Finden
 

תולדות הספריה - משה מורגנשטרן

 


 

 

 

 

 

 

 

ההתחלה

”עד שפרץ אלופי בא לא היתה ספריה” - גורסת מטילדה בכר - ”אלופי פנה לנשים ואמר להן לארגן נשף כדי לאסוף כסף- ואנחנו ארגנו. נשף נהדר היה. לפעמים התאספנו והבאנו מרצה, וכולם רצו לשמוע אותו. הכניסה להרצאה עלתה 5 גרוש. בכסף זה הוא הלך וקנה ספרים”. 
”ערבי קריאה” - נזכרה אסתר אלפרוביץ’ - ”היו אצל בן-ציון וידרו. הוא היה איש קשוח ולכן קשה להאמין שהיה איש מאוד תרבותי. היו לו ספרים גם באידיש ודבר זה הוסיף לנו גאווה. בלילות, בעיקר בחורף, היינו באים אליו והוא היה מקריא באידיש את שלום עליכם. היינו נהנים מסיפוריו וצוחקים מהעממיות של גיבוריו ומהקללות שהיו בפיהם.
הספרייה החלה להתגבש כאשר הוועד פנה לכל התושבים לתת את ידם לאיסוף הספרים שהביאו איתם: ספרים בנושאי יהדות, ספרי משק וחקלאות וכמובן ספרות יפה. נרכשו גם ספרים חדשים, כי הציבור ידע שהספריה היא היסוד לכל חיי תרבות”. 
הערה: כאשר התמסדה הספריה נשא שמעון אלפרוביץ בגאוה את מספר הקורא 1.

 

 

משה מורגנשטרן

ורדה ריכטר מספרת

על הקמת ספריית המושבה סיפרה ורדה ריכטר: ”בסוף שנת הלימודים של 1949 פנה אלי מנהל בית-הספר, מר צבי פרח, וביקשני לארגן את הספרייה, שהיתה קיימת אז. מצאתי מתחת למדרגות, בבניין המועצה, שני ארונות ירוקים פרוצים ובתוכם מספר ספרים. שאלתי אם אלה כל הספרים ונעניתי שהתושבים התחלקו בהם. פניתי אל כולם, אך חוץ מחורסי בן-ארצי איש לא נענה. אספתי כמה תלמידים, ביניהם אילנה זלינגר, עמוס אקר, שולה כהן ואחרים, שהלכו מבית לבית ואספו חלק מהספרים. מישהו נזכר שאצל אמו באינטרסול... הלכו והורידו משם שתי מזוודות מלאות ספרים, על אף מחאותיה שהיא כבר התרגלה לספרים. סקרתי בעצמי את הארונות בבתים ואספתי את הספרים עליהם היתה חותמת ’בני בנימין’. 450הספרים שנאספו, היו ישנים ובלויים וכולם כבר ידעו אותם בעל-פה.
פניתי לראש המועצה, אדון בכר, וביקשתי שיקציב סכום כסף לרכישת ספרים. הוא הקציב 100 לירות. נסעתי לשווקי תל-אביב והתחלתי לרכוש ספרים בדוכני הספרים המשומשים.
פינה בצריף חדר המלאכה הוקצתה לספרייה. ארגזי תפוזים שימשו לנו כשולחנות עבודה. נעזרתי על-ידי רבקה לוי וסוניה כהן. פתחנו את הספרייה לאור עששית נפט. ביום הראשון נכנסה יעלה בכר ובדיוק אז רצו למעלה עכברושים. הקטנה התעלפה מפחד. הוצאנו אותה מיד החוצה וכששבה אליה הכרתה נשבעה שלעולם לא תיכנס לספרייה.

 

אורחים בספריה הישנה

ראשון הנרשמים בספרייה היה שמעון אלפרוביץ’, אחריו באו משה מזרחי (טל), סוניה כהן, דר’ פסיה כץ ואחרים. הספרייה הלכה וגדלה, עברנו למחסן הבגדים של ויצ”ו שהתפנה (בצמידות למרכזיית הטלפונים).

ההעברה נעשתה על-ידי הילדים שקיבלו מנה גלידה בקיוסק. לאחר כשנתיים נאלצנו שוב לעבור. המשפחות נתנו ידן. כמעט כל הקוראים היו בוגרים. תקציב המועצה לרכישת ספרים, ניתן לספריות בתי-הספר. חסרו ספרי עיון ועזר לתלמידים והדרישה הלכה וגברה. החלטתי לקנות ספרים על חשבוני. פניתי למר שור, מנהל בל”ל בנתניה ואחראי על הסניף במושבה, וקיבלתי ממנו 100 לירות. פניתי לעזרת התושבים ואז בא יוסף אקשטיין ואמר לי: ’אנחנו מקבלים תשלום עבור השתתפות בישיבות במוסדות; אציע לטופי ולריכטר ששכרנו יועבר ישירות לספרייה’. זו היתה עזרה גדולה. לראשונה היה בידינו כסף לספרים ולכריכת ספרים שבלו. אומנם הכורך בנתניה, מר דויטש, כרך וכורך עד היום עבורנו בפרוטות, אך גם פרוטות לא היו. לימים יעץ לי משה ברונר, גזבר המועצה: ’תביאי חשבונות ואני אשלם’. ואכן, כך היה ועד היום אני נוהגת בדרך זו.
היתה בעיה של צפיפות, עד כדי כך שילדים חיכו בחוץ ונרטבו בגשם. פנינו לאזרחים שונים ואלה נענו ובנו גגון בין הקיוסק של אולו ובין חדר הספרייה. לאט לאט נוספו גם רהיטים. לילדים היה מקום לשבת ולהמתין לתורם. בשנת 63 חלה בעלי ולא יכולתי להתמסר לעבודת הספרייה כמקודם, שנים ארוכות ישבתי וסעדתי את מיטת חוליו. קיבלנו עובד ב-20 לירות לחודש. ראשון היה לאטי ואחריו איילה הוכמן וחנה גוולדר. המבנה היה קטן והיה צפוף מאוד. התייעצתי עם טופי ברצקי והוא סיפר לי שמזה שנתיים, עומד גן-הילדים במושבה ריק. המקום זעק לשיפוץ וקופתנו היתה ריקה. הלכנו למועצה אל ישראל הוכמן, דיברנו איתו וזה עזר. שיפצנו, סגרנו מרפסת, בנינו שירותים חדשים ונוספו שני חדרים. בשנת 1967 -בגילגולה הרביעי של הספרייה -עברנו למבנה הקיים עד היום. להעברה הופיעו כל תלמידי בית-הספר והוריהם בטרקטורים, עגלות ומריצות. למרות שפירקנו את הספרים מהארונות לפי נושאים, לא עזר לנו מאומה. כל מי שהיו לו ידיים ורגליים סחב, נשא והעביר. יוסף פלדמן ניצח על המלאכה, ותוך כמה שעות נסתיימה העברת הספרים. תוהו ובוהו אחד גדול וערמה שהגיעה עד לתקרה. התלמידים ניקו ושטפו את החדרים, איבקו את הספרים. הועברו הארונות שבנה צבי כהן, אך היו שם ארונות נוספים. המועצה הזמינה ארונות מחוץ למושבה ורפאל בן-ארויה נאלץ לתקן אותם.

