Finden
 

 

רקע

עליית היטלר לשלטון ובמקביל עליית מפלגה לאומנית לשלטון בפולין הביאו משנת 1933 ואילך לעליה תלולה במספר העולים לארץ:
1931 - 4,075
1932 - 9,553
1933 - 30,927
1934 - 42,359
1935 - 61,854.
הערבים פירשו זאת כמזימה בריטית-אירופית לחסלם, היות והבריטים מטיבים להסתדר עם אנשים אירופאים הדומים להם, קרי: היהודים. נוסף על כך נכשלה באו”ם הצעה לכונן בארץ ישראל פרלמנט ובו יצוג על פי גודל האוכלוסיה - מה שהיה מבטיח רוב שילטוני לערבים בארץ.
החלה התעוררות לאומנות ערבית ברחבי המזרח התיכון. עליית הפשיזם לשלטון באיטליה ובגרמניה העלו את התקוה להתחזקות כוח שיתנגד לבריטים במזרח התיכון. בשנת 1931 העניקו הבריטים עצמאות לעירק, בסוריה היה נסיון מרד נגד השלטון הצרפתי.
המופתי ארגן ביפו כנס ייצוגי גדול לראשונה בתולדות ארץ ישראל. דובר בו על מרי אזרחי נגד הבריטים והחרמת סחורות יהודיות ובריטיות כאחד.
הערבים שלחו משלחות לפרלמנט הבריטי ודרשו הפסקה מוחלטת של העליה ואיסור מכירת קרקעות ליהודים.




 

הישוב היהודי בארץ

ערב פרוץ המאורעות חיים בארץ ישראל למעלה מ-70,000 איש בעשר המושבות הגדולות. 194 ישובים חקלאיים נוספים כבר הוקמו - רובם מושבים וקיבוצים. 40,000 דונם של ביצות שיובשו מעובדים, 150,000 דונם פרדסים, 3,000 בארות מים פועלות ומשקות יבולים שעד לא מכבר נקנו רק מערבים. את התוצרת החקלאית משווק המגזר הפרטי באמצעות קואופרטיב ”פרדס” והמגזר השיתופי באמצעות ”תנובה”.
גם תעשיה עברית מתפתחת: מפעל המלט ”נשר”, מפעלי ים-המלח, תחנת החשמל בנהריים.
בתחומים אחרים: פועלים כבר האוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים והטכניון בחיפה, בית החולים ”הדסה”, הוצאות ספרים, עיתונים יומיים ושבועונים רבים, אגודת סופרים פעילה, 373 בתי-ספר במימון ”כנסת ישראל”, סניפי קופות חולים בכל מקום.




 

ראשית המאורעות בארץ

ב-19 באפריל 1936 פרצו מאורעות ביפו, שעד מהרה התפשטו לרחבי הארץ -החלה סדרת מעשי רצח, שריפת יבולים, עקירת פרדסים ושביתה כללית.
ה”מרד הערבי” החל.
בסתו של אותה שנה מועלית הצעת פשרה: הקמת ועדת פיל, שהמנדט שלה: לקבוע אם נעשה עוול ליהודים או לערבים במדיניות הממשל הבריטי בארץ ישראל ואם בכך נעוצות הסיבות למהומות. הערבים הסכימו והפסיקו את השביתה.
ועדת פיל קבעה שאין סיכוי לפיוס בין הצדדים בארץ ויש לחלק אותה לשתי מדינות. כמו כן המליצה הועדה על הגבלת העליה ל12,00 יהודים בשנה בחמש השנים הבאות.


