות מהתאחדות התימנים. אחרי שנתיים היתה הפסקה, עד שמצאתי מורה אחד בשם שלום יששכר. שכרתי מקום עבור התלמוד-תורה בבית של דרכי, שעוד היו עליו לוחות ופיגומי בנייה. הילדים למדו כך עד שיצא חוק חינוך לזרם הדתי, כללי ושל העובדים. ואז, החל המאבק בינינו לבין ההסתדרות על רישום הילדים. בשנה הראשונה נרשמות ל’מזרחי’, לחינוך’ הדתי, 45 ילדים וחסר לנו 5 ילדים שבית-ספרנו יאושר לפי החוק.
”היה לי קשר עם מרכז ’המזרחי’ והמפקחים בתל-אביב. קיבלתי את עזרתם מדי חודש בחודשו. ההסתדרות ומוסדות אחרים במושבה, לחצו על ההורים ואיימו שלא יתנו להם עבודה והחזירו בכוח את הילדים לזרם הכללי. הרישום התקיים במשך שעה אחת, הרושם היה בלוגרונט. אחרי שגמר את ההרשמה בעין-יעקב בא אלי הבית ואמר לי: ’כל הילדים עברו לזרם הכללי...’ ואז, הוזמנתי למועצת הפועלים בהסתדרות; עשו לי משפט-חברים והוציאו אותי, ועוד כמה חברים שהיו פעילים איתי, מההסתדרות”.

 

על תקופה זו המשיך וסיפר חיים יוסף: ”ביקרתי בעין-שמר, בין העולים, כדי לעודד אותם להירשם לאבן-יהודה. אז הגיעו הרבה משפחות לעין-יעקב. המשפחות שוכנו במעברה של אוהלים. גשמי הזעף ורוחות הסערה בלילות החורף העיפו את האוהלים. אבן-יהודה היתה ’בגיוס מלא’ באותם הימים, החישה עזרה, בלב חם, לאזרחיה החדשים.
”זכריה לוי אדוואר היה מבקר במקום, הוא עזר לי לארגן את החינוך הדתי. כל הילדים נרשמו לזרם ’המזרחי’ ואושר בית-ספר דתי במקום. במעברה פתחתי תלמוד-תורה, המלמד היה מורי שלום לוי. הוא לימד אותם באוהל. אחרי כחודש ימים הזהירו אותו האחראים על המעברה, איימו עליו, הפילו את האוהל על הילדים ואמרו: ’אין צורך בתלמוד-תורה’.
תיכף הודעתי לוועד הפועל של ’המזרחי’, על-ידי מר דוד יפת ששימש כמנהל המחלקה לתימנים. הוא הודיע לסוכנות ואז האחראים קיבלו נזיפה חריפה. ושוב, לקחו את המורה שלום לוי וסגרו עליו כל היום בתוך הצריף. הודיעו לי על המעשה - הלכתי והוצאתי אותו.
”אחרי ששלום לוי נפטר, לקחתי את מורי זכריה עמוסי ללמד בתלמוד-תורה וזאת, תוך איומים, בענייני עבודה וקופת-חולים. בשנת 1951 עברו כמה משפחות ל’פועל המזרחי’. לא רצו לתת להם עזרה רפואית. פניתי לוועד הפועל של ’המזרחי’, אלה פנו למרכז קופת-חולים. קיבלתי הודעה שכל האנשים האלה יבואו לקבל עזרה באופן מיוחד. היה דיון בהסתדרות ובכנסת ותיקנו תקנון שנרשם בסוף פנקס קופת חולים, בנוסח זה: ’חבר קופ”ח העובר מהסתדרות העובדים להסתדרות הפועל-המזרחי וכן להיפך, חברותו אינה נפסקת’.
”לאחר זמן קניתי שני דונם עם צריף מהגב’ רפאל יחיא, ויחד עם אפרים שרעבי הקמתי בניין - סניף חדש. ייצגתי את החברים במועצה המקומית כמה פעמים ויחד הקמנו חינוך דתי ובנינו בית-ספר דתי לתפארת”.



בתי כנסת בעין-יעקב , סיפרה יפה דורני

את שכונת הקבע, שמנתה ארבעים וארבע משפחות, כולן עלו מתימן וכולן שומרות על הדת והמסורת - שימש בית-כנסת אחד, שהוקם על-ידי הסוכנות, ובו התפללו בכל ימות החול שחרית מנחה וערבית, וכמובן בשבתות ובחגים. המשפחות הללו, למרות העובדה שכולן תימניות היו, הביאו עימן מסורות, נוסחים וגם ניגונים שונים של תפילות, שכן הן נקבצו ובאו ארצה מאזורים ומיישובים שונים בתימן.
כך קרה שנתגלעו ויכוחים בבית-הכנסת האחד והיחיד, לפי איזה נוסח תיערך התפילה. הוויכוחים הללו החריפו והלכו עד לידי קטטה שפרצה בין המתפללים, בערב שבת אחד. הנשים נקראו לעזרה כתגבורת לגברים הניצים, והיו אנשים שנפצעו באותה תגרה והובהלו לבית-החולים. האירוע הזה הביא לקרע בתוך השכונה, ואז הוחלט להק ים שני בתי-כנסת נוספים.
אחד מאלה השניים הוא בית-הכנסת של הצנענים, יוצאי צנעא בירת תימן. בבית-הכנסת הזה מתפללים בנוסח ה”בלדי”, ואבי נמנה על מתפלליו. בית-הכנסת השני הוקם על-ידי משפחת הטלי, ואליו הצטרפו מתפללים אשר נוהגים על-פי הנוסח ה”שאמי”. בבית כנסת הראשון, המקורי, התפללו תושבים אחדים שלא ראו את עצמם שייכים לצנענים או למשפחת הטלי. בית-הכנסת של הצנענים היה במבנה של עץ, שהוקם מתרומותיהם של המתפללים, בחצרה של משפחת שלום ושושנה יששכר, שהיו הורים לבת אחת בלבד, נעמי. הם ראו בהקמת בית-הכנסת בחצרם מצווה וסגולה לכך שישמע ה’ תפילתם, ויפקוד אותם בבנים. נעמי, בתם, היתה ילדה בת עשר, והוריה קיוו בכל ליבם לפרי בטן.
בית-הכנסת השני שכן בצריף בחצר ביתה של משפחתו של הרב נתן הטלי, ועם השנים הוקם מבנה, מתרומותיהם של המתפללים, והוא משמש בית-כנסת עד היום. המבנה הזה הוקם בחצרו של שלמה הטלי.

