החינוך בימים הראשונים

כל עוד גרו במושבה הקטנה מספר ילדים מועט בכל הגילאים יחד , וכל עוד למדו בצריפים וחדרים שכורים שנדדו משנה לשנה, היה כל העול התקציבי בידי ועד הכפר וההורים, שכן משרד החינוך וגם מוסדות ההסתדרות הציונית סרבו להכיר בבית הספר ולתמוך בו תקציבית בגלל אי עמידתו בדרישות הסף - הוא הדין בגן הילדים.

 

 

 

 

 

 

גן ילדים ראשון

ועד הכפר שכר בשלב הראשון 3 חדרים בבתי תושבים לכיתות בית ספר וחדר אחד לגן ילדים.
”בכר דאג לכל” - אמרה חוה וינקלר -הוא אמר לי: ’חוה, קיבלנו תקציב מהוועד הלאומי לפתוח גן’ אבל לא היו לנו ילדים, אז איזה גן זה יהיה?
יעל, הבת שלי היתה בת שנתיים, של צבי שנהבי, עצמונה, היתה פחות או יותר בגיל זה, היא עוד הרטיבה במכנסיים. בגיל פחות או יותר מתאים היו: יונה שנדר, כרמלה זילברגלד, תמר סגל, חגי ברשד, פנינה ורותי לוי, אריה בוקששתר, שלומי בכר, אביהו קפלן ורותי (תותי) שלי, והיו עוד כמה עד גיל חמש שש.
רחל ויוסף שנדר נתנו לנו את אחד משני החדרים שלהם בצריף. לפני הצהריים החדר שימש כגן ילדים. אחרי-הצהריים היו לו תפקידים נוספים ובערב, מקום לינה של חזין, שותפו הנוסף של שנדר ולאחר-מכן חדר השינה של הגננת. הגננת ששלחו לנו היתה בחורה צעירה שרק גמרה את הסמינר. שמה היה שולה ואמא שלה הביאה אותה לכאן. היא היתה מאוד חמודה ופה היו הרבה רווקים. לכולם היתה שמחה גדולה שהיתה להם חתיכה אחת כזאת”.

סיפר יצחק שנדר

גן הילדים הראשון שנפתח במושבה שכן אצלנו בצריף.הגננת הראשונה היתה שולה,נערה תל-אביבית צעירה. היא גרה אצלנו בצריף....במשך היום היינו מוציאים את הריהוט החוצה מהחדר הראשון שהפך לגן ילדים ובערב חזר החדר להיות חדר מגורים.אחותי יונה היתה בגיל הגןוחבריה היו יעל וינקלר,כרמלה זילברגלד,תמר סגל,חגי ברשד,רות וינקלר,פנינה ורותי לוי,אריה בוקששטר,שלומי בכר,אביהו קפלן ועוד.
בית הספר הראשון שכן בצריף בלתי גמור של פיניה גוולדר. אין רצפה,אין תקרה או גג,אין חלונות ואין דלתות. רק קירות עץ. בלוקים ולבנים למושבים ולוח עץ על הברכיים ששימש אותנו כשולחן.המורה הראשון היה יהודה בכר. כך התחלנו.
לאחר תקופה לא ארוכה הוקם הצריף היכן שהיום הבנין הישן של קופת חולים מאוחדת. שני חדרים שימשו לשתי כיתות לימוד.המורה היתה גברת תחיה פרנקל. כבר היה לנו ריהוט מודרני לבית הספר-לוח,גיר,סחבה...אחרי תחיה פרנקל בא למושבה כמנהל ומחנך שמחה בן-שלמה עם משפחתו והוספנו את ביתו של אלקיים לשמש מספר כיתות ולאחר מכן את בית גלבגיסר. אחר כך עברנו למבנה החדש של בית הספר.

 

מה למדנו מהפרוטוקולים של ועד הכפר

כבר ב-12.3.33 דנים בצורך בבית ספר וגן - במקום כ-20 ילדים. נקבע שכל משפחה תתן לירה אחת ויחפשו גננת ומורה. הועד יקנה ציוד ב-10 לא”י וההורים ישלמו שכר לימוד.
בסופו של חודש זה ממנים ועדה למצוא מורה וגננת, וממנים בינתיים את בכר, שהיה לו נסיון כמורה בהרטוב, למורה. מגיעה גננת ומתחילים ללמוד בצריף. בתום שנת לימודים אחת מתברר שבכר כבר עסוק מאד בעניינים מנהליים של הכפר ומחפשים מורה שיגיע. תקציב החינוך לשנת 1934 - 216 לא”י. המושבה צומחת ותוך שנה מדברים כבר בועד על שני מורים, התקציב מתרחב ל-430 לא”י.

 

 

 

 

 

העיתון ”דואר היום”, כתבה במלאת שנה למושבה, 22/1/34

בית הספר וגן הילדים מונים כשישים תלמיד ותלמידה המקבלים חינוכם משלושה מורים מוכשרים וותיקים.

 

 

 

מספרי החשבונות של ועד הכפר

1935:גננת ושני מורים 
הגננת בתיה (מינה) קפלן, המורה מינה אייזנברג והמורה שיפוני
1936:גננת ושלשה מורים 
הגננת מינה (בתיה) קפלן ו3 מורים: מינה אייזנברג,פרץ אלופי ויעקב איש-שלום.

 

 

 

 

זכרונות

”בית-הספר הראשון” - זכר יצחק שנדר - ”שכן בימים הראשונים בצריף הגדול ולאחר מכן בצריף הלא גמור של מניה ופיניה גוולדר. ללא ריצפה, ללא תיקרה או גג, ללא חלונות ודלתות. היו רק קירות עץ ובלוקים ולבנים ששימשו כמושבים. לוח עץ שהונח על הברכיים שימש לנו כשולחן-כתיבה.
היינו מספר מועט של תלמידים - נחמה הולנדר, יוסף ובהירה בן-ארויה, רבקה סגל, מזל ויעקב לובצקי, מיכל בוקששתר, יעל בכר, יגאל ברשד, אסתר זילברגלד, אברהם, יצחק ודוד חרל, מרים פוגרבינסקי, ויתכן שהיו עוד נוספים.
לפי האחים והאחיות ניתן להבין שהיינו בני גילים שונים ומתאימים לכיתות שונות, אך היה לנו מורה אחד - שהיה גם ראש הוועד - יהודה בכר.
כשעברנו לצריף מסודר, בן שני חדרים, כבר היו לנו לוח, גיר וסחבה ומורה חדשה - הגברת תחיה פרנקל. אחריה בא עם משפחתו המנהל והמחנך שמחה בן-שלמה. הכיתות התרחבו ובבית אלקיים נוספו כמה כיתות. משם לבית גלבגיסר ולבסוף למבנה החדש של בית-הספר.
כשפתחו את בית-הספר, בכר בכה מרוב התרגשות. הוא היה איש רך ורגיש מאוד.
המורים של אותה תקופה, משה שיפוני והמורה מינה אייזנברג התחילו לגבש אופי של בית-ספר מסודר. אחריהם באו המורים פרץ אלופי ויעקב איש-שלום”. 

