1948-1958

רקע - במדינת ישראל

העליה ההמונית בראשית שנות החמישים היא תופעה שאין ולא היתה כמותה בעולם.זרם העליה הגיע בגלים, רובם בלתי-מתוכננים, על פי נסיבות פוליטיות בארצות המוצא השונות. פליטים הגיעו ממגוון ארצות - פליטי שואה שהמתינו לסיום המנדט, פליטי ארצות ערב שסבלו רדיפות במקביל למלחמת השחרור ולפניה. הגיעו - לפי סדר כרונולוגי - עצורי ההעפלה ממחנות המעצר בקפריסין, רוב יהודי בולגריה ויוגוסלביה, קבוצות גדולות מתימן ועדן, יהודי תורכיה, יהודי לוב, יהודי צפון אפריקה - טוניס, מרוקו ואלג’יר, יהודי רומניה ופולין.
שיעור עליה במספר התושבים לארץ הגירה לא עלה מעולם על 3-5% ממספר התושבים הקולטים - אפילו בארצות הברית, קנדה ואוסטרליה - ארצות הגירה מובהקות - נע שיעור גידול האוכלוסיה עקב הגירה בין 1.2% ל-3.8%. בישראל נקלטו בכל שנה משנותיה הראשונות 30%, כלומר: כמעט שליש מהאוכלוסיה! 
שלוש בעיות חמורות עמדו בפני המדינה הצעירה:
שיכון
תעסוקה
מתן שירותים חיוניים (בעיקר חינוך ושירותי בריאות)
בהעדר דירות הוחל בהקמת מעברות ענק, מכל חומר שהיה בנמצא. במעברות היה צורך להקים במהירות וללא משאבים שירותי מרפאות, לימוד השפה העברית, לשכות תעסוקה, בתי תינוקות וילדים ועוד. על בנית שיכונים עוד לא חלמו. למדינה משאבים מדולדלים משנות מלחמה ומגביות נערכות בתפוצות. הציבור הותיק מתגייס לעזרה והממשלה מחליטה על משטר צנע - הגבלות חמורות על הצריכה הפרטית, פיקוח על המחירים וגיוס כל מה שניתן למען קליטת העליה.
על כל אלה נוסף קושי שנבע מהמגוון הרב של ארצות מוצא: שפות שונות שיש למצוא מתורגמנים, הבדלי מסורת, מנטליות, סגנון חיים, הבדלים בספרי תפילה ובתי כנסת, במקצועות ובהשכלה.

הצנע

כינוי לתוכנית הכלכלית שיושמה לאחר קום המדינה ועם הגעת רבבות עולים חדשים לארץ. הכנסת קבעה תקנות מיוחדות אלה ב-26.4.1949 ולפיהן נקבע קיצוב במוצרי מזון, הלבשה והנעלה לפי נפש, זאת במגמה לחסוך יבוא ושימוש במטבע זר ולייחדם לקליטת העליה ולפתרון בעיות שצצו בגלל כמות העולים. נקבע שר ממונה: ד”ר דב יוסף, שרכש נסיון בפעולה מעין זו כשהיה מושל ירושלים בזמן המצור על העיר והמחסור ששרר בה בשל כך. הודפסו תלושי קיצוב מיוחדים ונופקו למשפחות ובאמצעותן רכשו התושבים מצרכים בחנויות מורשות.

המעברות

כל גל של עולים שהגיע שוכן בכל מקום פנוי: בתחילה בבתים בשכונות וישובים ערביים שננטשו ובמחנות הצבא הבריטי שהיו פזורים בארץ מתקופת מלחמת העולם השניה.
כשאלה התמלאו החל עידן המעברות: אוהלים שנרכשו מעודפי צבאות שונים, אף הם מהמלחמה 
בדונים - מסגרות עץ ועליהן נמתחו בדים (דרך מהירה מאד ליצור כמות גדולה של משכנות עראיים).
פחונים - צריפי פח.
ברחבי הארץ צצו ”ערי” מעברות: פרדס-חנה, רעננה, בנימינה, חדרה, ראש העין, חיפה, באר יעקב, קרית מוצקין, ובאזורנו: מעברת שבות-עם, ליד בית-ליד.
לאחר איכלוס המעברות החל שלב ביניים של ארגון חיי היום-יום במעברה, למרות שבמקביל החלו מאמצים להכין התיישבות קבע לעולים. מהשם ”מעברה” ניתן להבין מיד שהכוונה היתה למחנה מעבר, בין העליה למקום הקבע. למרות זאת היה הכרח לארגן את חיי המעברה: בתי כנסת לכל עדה, בתי תינוקות, מרפאות, לשכות עבודה.
הממשלה החלה בעבודות יזומות כדי לספק תעסוקה שתתן לעולה הכנסה שאיננה סעד - יעור היה אחת העבודות היזומות הנפוצות, אם כי לא באזורנו.