מהומות הדמים שפרצו באפריל 1936 נמשכו כשלוש שנים. עד לאוקטובר כבר נפלו שמונים קורבנות יהודים. שלב פתיחה זה הביא לתוצאות מדיניות- חיצוניות ופנימיות, בעלות משמעות רבה. תלונות כלפי השלטונות המנדטוריים לא היו כמו במהומות 1920, 1921 ו-1929. מכסת הסרטיפיקטים לעלייה נמשכה; ניתן רישיון לבנות תחליף ל’שער-ציון’ - במקום נמל יפו שהושבת, נבנה נמל בעיר העברית תל-אביב. רעיונות שילוב מגורי ערבים ויהודים באזורים העירוניים הופרכו, ביישובים המעורבים היתה הפרדה מוחלטת בין השכנים.
ארגון הכנופיות הערביות בהנהגתו של פאוזי קאוקג’י, היה בתחילה מוצלח ביותר. קאוקג’י - חרב-הדמים הנודדת להשכרה, מלבנון לתורכיה וממנה לסוריה, לחג’אז, עיראק ולימים מפקד ”צבא ההצלה” במלחמת השחרור - היה עתה מנהיגו הצבאי של ”המרד הערבי”. הכנופיות השתלטו על מרכז הארץ ורק האיום הבריטי להטיל משטר צבאי על כל חלקי הארץ ומשלוח יחידות צבא גדולות הניעו את הוועד הערבי העליון ונשיאו חאג’ אמין אל-חוסייני להסכים להפוגה.
כוחותינו שימשו בתפקידי משמר, מרותקים לעמדותיהם. שום יישוב לא נעזב, אך שכונות ספר נטשו ותושביהן היהודים ברחו. שדות הוצתו והתחבורה הותקפה. לעבור להתקפה לא היה מספיק כוח ולהשיב לערבים כגמולם - התנגדה מנהיגות היישוב וה”הגנה”. שני ארגוני ה”הגנה” א’ ו-ב’ חזרו והתאחדו. היחידים שפרשו היו אנשי פלג מארגון ב’, קרובים למפלגה הרביזיוניסטית, שהניחו את היסוד ל”ארגון הצבאי הלאומי”. אלה, ה”אצ”ל”, נקטו בפעולות תגובה אלימות.

 




 

ארגון ההגנה

ארגון ההגנה הוקם עוד בסוף שנות העשרים. בשלב הראשון של המאורעות הכריזה הסוכנות על מדיניות ההבלגה -התגוננות בלבד. אחרי חודשיים שונתה המגמה: ביולי 1936 הקים יצחק שדה את ”הנודדת” - פלוגה לפעולות יזומות בשטח האויב.
לאחר הפוגה מסוימת ונסיונות פוליטיים להשגת פתרון, חלה התלקחות מחודשת של ההתקפות. בקיץ 1937 הוקם הפו”ש (פלוגות שדה), הוחל בהתקפות נגד רבות יותר, מדיניות ”היציאה מן הגדר”, אורד וינגייט אימן והקים את פלוגות הלילה ובוצעו מספר פשיטות נועזות ללב קיני הפורעים. ההגנה עברה לאימונים צבאיים של ממש.הבריטים הקימו את חיל הנוטרים העבריים - משטרת הישובים, פלוגת הגנה על הרכבות ועוד. במרבית המקרים סרו הנוטרים למעשה לפקודת ההגנה.



 


 

נתונים על אבן - יהודה בשנת 1938

במושבה 420 נפש, 70 בתים בנויים, 9 בארות, 1700 דונם פרדס מתוך 5000 דונם.




 

חברי ההגנה בתקופת המאורעות

מאחר וסניף ההגנה הוקם כמה שנים קודם לכן בשל ההתכתשויות עם השכנים הבדווים, היה מצבה של אבן יהודה מבחינת הארגון והמוכנות טוב יותר מאשר אצל שכנותיה, והיא הפכה מרכז בטחון לישובים: קדימה, תל-צור, כפר-צור, כפר נטר, בית יהושע ותל יצחק. אנשי ההגנה באו להדרכה לאבן יהודה וקבלו את הסיוע הראשוני.
אברהם בן-ארצי, שהיה ספורטאי ידוע, ריכז את קשר איתות האור עם הישובים השכנים ערב ערב.