 

 

המורה מרים גולדמן מספרת

”לאבן-יהודה הגעתי ב-1934. קידם את פני חבר ועד המושבה יעקב חקלאי. הוא הוביל אותי לחדר מחדרי הצריף הציבורי, שקירותיו היו עשויים מקרשים. בין קרש לקרש היה רווח והרוח, הגשם והחול היו אורחי. לאחר חצי שנה, כשמשפחת וינקלר בנתה את ביתה, קיבלתי חדר בביתם, חוה היתה לאחת מידידותי הטובות, כהילדה קם, גאולה קימל-ענתבי, מטילדה בכר-לוי ונשים יקרות אחרות.
החברה היתה מצומצמת, רבים מהמתיישבים עדיין לא באו, אך הרגשת ה’בראשית’ של הראשונים היתה מצויינת. אותי קיבלו בסבר פנים יפות מאוד ואהבתי את כולם. בערבים היינו מתאספים ושרים שירי מולדת, כשאני מלווה את השירה בקונצרטינה. הקשיים היו רבים והיו חסרים תנאי מחייה מינימליים. מארת הקדחת התישה את הכוחות ופצעי הפורונקולים, שהופיעו כנראה מחוסר היגיינה, הציקו לתושבים.
הייתי מורה וגננת יחידה. ילדי-תלמידי - היו מגיל פעוטון, בני שנתיים ועד לתלמידי כיתה ג’, בני 10-9 ויותר. בית-הספר שכן באחד הצריפים ולא שונה מכל צריף אחר. ’ארגז-החול’ היה נדיב ושופע; שתילים ששתלנו מסביב לצריף בית-הספר, כוסו בחול הנודד כבר למחרת היום. 
בין התלמידים היו שציירו בכישרון רב, הצטיינו במיוחד אריק בוקששתר וכרמלה צוקרמן. נושא שכולם ציירו הייה השודד אבו-ג’ילדה, מנהיג של כנופיות שהשתוללו אז בסביבה. בדמיונם המפליא ציירו את השודד כבעל קרניים הדומה לשד-שחת.
בין הילדים היו גם ’אספנים’ למיניהם. בילקוטו של חגי ברשד מצאתי ’אוצרות’ - חלקי בניין שונים, אינסטלציה ונגרות - שנאספו מסביבת הבתים שעמדו בבניינם. ריחמתי על הספר ועל המחברת וביקשתי מחגי שישים את אוצרותיו בתיק מיוחד. אך אהבתי והערכתי את יצר האספנות, כי מי כמוני אספנית מושבעת היודעת תכונה זו מהי”.

 

 

זכרונות מבית הספר

בני המחזור השני - יעלה בכר-גיא רון, הדסה פלדמן-שוורץ, מיכל בוקששתר (צ’יקו) ושלומי בן-ארצי - ישבו והעלו זכרונות:
”בצריף השחור היה תא ובו שולחן. נכנסנו וקיבלנו שיעור אצל יהודה בכר; פעם תנ”ך, פעם עברית, פעם חשבון. השיעורים היו נפסקים, כי הנה באה משאית והנה מישהו נכנס. לא היו כיתות וכולנו למדנו ביחד. מדי פעם הגיעה משפחה וילדים חדשים הצטרפו”.
יעלה: ”לי היה מוזר ללמוד אצל אבא שלי. כשהפסיק ללמד, עברנו לצריף, שהיה בו משרד ’החקלאי’. כשעברנו לביתה של משפחת גלבגיסר, קיבלנו חדר וכל כיתה ישבה בטור. המורה היה הולך בין הטורים ומלמד.
המורה היה שמחה בן-שלמה והמורה יהודית, בעלת הצמות הבלונדיניות, לימדה את הכיתות הנמוכות. למדנו המון בעל-פה. כל בוקר היה שמואל בא ושואל: ’יעלה, את יודעת כבר בעל-פה?’”
שלומי: ”בבחינת הגמר בחשבון, נתן לנו המורה משה שיפוני גליון שאלות וטיוטה. ישבתי וחישבנתי ומחקתי ואז הוא אומר: ’אנחנו מפריעים לילדי כיתה חית לעשות את המבחן, בואו נצא לשחק מחניים’. ילדי הכיתות האחרות יצאו איתו. רק נסגרה הדלת וכל הבנות, שלא ידעו בכלל חשבון, מעתיקות את התרגילים בכתב יד נקי ומסודר. בציוני הגמר הוא נתן ליעלה ולמיכל ’טוב-מאוד’ ולי - ’מספיק’. אני כועס עליו עד היום.
ולא רק אנחנו כעסנו עליו. פעם יצאנו לטיול, היינו עייפים ולשיפוני עלה רעיון שנשכב לנוח בשדה התבואה. שכבנו ונרדמנו. באבן-יהודה גברה הדאגה. הילדים היו כבר צריכים לחזור, ואינם... בוקששתר ואחרים עלו על סוסיהם והתחילו לצעוק: ’מיכל! יעלה! שיפוני!’ - כשמצאו אותנו שם בשדה כמעט שהרגו אותו...
שיפוני היה עולה מרוסיה, גבוה, בלונדיני, יפה תואר ופניו חייכו תמיד. אשתו היתה יפהפיה. הוא לימד אותנו שיר ששרנו אותו בכל מקום אליו הגענו. הוא היה אומר: ’נו... ובהירה (בן-ארויה) בעלת הקול הנאה היתה פותחת: ’כשאומר, בני אביחיל, תאמרו כולכם צ’ירי בירי בום’.... כך בכפר ויתקין וכך בכל מקום אליו הגענו. חבל שהוא לימד אותנו שנה אחת בלבד.
המלה הראשונה שלמדתי מהמורה יעקב איש-שלום היתה ’ירוק’. הוא אמר לי שהמורה החדש שיבוא, הוא מורה ’ירוק’... והיתה לי בעייה עד שהמורה פרץ אלופי הגיע”.

מינה קפלן מספרת

”בשנת 1934” - סיפרה המורה והגננת מינה קפלן - ”נשלחתי לאבן-יהודה על-ידי משרד החינוך. פניתי ליהודה בכר שהיה האחראי כאן, והוא שיכן אותי אצל משפחת שושנה ויחיאל זלינגר. לאחר זמן מה יצאתי משם ועברתי לגור אצל חנה ומרדכי שלגי. חצי יום עבדתי בגן הילדים, שמנה 11 ילדים בני גילים שונים ושכן בשכירות בבית לרר, וחצי יום לימדתי בבית-הספר. צעצועים בגן, כמעט ולא היו, ילדי הכפר האלה שיחקו בחול והיו חופשיים. התקציב היה קטן מאוד ולפעמים הייתי קונה בתל-אביב צבעים וניירות בריסטול. הילדים ציירו על ניירות לבנים ששימשו כמפות שולחן. היו לי כמה ספרי ילדים והייתי מספרת לילדים סיפורים רבים. את שירי גן הילדים למדתי בארץ. הקטנים כגדולים למדו ללכת בחולות ולא לשקוע, הרבינו לטייל בסביבה תוך הסברה על החי והצומח בטבע ועל המתרחש בו.
בבית-הספר לימדתי אנגלית. עם ילדים אלה ערכנו פעולות צופים כמו בחוץ-לארץ. הייתי בליטא חניכת תנועת ’השומר הצעיר’ שחינכה לצופיות בנוסף לציונות וסוציאליזם, קבוצת הצופים הזאת מנתה 7 ילדים, ביניהם ילדי חרל בהירה בן-ארויה ואחרים”. 

 

 