אבן יהודה בעשור הראשון למדינה

בתקופה זו עברה המושבה שינוי עצום: מכפר חקלאי קטן לישוב קולט עליה שהכפיל את עצמו תוך זמן קצר ומוסדות ציבור רבים הוקמו בשל כך: בתי ספר וגני ילדים, מבנה גדול למועצה המקומית, בנקים פתחו סניפים במושבה במקום בנקים מקומיים זעירים, סניפי קופות חולים גדולים, חנויות מזון וחנויות נוספות. סיפוח תל-צור ועין יעקב בשנת 1950, בנית שיכוני עולים בען-יעקב ובדרום המושבה (שיכון ותיקים) הגדילו את השטח הבנוי יותר מפי שתים.בעיות קליטה וסעד עולות על שולחן המועצה.

 

 

הווי מקומי בתקופת הצנע - מספר אהרון מוסקוביץ'

בזמן הצנע, שלא היה ביצים ולא היה חלב אז באבן-יהודה אפשר להגיד,היה די בשפע.אני אפילו זוכר שבן דוד שלי היה מגיע מהצבא קונה ביצים אצל משפחת גרשט, ושם את הביצים -מחביא אותם. היה לו תא נוסף באוטו איפה שהדלק היה מחביא להעביר את זה, הוא היה גר בתל-אביב, היה מעביר להם, למשפחה, ביצים. אז כשהיינו נוסעים באוטובוס, טוב זה בתקופה כבר יותר מאוחרת, הדסה לובלינר, אני זוכר, היתה לוקחת את התרנגולת והיתה מחביאה אותה ואז היו באים ועושים ביקורת והם היו שואלים אם יש למישהו זה וזה... כולם שותקים. פתאום שומעים קרקור של תרנגולת. אני לא אשכח את זה. אצלנו היו בעיות כלכליות אבל מבחינת אוכל, כל אחד גידל בחצר, אני זוכר. אבא זכרונו לברכה תמיד היה מגדל ירקות ומה שלא יהיה... והיה לנו לול לא לביזנס, לא לפרנסה, אבל תמיד לתצרוכת עצמית.

מעברה אצלנו

הגיעו בבת אחת 150 משפחות עולים לאבן יהודה ושוכנו במחנה אוהלים בשטחה של כפר-נטר, ממערב לשכונת עין יעקב. לאחר הקמת המעברה ויתרה המועצה האזורית חוף השרון על השטח לטובת אבן-יהודה.
המועצה הקימה ועדה מיוחדת לטיפול בעולים, הוכרז על מפעל ”קורת גג” לטיפול במשפחות העולים. על התושבים הותיקים הוטלו תרומות ובתוספת תשלום מהסוכנות סודרה פנימיה ל54 ילדים . ויצ”ו ארגנה בית תינוקות וגנון ל-50 ילדי עולים ומשאית הביאה את הילדים הגדולים יותר יום יום לבית הספר. סודר מפעל הזנה ל3 ארוחות חמות ביום לילדי העולים. הצבא שלח אף הוא מדריכים וצעצועים.
בימי החורף התקיימו תורנויות של בעלי רכב למקרה של נזקים לאוהלים כתוצאה מגשמים ורוחות.

 

בארכיון: רשימת כל המשפחות שהגיעו למעברה, לפי תאריכי הגעתם.

