Finden
 

משה מורגנשטרן - הפטיפון

חיי חברה בימים הראשונים

”בימים הראשונים” - סיפרה רחל גרינברג - ”היינו כולנו כמו משפחה אחת. במשך השבוע לא היה לנו זמן פנוי, אבל בשבתות אחרי-הצהריים, היינו עורכים ’עונג שבת’. יהודה בכר היה מקריא לנו את פרשת השבוע וההפטרה ומסביר אותן. צבי שנהבי אירגן מקהלה, שרנו ועשינו שמח. מכיוון שלא יכולנו להשאיר את ראובן לבד, אני הייתי משתתפת בחלק הראשון של הערב ואריה בחלק השני. כאן השתתפו בשירה במקהלה מתילדה בכר, שושנה זלינגר, גאולה קימל, מניה גוולדר ואחרות. בין הגברים הצטיין אברהם לוי, היה לו טנור נעים מאוד והוא שר בחסד עליון. שרנו רק בעברית. אמרתי, לא פעם, שיש לי שירים יפים באידיש, ממש צובטים את הלב, שירים יהודיים ’דאס שטעטל ברענט’ (’העיירה בוערת’ - שיר מימי הפוגרומים) ואחרים, לא שרתי אותם ולדאבוני, גם לא ידעתי לתרגם אותם. חבל היה ששירים כאלה יאבדו”.





 

פורים 1934

חיי הילדים

יעלה בכר: ”אני לא הלכתי במכנסי ספורט, חשבתי שהפולקעס שלי שמנים ובמקום אלה לבשתי מכנסיים רחבים, עם כיווצים. עד גיל 14 אמא תפרה לי את כל בגדיי, בשבת היינו מתלבשות יפה ו’עושות סיבובים’ במושבה, שוב ושוב וכולם היו שואלים אותנו: ’נו, מה היקף המושבה?’”.
מיכל בוקששטר : ”יום אחד יעלה ואני הלכנו לטייל. לפתע התחילה סופת חול. נהיה חושך בצהרי היום. ההורים יצאו לחפש אותנו. שמעתי את הצעקות של יהודה בכר, האבא של יעלה, ואת דהרות הסוס של אבא שלי: ’מיכל! יעלה!’ הם לא ראו אותנו ואנחנו לא ראינו אותם. כזו היתה אבן-יהודה בראשיתה”.
כרמלה זילברגלד ופנינה לוי זכרו: ”כשהיינו משחקות במחבואים, החילפה היתה דוקרת אותנו בכל הגוף. היינו מתגלגלות בחול והנעליים היו הולכות לאיבוד ולא יכלו למצוא אותן. כשהקימו את הגדרות בין המגרשים ולא היו עדיין רחובות, זחלנו מתחת לגדרות ובגדינו היו תמיד קרועים.
פחדנו מיללות התנים הנוראיות, הם היו בוכים כבני אדם המבקשים בתחנונים עזרה, נדמה היה שהם עומדים ממש מתחת לחלון.
לא פחות פחדנו מהבדואים שהיו נוטים את אוהליהם בעלי היריעות השחורות מעבר לכביש ומביאים את ילדיהם החולים אלינו.
עד שלא עלו ובאו יהודים מגרמניה, לא ראינו צעצוע. לאחת הבנות היה דובון שהיו לו גלגלים. זה היה הצעצוע הראשון שראינו וזה היה פלא גדול בענינינו. באשר למטעמים, שמן ובצל מטוגן (שירעס) היה המעדן!”.

 

 

סיפר אפרים אפשטיין

כל המושבה הייתה משולש אחד קטן: בני בנימין-הנוטע-המייסדים. (השמות כמובן ניתנו הרבה יותר מאוחר. מי היה צריך שמות של רחובות במושבה שבה כולם יודעים מה מתבשל בדירה של השכן?) שם גרו רוב התושבים. ואנחנו בחוסר מעש היינו מסתובבים במשולש הזה, יחפים בחול החם. המושבה ישבה על דיונות לבנות שלהטו בחום הקיץ.היו שתי תיאוריות ל”מה הדרך הטובה ביותר ללכת יחף בחול החם”. האחת, רוץ מהר וכך תצליח לעבור את המרחק לפני שהכאב ייהפך לבלתי נסבל. התיאוריה השנייה אמרה: לאו דווקא. אם אתה רץ הרגלים שלך נמצאות במגע מתמיד עם החול הלוהט. במקום זה, לך לאט, כך שכל פעם רגל אחת מספיקה להתקרר. כך או כך, מפעם לפעם היית נאלץ לשבת ולהרים את הרגלים באוויר כדי לקרר אותן.
ומה עשינו לבידור? היו משחקים כמו ”חמור ארוך” ו”אסומניה אבודניה” (שהוא וריאציה של ”חמור ארוך”). היינו דוחפים חישוק עגול של חבית בעזרת מוט מתכת שהותאם במיוחד לצורך זה. היינו נכנסים לצמיג ישן ואחד היה מגלגל אותנו, מגלגלים חבית נפט תוך כדי עמידה עליה,(נתן שפירא נפל פעם מהחבית והרבה זמן הלך כמו סימן שאלה), או מחפשים משפכים של ארינמל ומתבוננים איך הוא זורק חול על נמלה שנלכדה במשפך ואומרים לו ’רוזנ-בום-בום-בום, בוא תיקח נמלה, הנה היא ביד שלי..’
בנינו מסלולים בחול הרך שבהם גלגלנו קופסאות ריקות של משחת נעליים ’קיווי’, ממש מרוץ מכוניות בנוסח מונטה קרלו. (הקופסאות הריקות עדיין טמונות בחול מאחורי המאפייה של פרנקל. יום אחד ארכיאולוגים יגרדו את ראשם וימצאו תיאוריות שונות בנוגע למטרה שקופסאות אלו נטמנו בחול, ולמה הן שימשו בזמנן).
כמובן שהיו הגולות, וחמש אבנים, וקלאס, וקפיצה בחבל, ותופסת, ומחניים, ומגרש המשחקים שנבנה בחצר בית הספר. שם היו נדנדות וקרוסלה נהדרת ומגלשה. לא היה משעמם.