מיכל בוקששטר מספרת

”בתקופת הבראשית שלנו, היינו מושבה של קבצנים גדולים. היו בתים שהיה בהם מחסור ממש. אמא טענה שחשוב שכל ילד ישתה לפחות כוס חלב ליום. הוקם מפעל ההזנה בבית-הספר. הילדים קיבלו כוס חלב ומשהו נוסף לאכול. אמא היתה הפעילה העיקרית בנושא זה.
אמא נטלה על עצמה אחריות ועיסוק נוסף - קייטנות קיץ. לקייטנות אלה היתה חשיבות רבה, לא רק עבור הילדים שהודרכו על-ידי מירה חלפון, אלא גם להורים שהתפנו בראש שקט לעבודתם. הקייטנות התקיימו בבית-הספר. נערכו חוגים ופעילויות שונות, וכחום היום נפרשו מחצלות והילדים היו נחים”.
”המורה משה שיפוני” - סיפר משה בירנבוים - ”היה גם מורה לספורט. לטיולים היינו יוצאים איתו. טיול הגמר שלנו, בוגרי מחזור ג’, היה לכפר ויתקין. טיילנו ברגל ובשעת הצהריים הגענו לנתניה. התחרינו במשחק מחניים נגד הכיתה המקבילה של בית-הספר בנתניה, ישנו, עד כמה שניתן היה להירדם, על שולחנות בית-הספר. למחרת בבוקר המשכנו לכפר ויתקין ובו ביום חזרנו הביתה”.
”במחזור שלנו” - סיפרה צביה - ”נסעו כבר במשאית לטיול. אבל אמי לא הרשתה לי, אפילו פעם אחת, לנסוע. היא קבעה: ’ילדה אינה נוסעת. אמא לא נתנה לאף אחד מאיתנו לנסוע. בירושלים ביקרתי בפעם הראשונה כשעמדתי להינשא. איסורה של אמא היה קשה מאוד. הבעיה היתה כשחזרו הביתה ואני לא יכולתי לכתוב חיבור על הטיול שלא השתתפתי בו”.
”המורה משה שיפוני” - נזכרה יפה בגעגועים - ”היה דמות מיוחדת, מורה לטבע וחובב טבע מושבע. הטיולים איתו היו חוויות לא רגילות ולא חשוב לאן, כל עוד היה שם פרח, זחל, פרפר, או נחש. את כל אלה ידע לחבב עלינו, להכניס לנו ידע לראש. במקום לנסוע בשבתות אל משפחתו, היה מביא אותה למושבה, הוא לימד אותנו בכל ימות השבוע. ההורים לא התנגדו, להיפך, הם שמחו להיפטר מאיתנו”. יפה: ”יצחק פוגרבינסקי הביא לכיתה, לשיעור בביולוגיה, עכבר במלכודת. יצחק חרל לא יכול היה לסבול את זה, פתח את המלכודת שהיתה על אדן החלון ושיחרר את העכבר. המורה, פרץ אלופי, לא הבין מדוע ושאל את יצחק למה שיחרר את העכבר. יצחק השיב לו: ’מה? אנחנו נלמד מהעכבר של יצחק פוגרבינסקי? מה פתאום? מחר אני אביא עכבר גדול יותר!’ ובאמת, הוא הביא.
היו לנו הרבה בנות: ציפורה בובניבסקי, מרים פוגרבינסקי, בלהה פישביין, אסתר זילברגלד שכתבה סיפורים ושירים יוצאים מהכלל, מזל לובצקי שהיתה בעלת ידע רב, כישרון לציור וחריצות בעבודה, אך אחת אחת עזבו את המושבה ורק רבקה סגל נשארה...”.
”על אף שבאמצע השיעור היו נכנסים אנשים אל בכר” - מעריכה מיכל את הלימודים - ”ועל אף שלמורה תחיה מיררנו את החיים, והיו מורים שעברו מכיתה לכיתה בזמן השיעור, כשלמדנו בעיר בגימנסיה היינו תלמידים מצויינים. מסתבר שלמדנו טוב אבל חסרה לנו האנגלית. זה ממש כאב כי היינו אפסים באנגלית”.

 

 

המשך סיפורי מחזור ב'

”מי הצטלם אז? אפילו תמונות סיום אין לי” - אמרה הדסה - ”בטח לא היה לנו כסף לקנות תמונה”.
”המורה אלופי יזם והכין אותנו לעריכת ’משפטים ספרותיים’. פעם זה היה משפט דוד נגד שאול המלך. הדסה היתה הסניגור ואני” - סיפר שלומי - ”הקטגור. שבועות ישבנו בבית והתכוננו. קראתי שלושה ספרים בנושא, ביניהם ’ימי דוד’. עד אז לא ראיתי ספר כל-כך גדול עם אותיות כל-כך קטנות... וקראתי את כולו.
המשפט נערך במוצאי שבת באולם בית-הספר. כל המושבה היתה שם והאולם היה מלא עד אפס מקום. כקטגור צעקתי כמטורף והדסה בשקט שלה ענתה לי. נערכה חקירת עדים - שרים ובני העם - ולא אשכח את נאום הסיכום של הדסה. פסק-הדין זיכה את שאול המלך. היא ניצחה אותי ואני כל-כך התרגזתי. והאדון בכר כל-כך התרגש והזיל דמעה”.

 

 

בנית בית הספר הראשון - בנין המועצה של היום

כבר בשנת 1934 פונה ועד הכפר לאדריכל יוחנן רטנר בחיפה בבקשה לבוא למקום לבחור מקום מתאים לבנין ציבורי. לאחר בחירת האתר מחליפים מגרשים כדי לפנות מקום מספיק ומתחילים לחפש מימון מכל מקור אפשרי.
בשנת 1935 מצליח ועד הכפר להשיג הלוואה של 750 לא”י -סכום גדול מאד באותם ימים - מבנק ”בני בנימין”, ברבית של 4.5% ולתקופה של 15 שנה, להקמת מבנה ציבורי גדול שישמש בית ספר (במקום החדרים השכורים הפזורים בישוב) ומבנה בטחון. מתכנסת ישיבה משותפת של ועד הכפר וועד ”החקלאי” כדי להחליט על מיקום המבנה, בה מחליטים להקים אותו ”מול הצריף השחור”.
הוקצו 3 מגרשים במרכז המושבה - גוש 8019 חלקות 42 ו-43, ונבנו 30 מטר אורך ו11 מטר רוחב, 3 חדרים גדולים, מרתף וגג בטון - ששימש שנים רבות לאסיפות, הקרנת סרטים וחגיגות. התוכנית, כך מספר בכר בחוברת למלאת 25 למושבה, הוכנה בידי המהנדס שרון ואושרה ע”י יוחנן רטנר.

מהעיתון ”דואר היום”, 4/7/35

חג לאבן יהודה: בני הכפר מניחים את היסוד לראשון מבניניו הציבוריים.
אתמול הונחה אבן הפינה לראשון מבני החינוך- בנין ביה”ס של אבן-יהודה, המוקם במקום מרכזי בכפר. בטכס החגיגי השתתפו תלמידי בית הספר, חברי ועד הכפר...(ורשימת נכבדים ארוכה)
ילדה הראשון של אבן יהודה, נתן שפירא בן 3, התכבד בזריקת כף המלט הראשונה ליסוד הבנין לקול תשואות הקהל.
בנין ביה”ס הוא בן 2 קומות. השנה תבנה רק הקומה הראשונה שתכיל 3 חדרי לימוד מרווחים וחדר מלאכה גדול.
בביה”ס באבן-יהודה ישנם כיום 60 תלמידים הלומדים בבית שכור שאינומתאים לתפקידו.

 

 

 

 

דואר היום, 8/1/1936

”בנין בית הספר, שהושקעו בו מאמצים רבים, הולך ונגמר. בני אבן-יהודה חשבו תחילה לחוג בבנין החדש חגיגה כפולה: חנוכת בנין ביה”ס וחג העליה על הקרקע, אולם לא כל מחשבה טובה מצרף הקב”ה למעשה. העבודות בבנין לא נסתיימו עד חנוכה ויש לקוות שבחמישה עשר בשבט תחוג אבןיהודה את חנוכת בית הספר שלה.”