 

תחנת נוטרים

עם קום חיל הנוטרים בארץ היתה אבן יהודה אחת הראשונות לקבל תחנת נוטרים ונשק לגאלי. אברהם ”טופי” ברצקי, שרכש את ידיעותיו בנשק ממדריכים בריטים ובקורסים של ההגנה, עסק בטיפוח דור שלם של מגינים במושבה ובכל הישובים סביב. דני בן-ארצי כנער תפס אף הוא מקום מרכזי בפעילות.









 

מרדכי אלקיים, הסרג’נט מייג’ור (הרב-סמל) הממונה על הגוש, המשיך ותיאר: ”אבן-יהודה היתה התחנה המרכזית של הנוטרות, בה אימנו את נוטרי הגוש, כ-35 נוטרים, רובם בעלי הכרה וגאווה לאומית. הם התחרו בהופעתם החיצונית בחיילים הבריטים המצוחצחים ומגוהצים. הם הבריקו ומירקו כל כדור והצטיינו גם במסדרים בהם נוכחו קצינים בריטים. כל אנשי המושבה היו כביכול ’מושבעים’ והחזיקו כרטיס ’מושבע’ שעבר מיד אחת לשניה לפי הצורך. וכל זאת, כדי שכל חבר יוכל להחזיק נשק ליגאלי בידו. הסמל האחראי על אבן-יהודה היה טופי ברצקי, בחור שעבר בהצטיינות כמה קורסים שנערכו על-ידי הבריטים”.









 

מתוך ספרה של רחל מכבי "חול ואלונים"

ה”נוקטה”, כלומר תחנת-המשטרה המוספת, אשר מקומה נקבע בחדר בעל קירות איתנים וחלונות מחוזקים ע”י סבכה, הכילה בקרבה ארון פלדה עבור פריטים חשובים, כן לרובים ותחמושת אשר נתנו לנו ביד לא-כל-כך נדיבה לצרכי הבטחון. בהיות כדורי הרובה ספורים חייב היורה להסביר במדויק למה ירה כל יריה, לאיזו מטרה ואף להביא עמו את התרמיל, להוכחה שלא ”סילק” את התחמושת לעבר מחסני ההגנה.


 

 











 

בובינסקי מספר: קרב עם טומני המוקשים

שנת 1938. הכנופיות שרצו בכל מקום בסביבתנו והחלו טומנות מוקשים בדרכים. לאחר האסון שארע בדרך העפר בכפר יעבץ-רמת הכובש, בו נהרגו הבנות מהתפוצצות מוקש, התחילו נוטרי אבן-יהודה לצאת מדי לילה בלילה ל”אמבושים”, להגן על הדרכים ולארוב לכנופיות הטומנות מוקשים.
בליל אפל אחד יצאנו בטנדר, בציוד מלא, בפיקודו של ”טופי” ברצקי. מקום המפגש עם הכנופיה היה מסומן בואדי של צור-משה, בין פרדסי קדימה וחורשת הזיתים. עברנו את הואדי מבלי להבחין אם הכנופיה נמצאת שם. שכבנו על החילפה הרטובה, סמוך לפרדסי קדימה. היתה שעת אחרי חצות. לאחר 20 דקות של מארב שמענו דפיקות בבאר הקיצונית של קדימה וראינו נצנוץ של סיגריה. אנשי הכנופיה שוחחו בינהם בקול רם, לא חשדו כלל שמישהו אורב להם. היינו מרוחקים מהם כ-60 מטר. ניתנה פקודה להטיל עליהם רימון. איזי פישביין התנדב, זחל עם הרימון לעבר הכנופיה. לא עברו דקות ספורות ורעם אדיר החריד את הסביבה. מיד החל הקרב ביננו לבין אנשי הכנופיה, שהמטירו עלינו אש מכל הצדדים. התחלקנו לשתי קבוצות והשבנו אש חזקה. הקרב נמשך כשעתיים ללא הפוגה. ירינו כמה רקטות (באויר, לבקשת עזרה) אך שום תגבורת לא הגיעה. הכנופיה התחמקה בינתיים לתוך הואדי בצעקות ”בס! בס!” - מפאת החשכה חשבו אנשי הכנופיה שאנו חבריהם ופנו אלינו בערבית להפסיק את האש. אז נהרג ראש הכנופיה, בן המוכתר של כפר ידוע בשרון. הוא ספג צרור כדורים מקבוצת הנוטרים ששכבה ליד הואדי. כששמענו את אנחותיו של הנפגע לא ידענו שהוא איש כנופיה, היינו סבורים שהנפגע הוא אחד מאנשינו. רק לאחר מכן זיהינו אותו. מלבד ההרוג סבלה הכנופיה אבידות גם בפצועים. השלל שלנו היה רובה גרמני וכדורי דום-דום. רק בסופו של הקרב הגיעה תגבורת למקום, בינתיים הלכה תחמושתנו, התמעטה ואזלה.
פעולתנו באותו לילה הפסיקה לזמן-מה את הטמנת המוקשים בסביבתנו.