 

חדר העיון החדש שנוסף

”כשהכנסנו עובדת בשכר לאחר-הצהריים, נעלמו המתנדבים הצעירים. האחרונים היו יוסי זילברשטיין, תלמיד כיתה ד’, ואורית גיא-רון.

הספרניות המקצועיות שלנו: ברוריה נכנסה לעבוד ב-62 וצילה שנתיים-שלוש אחריה. מסירותן מחזיקה את הספרייה עד היום.
בספרייה התפתח בתקופות שונות, הווי מיוחד: מסיבות, כמו מסיבה לאות העברית. לסופר העברי, לקורא ה-500, לספר ה-1,000 - בהשתתפות מרצים משלנו כישראל ליפמן, ישראל הוכמן ודוד ריכטר. ערבי מוסיקה קלסית, בהשתתפות טופי ברצקי וציון ימי-הולדת של הספרנים שהיו לאירוע חברתי”. 
יחס חם במיוחד לספרייה היה ויש ליצחק עמיהוד: ”הארונות הראשונים הכילו, בעיקר, את ספרי הוצאת ’שטיבל’ (שמענו שמוציא לאור זה, אברהם ויוסף שטיבל הדפיס כ-1,000 ספרים בעברית, מקוריים ומתורגמים. הוא הוציא לאור בפולין, רוסיה, גרמניה, ארצות-הברית וארץ-ישראל. במשך שנים הוציא לאור את ’התקופה’ וריכז בה אוצרות שירה, ספרות, מסה ומחקר). היו לנו ה’שטיבלים’ הכחולים והאדומים ו’אמנות’ עם הכוכבים. איתם היינו יוצאים לטייל מסביב לעולם, עולים ראשונים לירח ויוצאים לצייד באופיר ובהררי סהר. היו לנו ספרי ’לנער’ עם סמל השתיל, המוגש מרכב לנטיעה. איתם היינו מעלים יהודים מכל הגלויות ועולים להתיישבות בכל רחובי הארץ. והיו והיו אוצרות גדולים”.

 

 

 

 

מבנה הספריה הקודם

מסיבה למלאת 10 שנים לספריה

ביוני 1958 נחוג בספריה ארוע כפול: מלאת לה עשור ורישום הקורא ה-500. ראש המועצה יחיאל זלינגר , הספרנים המתנדבים והוריהם ומוזמנים רבים נכחו בארוע.
ורדה ריכטר, המיסדת והמנהלת, סיפרה על ”ימי בראשית” של הספריה. באותה שנה היו 5000 ספרים ובתכנון היה לפתוח חדר עיון.

 


 

 

 

 

 

 

על ורדה כמובן

יעקב עמיהוד כתב שיר בגיל 11 

ספרייה קיימת באבן-יהודה,
היא היכל התרבות של המושבה.
יש בה קונצרטים, תקליטים, פטיפון,
ודופק חייה מקיש כשעון.
ראשונה במעלה היושבת על יד הכרטיסיה. 
הלא היא גב’ ריכטר הנכבדה.
היא מנהלת את הספריה
ואומנותה שלהבת בעודה באיבה,
ולידה ספרנים קטנים ובוגרים,
אשר למוצא פיה מייחלים.
יש בה היום כ-4,000 ספרים,
ולכן אסיים בברכה
לגב’ ריכטר ולזו הספרייה:
מי יתן ותזכה ביובל מפעלה”.

 

 

מתוך דו”ח מבקר המדינה 1964

המועצה מקיימת ספריה בת 8000 ספר. מספר הקוראים הקבועים מגיע ל800 בקירוב.




הספריה עוברת(שוב) דירה

 

בשנת 1965 היתה המושבה בתקופת דעיכה חברתית - בתים חדשים לא נבנו, זוגות צעירים נדדו הרחק והאוכלוסיה הזדקנה. 
ב-27/12/65 החליטה המועצה להעביר את הספריה למבנה גן הילדים המרווח, שעמד ריק מחוסר ילדים במרכז הישוב (ולשכן בשטח שהתפנה את המועצה הדתית ומחלקת הרווחה). זהו משכנה גם היום, אם כי הורחב פעמיים ונוספו לו אגפים.