הבידור הגדול היו הפרדסים. המושבה הייתה מוקפת בפרדסים. לכל תושב ותיק הוקצבו 17 דונם שעליהם נטעו פרדסי שמוטי.
ואז פרצה מלחמת העולם השנייה והיצוא של התפוזים הופסק. כך שיכולנו לעשות בפרדסים כבשלנו. ועשינו. בעיקר מלחמות. היינו זורקים תפוזים זה על זה, כשבית האריזה משמש כמבצר. בהפוגות היינו אוכלים תפוזים ופומלות ותפוחי דם ומנדרינות. הכרנו את כל הפרדסים וידענו בדיוק אפוא אפשר למצוא כל זן וזן.
בכמה מקומות עוד קטפו תפוזים וכמה מבתי האריזה היו פעילים. שם לקחנו את ניר האריזה הדק ועשינו ממנו עפיפונים (“טיירות”). וזו מלאכת עשיית הטיירות: קטוף כמה ”בוסים” (קני סוף), וחתוך אותם לחצי מטר בערך. קשור שישה בוסים בצורת מעגל עם ”חוט שפגט” במרכז, וכסה אותם עם ניר האריזה בעזרת דבק שנעשה מקמח פלוס מים. עכשיו הכן את הזנב מעיתונים גזורים כסרטים שהודבקו לחוט שפגט שנקשר לבוסים. עכשיו כל מה שצריך הוא לחבר חוט ארוך לטיירה. אחד מחזיק את החוט והשני את הטיירה. זה המחזיק את הסליל עם החוט צריך לרוץ ולצעוק ”חילק”! וזה שמחזיק בטיירה שומט אותה מידו בזמן הנכון והיא תמריא אל על.
בידור נוסף, וזה היה רק בקיץ, היה אכילת אבטיחים. היו הרבה מקשאות בסביבה, והטובה ביניהן הייתה זו של שטיין. המקשה הייתה ליד ואדי עמוק שלידו עוד מצאנו שרידי עמדות של הטורקים. בתוך הוואדי היו עצי אקליפטוס גדולים. היינו לוקחים כמה אבטיחים ויורדים איתם לוואדי. שם פתחנו אותו ואכלנו רק את הלב, החלק המתוק ביותר של האבטיח. יום אחד אפילו חרטנו את השמות שלנו על האקליפטוס. וזה התנקם בנו.
כל בוקר בשעה עשר הייתה בבית הספר ”ההפסקה הגדולה”, חצי שעה הפסקה מהלימודים שבה הוגשה לנו ”ארוחת עשר” באולם מתחת לבית הספר. ביום אחד המורה דגן ביקש שקט והודיע שיש לו הודעה חשובה. הוא רוצה להודיע שכמה מהתלמידים נתפסו כשהם גונבים אבטיחים מהמקשה של שטיין. וכאן המשיך וקרא בשם כולנו. ואיך הוא יודע מי הם היו? הם השאירו את השמות שלהם על עצי האקליפטוס! כמובן שאנחנו חייבים להיענש. אחרי משא ומתן מייגע סוכם שכל אחד מאיתנו יתרום 250 מילים (רבע לא”י) לקרן הקיימת לישראל. וכך היה.

 

 

 

סיפרו בני שטיין

”בקיץ היינו הולכים ’לסחוב’ פרי בחצרות, בפרט בבוסתן של לאה ובר-כוכבא קריניצי, שהיה קצת כבד שמיעה. היינו ממלאים את כיסינו בשזיפים, אפרסקים ובכל טוב הגן. חצרו של קריניצי גבלה עם זו של ברצקי. פעם סוסו חש בנו והשמיע קולות. טופי יצא והתחיל לרדוף אחרינו. נמלטנו בין השיחים. היחיד שכמעט נתפס היה השמנמן שבחבורה, חיים שפוטהיים. טופי צעק: ’תעצור או שאני יורה!’, אבל גם הוא הצליח להתחמק בין השיחים.

 

 

 

משחקי ילדים- סיפר אהרון מוסקוביץ

ומה שזכור לי, כמו כל הילדים, היינו משחקים ב”תופסת”, וב”מחבואים”, וב”קלאס” ובכל המשחקים.היה פה מגרש ריק על-ידינו, איפה שאהרוני ושייע, ותמיד היינו משחקים. היינו קוראים לזה ”משחקי מלחמה” ומשחקים הבנים ואפילו הבנות היו משחקות פה.קודם כל ”מחבואים”. אני זוכר אצטרובלים אחד על השני. מה לא? משחקי מלחמה. היינו מסדרים אפילו חניתות מעץ. היינו עושים עם אולר והיינו עם כל מיני מגינים עם פיילות..., וחנית כזה, קצרה מעץ, היינו עם סכין חותכים מענף של עץ ועושים כמו סכין כזו, חרב כזאת.היינו עושים רוגטקות זורקים מהעץ את החתיכה והיינו עושים עם הידית..
.”חמש אבנים””בלורות”. ב”ג’ולות”. ו”אגוזים בבור”. אני זוכר את מנחם כהן, שהיה טוען תמיד שאני כאילו גונב לו את האגוזים. אבל בסך הכל הרווחתי אותם בדרך ישרה. כי היה תמיד האגוזים הקטנים...עגולים כאלה... אז היינו משחקים עם בור והיינו זורקים ואז אחד היה צריך לצאת החוצה ואחד בפנים. אם שניהם היו נשארים בפנים אז השני בתור היה ........ היינו יכולים לשחק כמה ילדים. אז זה גם כן אחד המשחקים.היינו עושים בור באדמה, בור קטן, ועם האגוזים... זה בפסח היה, משחקי פסח.אגוז אחד היה נשאר בחוץ ואגוז אחד היה בפנים. אם שניהם בפנים אם נשארים והשני בתור. וככה אם נניח היו על הערימה הגדולה הזאת זורקים שניים אז אם אחד היה בחוץ ואחד היה בפנים אז לוקחים את כל מה שבבור.
והיינו משחקים ב”חמור ארוך”... ו”אסומניה אבודניה”...מה זה הפירוש של המילים האלה? לא יודע עד היום. 
אז היה ”פרה בועטת”, קופצים מעליהם עם הגב ונותנים בעיטה

 

 

 

חגים

לקראת כל חג היה המורה דגן מכין הצגה או מסכת. הצגנו את ”האולר” של שלום עליכם ואת ”המשיח”. בחנוכה הצגנו את ”זה היה בחנוכה” של נתן אלתרמן. כל אחד מילא תפקיד של כיסא או קומקום ודקלם את חלקו. והיו כמובן המסכתות. במסכת היה אחד קורא שורה או קטע מתאים לאירוע, ואז כולם היו ממשיכים בשיר מתאים. לדוגמא, ב-י”א באדר היה הקריין קורא בקול עצוב: ”תר”פ, י”א באדר, היום המר והנמהר!” וכולנו אז ממשיכים ושרים (ברגש רב): ”בגליל, בתל חי, טרומפלדור נפל, בעד עמנו, בעד ארצנו, גיבור יוסף נפל” וכך הלאה.
בשבועות היינו כמובן מביאים בכורים. מכינים טנא מרשת של לולים (שלא היה חסר באבן יהודה), מקשטים עם אספרגוס, ושמים בסל פרות מפרות שונים. ואז הייתה כמובן המסכת. הכוהנים לבשו סדינים ואנחנו עמדנו עם הסלים למולם והם צעקו ”אחי בני ישראל, הבאתם בכורים?” ואנחנו צעקנו חזרה ”הבאנו!” והם אמרו ”ברוכים הבאים בשם אדוני” ואנחנו צעקנו אליהם חזרה ”שלום על ישראל!” וכולנו שרנו ”וחג שבועות תעשה לך, בכורי קציר חיטים, בכורי קציר חיטים”. לבסוף היו עורכים מכירה פומבית של הסלים והתמורה הלכה כמובן לקרן הקיימת לישראל!