הרימונים שנמצאו ב-2004

סליקים ונשק בלתי - לגאלי

”הישגנו קצת נשק, מכל הסוגים” - דברי אפשטיין - ”פולני, צ’כי ושמייסר (מקלע) אחד גרמני. כל פעם היינו מוסיפים משהו. משה וינקלר היה האחראי על מחסן הנשק. את הנשק החזקנו בדוודים של ברזל והסליק (מחבוא הנשק) היה בחצר של בן-ציון הופמן. הופמן זה היה מומחה לעבוד בטורייה. הוא היה פותח את הסליק כל שבועיים. את הנשק לצריף שלו היינו מביאים שנים, שלושה אנשים, מניחים על השולחן, מנקים אותו, מורחים בגריז ומכניסים בחזרה.
כשהתחיל עניין התיישבות הקיבוצים ו’הכלניות’ הסתובבו לחפש נשק, המצב השתנה (היו אלה ימי יישוב יישובי ’חומה ומגדל’; וה’כלניות’, שנקראו כך בשל הכומתות האדומות שלהם, היו ’צנחני הוד מעלתו’ - The 6th Airborn Devision). היו להם מכשירים לגלות נשק בתוך האדמה. באחד הלילות נודע על חיפושים.
קיבלנו פקודה למהר ולהוציא את הנשק מהסליק באדמה ולחפור את זה מתחת לצינור המים. באנו אל בן-ציון וביקשנו ממנו לחפור את הבורות ברחוב, מתחת לצינור. ובלילה, כשלא ראו, הוצאנו את הנשק והנחנו אותו שם.
נשק זה לא הספיק, הוא היה בלתי-ליגאלי ואי-אפשר היה להשתמש בו באופן חופשי. כל אנשי אבן-יהודה עברו אימונים בנשק. כל אחד שהיה יוצא בלילה, ידע להשתמש בו. את אימוני פירוק והרכבה של הכלים בחושך, עשינו במרתף של שאול כהנוביץ’. היה לו מרתף, עם חלון שאותו היינו סוגרים, שם היינו מתאמנים לאור מנורה קטנה.
בתקופות של מתיחות יצאנו יותר לשמירה - פעם ופעמיים בשבוע. היו עמדות בנויות והיו עמדות חפורות. עמדה אחת היתה במקום בית-הספר היום, שם היתה גבעה ובעמדה היו מזרנים. אחד היה שומר ושניים היו ישנים קצת, כי למחרת חיכה לנו יום עבודה וזה לא היה קל.
על-יד יעקב וינינגר היתה באר, שם היתה עמדה, ולכיוון תל-צור ועל-יד זליג סוסלינסקי היו עוד עמדות. השמירה הקיפה את כל המושבה. בוועד ישבו אלה שהכינו את הקפה, ומי שיצא לביקורת הביא לשומרים את הקנקן. בלילות שישי היו הנשים אופות עוגות שמרים ומביאות אותן לעמדות. כך חיו ואף אחד לא התלונן”.