 

 

 

 

 

על המורה אלופי

”פרץ אלופי היה מורה מצויין. היתה לו עברית נפלאה, ’עברית של שבת’. האותיות טית ו-תו היו מתחלפות אצלו ב-סמך ו-שין. כשהכיתה היתה מלוכלכת אמר ליעלה: ’לכי הביאי את המסאסא וססי את הכיתה’. כשיעלה חזרה ואמרה שהיא אינה יודעת היכן המטאטא וגם לא היכן השמש, הוא התפרץ: ’אז איפה הוא שומר את המסאסא?’ והכיתה געתה בצחוק.
ואיך הוא לימד תנ”ך! רק בגללו התחלתי לאהוב תנ”ך.
פעם אלופי שלח את יעקובי לובצקי להשקות את העצים. יעקובי חזר ואמר: ’אי-אפשר להשקות, אין צלחות’. וכוונתו היתה מסביב לעצים. ’מה זאת אומרת אין? קח צלחת מאיזשהו מקום ותשקה!’ הכיתה צהלה והוא הוסיף: ’לך לך, תיגש, תיקח צלחת ותשקה’.
ירדנו לחייו. צחקנו. אבל הוא היה נפלא!
אלופי הקים כאן את הספרייה. הוא ערך חגיגות ונשפים בלתי רגילים ואת הכספים שנאספו הקדיש לרכישת ספרים. ספרים שנתבלו היה כורך בעצמו.
הדסה מעולם לא הגיעה בזמן לבית-הספר, תמיד איחרה”.
”הייתי שומעת את הצלצול ואז מתחילה ללכת, מגיעה ועומדת בפינה. זו היתה שיטה שאלופי הביא מחוץ-לארץ. בדרך-כלל כל הפינות היו תפוסות.
פעם הוא צעק על דני בן-ארצי: ’עמוד בפינה!’ דני שראה שכל הפינות תפוסות נעמד על השולחן. אלופי צעק: ’לך לפינה!’ ודני ענה לו: ’אני בפינת השולחן’. אלופי לא התבלבל וקרא: ’צא החוצה!’.
היינו עניים ושעונים לא היו לנו. בהירה בן-ארויה אהבה לצייר תכשיטים צבעוניים על הידיים. פעם, בשיעור לאנגלית של יעקב איש-שלום, למדנו את משל השועל והענבים בכרם. בהירה היתה שקועה כולה בציור שעון על היד שלה ופתאום היא קלטה מלה אחת: ’גרייפס’. היא הפסיקה ושאלה: ’מורי, מה זה ’גרייפס’? איש-שלום שהבחין בהקשבה שלה ענה: ’חתולים!’. והיא רשמה בלי היסוס: ’GRAPES = חתולים’”.

 

המורה אלופי מעלה זכרונות

”עלינו, אשתי ושני ילדי, בימי מאורעות 1936. גבריאלי במשרד החינוך אמר לי: ’שמך אלקו, אינו שם עברי. במושבה תפגש עם צברים, בכר מחכה בחדר השני... תגיד שם משפחה אחר’. אמרתי: ’אלופי, שכן אלוף הוא מלמד’, מורה וכך נשאר לי שמי.
הצטרפתי למורים איש-שלום ומינה אייזנברג. פנינה שיף היתה הגננת. בית-הספר היה תפוס על-ידי הצבא הבריטי ורק לאחר חודש נכנסנו ללמד את שישים התלמידים שהתחלקו לשמונה כיתות.העברית שבפי לא היתה נהוגה בארץ. גם חברי איש-שלום לא ידע מהו גלב כשרציתי להתגלח, הגלב והספר בארץ - חד הם. השוני גרם להלצות ולהתבדחויות רבות. שלא לדבר על ערבית, לא ידעתי ש’בנדורה’ היא ’עגבניה’ ו’בלורה’ היא למשחק וצחוקם של הילדים היה רב.
ערכנו טיולים רבים עם התלמידים שהיו שותפים בכל הפעילויות, כעליית יישובי ’חומה ומגדל’ בסביבה. החיים התנהלו בפשטות, לבוש, ריהוט וכדומה לא תפסו מקום. הכל היו חדורים ברוח של בנייה והשמחה היתה גדולה מכל דבר חדש שנוסף. ההרגשה היתה של אנשים מסורים, ידידותיים, הכל הכירו זה את זה.
כשעזבנו נשארתי חייב לבירנבוים כ-50 לירות (כמשכורת של חמישה חודשים). הוא לא אמר דבר וחיכה באורך-רוח לתשלומים שהייתי שולח לו. משכורתנו היתה 10-11 לירות, אך ביוזמתנו, בהתחשב עם מצבם של התושבים הורדנו לעצמנו את שכרנו ל-8 לירות.
הגינה ומשק החי שפיתחתי בחצר, עזרו לכלכלת המשפחה ולי, עצם העבודה בגן ירק, גידול תרנגולות וברווזים, נתן סיפוק רב, אחרי הכל לימדתי במושבה. עזבנו ברגשות מעורבים. הרבה זכרונות נשארו בליבי. תמונות? - אף לא אחת”.

 

 

 

סיפרה יהודית גור (ליטמנוביץ)

עבורי, המעבר מחברה הסתדרותית לחברה חופשית, שבה איש אינו בוחש בקדרת השני, היה חריף, אם כי קליטתי היתה קלה. מכיתה של 48 ילד עברתי לכיתה של 10 תלמידים. בנות הכיתה היינו - יהודית קוריס ואני ולפעמים גם שרה מרכוס, כשלא היתה חולה והגיעה לבית-הספר. הבנים היו: אברהם בן-מנשה, ישעיהו (אישקה) קליין, אברהם אקשטיין, משה גרינשפן, שמעיה כהן ועמוס אקר 
היינו שתי מחלקות בכיתת לימוד אחת. המורה היה נותן עבודה למחצית אחת ומלמד את המחצית השניה. רמת הלימודים היתה יוצאת מהכלל טובה. מורינו היו מצויינים. המורה אליעזר שרייבמן, אהב אותנו אהבת נפש. המנהל חיים דגן, היה מחנך דגול וכן האחרים, שעם תום יום הלימודים לא גמרו והלכו הביתה, אלא היו מעורים בכל הנעשה בקהילה. המורים הכירו את האמא, האבא והאחים; ידעו מה קורה בבית כשבאת במצב רוח רע לבית-הספר. כשאברהם נרדם בשיעור, המורה לא גער בו. הוא ידע שאברהם הספיק כבר הבוקר לרוץ ולחלק את העיתונים בכל קצוות המושבה. בתל-מונד קראנו ל’חבר מורה’ בשמו הפרטי, כאן קראנו לו ’המורה’, וכך גם התייחסנו אליו, מתוך ריחוק של כבוד והערכה.
כשסיימנו את כיתה ח’ עמדנו על רמה גבוהה ונתקבלנו ברצון לכל בית-ספר שרצינו להמשיך בו. אלה שהמשיכו בלימודים גבוהים הצליחו. משה היה לדוקטור במכון וייצמן למדע, אברהם אקשטיין למד אוירונאוטיקה ועמוס אקר גיאולוג בעל שם”.

עוד פרק זכרונות

ד”ר משה רשפון, בנם של שרה וישראל גרינשפן, מספר:
”הגעתי למושבה בהיותי תינוק. בגן פנינה שיף היו חברי אפרים אפשטיין, שמחה זלינגר, שמוליק הורביץ, אישקה קליין, עמוס אקר, אברהם אקשטיין, אברהם בן-מנשה (צפר) ובת אחת, אביבה. רחל בז’רנו, יהודית ליטמנוביץ ויהודית קוריס הצטרפו מאוחר יותר. 
בבית-הספר למדנו יחד שלוש כיתות, בשלושה טורים, בחדר אחד. הייתי בן חמש ושלושה חודשים כשהתחלתי ללמוד ולא הבנתי מה הסדר. דילגתי לטור שיותר עניין אותי; חשבון עניין אותי יותר מקריאה. נשארתי עוד שנהה בכיתה א’ והכל הסתדר. מצבם הכלכלי של הורי היה בכל רע. הלכתי יחף לבית-הספר, אבל מן הלימודים הם השתדלו שלא לחסוך וכמעט כל יום, בשעות אחר-הצהריים, הלכתי ללמוד אצל הרב גוטמן. לאירועים אצלו, כמו בשמחת בית השואבה, באו שאר התלמידים ושמוליק הורביץ היה מנגן לנו בכינור. חינוך חובה לא היה עדיין, וכשההורים לא שילמו מצאת את עצמך בחוץ. הורי סבלו, אני דווקא נהניתי, הייתי אפילו מפריע כדי להיות מסולק. ואז, הייתי הולך לכיתה בה לימד המורה אליעזר שרייבמן, מורה שהיה דמות מיוחדת וקבע הרבה בתפיסותי ודרך מחשבתי.
המנהל, חיים דגן, הנהיג ’חברת ילדים’ בבית-הספר והוסיף בכך מימד חינוכי נוסף למוסד. הוא סיפר שבשפיה השיטה פעלה והוא החליט לנסותה גם אצלנו. התלמידים עצמם ניהלו נושאים שונים כעבודות הגינה, המשמעת, קק”ל וכדומה. כשנה לאחר שדגן עזב, נבחרתי לזקן חברת הילדים. היו כבר אז ספרים בנושא כ’רפובליקה שקיד’ ו’הפואמה הפדגוגית’. אני בחרתי בספר ’זקני בית-הספר בויילבאו’, כדי ללמוד כיצד עשו זאת תלמידים באנגליה.
לתלמידים ניתנה במה מסודרת לוויכוחים ועמדת כוח, לפעמים אף נגד ההנהלה, אך בעיקר רגש אחריות. תפקידים שונים שלי היום, במכון ויצמן למדע, עוצבו ללא ספק על-ידי דגן.
.קשר מיוחד היה לי עם המורה המצויין אליעזר שרייבמן. אני חש שאת המטען שרכשתי אצלו, אני מעניק היום לילדי ולתלמידים. הוא אהב את התלמידים ואת המקצועות שלימד. אצלו, שיעורי הטבע והמתמטיקה החלו בכיתה ונמשכו הלאה בביתו. אצלו למדתי ברצינות כבר בכיתה א’”.