 

 

מעשה שהיה בחנוכה - סיפרה מרים בן - יעקב

זה היה בחנוכה בזמן שאני הייתי תלמידת בית הספר. בזמנים ההם כל המושבה הייתה מתכנסת על גג בית הספר [בנין המועצה] הגדול הרחב והמרווח.
זה היה בערב נר ראשון של חנוכה. כולם בחולצות לבנות, ילדים והורים עולים אל הגג במדרגות. חלקם מחופשים לסביבונים חלקם לחנוכיות וקבוצת ילדים מכיתה ג’ נושאים פנסים מעוצבים מבריסטול וניירות צלופן עם נרות דולקים בתוכם. היה זה יום בהיר וחמים. בשמים לא נצפו סימנים לגשם קרב ולכן הוחלט לקיים את הארוע החגיגי על הגג. ילדי הכיתות המופיעות התכנסו בצד הצפוני של הגג ערוכים לקראת ההופעה שלהם - יהודה המכבי וגיבוריו המכבים. הכל נינוח, חגיגי ומחויך. כולם נרגשים לקראת המופע, ואז כנהוג, הגב’ קפלן פותחת את הארוע בנאום נחמד שהיה מעין הרצאה על משמעות חג הגבורה והנסים. הקהל קשוב לדבריה, הנאום מתארך כדרכה של הרצאה והילדים עומדים במקומם קצרי רוח, מחכים להתחיל בהופעה. החשיכה עוטפת את כולנו, נעשה קריר והסודרים נשלפים מתוך התיקים ומכסים את החולצות הלבנות החגיגיות בשלל גוונים אפור, אדום, ירוק ושחור.
הגב’ קפלן ממשיכה בהרצאה החגיגית שלה . דבריה זורמים בקצב יציב כאותו מטר שניתך וזורם ללא הפוגה לאחר סערה. פה ושם נשמע שיעול עצור, חנוק הפולח את הדממה הדרוכה. ולפתע פתאום, עולה להבה מתוך קבוצת התלמידים הממוקמת בסוף הגג, בצידו הדרומי. נשמעות צעקות בהלה! כולם מנסים לרוץ אל הילדים וחוסמים את המעבר.
מישהו שואג: לזוז הצידה! מישהו שואג: להביא סמרטוטים רטובים! אחר שואג: לפתוח את שקי החול, לשפוך חול על הילד העולה באש! התחוללה מהומה נוראית. ילדים צווחים, קהל דחוס סוגר על קבוצת הילדים שאינם יכולים לברוח. צעקות ופחד אימים, חרדת מוות וחוסר אונים משווע. 
לפתע פתאום, נפתחו ארובות השמים. רעם מחריש אוזניים, ברק שהאיר את השמים ומטר החל יורד על כולנו. הלהבות דעכו להן והילדים שזינקו מהגג אל הקרקע בנס לא נפגעו.
אכן זה היה נס חנוכה, מאותם ניסים מופלאים המתחוללים בשבוע של חנוכה! הקהל החל זורם במדרגות אל הפרוזדור הרחב. למטה, בבית הספר, פתחו את הדלתות של אולם הארועים, ילדי הכיתות הסתדרו במהירות והחגיגה המשיכה. שפע של סופגניות מצופות באבקת סוכר וממולאות בריבה טעימה, מעשה ידיהן של האמהות, הוגשו לכולם. השולחנות פונו וכולם פתחו בריקוד, הורים וילדים. השמחה הייתה רבה.
לידיעתכם : מנין כל ילדי הכיתות בבית הספר מא’ ועד ח’ לא עלה על מנין ילדים שיש היום בכיתה וחצי. כולנו חגגנו ביחד את נס החנוכה שלנו כמשפחה אחת גדולה.

 

 

טקס נטיעות ט"ו בשבט

תרבות

בערבי שישי היינו מתאספים ב”מועדון”, האולם מתחת לבנין בית הספר. שם היינו רוקדים לצלילי מפוחית. מה רקדנו? ”אני עומדת במעגל” ”יש לנו תיש” ”חושו אחים חושו” ועוד. יותר מאוחר ביקשנו וקיבלנו מראש הועד בכר, 20 לירות לקניית פטיפון חשמלי. קנינו כמה תקליטים של 78 ולמדנו לרקוד טנגו, פוקסטרוט ופסדובלה.
מפעם לפעם הביאו לנו ”תרבות”. הצגות של “הבימה” ,”האוהל” ו”המטאטא” נערכו בחצר בית הספר. ערכו במה בו וכל בני ובנות המושבה ישבו על ”בוקסות” או שהביאו כסאות מהבית וישבו לשמוע את חנה רובינה ומסקין ולונדון. מפעם לפעם היו מונולוגים ודיאלוגים רציניים של כמה מהנ”ל מופרעים בנעירת חמור, וזה הוסיף לאווירה.
גם שושנה דמארי וסעדיה דמארי באו אלינו. הראשונה בשירה והשני בבדיחות. לעולם לא אשכח את הרושם העצום שעשתה עלי שושנה עם שמלותיה המהודרות שהחליפה תכופות - שמלות ארוכות ומפוארות - ועם צפורניה הארוכות עם הלק האדום.
גם שרקנית הביאו לנו ואפילו נגן צ’לו. ישבתי אז בשורה הראשונה באולם הקטן שנוצר מחיבור שתי כיתות, ועל ידי ישבה עצמונה שנהבי. הנגן ניגן ועשה פרצופים ועצמונה התחילה לצחוק והצחיקה אותי ושנינו נזרקנו מהאולם. עד היום אני לא יכול להאזין לצ’לו בלי לצחוק.
עם הזמן הגיע טוכהנדלר לאבן יהודה והצגת הסרטים עברה מגג בית הספר לאולם המיוחד שהוא בנה. כמובן שהסרטים לא היו בעברית, ונדרש תרגום. זה נעשה בעזרת סרט נוסף עם התרגום לעברית שהוקרן מימין לסרט עצמו. כמובן שלשם כך היה צורך באדם שמבין אנגלית, צרפתית, או איטלקית, ואלה לא היו כל כך בנמצא באבן יהודה הקטנה. משום כך התרגום היה מפגר או מקדים את הנאמר בסרט, וכל פעם מישהו היה צועק ”טוכנהדלר”!! והוא היה אז מנסה להתאים את התרגום לסרט.

 

 