 


העמדה בכפר -צור

המשיך אפשטיין וסיפר :”בכפר צור היה בית ציבורי ועל הגג שלו היתה עמדה ובה ישב שומר. פעם אחת התנפלו עליו. אני הייתי ראש עמדה וקיבלתי פקודה: ’קח ארבעה איש וצא לשם’. לקחנו את הנשק, שבתקופה ההיא היה ליגאלי, והלכנו דרך השדות לשמה. השומר כספי שישב על הגג כיסה את חורי הירי בכרים שהכדורים שיירו בו לא יחדרו. אהוד בן-אהרון וזאב ירקוני ישבו וירו. זה לא היה כל-כך רציני, אבל יכול היה להפחיד. העיקר, נתנו שלוש יריות בבת-אחת. התוקפים ראו שיש כבר תגבורת והסתלקו. מכיוון שהנשק שלקחנו היה ליגאלי - בעד כל כדור שירינו היינו צריכים למסור דין וחשבון.
המאורעות מצאו אותנו במצב שיכולנו לשאת בעצמנו בעול הבטחון ולא היינו זקוקים לעזרת אף אחד. השומר המיוחד, אברהם הורביץ, ששמר בלילות, לא הספיק לתקופת המאורעות. החברים ישבו בזוגות, או בשלשות בעמדות, לפי כמות הנשק שהיתה לנו. החברים יצאו בקבוצות לסיורים מסביב למושבה. עול הבטחון היה מוטל בעיקר על נוטרי ’הנודדת’ שלנו. הבחורים ישנו תמיד במרוכז, במקום אחד. מוכנים לכל קריאה באם תהיה התנפלות. יצאנו גם לשמירת הפרדסים בגבולות אבן-יהודה.
באחד הלילות הותקפה המושבה. שני שומרים, אברהם דונגי ומרדכי (שלגי) שניאורסון השיבו באש מעמדתם. תוך חילופי הירי, נפגע דונגי בצווארו מכדור ומת במקום.
אברהם דונגי היה מפתח-תקוה. צעיר רגיש ואדם חיובי מאוד. סטודנט שאהב מוסיקה. אנחנו לא ביקשנו עזרה מאיש, אך כששמע דונגי שאבן-יהודה תותקף, התנדב על דעת עצמו ובא. הוא התקבל בברכה והצטרף למגינים ודווקא הוא נפל במשמרתו - קורבנו האחד במאורעות תרצ”ח”.
”מוניה וינקלר” - סיפרה חוה רעייתו - ”היה אחראי על הסליק המרכזי במושבה. בוקששתר מינה אותו. אצלו לא חסר מעולם כדור אחד. אחרי שתלו את הסרג’נטים, ערכו הבריטים חיפושים אחרי נשק בבתים. בבית אצלי עמדו שלושה רובים שנוקו ערב קודם ולא הספקתי להסתיר אותם. כשנכנסו החיילים הבריטים ישבו שתי הבנות , יעל ותותי, וחברה שלהן על המיטות. החיילים הציצו, לא חיפשו במטבח ובשאר החדרים והסתלקו. באמת - היה לנו מזל גדול.


 


 

סכנה בדרכים

”בזמן המאורעות של 39-36 היו הנוטרים בודקים את מסלול הנסיעה. ופעם, באחד העיקולים הם גילו מוקש, ופירקו אותו. שנהבי בירך בבית-הכנסת ’ברכת הגומל’ ברוב עם. חלקי המוקש מונחים היו זמן רב לתצוגה במאפייה של פרנקל ואנחנו, הילדים, היינו באים לראותם.