 

 

 

שנות הארבעים

שרדו מעט מאד מסמכים מבית הספר בימים ההם. נוסף לתמונות סיום שנה ומעט תעודות בידנו מספר תכתובות ופרוטוקול מישיבת ועד ההורים עם מורי בית הספר.
המורה מינה אייזנברג מדווחת על 26 ילדים בכתות א’-ב’, הלומדות לעתים יחד ולעתים לחוד. מרבית ילדי א’ קוראים.
המורה איש-שלום מדווח כי יש 17 תלמידים בכתה ג’, 3 אינם מבקרים בגלל בעית תשלום. קימת בעיה בכתה ד’ - 5 תלמידים, חלק מהשיעורים מצטרפים לכתה ה’.
המורה אלופי מדווח על שיעורי גיאוגרפיה וחשבון. בכתה ה’ 15 תלמידים, חלק עולים חדשים המתקשים בשפה.כתה ז’ - 7 תלמידים, כתה ח’ - 9. 
יו”ר הועד בכר מדבר על קשיי תקציב, תכנית הזנה, צורך במקלט מחשש הפצצות (מלחמת העולם) וטיול לירושלים.
מעיון בפרוטוקולים של ועד הכפר, שדן מדי קיץ בתקציב לבית הספר, במורים ובציוד הדרושים, אפשר ללמוד על הצמיחה דרך הנתונים :
1943: 90 תלמידים, 3 מורים וחצי, שבט צופים הפועל בשיתוף בית הספר, התחלה של מפעל הזנה.
1944: 108 תלמידים ועוד 30 בגן ילדים לגילאי 4-5.

 

 

 

מנק' מבט של המנהל חיים דגן

סיפר חיים דגן, מנהל בית-הספר בשנים מ-1941 עד ל-1947:
”ההיכרות הראשונה עם קהילת אבן-יהודה היתה ב-ט”ו בשבט, כאשר נטענו נטיעות בין המושבה לכפר-נטר. פעילות משותפת קהילתית הביאה לגיבוש חברתי וקשר לבית-הספר. מקהלה, הצגה אך בעיקר פעילות יום-יומית כמסעדת בית-הספר. בתחילה היו הילדים מביאים מבתיהם סנדויצ’ים ופירות, אוכלים בצורה לא אסתטית ביותר. היו ילדים שהיה להם בשפע, אך היו ילדים שחסר להם.
עניינתי את ויצ”ו בנושא, הילדים שילמו חלק (ופטרו את ההורים מהסנדוויצ’ים האלה), את הארוחות פתחנו בשירה כללית והאכילה בצוותא היתה לגורם חינוכי. כפי שהילדים נקשרו לבית-הספר כן ההורים, שהשתתפו בהכנת האירועים והשתתפו בהם. חייבים היינו לצמצם את הפערים החברתיים והכלכליים בין האוכלוסיות השונות במושבה, בין התרבויות השונות. היו תופעות שצריך היה ללחום בהן כשליחת ילדות תימניות לעבודה, אם בשדה ואם במשק בית בעוד בנות גילן חובשות את ספסל הלימודים. חייב הייתי לשמור ולטפח יחס של כבוד כלפי בית-הספר, שלא כל אחד ירשה לעצמו לבוא ולעשות בו כבתוך שלו.
שמעו של בית-הספר יצא לתהילה בסביבה ורבים מילדי יישובי הסביבה החלו לבוא וללמוד בו. קשר אמיץ ביותר, משפחתי וחם היה לי עם האוכלוסיה ה’בולגרית’, יוצאי הרטוב שבכפר כמשפחות בכר ובן-ארצי. הם חוננו בחן ויופי מיוחדים, שלא להפחית מהקשרים עם משפחות אחרות, כאקר ואחרים.
בעבודתי זכיתי לחברה נאמנה. לרעייתי ציונה, שהיתה מורה מעולה ובעלת חוש פדגוגי נדיר. בלעדיה לא הייתי יכול לעשות את העבודה כפי שעשיתי, ובמובן זה היא היתה קורבן. פעם, לאחר איזו פעולת טרור, הטילו הבריטים עוצר, והמורים לא הגיעו. ציונה, שהיתה בחופשת לידה, קמה ובאה ופתחה איתי את בית-הספר כשכל אחד מאיתנו לוקח על עצמו את האחריות על מחצית התלמידים”.

 

 

פנינה שיף מספרת

מתוך חוברת 25 שנה למושבה:
כשהגעתי למקום ביום קיץ לוהט, היה מר בכר הראשון שנקרה לפני. שאלתיו: היכן גן-הילדים שבו אעבוד? מר בכר הובילני לצריף פח רעוע, שממולו התנשאה גבעה של חולות נודדים.
קשה היה לי להסתגל לגבעות החול, לאחר שהייתי רגילה לנוף הסלעי הנוקשה של הגליל. גם החום בצריף, הנתון ללהט השמש כל היום, היה ללא נשוא. אך דוקא תנאי בראשית אלה, בסביבה חלוצית, עוררו בי כוחות גנוזים ורצון להסתער על העבודה וליצור במקום זה פינה הראויה לשם גן-ילדים. קודם לכל החלטתי לעצור את החולות הנודדים והרוחות, שהטרידו אותנו ביותר. יחד עם הילדים שתלנו גדר חיה ושיחים מטפסים שיכסו את מערומי הצריף.
סדרנו גינה, נטענו אילנות. לאט–לאט נוצרה פינה נעימה לילדים. לאחר שדאגנו לצורתו החיצונית של הצריף, התחלתי שמה את לבי על הפנים שלו. המצב הכספי לא אפשר לנו קניית ציוד. יצרנו את הציוד הראשון מכל מיני גרוטאות וסמוכות. אכן, הסולמות, מלונת השומר וכל יתר מכשירי-הגרוטאות היסבו לילדים לא פחות שמחה מאשר המכשירים שקנינו בכסף.
מחוסר יכולת לפתוח בזמן הראשון כתה א’, למדו בגן גם ילדים בגיל 7. במשך הזמן נכנסה עבודתנו למסלול הרגיל.למרות התיקונים והשיפורים שהכנסנו בצריף, אי-אפשר היה להמשיך ולעבוד בו. עכברים התרוצצו כל היום לעיני הילדים, ובימות הגשמים חדרו המים מתחת לקירות ואז המשכנו בעבודה כשהילדים יושבים על השולחנות. רווח לנו רק לאחר שמונה שנים, כשעברנו לבנין החדש של הגן.

 

הבאים בשערי הספריה אינם יכולים לראות זכר לגן הילדים ששכן בחלק מהמבנה עד שנות השישים.