הנוער מתבגר

”בשנת 1939” - נזכרה יעל פלד - ”כשהגעתי לכיתה ז’, חששו הורי שלא אוכל לעבור אחר-כך לגימנסיה ושלחו אותי אל סבא וסבתא, ללמוד בתל-אביב. כשהייתי בכיתה ח’ פרצה מלחמת העולם. מנהלת בית-הספר יעצה להורי, עוד לפני התקפת האיטלקים, להחזיר אותי הביתה, לכפר. חזרתי עם מושגים שכאן לא היכרתי קודם.
מבחינת היחסים שבינו לבינה היינו תמימים כמו אפרוחים. בכיתה היו יותר בנות מבנים ואני ישבתי ליד אחד מהם. בהפסקה באה אלי אחותי בבהלה כאילו קרה אסון: ’יעל! את יושבת על יד יענקלה גור!’ - איך העזתי לשבת על יד בן? לי זה כבר היה פשוט, כי בתל-אביב, בכיתה של 40 ילד, היה זה מובן מאליו.
פעם, עוד כשלמדתי בתל-אביב, ראתה אחותי בנים ובנות רוקדים יחד, ושאלה: ’אתם אח ואחות?’ - כולם צחקו. היא כל-כך נעלבה, הסתלקה מהמקום ולא רצתה בשום אופן לחזור. דברים שכאן לא ידענו ולא היה לנו מושג עליהם, כמו מהם אמצעי מניעה. אני הבאתי את ’הסיפורים’ האלה לכאן. העברתי, מפה לאוזן, את כל חידושי המדע והמידע שרכשתי בתל-אביב.
כשהמורה שלנו לימד כיתה אחרת ולנו לא ניתנה עבודה עצמית נהגנו לשבת במקום שהיום הוא מועדון ויצ”ו. אז היו רק עמודי הבנייה. פעם, היה ויכוח בין הבנים והם שאלו אותי את מי אני אוהבת יותר - את יענקלה או את ארי? - עניתי ש’אני לא אוהבת אף אחד יותר!’ מרוב בושה ברחתי. בכיתה זו למד איתנו חגי, בנו של השומר ברשד. חגי היה כותב לי מכתבי אהבה ומוסר לי אותם ב... בית השימוש. על המכתב היה מדביק בול בצירוף בקשה להחזיר לו את הבול. וכך נדד הבול ממכתב אהבה אחד לשני”. 
”היינו כבר בנות 12” - אמרה הדסה שוורץ (פלדמן) - ”אך, עבורנו, נושא המין היה טאבו. לא שהיה איסור, פשוט לא דובר בו, לא בבית ההורים, לא בחוץ ולא בבית-הספר. אנשים היו עצורים, לא הביעו רגשות בפומבי, אפילו לא בנשיקה. את הכל היינו צריכים ללמוד לבד, גם לא היו ילדים יותר גדולים שיכלו לספר לנו. כשקיבלתי את ’המחזור’ בפעם הראשונה רציתי להסתיר מאמא שלי, שהיא לא תדע, חלילה... הבנים העיזו יותר, עניין אותם מי כבר לובשת חזייה והיכן הכפתורים (מאחור, או כמו אצל נחמה הולנדר, מהצד). היו שגם ניסו להתעסק... אהרון דופן היה תמיד דוחף אותי לאיזו פינה וכל פעם, כשהייתי רואה אותו, הייתי בורחת כמפני מלאך המוות.
כשראש שבט ’הצופים’, אברהם בן-ארצי, הגיש פרח אדום לבת-שבע בובניבסקי, אחזה את כולנו התרגשות גדולה.
חיפשנו אחרי הזוגות. היינו הולכים לצפות בריקודים של פלוגת ה’מכבי’, שם ראינו מי רקד עם מי. גם אנחנו רקדנו, ’אני עומדת במעגל’ וחשוב היה למי ’אני מושיטה את ידי’. רקדנו ’בן לוקח בת’ ויצחק היה תיכף לוקח את מרים פוגרבינסקי; זו היתה תמיד סיבה טובה ל’מתוח’ אותו”.

 

 

תאטרון "הבימה" מגיע

”היתה לנו גם ’תרבות מיובאת’, הבאנו אפילו את ’הבימה’. ל’הבימה’ היתה תקופה קשה וחבריה החליטו לצאת לערי השדה” - פירטה מטילדה בכר בספרה על פעילות ויצ”ו - ”הבאנו את ’הבימה’ להופיע ברחבה ליד בית-הספר. הגברים עזרו לנו להקים במה. סמולר נתן ארגזים של ירקות; אחר נתן בוקסות (ארגזים) של פרי הדר; מנחם לוי, יחיאל זלינגר ואחרים עזרו והעמידו במה. 
שושנה זלינגר היתה מביאה את האמנים, וידענו שבשביל ’הבימה’ אנו צריכות 100 או אפילו 200 לירות והתקציב בויצ”ו הייה קטן מאוד. כגזברית, ידעתי שמדמי חבר יש לנו אפס. ישבנו וסיפרנו לבעלים שלנו. אז קופלר ובלוך אמרו שאם יהיה הפסד - הם יכסו את ההפסדים. 
’הבימה’ הציגה כאן מספר פעמים. ההצגה הראשונה היתה ’מיר’לה אפרת’: מחזה על גבירה יהודיה, מדנים על ירושה, כיבוד אם בתוך המשפחה, ונכד המחפה על קשיחות אבותיו. את תפקיד מיר’לה הגאה שיחקה הגברת הראשונה של הבמה חנה רובינא, על ידה מנהל משק הבית אהרון מסקין ועוד. אחד אחד שחקנים גדולים שעלו עם ’הבימה’ ממוסקבה - וכל זה על חולות אבן-יהודה. המחזה השני שהם העלו התאים לנו במיוחד: ’האדמה הזאת’ - מחזה שכאילו נוצר בשבילנו. לא רק שזו ההיסטוריה של הורינו - ראשית היישוב החדש בארץ, אלא, כאן באבן-יהודה. בעיות הקרקע והמים ובמיוחד הנושא העיקרי - ה’מטרוניתא קדחת’ - כפי שכינו במחזה את המלריה. המחזה היה כמו תשובה ועידוד לרבים שסבלו אז כל-כך אצלנו. לקראת סוף המחזה מתחשלת ההחלטה האיתנה להישאר על אדמת המושבה רוויית הסבל ולהחזיק מעמד... בקטע האחרון - יובל החמישים למושבה - אין מראים את החגיגות אלא את חנה, אחת הראשונות, שהזדקנה במקום, המביאה אל קברות הראשונים את בשורת החג. מרוב התרגשות, היה שקט עם סיום המחזה ולקח זמן עד שנשמעו מחיאות כפיים. 
יותר ’הבימה’ לא רצו לבוא, כי בכל פעם שהם באו, כל תושבי היישובים בסביבה היו באים בעגלות, רכובים על סוסים וחמורים ואלה, נקשרו בקרבת מקום. בכל פעם שהיו צריכים להגיד משהו על הבמה, או שחמור השמיע קול במקום או שחמור אחד ענה להם... השחקנים כבר התבדחו ’למי ינער החמור?’ ולכן החליטו, שלאבן-יהודה הם לא באים יותר...”

 

ערכנו הרבה נשפים כדי לצאת מהשיגרה. הבאנו את שחקני ’האהל’ לאה דגנית ומאיר מרגלית, את הזמרות התימניות ברכה צפירה ואסתר גמליאלית, את יפה גוסטין-ירקוני והזמר יצחק לוי; הבאנו זמרת יודל ששרה שירים שוויצרים; שחקנית שבשריקות שלה נתנה יצירות שלמות וכמובן, את אדלר עם מפוחית הפה שלו. המופעים התקיימו על גג בית-הספר ואחר-כך באולם של טוכהנדלר”. 
”מן האמנים שהיו באים אני זוכרת” - סיפרה מיכל בוקששתר - ”את יוסף מילוא. זה היה בשבת, פתחתי את הדלת והנה עומד שם בחור יפהפה. כאילו שמישהו שלח לי את האביר, על הסוס הלבן. הוא היה לבוש כל-כך יפה, עטוף בצעיף כזה גדול... והוא רק אמר: ’תה מה שיותר תה, הרבה תה!”, ואני, הרתחתי קומקומים רבים של תה באותה שבת”.
”מי שהירבו לבקר אותנו” - הוסיפה יעלה - ”אליהו גולדנברג, שמואל רודנסקי ויעקב איינשטיין, ומתיאטרון הפועלים ’האהל’. הם היו מתגוררים במסעדה של סוניה”.
מיכל נזכרה: ”אמא היתה אומרת לי: ’תעשי להם חביתה משתי ביצים’. והם... היו טורפים. המלחין והמנצח ליאונרד ברנשטיין היה אצלנו עם הזמרת שושנה דמארי, לפני הקונצרט בנתניה. הכל היה כל-כך עממי וחסר רשמיות. למחרת בקונצרט, הוא הבחין בי בקהל וחייך אלי באמצע הקונצרט.
כששמענו שיש בתל-יצחק איזה ערב - רצנו לשם בחולות. זה היה בדרך כלל בערב יום שישי, אחרי שבוע של עבודה קשה. אך היינו צעירים ורצינו לשמוע הרצאה או שירה של זמרת”.
שלומי: ”לקבלן שמואלי היה רדיו. בשעה 11:00 בלילה היתה תחנה רומנית משמיעה מנגינות כינור של צוענים. בכר היה הולך למועצה ואנחנו חבורה שמחה - אחי אברהם, יוז’י ודוצ’י, אלקיים, ירקוני, בן-אהרון והד”ר דימנט - היינו מכבים את האור, שוכבים על הדשא ומקשיבים למוסיקה... והיתה אידיליה”.
”כשהתחילה פעילות ההסתדרות במושבה, היתה תחרות בינינו - בין ויצ”ו לבין ’ארגון אמהות עובדות, שהיתה להם גם פעילות אחרת. זאת היתה תחרות בריאה”.