 

 

 

חורף 1950/51

חורף זה, בו היה בארץ מספר שיא של עולים שטרם התחילו להתיישב בישובי קבע - היה חורף קשה בצורה יוצאת דופן. שלג ירד ברוב הארץ, כולל מישור החוף. סופות ברד וקור עז גרמו נזקים קשים בכל הארץ - ועל אחת כמה וכמה במעברות אוהלים, בדונים או פחונים. היה הכרח לשלוח חיילים למעברות, לפנות פעוטות וילדים למבני קבע כמו בתי ספר ובתי כנסת ולספק מזון חם, שמיכות וביגוד.
גם אצלנו התגייס הציבור. חברות ויצ”ו, שהפעילו עד אז מעון יום לתינוקות וגנון, הפכו אותם לפנימיות. סופקו ארוחות חמות ליושבי המעברה והמועצה החלה מיד בתיקון הנזקים. העולים שפונו בפרוץ הסערה שוכנו בבתי הותיקים עד לשיקום הנזק.

 

 

בארכיון: קטעי עתונות רבים על המעברה עד לחיסולה, על אבטלה והפגנות, על ויכוחים וסכסוכים בנושאי דת וחינוך דתי, על החורף הקשה של שנת 1950 והפעולה לשיכון זמני של הילדים - וכמובן על השמחה שבחיסול המעברה והמעבר לשיכונים בעין יעקב ובדרום המושבה.

 

 

זלינגר מספר

שנת 1951 היתה שנת שיא בקליטת עולים. בבת-אחת הובאו למושבה 150 משפחות, אשר שוכנו באוהלים, על אדמה שהיתה שייכת לשכנתנו, המועצה האזורית חוף השרון, הגובלת עם שיכון עין-יעקב. לאחר הקמתה של המעברה ויתרה המועצה האזורית מרצונה הטוב על זכות שיפוטה בשטח הנזכר. המועצה אירגנה ועדה מיוחדת שטיפלה בעלייה. הוכרז על מפעל ’קורת גג’, שלקח על עצמו את הטיפול במשפחות החדשות. אבן-יהודה היתה מן הראשונות שביצעה את מפעל ’קורת הגג’. ועדת הקליטה שעל-יד המועצה ריכזה את התקציב מתוך תרומות שהוטלו על כל התושבים. בתוספת לתקציב הסוכנות (6 ל”י לכל ילד לחודש). סודרה פנימייה מלאה ל-54 ילדים. כן סודרו על-ידי ויצ”ו בית-תינוקות וגנון לפעוטים, בהם נקלטו 50 ילדים. שני צריפי המעברה שימשו אכסניה, והילדים הועברו לבית-הספר באבן-יהודה, יום-יום במכונית משא מיוחדת. סודרה לינה מרוכזת ומפעל הזנה מלאה ב-3 ארוחות - בוקר, צהריים וערב - ונוסף לכך קיבלו הילדים ארוחות 10:00 בבוקר, במסגרת מפעל ההזנה. 
יש לשבח את עזרת שלטונות הצבא לעבודת ’קורת גג’ במעברה. הם העמידו לרשות המעברה מדריכים וסיפקו ספרים וכלי משחק. ייזכרו לטובה גם ילדי המושבה שקיבלו את הילדים לכיתותיהם, קבלת אחים אמיתית.
”בעונת החורף הקשה סודרה תורנות של תושבים בעלי כלי הרכב במושבה, ללינת לילה לשעת חירום. לא פעם הוזעקו עסקני המקום בלילות גשומים וסוערים, לתמיכת אוהלים ועידוד העולים”.