אם תתבוננו כשאתם עולים במדרגות הכניסה (שנותרו מאז) תבחינו בקשת הלבנים האדומות. קשת זהה נותרה לפליטה גם בין שני חלקי חדר העיון. הקשתות היו במרפסת הגן, שהשתרעה לכל רוחב המבנה.
בתמונת המחזור ניתן לראות את הקשתות .

 

 

 

 

 

 

 

הקמת בית הספר השני - בי"ס בכר

בשנת 1952, בשל גידול האוכלוסיה וצפיפות קשה בבית הספר (360 תלמידים ב8 כתות במבנה של 4 חדרים), ששרת גם את ילדי כפר-נטר, בית יהושע ותל-יצחק, הוחלט על הקמת בית ספר חדש ומרווח. 
מחוסר מקום למדו בשנים אלה בעזרת הנשים של בית הכנסת, בצריף המשמש כיום מחסן למועצה (ושימש אחרי בנית בית הספר הנוכחי כצריף הצופים כ-10 שנים), בחדרים שכורים, במבנה המשמש כיום קיוסק ליד המועצה, במבנה שלידו (הספריה במשך 10 שנים) ובצריפים של קבוצת, להט” (כיום - מבנה קופ”ח הכללית).
פניה לממשלה לקבלת חלקה מתאימה מתוך נכסי הנפקדים סביב המושבה הושבה ריקם. המועצה נאלצה לרכוש בתקציבה הדל, בתקופת השיא בקליטת העליה, מגרש בן 15 דונם.
אינסוף דיונים והתלבטויות לוו את התהליך (ניתן לקרוא עליהם בפרוטוקולים של ישיבות המועצה) - היכן המקום המתאים, אדריכל מתאים, מכרז לבחירת קבלן, הלוואות מכל מקור אפשרי. ההורים באבן יהודה נרתמו לפרוייקט והלוו כספים למועצה לבנין בית הספר. כמו כן נתקבלה הלוואה ממשלתית בסך 50,000 ל”י.
העלות הסופית היתה 80,000 ל”י ובית הספר נחנך ב-19.12.1954.
הוקמו 12 כתות לימוד, בשלשת המרתפים הוקמו חדר הנהלה וחדרי מלאכה.
בסוף שנות החמישים נוסף אולם ספורט ראשון. 
לשם המחשת הצורך בבית ספר: בשנת 1950, לפני גל העליה הגדול, למדו באבן יהודה 180 תלמידים ב-8 כתות ו-70 ילדים בגן (גילאי 4+5). בשנת 1957, בתום הגל הגדול: 607 תלמידים ב-20 כתות ו-86 ילדים בגן - בני 5 בלבד.

 

 

לימודים בכיתות מאולתרות מחוסר מקום בבית הספר

כדי להדגים כיצד נאלצו ללמוד- קטעים מדברי בני מחזור כ’:
ברוך אלטמן:”בכתה א’ למדנו במבנה הקטן מימין לקיוסק, .בכיתה ב’ חצי שנה למדנו בצריפים של להט וחצי שנה בבית הכנסת בעזרת הנשים...בכיתה ג’ למדנו בבנין המועצה ובכיתה ד’ בבית הספר החדש.”

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נתונים משנת 1958

בית הספר היסודי: 366 תלמידים ב-10 כתות.
בית הספר לילדי עולים (גן אירוס היום) - 30 תלמידים ב-4 כתות.
בית הספר הממלכתי-דתי: 211 תלמידים ב-8 כתות.
ילדי גן: 86.

 

 

 

 

 

 

 

סמל לבית הספר

בשנת 1956, אחרי שכולם התבססו והתרגלו לבית הספר החדש, הוחלט להכין לו גם סמל. המנהל פנה למורה לציור , שהגיש הצעה ראשונה שלא נתקבלה ובה ניתן להבחין בבירור בשלשת הבנינים הראשונים. ההצעה נדחתה. אחרי כחודשיים הציע המורה הצעה חדשה -שהיא המקור לסמל הנוכחי ודומה לו בסמלים שנבחרו: גלובוס, עט נוצה בקסת דיו, חיטה, ענף זית.

 

 

 

 

 

 

 

נתונים להשוואה 1962 - 1952

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מתוך חוברת 30 למושבה-1962

מספר שני גיא-רון , מנהל בית הספר:
...בבית הספר 3 מבנים, 12 כיתות ובהן לומדים כ-400 תלמידים, מורים: 17. בכספי הורים והמועצה הוקם אולם ספורט ( הערה: אין הכוונה לאולם הנוכחי אלא לאולם בגודל מחציתו שקדם לו) במחזור כ”ג בשנת 1961 סיימו 53 תלמידים.

 

 

 

המשך התפתחות בית הספר

בשנים הראשונות שכן חדר המורים, כולל פינה למנהל, פינה למזכירה וארון שירות, במרתף הבנין הראשון מכיוון השער.
בגלל הצפות חוזרות ונשנות בחורף הוחלט לבנות חדר מורים בשנת 1965.
לאחר מותו של יהודה בכר, המורה הראשון בצריף השחור ומי שהיה אחר כך ראש הועד וראש המועצה, החליטה המועצה על קריאת בית הספר הממלכתי על שמו.

 

 

 

שנות השישים: גן הילדים בשיכון ותיקים

סיפרה רותי מינסקי:
בשנת 1959 חזרתי לכור מחצבתי באבן-יהודה לבנות את ביתי ולהקים את משפחתי.
בשנת 1960 הוחלט לסגור את גן הילדים במרכז המושבה (היום בנין הספריה), כי לפי מרשם התושבים אוכלוסיית מרכז המושבה התבגרה ולא היה צפי לילדי גן בשנים הקרובות. כל הילדים בגילאי 4-5-6 הופנו לגן הקטן שהיה בשיכון ותיקים.
הגן היה ממש קטן. חדר, מטבחון, שרותים וחצר בתוך חורשת אורנים, כמעט ללא מתקנים. מאחר וזה היה הגן היחיד, עבדנו עם 42 ילדים עד שיצא החוק ממשרד החינוך לא לקבל יותר מ- 35 ילדים. לאט, לאט ציידנו את פנים הגן והתחלנו לטפח את החצר, עם גרוטאות שאספתי בחצרות הבתים ובאתרי בנייה חדשים. למועצה לא היה תקציב מיוחד לכך. הורי הילדים בגן באו לעזרתי. היה מי שתרם טרקטור ישן, מי שמצא קבינה של משאית על אחד הכבישים ומי שהביא שני דודי שמש שהפכו לאוירון מבוקש. כיד הדמיון הטובה עלי הקמתי חצר לתפארת. 
מכל אזור המרכז הגיעו מזכירי המועצות לראות איך אפשר להעשיר את חצר הגן בתוכן ללא תקציב. גם גננות צעירות וותיקות באו לראות שלא כל דבר צריך לקנות בכסף ואפשר לבנות גם בתוך הגן פינות תוכן מאולתרות מתרומת ההורים והשכנים.
כל השכנים של הגן היו שומרים על הגן בימי החופש כך שהדברים נשמרו,לא נפגעו ולא נגנבו.
לאחר שנתיים מאוד צפופות, המועצה קיבלה תקציב לבנות מועדון בשיכון ותיקים. נשאלתי, אם לא איכפת לי שהמועדון יהיה צמוד לגן (עם דלת מתקפלת ביניהם), כך שבחגיגות אוכל ליהנות מהחדר הנוסף. כמובן שהסכמתי. לאחר פעילות ממש קצרה, נראה היה שמועדון מיותר שם. הדלת המתקפלת נפתחה ושטח הגן הוכפל והיה לנו מבנה נהדר וחצר בתוך חורשת אורנים שאפשר היה להרחיבה ולצמצמה לפי צרכיו של הגן.
עבדתי בגן ”רותי” 30 שנה והספקתי לגדל שני דורות של ילדים, שתמיד התרגשו לספר בגאווה שגם אבא או גם אמא היו בגן ”רותי”. כל תחילת שנה כשפניתי למועצה המקומית לבקש תקציב לשיפור והעשרה, ענו לי ”השנה עלינו להתרכז בבנין גן חדש בשיכון זה או בשיכון אחר, את כבר תסתדרי!” ואני ויתרתי, ויתרתי עד שגיליתי שרק אני מוותרת ואז דרשתי בתוקף לשפר דברים ואמנם הגן התקדם והיה גן לדוגמא מכל הבחינות. בוגרי הגן שעברו לבית-הספר המשיכו לבוא לגן אחרי הלימודים במשך שנים. 
לימים הוחלט לקרוא לגנים בשמות פרחים. מיד בחרתי לגני את השם גן ”ורד” על שמה של בתי הבכורה ומאז הפך גן ”רותי” לגן ”ורד”.