 


 

בית הכנסת שם טוב בבנייתו

אבן יהודה מתפתחת

אחרי קום המדינה, כאשר התווספו למושבה שכונות חדשות מכל עבר, נוספו גם בתי כנסת: בשכונת עין-יעקב, בשיכון הותיקים, בשיכון חן. נוסף על כך התארגנו בבתים פרטיים בתי כנסת קטנים לעדות או סגנונות תפילה שונים- כמו בית הכנסת של עולי לוב, עולי מרוקו ועוד. במיוחד אפשר למצוא בשכונת עין-יעקב בתי כנסת כאלה .
רק ב1969 נבנה ברחוב הראשי של השכונה בית כנסת ציבורי גדול,בית הכנסת ”שם טוב”.

 

 

 

 

 

המועצה הדתית

אחרי קום המדינה, משהוקם משרד הדתות, החלו למסד את נושאי השירות הדתי, שהיו עד כה בידי עמותות וגופים וולנטריים שונים. רק רבני ישובים ושוחטים כהנו באופן מסודר ועבדו מול רשויות מקומיות.
באבן יהודה סרב ועד הכפר לשלם משכורת קבועה לרב המקומי למרות כל מאמצי הרבנות הראשית, כולל ביקורו של הרב הראשי הרצוג לרגל הנחת אבן-פינה לבית הכנסת. השוחט התפרנס מתשלום עבור כל שחיטה והיו תקופות שעבד בחצי משרה בועד הכפר ואח”כ במועצה המקומית כפקיד.
החוק קובע כי :” המועצות הדתיות הוקמו מכוח ”חוק שירותי הדת היהודיים” ומוסמכות לספק שרותי דת לתושבים המתגוררים בערים וברשויות המקומיות והאזוריות בתחומן. המועצות הדתיות אחראיות על מגוון נושאים, ביניהם: סוגיות רבניות, רישום נישואין, פיתוח מבני דת ואחזקת מקוואות, הפעלת מערך הכשרות, טיפול בעירוב, קבורה ועוד” 
כאשר נקבע מעמד המועצות הדתיות בחקיקה מונתה מועצה דתית ראשונה : הרב גוטמן, ח.י. שרעבי וחנניה הטלי. לאחר כשנה מקיימים דיון נוסף (1963) וממנים את שלום אצבט, חנניה הטלי, סעדיה חדד ויעקב כהן כנציגי המועצה המקומית במועצה הדתית המורחבת. היחסים בשנים 1962-1963 רוויי סכסוכים בין המועצה המקומית למועצה הדתית ואף גורמים לעזיבתו של ח.י. שרעבי את הקואליציה במועצה.

 

 

הרכב המועצה הדתית 1957

מתוך פרוטוקול המועצה 27.5.57:
בובנייבסקי, פומרנץ, מסינג, לרנר, לובלינר, ח’י שרעבי, צדוק שלום, שלמה עדני, גרינשפון.

 

 

 

דו”ח פעילות המועצה הדתית

מתוך חוברת שהוציאה המועצה במלאת לאבן יהודה 30 שנה - דצמבר 1962

 

המועצה הדתית באבן יהודה הוקמה ב-1952 על פי כתב מינוי של שר הדתות. הרב המקומי היה עד 1970 כב’ הרב גוטמן.
נושאים בטיפולה: שני בתי שחיטה בהם מועסקים שני שוחטים, מקוה אחד, הוצאת תעודות רווקות ונישואין, טיפול בבית העלמין ובתי הכנסת.
באותה שנה היו בישוב 6 בתי כנסת ציבוריים, 2 מקוואות, שני בתי שחיטה - אחד בשיכון ותיקים ואחד במרכז.

 

 

מתוך דו”ח מבקר המדינה 1964

שירותי דת ניתנים על-ידי המועצה הדתית שבמקום. ענינייה הכספיים והמנהליים מנוהלים על-ידי המועצה, המשתתפת ב2/3 של עודף ההוצאות על ההכנסות של המועצה הדתית. לפי הרישומים בפנקסי המועצה הסתכמו ההוצאות של המועצה הדתית בשנת 1963/4 ב-33,350 ל”י. חלקה של המועצה המקומית בהוצאות המועצה הדתית הסתכם בשנת 1963/4 ב-16,00 ל”י.

 

 

 

מתוך דו”ח מבקר המדינה 1969

בתחום המועצה נמצאים 16 בתי כנסת, בית מרחץ ומקווה ובית עלמין.
... בשנים 1964/65 עד 1968/69 הקימה המועצה מתקציבי הפיתוח שלה בית כנסת, מקווה ובית מרחץ ורכשה שטח להרחבת בית העלמין.

 

בארכיון: נאומו של בכר בטקס הנחת אבן הפינה לבית הכנסת
מכתבים בנושא המועצה הדתית.