קטע פרוטוקול ישיבת המועצה מיום 19.12.1951

זלינגר מוסר דו”ח מצב המעברה :
את האוהלים החדשים שהביאו, 20 במספר, הקימו אולם זה לא מספיק משום שכמעט כל האוהלים היו קרועים ויש להחליפם. המצב כדלקמן: 55 ילדים הוצאו ע”י ”קורת-גג”. הפעוטות רוכזו במעון תינוקות ליום ולילה בכלכלה מלאה. מגיל שנתיים וחצי ומעלה סודר עבורם לינה מרוכזת ע”י כך שפונו 2 חדרי לימוד. מציע לסדר מורה אחד שישאר עם הילדים אחר הצהרים. לו היו האוהלים בסדר ואם יספיקו להקים בהקדם את שני הצריפונים ואת הצריף הגדול שהבטיחו, הרי אפשר היה לעבור את החורף במעברה ללא כל תקלה. לצריפונים אין גג לשם כיסוי ואין אפשרות להקימם.
בכר : לפי מה שנמסר מהסוכנות אין אוהלים ואין ציוד. מציע שאם המצב יהיה קשה יש לחשוב להוציא את המעברה ולהעבירה למקום יותר נוח, זאת אומרת יותר מוגן. כמו כן יש לדאוג למקום ריכוז עובר אנשי המעברה כשבמקרה חמור יהיה לאן להעביר אותם ןולדאוג לאוטו שיהיה במצב הכן. כ”כ מציע להקציב סכום מסוים להוצאות האלה.
הוכמן: מציע להכריז על הטלה (מס ) ותוך שבוע ימים לסדר את הגביה. להוציא מכתב חוזר לתושבים ובו יקבעו את גובה ההטלה וזוגות יגבו את הכסף.

 

 

סיפור חיים במעברה של אביבה קדר

”עברנו לאבן-יהודה ונתנו לנו את אחד מאוהלי המחנה. בינתיים עבדתי כמתנדבת. בעלי לא מצא עבודה מתאימה והלך לעבוד בחקלאות בכפר-נטר. כשראש השנה עמד בפתח ולא היתה לנו פרוטה, פניתי לפקיד בלשכת העבודה לבקש כסף על החשבון. התשובה היתה כמובן שאין דבר כזה. הלכתי לדבר עם ישראל הוכמן, מזכיר המועצה, וביקשתי ממנו 5 לירות עד לקבלת המשכורת והוא ענה לי: ’ברצון’. השארתי את הילדים אצל שכני הפולנים וקניתי את כל הדרוש, שהיה אז בקיצוב. ראובן בא הביתה והכל היה מוכן. לילדי היה חג. לא אשכח זאת להוכמן, לעולם.
”כשנפתחה המרפאה קיבלתי חדר מגורים ושירותים צמודים למרפאה. ריהטתי אותו בארגז ישן, פתיליה ווילון... עבדתי יומם ולילה, היו הרבה לידות והפלות שטופלו במקום. רק במקרים מיוחדים נשלחו האנשים לחדרה. דר’ רוט היה רופא ומאבחן מחלות מעולה. לא סיימנו את העבודה בשבע, תמיד נשארנו לפחות עד תשע. שני מקרי אסון ארעו והכאיבו לי מאוד. בעלה של מזל לוי קיבל מכת שמש ומת, על אף נסיונותי להנשים אותו ולמרות מאמציו הגדולים של דר’ רוט להחיות אותו. המקרה השני היה כשנפל קיר על בנו של צדוק צוברי והילד נהרג במקום. היו מקרים קשים ואנשים היו עצבניים מאוד, שוברים דלתות ונכנסים דרך החלונות כדי לא לעמוד בתור. רופאה סטאז’רית שהיתה כאן נאלצה פשוט לברוח. היו כאן נשים שילדו בפינת האוהל, על שק, ותפקידי היה לשכנע את ההרות ללדת בבית-החולים.
”פעם ביקר רופא צבאי. הוא רצה לבחון אותי, כיבה את האור וביקש שאמצא צנצנת תרופות מסויימת. כמובן שהושטתי יד ומצאתי. הוא כל-כך שמח וחיבק אותי. בדיוק ברגע זה בעלי נכנס. הוא היה נורא קנאי ופחדתי ממה שיגיד. כשסיפרתי לו, הרגיע אותי ואמר שאני די טיפשונת.
”עם השכנים שהיו עולי רומניה, לא היתה לנו שפה משותפת. היו גם מקרים שהרגיזו אותי. אחד מהם פגש אותי יום אחד ושאל: ’אתם לבשתם נעליים בחוץ-לארץ?’ - כל-כך נעלבתי, הלכתי והבאתי להראות לו את כל זוגות הנעליים (על עקבים), שהבאתי מחוץ-לארץ. ’הסתכל’ - אמרתי לו - ’את אלה לא קניתי בארץ!’ היו לי שמלות משי שלמעט נשים כאן היו כאלה. ראובן הרגיע אותי ואמר: ’מה יש? הוא פשוט אינו יודע’.