 

 

 

מפרוטוקולים של המועצה

בשנת 1961/2 קיימים 3 גני ילדים : ממ”ד בעין-יעקב, גן בשיכון האסבסטונים והגן הראשון- בספריה של היום
בספטמבר 1962 מחליטים להוסיף חדר לגן הילדים בשיכון הותיקים שישמש בשלב ראשון לחדר תרבות- בעיקר שיעורי ערב בעברית לעולים החדשים- ובשלב שני להגדלת הגן עם העליה במספר תושבי השכונה הצפוי.מחליטים גם להגדיל את הגן בעין יעקב ( מדובר בגן רקפת)

 

 

 

 

 

 

מתוך דו” ח מבקר המדינה 1964

המועצה מקיימת שני בתי ספר יסודיים, ממלכתי וממלכתי-דתי, בהם למדו תשכ”ד ב-20 כיתות 643 תלמידים (360 בבית הספר הממלכתי ו-283 בבית-הספר הממלכתי-דתי). בבית הספר הממלכתי-דתי קיימות 2 כיתות נבדלות לחינוך מיוחד ובהן כ-30 ילד. 
במסגרת שירותי חינוך נוספים מספקת מספקת המועצה שירותי בריאות, ביטוח תלמידים בפני נזקי תאונות, חמרי מלאכה וכן חינוך משלים. המועצה מסיעה חלק מתלמידי בתי הספר. 
המועצה מחזיקה 3 גני ילדים (אחד מהם ממלכתי-דתי), בהם בקרו בשנת תשכ”ד 91 ילדים, מהם 71 בגיל לימוד חובה. בשנת תשכ”ד השתתפה המועצה בהחזקת 14 ילדים בגיל לימוד חובה בגן-ילדים של ארגון ציבורי במקום....
הוצאת המועצה לשירותי חינוך בשנת 1963/4 הסתכמה ב-94,300 ל”י (19% מתקציבה הרגיל)

 

 

 

מתוך פירסום של מחלקת החינוך במועצה 1967/8

3 גני ילדים: שיכון ותיקים, שיכון האסבסטונים ועין יעקב, סה”כ 118 ילדים מגיל 3-5.
הערה: גן הילדים במרכז המושבה- הספריה כיום- נסגר מחוסר ילדים, נרשמו אליו רק 8 ילדים בגיל גן חובה.
בית הספר ”בכר” - 310 תלמידים.
בית הספר ”שבזי” - 262 תלמידים.

 

 

 

1968

שני גני ילדים נוספים : בית הספר הנטוש לילדי עולים מצפון לרחוב חן הופך לגן ילדים לילדי שכונת ”מכבי” ורחוב חן ( גן אירוס/חצב היום) - 24.1.1968.
מחליטים לבנות גן נוסף בעין יעקב - הוא גן הבשמים .

 

 

 

מתוך דו”ח בקורת ברשות 1969

בתחום המועצה ארבעה גני ילדים, בהם בקרו בשנת תשכ”ט (1968/9) 130 ילדים. 56 מהילדים היו בגיל לימוד חובה.
המועצה מחזיקה בית ספר ממלכתי בן 13 כיתות, בו למדו בשנת תשכ”ט 312 תלמידים ובית ספר ממלכתי-דתי בן 11 כיתות, בו למדו 265 תלמידים.

 

 

 

דו”ח מח’ החינוך, נובמבר 1972

ב- בתי הספר היסודיים- ע”ש בכר וע”ש שבזי מס. התלמידים הוא 412.
...קיימת הסעת תלמידים מהשיכונים לבתי הספר היסודיים (140 ילדים).
זו שנה שניה שתלמידי כיתות ז’ מבי”ס ”בכר” הצטרפו לחטיבת הביניים ב”הדסים”. מספר התלמידים 63, ומוסעים ע”י אוטובוס ל”הדסים”. כ-40 תלמידים נוסעים לבי”ס ”אורט” נתניה.
...קייטנות: בחופש הגדול השתתפו בבי”ס ”בכר” 150 תלמידים ובבי”ס ”שבזי” 160 תלמידים. קייטנות נערכות ביתוף עם משרד החינוך.

 

 

 

מתוך חוברת 40 למושבה - 1972

מדווח מנהל בית הספר יהודה אבידור:
כתוצאה מהצטרפות אבן יהודה לרפורמה בחינוך עברו תלמידי כיתות ז’-ח’ ללמוד בחטיבת הבינים ”הדסים”.
מספר הבוגרים בשנת 1971 היה כפול -35 בוגרי כתה ח’ ו-37 בוגרי כתה ו’.

 

 

 

 

מתוך תשובתה של בתיה תמרי לכתבה בפנינת השרון 1987

כיום לומדים בבית הספר 6 שנים, לכל שנתון 3 כיתות מקבילות. הבוגרים הם תלמידי כיתות ה-ו, ילדים בני 10-11.
מעשרות אחדות של תלמידים ב1948 ל600 תלמידים ב1988. גידול מספר התלמידים בעשור האחרון עקב שינוי מהותי במושבה, הפשרת הקרקעות החקלאיות לבניה, הפכה את המושבה החקלאית לפרבר עירוני. ממושבה שתושביה גרים ומתפרנסים במקום, לישוב שרוב תושביו רק גרים במקום. לתהליך זה היתה בלי ספק השפעה על היחס לבית הספר. כל עוד אבן יהודה היתה מושבה קטנה- בית הספר היה לבו של הישוב. צרכי בית הספר, טיפוחו, הדאגה לשלמותו, כל הארועים, הטקסים, החגיגות היו מעניינם של כל התושבים.

 

 

בית הספר הממ"ד "שבזי"

מאז הקמת שכונת ”עין יעקב” ב1946 היתה דרישה לחינוך דתי בין התושבים. היו התארגנויות של לימוד מסורתי ב”חדר”, אך הילדים למדו בבית הספר הממלכתי. עם השינוי בחוק חינוך חובה נוצרה אפשרות לפתוח בית ספר ממלכתי-דתי. המועצה רכשה מהקק”ל (בעלת כל שטח השכונה, שהועבר אליה עם קום המדינה בהיותו אדמת מדינה) - גוש 7938 ח’ 153 סה”כ 6.8 דונם.
מבנה ראשון הוקם בשנת 1955, השני ב1961 והשלישי ב-1963.