הוכחה למרכזיותה של אבן יהודה לגבי הצגות תיאטרון מתל אביב מצאבו באתר ”עיתונות יהודית היסטורית”, במודעות רבות על הצגות בשנות הארבעים : ”טוביה החולב”, ילדי השדה”,שידוכים” ועוד ועוד.



הווי

”בהתחלה” - לדברי ישראל אפשטיין - ”עוד היינו נוסעים לבלות בתל-אביב, אחר-כך הפסקנו. הסתדרנו כאן די טוב. אי-אפשר להגיד שהשתעממנו, אולי האנשים היותר מבוגרים. אנחנו היינו צעירים ולא השתעממנו.
היינו מתאספים ומבלים יחד לפחות אחת לשבוע. תמיד צבי שנהבי היה היוזם. כמעט בכל שבוע היה עיתון היתולי. עיתון זה שמר על המורל, אבל היה גם במה לביקורת. אם נניח שקרה איזה מקרה, או משהו עם מישהו, אז ’רחצו’ אותו בעיתון ההיתולי הבא. לפעמים היה יוז’י ברצקי מנגן קצת בכינור ולפעמים דוצי אשתו היתה שרה. גם מטילדה בכר היתה שרה. מתל-צור היו באים לבלות איתנו”.
טובה אמיתי, שהיתה בתחילה בתל-צור, סיפרה: ”היתה לנו מקהלה ושרתי הרבה זמן. היינו באים למסעדה של סוניה כהן ושם, בחדר השני היינו נפגשים. היתה שם גם מניה גוולדר (עמיהוד) היפה, שישבה בצד בשמלה אדומה”.
”שום דבר תרבותי לא היה עוד באבן-יהודה” - אמרה שושנה אקר - ”ובכל זאת ניסינו. החליטו לחגוג את חג החנוכה. אקר ניגן בכינור ואני עשיתי ’חנוכיה חיה’. לקחתי סדינים ועטפתי בהם את הילדות. כל אחת מהן הוציאה יד החוצה מהסדין ואחזה בנר מקושט. נחמה הולנדר היתה השמש. הסופגניות הראשונות לא הצליחו, הן היו קשות כמו אבן. ליחיאל זלינגר היה חמור לבן וגם החמור לא היה מוכן לאכול אותן.
אגב, דב אקר אהב מאוד לרקוד ולנגן בכינור. בילדותו הוא למד לנגן אצל מישהו אבל כינור לא היה לו. כשהיתה המלטה בחצר שלהם אמר לו אבא שלו: ’תגדל את העגלה, תמכור אותה ותקנה לך כינור’. וזה מה שהיה, הוא קנה כינור וגם מנדולינה. כאן באבן-יהודה, כמעט ולא היה לו זמן לנגן וחבל...”.
”אני” - נזכר משה בירנבוים - ”שיחקתי את ’היהודי הנודד’. היתה לנו קפוטה, מעיל עליון של חסידים, אותה לבשתי, הדביקו לי זקן, נשענתי כפוף גוו על מקל ושרתי בהדרכתו של המורה אלופי: ’אין כוח לשאת ולסבול את העול’. עוד באותו לילה באו אנשים אל ההורים ואמרו: ’אה! איך שמשה שיחק! - הוא ממש שחקן’.
העיקר, היה נאסף כסף כולו קודש לרכישת ספרים לספרייה”.

 



פורים

”בפורים” - חייכה הדסה” - ”קיבלתי פרס ראשון עבור התחפושת שלי. הנושא היה רעיונו של אבא (יוסף פלדמן) - משלוח מנות לנציב העליון. אלה היו ימי ’הספר הלבן’ (מאי 1939), גזירות איסור מכירת קרקעות ליהודים, עלייה ועוד. לאבא היה פראק מחוץ-לארץ. הוא הכין לי צילינדר, מגש ועליו אוזן המן גדולה שעליו נכתבו כל הגזירות האלה, חולצה לבנה ומשקפיים גדולות והתחפושת היתה מושלמת. ההחלטה על הפרס היתה פה אחד!”.
יצחק עמיהוד: ”העדלידע המקומית הפכה ל’מוסד’ חשוב בזכותו של המנוע ישראל ליפמן. התהלוכה על מופעיה שיקפו את כושר ההמצאה והביטוי של התושבים והביעו את הנושאים שניסרו בעולמנו בצורה מוחשית ומזוויות שונות וחדות.
לדודי, יוסף פלדמן, היו רעיונות מקוריים בעניין ואנחנו, המשפחה כולה, שכללה גם את חנה (אשתי), ביצענו. אחרי ’מבצע קדש’, בפורים של שנת 1957, היה הנושא העיקרי ’תרום לקרן המגן’. אני גילמתי את דמות הערבי. מכיס אחד יצא צינור שנכתב עליו ’נפט’ ומהשני ’צמר’, כסמל לכותנה המצרית. דרורה היתה הרוסי, המציע על מגש כלי נשק (מיניאטוריים). חנה שיחקה את האמריקאי ובידו שקית גדולה שעליה נכתב ’דולרים והבטחות’. יעקובי, אחינו הצעיר, היה ישראל בדמותו של פלמחניק, כשבידו רוגטקה (מקלעת עץ וגומי) ככלי מלחמה וכתובת מלווה: ’דוד וגולית’.
בתקופת העלייה הגדולה מתימן, כשהיה מאבק של קולותיהם - כשהדתיים משכו לכיוון אחד והסוציאליסטים שלנו לכיוון השני - התחפשתי לתימני עם נשרים משני צדדיו, כשהאחד מושך בפיאה הימנית והשני בשמאלית. הכותרת היתה: ’על כנפי נשרים’”.