סיפורה של שולמית גורן-פינרו, מילדות המעברה

 

 

 

אבן יהודה ב-1950

מקום המדינה נקלטו באבן יהודה כ-100 משפחות עולים. הישוב צמח מ1350 נפש ל-2700, 420 ילדים בבית הספר והגן.
נתונים חקלאיים:
2,000 דונם פרדס, מיליון תיבות פרי הדר בשנה
60,000 תרנגולות מטילות
3,000 טון ירקות
שנתיים ימים היו דיונים בין הועד המקומי למשרד הפנים עד למתן הכרה באבן יהודה כרשות מקומית. נקבע כי אבן יהודה תקבל לשטחה כמועצה מקומית את מלוא שטחן של תל-צור ובאר-גנים, מושבות שלא הצליחו בחמש עשרה השנים שחלפו מאז נרכשו האדמות להתבסס כישוב כמו כן צורף שטחה של שכונת עין יעקב - אדמות מדינה שנמסרו לקבוצת התימנים שפונתה מבתיה על ידי הממשל הבריטי בעקבות הדבר בשנת 1944-5. כתוצאה מתוספות אלה היה שטח המושבה בשנת 1951 7,500 דונם.
ביום 25.5.1950 התקימה ישיבה חגיגית של המועצה הממונה הזמנית של אבן-יהודה, כפי שקבע שר הפנים - עד לבחירות הראשונות. באמצע נובמבר 1950 הכריז משרד הפנים על בחירות מוניציפליות ראשונות.
ראה: מועצה מקומית.

 

 

 

שיכון עולים ראשון לאחר קום המדינה

בשנת 1950 נבנו 24 יחידות דיור בבתים דו-משפחתיים קטנים של 30 מ”ר ברחוב הותיקים של היום. האדמה אדמת קק”ל, המבצע - ”ניר שיתופי”, חברה הסתדרותית. מרבית המשתכנים הקימו לול ביתרת המגרש לתוספת הכנסה ועבדו כפועלים שכירים, בעיקר בחקלאות.

 

בארכיון: בתיק ההסתדרות - תכתובות בנושא השיכון ובקשות הצטרפות אליו.

 

 

פתרון תעסוקתי לעולים

בשנת 1950 הגיעו לאבן יהודה 150 משפחות עולים בבת אחת. בין שאר הבעיות והקשיים נוצרה בעיית תעסוקה חמורה. אחד הפתרונות היה הקמת גן ירק גדול, תוך ניצול של השורות הריקות בין הנטיעות הצעירות של הפרדסים, בשותפות עם קבוצת ירקנים מקומיים ובסיוע הלוואה של משרד העבודה. 400 דונם גן ירק סיפקו 25,000 ימי עבודה לעולים החדשים. במקביל סיפקו גנים אלה מזון טרי בשפע לאוכלוסיה המקומית הגדלה. בעונה המתה מבחינת גידול הירקות יזמה המועצה עבודות ציבוריות, עודדה בעלי קרקעות לזרוע בוטנים כדי לספק מקומות עבודה נוספים. הפרוייקט נמשך שנתיים ימים - לאורך כל התקופה הקריטית של העליה הגדולה. בהדרגה אנשים מצאו עבודה, הגיעו לשיכון, חלקם הקימו כבר משק עזר - לול בד”כ, והצורך ביוזמה חלף.

סיכום לסוף תקופת הצנע

עם תום התקופה הקשה - המעברות חוסלו, נבנו שני שיכונים למפונים: הרחבה של עין יעקב ע”י משררד השיכון והסוכנות ובנית שיכון ותיקים ע”י חברה הסתדרותית. בשכונת עין יעקב מקימים גן ציבורי חדש, בעזרת הסוכנות, מתקינים תאורת רחובות וסוללים כביש מחבר לתל-צור וליתר חלקי הישוב.
נבנה בית ספר חדש של 12 כיתות ו-3 חדרי ספח. עם חקיקת חוק חינוך חובה שהסדיר את נושא מסלולי החינוך הממלכתיים הוחל גם בבניית בית ספר ממלכתי-דתי בעין יעקב.
אוכלוסיה: 3000 נפש. תעסוקה מלאה, רובה בחקלאות (בעיקר פרדס, לול, ירקות ותפוחי אדמה) המפרנסת גם פועלים מהסביבה.
עוד סימני התבססות: נבנה בית מועצת הפועלים, סניף חדש של קופת חולים הכללית, בית דאר ומרכזית טלפון.