 

 

 

 

 

סיפרה יפה דורני - ראשיתו של בית הספר "שבזי"

בשנת התש”ו (1946) עלו המתישבים התימנים למשכן הקבע בעין יעקב. בשכונה נפתח תחילה בי”ס ממלכתי שבו למדו שלוש כיתות ביחד (א’,ב’וג’) בתוך מבנה של חדר במקום שבו שכן גן הבשמים. תחילה לימד המורה דגן ולאחר מכן המורה יעקב כהן והמורה סימה קפלן, אשר היו מגיעים ברגל לבית הספר בדרך לא דרך ובחול הטובעני.
בשנת 1950 קמה קבוצת אנשים אשר ביקשה לפתוח בי”ס דתי בנימוק שרוב התושבים הינם דתיים.
חיים יוסף שרעבי, צדוק שלום, יעקב כהן, סעדיה סעידי, יששכר דוד הטלי וחנה עדני פנו לזכריה לוי אצ’ויאר, שהיה פעיל הסוכנות והעלה כ-600,000 מיהודי תימן לארץ ישראל, ובקשו את עזרתו לפתיחת בי”ס דתי. הוא היה ותיק בארץ והתגורר בתל-אביב והיה מבקר לעתים קרובות בעין יעקב משום שרוב בני משפחתו התגוררו בשכונה זו. זכריה סייע להם ופנה אל הגורמים המתאימים וביניהם לזרם ”המזרחי” ויחד דאגו לפתיחת בי”ס דתי. בתוך חדר שבו היום נמצא בית הכנסת ”שם טוב”, פתחו את בית הספר הדתי באותה מתכונת שהתנהל ביה”ס הממלכתי בשכונה.
המורה אברהם וינטרוב לימד שלוש כיתות א’,ב’, ג’ באותו חדר.
במבנה זה לימד אברהם במשך שנה. כעבור שנה הוקם מבנה מעץ ובו ארבע כיתות. המנהל אייזיק לימד וגם ניהל את הכיתות. כעבור שנה עזב ובמקומו הגיע המנהל ישראל אלכסנדר ז”ל. הוא לימד שנה במבנה העץ. בינתיים התקבל חוק חינוך חובה ונבנה בית ספר ממלכתי דתי היכן שמתנהל היום המתנ”ס.
המנהל ישראל אלכסנדר ז”ל חנך את בית הספר בשנת 1953 וקרא את שמו ”שבזי”, על שמו של רבי שלום שבזי זצ”ל ואף הקים מקהלה שעליה ניצח בעצמו. המקהלה שרה את שיריו של שבזי בניצוחו של ישראל אלכסנדר. בחגיגות ערבי יום העצמאות שהתקיימו במושבה הופיעה המקהלה בשירה ובריקוד בליווי שירה תימנית שלימדה המורה נעמי ושדי. 
בבית הספר היתה ”אגודת הבריאות” כמו בכל בתי הספר בארץ שאותה ניהלה האחות פרידה גלר.
ישראל אלכסנדר סיים את ניהולו של בית הספר בשנת 1956. במקומו קיבל את הניהול חיים צוריה. אחריו הגיע זכריה אלחיל שניהל את ביה”ס במשך שנה ועזב, אחריו ניהל את ביה”ס אהרון כהן, אף הוא במשך שנה. אחריו הגיע נסים סרוסי שהחזיק מעמד שנים רבות בניהול בית הספר. הוא פיתח את בית הספר, העלה את רמת הלימודים. דאג לשמור על חזותו האסתטית. דאג לאוירה נעימה בין צוות המורים המקומיים והמורים שהגיעו מחוץ למקום. יצר קשר עם גני הילדים. בית הספר נתברך במורים מקומיים שהשקיעו בחינוך התלמידים.
המורים המקומיים היו: ששון צנעני, רחל צברי (טביב) לאה עדני, אביגיל צברי, יעל לוי, הדסה צפר, מירב שרעבי שהייתה מורה חיילת בבית הספר וכשנישאה לבן המקום לימדה בביה”ס.

 

 

רשימת התלמידים הראשונים - מסרה יפה דורני

דוד עמרני
שרה עמרני
משה עמרני
רחל קרוואני
יהודה שרעבי
לאה שרעבי
לאה יששכר

יוכבד שרעבי
שלמה הטלי
אביגיל שרעבי
גאולה צדוק
חיים שרעבי
יהודה נתן
ברכה עוזרי

מתוך חוברת 30 שנה למושבה - 1962

בבית הספר לומדים 280 תלמידים ב-8 כיתות וכיתה אחת מיוחדת, בשני בניינים וצריף גדול המשמש למשרד, חדר מלאכה לבנים וחדר תפילה שצויד בעזרתה של המועצה הדתית ...
למרות כל הקשיים והבעיות עלינו לציין התקדמות רבה בשנים האחרונות, הודות לעזרתה של המועצה המקומית ומשרד החינוך. נרכש ציוד לימודי: מפות, מכשירי עזר להוראת הטבע, ספרי עזר למורים ולתלמידים, מכשיר להסרטת סירטונים, מקלט רדיו וכו’. כל התלמידים ממשפחות מעוטי אמצעים צויידו בספרי לימוד.
לאחר מאמצים רבים הוקמה כיתה מיוחדת של 20 תלמידים. כמו כן מוחזק ע”י מחלקת החינוך של המועצה המקומית ”בית התלמיד” שבו ניתנת עזרה לילדים בהכנת שיעורים.
בשנת תשכ”ב עמדו בבחינות הסקר 6 מתוך 16 בוגרי ביה”ס ו-2 מתוכם זכו בסטפנדיות עד גמר לימודיהם בבית ספר תיכון.
ח. צוריה - מנהל בית הספר.

 

 

מתוך חוברת 40 שנה למושבה

בבית הספר 207 תלמידים ב-11 כיתות, 8 כיתות א’-ח’, כיתה ז’ כפולה, כיתה מקדמת וכיתה טיפולית. השנה מועסקות גם מורה יועצת ומורה למחול. מלמדים 14 מורים במשרה מלאה ו-8 מורים חלקיים (מקצועיים). המנהל מר סרוסי מדווח על ניסוי בתורה, חוג טבע, מועדון חקלאי, לימודי כלכלת בית לבנות, תוספת שעות ליום לימודים ארוך, ספריה, חוג שחמט, מקהלה וחוג לידיעת הארץ.

 

 

 

ששון צנעני - מתוך ”פנינת השרון” 1988

ביה”ס ”שבזי”, ממוקם בלב-ליבה של שכונת עין-יעקב. מאכלס בתוכו כ-250 תלמידים מכל תחומי המושבה. ובעיקר, קולט את ילדי השכונה, שרובם בנים ובני בנים ליוצאי תימן.
מנהלו מזה כ-16 שנה, מר נסים מרוסי, יחד עם צוות מורים מסור וותיק, ברובו אקדמאי, הצעידו את ביה”ס להישגים ברוכים. זכה לפני שנים מספר בפרס החינוך על הישגיו המרשימים בתחום חברת הילדים, ועל מערכת היחסים הנפלאה שנרקמה בין ביה”ס וציבור ההורים.
השכבה הבוגרת בביה”ס, כיתות ז’-ח’, מוסיפות ללמוד בביה”ס וקבוצה זו של נערים ונערות תורמת רבות לעיצוב דמותו של ביה”ס, הן בתחומי ההישגיות בלימודים, במישור החברתי ובמישור ההתנדבותי.
בשנים האחרונות יזם ביה”ס עם ועד ההורים והשכבה הבוגרת, עשרות פעולות התנדבות שהביאו לביה”ס הערכה וכבוד, תרמו להאדרת שמו של ביה”ס ולעיצוב דמותם של תלמידיו כבני בניו של אברהם שמעלות גדולות, כגמילות חסדים ואהבת אדם, ניצבו תמיד בפסגת סולם ערכי הנצח שלהם. בוגריו נקלטים מזה למעלה מחצי יובל שנים בבתי-הספר הגבוהים במדינה. עשרות רבות נושאים תארים אקדמאיים במגמות שונות, ורבים ממורי ביה”ס הינם תלמידיו לשעבר.

 

 

 

ראשית שנות השבעים

שני שינויים חשובים: משרד החינוך הוסיף למערכת גני טרום-חובה, לגילאי 3-4. באבן יהודה הוקמו שלושה.
יצאה לדרך הרפורמה: תלמידים מכתות ז’-ט’ לומדים בחטיבת הביניים ”הדסים”. בבית הספר הממ”ד ”שבזי” ממשיכים ללמוד עד כתה ח’.

 

 

 

בארכיון

4 תיקיות ובהן מחברות, סיכומים ובחינות של בהירה בן-ארויה, תלמידת כתה ח’ בשנת 1936.במקצועות: טבע, תנ”ך, אנגלית, עברית, תפירה, תזונה, חשבון.
מכתבים בנושא 
קטעי עיתונות
עתוני בית הספר.