 

 

 

חגים אחרים

”בהכנות להצגות, בפרט לחנוכה, נרתמו כולם, התלמידים, ההורים והמורים. הבימוי, עיצוב הריקודים, התפאורה - הכל על טהרת העבודה העצמית.יעקב עוד היה קטן, אבל דרורה ואני היינו בעלי תפקידים מרכזיים בכל המופעים. הורי טענו שלהצגות אלה וביצוען יש חשיבות חינוכית רבה ואל לנו להתבייש גם בהשוואה לתיאטרון מקצועי כי ’האפקט עומד מעבר לרמה הביצועית”.
”בשמחות היתה משתתפת כל המושבה” - סיפרה צביה - ”כשנערכה חתונה כל אחד שלח או הביא איתו כיבוד. אמא היתה מכינה עוגיות ומפזרת סוכר עליהן. היא היתה מכינה מגש מלא ושולחת אותי, מהר מהר, לפני שהחתונה תתחיל.
היו חברים שניגנו בגרמושקה. מפוחית פה אחת היתה מרקידה, בריקודים עממיים, הורה, פולקה, קרקוביאק וצ’רקסיה - את כל הכפר”. 
”ל”ג בעומר אחד” - זכרה הדסה שוורץ (פלדמן) במיוחד - ”הכנו קשתות וחיצים. אספנו עצים וליקטנו זרדים למדורה בחורשה. יגאל ברשד סחב מאמו, שהיתה מעשנת, שתי סיגריות וזו היתה החוויה העיקרית - עישון שתי הסיגריות האלה, השיעול והפחדים שיגלו זאת ויריחו בפינו...”.
גם חג ביכורים אחד לא נשכח: ”עשיתי לי גינה בחצר וצמח צנון ענקי באדמה שמעולם לא צימחה דבר. החלטתי לתרום אותו בחג. הוא תפס לי כמעט את מלוא הטנא, והייתי מאוד גאה בו. סידרתי זר פרחים לראשי, לבשתי את חולצתי הלבנה והלכתי לקרוא לרבקה סגל. על מרפסת ביתה התלחשו ביניהן שתי נשים באידיש: ’קיק וי מטיט און א קינד’ (ראי איך מלבישים ילדה). חגיגה כבר לא היתה חגיגה בשבילי. נפגעתי נורא, חזרתי הביתה, בכיתי ואמרתי לאמא: ’תראי איך אני לבושה!’ אמא הרגיעה אותי ואמרה: ’החולצה שלמה? היא נקיה? זה מה שחשוב’. סיפרתי לה על העלבון שספגתי והיא המשיכה: ’לא חשוב מה שאמרו. את ילדה יפה וזה העיקר!’.
”לקראת כל חג הכנו מחזה. ההצגות היו לכל המושבה ולא רק להורים.
המורים ובית-הספר היו מרכז התרבות. ”כשהצגנו את העלאת האוב בעין-דור, יעלה שיחקה את הרואה והנביא איש האלוהים, הדסה היתה שאול ומיכל ישבה בין תימרות העשן כבעלת האוב. סוניה, שהיתה הקריינית והשחקנית בכל החגיגות במושבה, היתה מלמדת אותנו לדקלם.
”בהצגות, בדרך כלל, שלומי היה הגדול, האבא, יצחק שנדר היה הקטן, הבן; דני מילא תמיד תפקידי שרי הצבא”.
”שום נושא פוליטי לא תפס אותנו” - אמרה יהודית (ליטמנוביץ) גור - ”כילדים וכנוער היו לנו בעיות מקומיות משלנו. הורי טענו שילדים צריכים להיות ילדים ללא מעורבות בענייני הגדולים. אבא לא אהב ’אלטע קאפ’ (כראש זקן) על אדם צעיר.
”לנו היו חשובים הלימודים, הצופים, המקהלה, המופעים וההצגות. היו ביניהן בלתי נשכחות כהצגות ’המשיח’, בחוץ ירד גשם, הבריקו ברקים, נתגלגלו רעמים והכל התמזג לדרמה אחת גדולה”.

 

 

משתתפים במכביה

”ב’מכביה’ שהתקיימה בתל-אביב” - סיפרה מיכל בוקששתר-צ’יקו - ”היתה שאלה: מי יצעד בראש תהלוכת משלחות הספורטאים שבאו מ-22 ארצות? בשל האות אלף, נבחרה ארץ-ישראל, ומתוכה, בשל האות אלף, נבחרה אבן-יהודה. כך קבוצת ה’מכבי’ שלנו צעדה בראש ה’מכביה’. ואני שהייתי כזאת קטנה, צעדתי עם הדגל בראש תהלוכת ה’מכביה’ בחוצות תל-אביב”.
הדסה פלדמן הוסיפה: ”אני חזרתי איתכם מה’מכביה’. זו היתה הנסיעה הראשונה שלי מתל-אביב לאבן-יהודה. האוטובוס קפץ וקיבלנו כל הדרך מכות בראש. קינאתי בכם נורא. כולכם לבשתם תלבושות חאקי והיו לכם עניבות בכחול-לבן”.



ספורט

”כשהצריף הגדול התפנה מיושביו” - סיפר אריה בוקששתר - ”שיחקנו בו כדורגל. היינו משחקים ב’הקפות’ - משחק הדומה לבייסבול האמריקאי, אבל ’המשחק’ היה מחניים - מחנה מול מחנה וכל מחנה מגרש של 5 על 5 מטר. מחנה אחד שולח נציג לעברו של מחנה היריב ובכדור פוגעים בגוף שחקני המחנה הנגדי. אם יש נפגע הוא יוצא מהמחנה; אם הכדור נתפס הוא עובר למחנה היריב המנסה לפגוע במחנה הנגדי. לבחירת השחקנים, היינו יענקלה ואני עושים ’זוג או פרט’, ובוחרים את הטובים שבשחקנים, כמו שלומי בכר למשל.
שיחקנו בג’ולות ויענקלה היה אחד האלופים. לקנות ג’ולות לא היתה חוכמה גדולה וגם כסף לא היה. צריך היה לנצח ולהרוויח ג’ולות במשחק. להרוויח ראשייה, בלורה ’מעושנת’ או ’צבעונית’, היה הישג של ממש.
היה כאן, מרחב אין קץ ומקום אידיאלי ל’שוטרים וגנבים’.
בחורף הגיעו לכאן תלמידי גימנסיה הרצליה מתל-אביב. שיחקנו נגדם ’מחניים’, אבל יותר מזה, צחקנו מהם. על שתיל של חצילים יכלו להגיד שזו עגבניה. לא היה להם מושג איך נראה צמח.
קשרנו יחסי שכנות עם ילדי בית-הספר בקלנסוואה. במאורעות 39-36 הכפר שימש בסיס לכנופיות ובמלחמת העצמאות בסיס של הצבא העיקרי. בין תקופות מעשי האיבה, היו יחסינו מצויינים. מוכתר הכפר היה מחזיר ביקורים כשהוא רכוב על חמורו הלבן, אנחנו, הנוער, היינו ראשונים לבקר אצל שכנינו. הלכנו לכפרם ברגל, כ-5 ק”מ דרומית-מערבית לטול-כרם. הם קיבלו אותנו יפה וכיבדו אותנו בסוכריות ובממתקים. הם החזירו לנו ביקור גומלין ושיחקנו נגדם כדור-רגל על המגרש החולי, כיום נמצא בו מועדון ויצ”ו. ניצחנו באותה תחרות שתיים-אפס”.