 

 

חנוכת בית ספר שבזי	בית הספר הממלכתי בראשתו

 

 

תקופת התקפות הפדאיון

שנת 1956 עמדה בסימן המאורעות הבטחונייים. היא החלה בהסתננות פדאיון (מחבלים) לתוך גבולות ישראל למטרות חבלה ורצח, נמשכה בפעולות תגמול ושיאה במבצע סיני והנסיגה מסיני אחריו.

 

 

פיגוע בפרסדי אבן יהודה

ב-9 לאוקטובר 1956 נרצחו בפרדס ליד נוה הדסה שני פועלים מאבן-יהודה: יחיאל פינרו וזכריה רצאבי. פועל שלישי, ישראל פליישר, הצליח להמלט. גם בנו של זכריה רצאבי, אביגדור, נמלט בעזרת אביו מהמקום והזעיק עזרה. פיגוע זה היה שיא בשרשרת מעשי רצח ע”י פידאיון בתקופה זו וזעזע את הישוב. למחרת יצא צה”ל באחת מפעולות התגמול הגדולות - פעולה לפיצוץ משטרת קלקיליה. בסוף אותו חודש החל מבצע ”קדש”.

גל עליה שני

בשנת 1957 הגיעו 82 משפחות עולים, רובן מפולין שפתחה חלון עליה לזמן קצר. 
העולים שוכנו בשיכון אזבסטונים מיוחד שהקימה הסוכנות (כיום - שכונת רמת היובל). לעומת מעברת האוהלים של 1951 היה זה שיפור גדול. המבנים נצבעו בצבעי פסטל מגוונים , כשליד כל יחידה ”ליפט” - ארגז החפצים של בעליה אתו עלה ארצה. בית ספר מיוחד הוקם לשכבה הצעירה (א’-ד’) במבנה אגודת תל-צור (היום גן אירוס/חצב).לקראת אמצע שנת 1959 מתוכננת שכונת עולים חדשה - רחוב חן.

 

דו"ח של ההסתדרות על מצב אבן יהודה 1958

מספר אוכלוסיה- 3000, בתי אב-750 מתוכם 200 תימנים, 250 רומנים, 100 פולנים 100 ילידי הארץ ו100 ממוצא אחר
300 משקי עזר
2 בתי ספר, 3 גנים
תכניות בניה: שיכון עולים ל52 משפחות
80 משפחות גרות באסבסטונים, סה”כ 100 משפחות עולים.

חגיגות ה-25

לקראת מלאת למושבה 25, מחצית היובל, הוקמה ועדה מיוחדת והוטל על מנהל בית הספר דאז, שבי גיא-רון, לרכז את הארוע. הוא כתב מסכת: ”בראשית היו החולות” (שמו של הספר על תולדות המושבה חצי יובל אחר כך), נשכר במאי, המורה לציור הכין תפאורה ומחנכת כתה א’ אז - הגב’ זיוה בן-דרור (לימים ראש המועצה) הכינה כוראוגרפיה. השתתפו: כעשרים בני נוער וצעירי המושבה, מקהלת בית הספר ולהקת תלמידות בריקוד.
אבן יהודה זכתה גם לסמל חדש - שבי גיא-רון הגה את הרעיון והמורה לאמנות בבית הספר, משה מלמד, עיצב.

 

התמונות(מערכות במחזה) היו:

בדרך ליהודיה
בצריף השחור בתום יום עבודה
ריקוד נטיעת הפרדס
אסיפת מתיישבים
ביה”ס הראשון במושבה
מאורעות הדמים 1936-9
בלול העופות

 

 

בארכיון

חוברת מיוחדת שהודפסה לכבוד יובל ה-25
תמונות, תוכניה וטקסט המחזה. 
קטעי עיתונות - מאמרים שהופיעו לכבוד יובל המושבה.