ורדה ריכטר ז"ל

ורדה הגיעה לארץ ישראל מפולין בשנות ה- 30 והתיישבה בחיפה . בשנים הראשונות, עבדה כמורה בבית הספר הריאלי וריכזה את שבט הצופים העירוני. 
בשנת 1938 נישאה לדוד ריכטר והגיעה לאבן-יהודה.
בשנות ה-40, לקחה ורדה לידיה את שבט הצופים במושבה וארגנה מחדש את פעילויות השבט שמצבו היה בכי רע. בשנים אלה, פנה אליה מנהל בית הספר דאז צבי פרח וביקש ממנה לארגן את הספרייה המקומית. במרץ בלתי נלאה ובעיקר מתוך הכרות וידע רב בספרות, באמנות ובמוסיקה החלה ורדה לארגן את הספרייה בעזרתן של רבקה לוי, סוניה כהן ותלמידי בית הספר. מאז ועד יומה האחרון ניהלה ורדה את הספרייה ביד רמה ובנחישות רבה. ורדה תרמה כספים רבים לפיתוחה ולביסוסה של הספרייה, הנקראת על שמה, כספרייה ערכית המשרתת כיום את תושבי המושבה.
בשנת 1996 הלכה ורדה לעולמה.

הרטה בלוך ז"ל

הרטה בלוך נולדה בגרמניה והגיעה לאבן-יהודה יחד עם בעלה ובתה מרים. הגב’ בלוך הייתה אשה זוהרת, אלגנטית, נאה ומעוררת כבוד. היא הקימה באבן יהודה את ארגון ויצ”ו והייתה נציגת הארגון בוועד הכפר ובמועצה המקומית הראשונה. במרץ רב וללא פשרות נשאה על כתפיה את האחריות הכבדה והמטלות הרבות שניצבו בפני תושבי המושבה באותם ימים קשים של טרם-מדינה, עלייה ומעברות.
הרטה בלוך הלכה לעולמה בשנת 1985.

ליפמן כתב על שכנתו, הרטה בלוך המנוחה, דברים אלה:

”הכרתי את הגברת לפני 40 שנה כשמילאתי את תפקיד מזכיר וועד הכפר. ישבו בו שבעה חכמים. שישה גברים והגברת בלוך. התרשמתי משתי תופעות נפלאות, הכפר היפה והאשה הזוהרת. במושג ’זוהרת’ אני משתמש במובן הצנוע שהיה מקובל בזמנים ההם. היא היתה באמת יפה וכך נשארה עד ליומה האחרון. היא היתה בעיני התגלמות ה’מונה ליזה’ (ציורו של ליאונרדו דה-וינצ’י)... בגיל חמישים. מוקפת בחברי הוועד המסורבלים, התבלטה כציפורן אדומה (’אַיינֶה רוֹטֶה נֶלקֶה’, בשפתה של הגברת בלוך).
”הגברת בלוך היתה נציגת ’ויצ”ו’ בוועד, שכן חברות ’ויצ”ו’ היוו אז למעלה מ-30% של אזרחי הכפר. כבר אז שרר העוול הביולוגי של הדמוקרטיה הישראלית וציבור דומיננטי זה של נשים היה מיוצג בסך הכל על-ידי אשה אחת. היו ויכוחים והיו חילוקי דעות בוועד. הישיבות היו תכופות עד כי נדמה לי שהן שימשו כתחליף לבילוי לנבחרי הכפר.
”הגברת בלוך לא ניצלה את אפשרויותיה במלואן: אך עמדה יפה על המשמר למען פעילות ’ויצ”ו’, עיקר תרומתה בוועד היתה - הרמת המורל והתנהגות מנומסת ושקטה יותר. כשהושמעה בדיחה מפולפלת ולא סלונית, הגברת היתה מחייכת ומצהירה: ’באמת רבותי, לא הבנתי כלום...’. איש לא האמין לה אבל היתה זו אות לשם תיקונים ועריכה לשונית. כשרצתה להקריא לי, ביקשתי את כתב-היד. ’לא!’ - סירבה הגברת - ’לא תדע לקרוא’. אמרתי: ’אני יודע שאת כותבת עברית באותיות לטיניות’. - ’אבֶּר וווֹ’ - אמרה - והראתה לי כנעלבת את כתב-היד, שהיה כתוב באותיות גוטיות.
”מר בלוך היה אדם חולה וביקרתיו מידי פעם. הוא היה אספן בולים נלהב ואני התעניינתי בנושא. הוא היה מקבוצת הייקים שהשקיעו ב’עסיס’ וככל התעשיינים באותם זמנים קשים, הפסיד את כספו ויצא בשן ועין. לאבן-יהודה הגיעו בני הזוג כפליטי מלחמה מתל-אביב, והגברת בלוך... היתה אחת המוזרויות הנחמדות של הציונות, בלי מרכאות בכלל”.

סוניה כהן ז"ל

סוניה כהן הגיעה לארץ מפולין במאי 1933 ובקיץ הגיעה לאבן-יהודה כפועלת בפרדסי ”הנוטע”. 
כישוריה כמנהיגה התגלו מיד עם בואה לאבן-יהודה ולבד מעבודה מפרכת בטוריה בפרדסים הצעירים והדרכת פועלים אחרים, השתתפה בערבים התרבותיים שאורגנו בצריף השחור על ידי המתיישבים וכבר אז התבלטה בכישוריה הדרמטיים. 
בשנת 1934 הביאה סוניה את אמה דבורה יבלונסקי לאבן יהודה והאם פתחה מסעדת פועלים במושבה יחד עם מלכה צוקרמן. מאותם ימים ראשונים ועד יום מותה עסקה סוניה בפעילות ציבורית ענפה. הייתה מזכירת ויצ”ו עם הקמתה בשנות ה-40, הייתה בוועד בית הספר, עזרה בהקמת הספרייה, לימדה עברית במסגרת הנחלת הלשון, ובשנת 1956 לקחה על עצמה את ריכוז פעילות האגודה למען החייל באבן יהודה.
בשנת 1959 נבחרה למועצה המקומית וכיהנה כראש ועדת חינוך במשך 20 שנה. במשך שנות פעילותה כחברת המועצה, התקיימו במושבה פעילויות תרבותיות מגוונות ביותר כשיעורים אוניברסיטאיים, מקהלה מקומית, טיולים במסגרת ”והדרת פני זקן” ביקורים מאורגנים בתיאטרון וכד’.
בשנת 1962 קיבלה על עצמה את ארגון פעילות האגודה למלחמה בסרטן באבן יהודה. בשנת 1984 החלה פעילות במועדון ”גיל הזהב” ובשנת 1992 החלה פעילות בביטוח הלאומי במסגרת ”קשיש למען קשיש” פעילויות שנמשכו עד יום מותה. כל חייה עסקה סוניה בפעילות ציבורית מתוך דביקות במטרה, נחישות, אחריות, מרץ ומסירות ללא גבול. 
בשנת 2006 הלכה סוניה לעולמה.