שלומי בן-ארצי היה ספורטאי טוב ובעל תעודות הצטיינות. הוא הגיע להישגים נכבדים ובריצת 100 מטר היה השני בארץ:
”רציתי לעסוק בספורט והנה פנו אלי ממרכז ’מכבי’ הארצי לבוא ולשחק כדור-סל. צריך היה לנסוע לאימון פעם בשבוע ולשחק בשבת. כסף לא היה לי ולא יכולתי להגיע. ביקשתי סכום להוצאות הדרך וכששמעו את מחיר כרטיס הנסיעה אמרו לי שזה הרבה. נשארתי עם הרצון. וכאן, אפילו מגרש לא היה.
הממונה על הגינון במושבה היה משה וינקלר. כשחזרתי מ’מקווה’ צירפו אותי לוועדה. פניתי אליו ואמרתי לו שמן הראוי שיהיה כאן מגרש כדור-סל. הוא לא היה מוכן להיענות, כי הדבר חייב עקירת עצים. הייתי חצוי: חבר בוועדת גנים ושחקן מתוסכל.
מסביב למגרש היו עצי פיקוס ובמרכזו פונציאנה וג’אקראנדה שסבלו מנמטודות והיו מנוונות. חזרתי אל וינקלר ועוררתי את תשומת לבו למצבן. לבסוף הוסכם על העברתן, עם גוש אדמה גדול, למקום אחר. לדאבוני, אשר יגורתי בא, הן מתו ויבשו.
השטח היה מדרוני ונותרה בעיית היישור. באותם ימים היו הבהמות עם הסקרייפרים (של האחים ברצקי, שפירא, זילברגלד ושלנו) עסוקים בעבודות עפר בכביש שנסלל בין אבן-יהודה לתל-צור צריך היה להוריד קטע מהגבעה ולמלא את הוואדי. מי עשה את המלאכה - שנמסרה ע”י ממשלת המנדט - אם לא אנחנו: אחי אברהם, בלפור חלפון, צבי גור, אני ואחרים מהשכבה הגילית שלנו. סיכמנו עם בעלי הסקייפרים שבימי שישי ניתן לסוסים לנוח כשעה, ואחר-כך ניישר את השטח למגרש ספורט. בתחילה שיחקנו במגרש עפר ולאחר-מכן, זלינגר איפשר את הריצוף. לא היו אז תקציבים ולא היו כספים, אבל לנו היה מגרש”.



מגרש הכדורגל ברח' הפלמ"ח

יעקב (יענקל'ה) גור מספר

”כשהיינו לנערים בני 17-16, בנוסף לפעילות ב’צופים’, ארגן אותנו אברהם בן-ארצי לקבוצת כדורגל: הוא ואחיו שלומי ודני ממשפחתם, וממשפחתי אחי צבי ואני, וכן איזי פישביין ומלינקר.
המגרש התאים יותר לגידול תפוחי-אדמה ולכן, עברנו לשחק מזרחית לכביש, ליד מסגריית שייק. היה לנו גם נגד מי לשחק - הנוטרים ששהו כאן. כשהיינו כבר קבוצה מגובשת והתחלנו לשחק ממש, קנה לנו אברהם קפלן, מכספו הפרטי, את נעלי הכדורגל הראשונות.
ב-1954 הוקמה קבוצת ’הפועל’ ששיחקה בליגה נמוכה ועלתה לליגה ב’. שיחקו בה האחים גור, שלום עמר, הרי רווה, נסים חסן, סעדיה שלומי, חיים קטרי, ויקטור כהן, יצחק שטיינר, פנחס שטיין, יוסף בוארון, יענקלה עבדי מתל-יצחק, מלינקר, מיקי לייבוביץ’, יגאל סובלמן, פרוספר; והיו גם ולטר מכפר-נטר, אוסקר, עקיבא סגלוביץ’. והיו העסקנים המשוגעים לדבר, שבלעדיהם אי-אפשר, סלע מזכיר מועצת הפועלים, מימי סלווטור, שלמה יורקביץ’, סובלמן ואיזי פישביין, שפשט את המדים והיה לשחקן.
הוקם מגרש מגודר בשיכון הוותיקים, עם מקומות ישיבה לשחקנים.
אחרי ’הפועל’ הוקמו מועדוני ’בית”ר’ ו’מכבי’. נערך דרבי מקומי, אך לא לאורך זמן.
ב-1960 הוקם במושבה מועדון ספורט. מועדון ייחודי זה הוקם ביוזמתם של איזי פישביין, משפחת גור, שמחה זלינגר, שלמה קטרי וקרל גרוס. התמיכה והכסף באו מהמועצה המקומית, מועצת הפועלים ותרומות אישיות רבות של אנשי המושבה.
במועדון היו שתי קבוצות בוגרים לכדורגל, אחת בליגה ב’ ושניה ב-ג’, קבוצות נוער וקבוצה ששיחקה כדור-סל. המועדון סחף אחריו התלהבות רבה של הציבור ביניהם משה (ג’וני) ישראלי, מיקי לפיד, שלמה לעדן, ורבים אחרים.
במשחקי גביע המדינה הצליחה הקבוצה להתמודד עם קבוצות מן הליגה הלאומית, עם ’הפועל תל-אביב’, ’הפועל פתח-תקוה’ ו’מכבי חיפה’. המשחקים משכו קהל צופים נלהב. כמה משחקני הנוער כאשר מסינג, משה לנץ, שמעון פישביין, שמחה גור, אקי שניצר וראובן מטרני, השתלבו בליגה הלאומית. יוסי רוזנצוויג שיחק ב’מכבי פתח-תקוה’, בליגה הלאומית.
המועדון נתן הזדמנות לכל שחקן להתקדם בקבוצה ומחוצה לה, בליגות גבוהות יותר. שחקנים טובים כגדי פישביין, פואד כהן, האחים גטר, אביגדור רצהבי, האחים דוראני, שובל, יצחק פוקס, אורי קימל, הננפלד ורבים וטובים אחרים פיארו את שם מועדון הספורט. כיום, הנטייה והדגש הם יותר במשחק הכדור-סל.

 

כחמש שנים הייתי יושב-ראש המועדון. אחרי מילא את התפקיד איזי פישביין.

ההישגים החשובים ביותר של המועדון הם החינוך הספורטיבי שניתן לחברים, רוח הצוות והגיבוש החברתי, הפורקן החיובי שמוצאים בו בני הנעורים, הרוח הטובה שהכניסה תוכן והתעוררות בחיי המושבה והמשחקים שהיוו לאירועים חברתיים מרגשים.
ספי אילון (קוריס) הוא ספורטאי שאינו מחברי המועדון. אבל תרם תרומה עצומה לספורט במושבה. שטחיו הם התעמלות, היאבקות וטיפוח הכושר. עשרות שנים נתן לספורט ועוד ידו נטויה. דחיפה חשובה ניתנה לספורט כאשר הגיע בשנת 1954 השחקן ישראל בן-דרור, שהיה בעיקר למאמן ומטפח הספורט במושבה.
המועדון מחזיק מעמד ומאז 1960 הצלחנו להתנתק מהפוליטיקה, אולי בזכות אופיים של בני אבן-יהודה. מי כמוני יודע וזוכר כמה רגליים ניסו לשים כולם, כל אגודות הספורט. קשה לכולם לקבל מועדון שאינו משתייך לממסד ולשום אגודה מקובלת ומוכרת. היינו משוגעים לדבר, ורק קומץ משוגעים יכולים להרים דברים כאלה. לפעמים נדמה היה שרק משפחות בן-ארצי וגור נושאות על כתפיהן את המשא שכל המושבה נשתבחה בו. הגיבורה האמיתית היתה כמובן יהודית, אשתי. שמונה שנים לאחר נישואינו סבלה אותי מתרוצץ במגרשים כשחקן, כראש קבוצה וכמאמן”.

 





קבוצת הכדורגל

מועדון הספורט

סיפר שלמה לעדן:
באמצע שנות החמישים היו באבן יהודה שתי קבוצות כדורגל - הפועל ומכבי. שחקו בשדה בדרך לבית יהושע, ליד חורשת האקליפטוס (היום נסגר המעגל - שם מוקם אולם הספורט החדש) שפטו: אני ואליצ’יק (אליהו עובדיה). נוספו גם קבוצות כדורסל וכדורעף בלתי משוייכות לארגון פוליטי. קבוצת הכדורסל שחקה בליגה ב’ והכדורעף, בזכות טומי מהדסים, עלתה לליגה א’.
קרול גרוס, שהיה ”משוגע” לכדורגל, הציע לארגן קבוצה בלתי מפלגתית. התארגנה קבוצת אוהדים שהקימו הנהלה, המועצה עזרה במימון והחלו לשחק במגרש בשיכון ותיקים (קצה רחוב הפלמ”ח מזרחה). הקבוצה שחקה בליגה ג’ והצליחה לעלות לליגה ב’. שחקנים שצמחו בה יצאו לקבוצות גדולות יותר והמועדון החל להתפורר.


 



מגרש הכדורסל

מתוך חוברת 30 שנה למושבה

לפני כשנתיים הוקם מועדון הספורט ליד המועצה המקומית. במועדון קיימות סקציות לכדורגל, כדורעף וכדורסל.
בסקציה לכדורגל שתי קבוצות - מבוגרים ונוער. קבוצת המבוגרים משחקת בליגה ג’ וישנם סיכויים כי השנה יעלו לליגה ב’. קבוצת הנוער משחקת בליגה לנוער ונקראת ”יצחק” ע”ש יצחק בוקששטר ז”ל שהיה ממייסדי המושבה ופעילי התרבות.
בסקציה לכדורסל 3 קבוצות - למבוגרים, המשחקת בליגה ב’ ושתי קבוצות נוער.
בסקציה לכדורעף קבוצה אחת - מבוגרים - המשחקת בליגה א’. ניגשים לארגן קבוצת נוער.
יש לציין בסיפוק רב כי סביב מועדון הספורט התרזה קבוצת עסקני ספורט נאמנים ומסורים העושים רבות לפיתוחו, וכל העבודה - פרט להדרכה - נעשית בהתנדבות. העסקנים תורמים מזמנם, מכספם וכן דואגים להסעת השחקנים למשחקים ללא תשלום. הודות לכך הצליח הקלוב להתגבר על הקשיים התקציביים.




מאת משה מורגנשטרן

מתוך חוברת 40 שנה למושבה - 1982

מועדון הספורט שהוקם לפני מספר שנים מרכז סביבו מספר לא קטן של בני נוער ומבוגרים, הנוטלים חלק בפעילות הספורטיבית.
המועדון מפעיל כיום קבוצת כדורגל בוגרים בליגה ב’ וקבוצות ילדים בליגה המחוזית. במסגרתו מתקיימים במשך השנה מספר ארועים ספורטיביים. אחד מאלה הוא טורניר כדורסל בחג השבועות על שם שמעון גלר ז”ל.
המועדון נתמך ע”י המועצה המקומית, רשות הספורט ותרומות של מוסדות מקומיים.


 






בארכיון

פרוטוקולים ומסמכים של מועדון הספורט .



הקולנוע

סיפר שלום מורגנשטרן :
הקולנוע שיחק מקום חשוב מאוד בשביל המושבה. כל שבת אחרי הצהריים היו הולכים לקולנוע, עם זה היה נגמר השבוע ולמחרת התחילו מחדש את העבודה והדאגות של השבוע. בשבת הראשונה שלנו אמרו לנו, עכשיו הולכים לראות סרט כאילו זה היה דבר שבלי זה אי אפשר, לא שאלו אפילו איזה סרט. היו אלה שהיו להם מקומות קבועים. חוץ מתושבי המושבה היו באים גם מקיבוץ תל-יצחק ולפעמים גם מבני דרור, הם היו באים עם טרקטור שסחב פלטפורמה מלאה באנשים. 
הקולנוע היה צריף גדול מאוד, כולו פח כשירד גשם שמעו את הרעש של הגשם על הפחים ולא את הסרט. תקרה לא הייתה, ראו את קורות העץ של הגג ועכברושים מטיילים על הקורות, הם היו חלק מההצגה לפני שהתחיל הסרט ונהיה חושך, הסתכלו עליהם והם היו גדולים כמו חתולים. אחר כך בנו את האולם בניית בלוקים וגם תקרה אטומה ומסוידת וקיבלנו אולם עם ריהוט ובכניסה מרפסת מתחת לגג וגם קיוסק עם דברים מתוקים ושתייה. אבל המקום לאקרן (קיר ההקרנה) היה לפי גודל הסרט וכאשר התחילו להקרין סרטים בצבע, האקרן לא היה מספיק גדול. במשך הזמן התחילו עם טלויזיות בבתים וגם נסעו לראות סרטים שרצו לראות בנתניה, והקולנוע של טוכהנדלר ירד מחשיבותו. טוכהנדלר היה בן-אדם פעיל ולא דיבר הרבה. הוא היה מקרין לבד את הסרטים. היה לו אוטו בשביל להביא את הסרטים ולהחזיר אותם. אשתו הייתה יושבת בקופה לפעמים. היום, הבנין עומד ריק בלי תועלת.



עוד על הקולנוע סיפר אהרון מוסקוביץ

הקולנוע של טוכנדלר זה היה המרכז של כל החבר’ה הצעירים, כמובן. לא נתנו לנו... לא זוכר אם ההורים לא נתנו לנו כסף לקולנוע או שלא נתנו לנו להיכנס לקולנוע. בכל אופן, היינו עושים חורים בפחים, היו אז פחים בקולנוע, אני לא יודע אם את זוכרת, והיינו רואים את הסרט בין החורים של הקולנוע. אני זוכר גם שבן-ציון הופמן היה תמיד יושב והיה נרדם, מעייפות, כמובן בסרט. אבל אנחנו בתור מעשה קונדס היינו מפצחים גרעינים. זה לא כמו שהיום שמים לב. היינו מפצחים גרעינים ושמים לבן ציון, היה לו כובע כזה קסקט שמים לו על הכובע, ובהפסקה כשהיו מדליקים את החשמל הוא היה מתעורר אבל דבר ראשון מה שהוא היה עושה היה עושה עם הכובע ככה... מעיף את הקליפות של הגרעינים... עכשיו תמיד למחרת שאלו אותו: ”בן-ציון, נו, איך היה הסרט?” אז הוא היה אומר ביידיש: ”געוועייזן שיין” (היה יפה). מה היה? אומר: ”געוועייזן שיין”. הוא לא ידע לספר מה היה.