 

 

הנס דיוויס מספר

”הייתי בגיוס הראשון לנוטרות. לקחו אותנו למסדר בנתניה. הקצין הבריטי הסביר ואמר לנו איך עלינו להתנהג. הוא אמר, למשל, שאם יש מישהו וצריך לירות, יורים ברגליים; קצין המחוז יצחק צ’יזיק תירגם: ’ישר לגוף ולא לרגליים...’ וכל המסדר עמד וצחק.
הקשר הטלפוני לאבן-יהודה ולתל-צור היה בקו אחד: שלוחה אצל פוגרבינסקי - X12 שני צלצולים, ושלוחה אצל ד”ר ברוך - V12 שני צלצולים.
הקצין מיסטר גטדארד נתן לי פעם כדורים. חילקתי אותם בין החבר’ה. כאשר ערך ביקורת הגיב: ’מה זה שחסרים כל-כך הרבה כדורים? בפעם הבאה לא תקבלו תחמושת אם לא תביאו את הכדורים ריקים’. אמרתי לו שהיתה התקפה ואם הוא רוצה לחפש בחול טובעני שיחפש... במשכורת הבאה שילם לי 3 לירות במקום 6. שאלתי אותו למה, למה כל-כך מעט? והוא ענה לי: ’שילמתי עבור תיקון, כביסה וגיהוץ...’ ואני, הייקה שואל אותו: ’מה פתאום כביסה וגיהוץ?’ ואז הוא אמר: ’אם אתה לא מאמין, אתן לך מהכיס שלי’. ואז הבנתי...
בצלאל בן-דוד היה נוטר. לאימו היה צריף ששימש כמסעדה וכמחסן ה’הגנה’. יום אחד אמר לי בצלאל: ’הנס, יבוא יום ויאסרו אותי’. ובאמת בא היום, נערך חיפוש והנשק נמצא. לקחו אותו והוא טען, כמובן, שאינו יודע דבר ואינו יודע מי הכניס לשם את הנשק, מה גם שהאמא שלו נותנת בצריף אוכל לאנשים. לא עזר כלום. לקחו אותו לעכו וזה יכול היה להסתיים בפסק-דין מוות.
תיכף רצו לסוכנות ולמכבי, שהיה מוכתר תל-צור, רץ לעשות כל מה שאפשר וצריך. למזלו של בצלאל התובע באותו יום היה נוח למדי. המשטרה הגישה סקיצה של הצריף ומכבי הכין אף הוא סקיצה. היה ביניהן הבדל. התובע שאל את השוטרים איזה משתי הסקיצות נכונה והם, ששכחו לצייר חדר אחד, אמרו: ’של המוכתר’. בצלאל בן-דוד נהנה מהספק ומהמשפט הבריטי והשתחרר.
גם היהודים לא היו מעור אחד. כשהיו מנקים את הנשק, היו שמים שמירה ולא מפחד האנגלים כמו מפני שבתאי בילוסטריצקי, שהיה רביזיוניסט. כיום אפשר לומר שהיה ’אקטיביסט’, שכן אחר כך הפך לפלמח”ניק. שאול כהנוביץ’ היה ריבזיוניסט שרוף. פעם נערך אצלו חיפוש כשהוא לא היה בבית ואז ריקלין, מי שהיה מפקד משטרת נתניה - עף. אסור היה לעשות חיפוש ללא נוכחות בעל-הבית”.

 


 

 

אנקדוטה

על הצטרפות יוצאי תימן ל”הגנה” סיפר יוסף זכריה ג’יבלי: ”גייסו אותנו ל’הגנה’. קיבלנו תעודות ’גאפיר’. ביום הראשון העמידו אותנו בשורה והתחלנו בצעידת שמאל ימין. המפקדים שלנו היו מרדכי אלקיים וטופי ברצקי. החלו לאמן אותנו בנשק ולאחר שהתאמנו היטב, יצאנו למטווח. יצאנו לשמירה בתל-צור וסביב אבן-יהודה.
לילה אחד קרה לי נס. האחראי היה בצלאל בן-דוד. ישבנו, ואחד הבחורים ירה (פלט כדור). הכדור עבר על-יד האוזן שלי. בא בן-דוד ושאל: ’מי ירה?’ אמרתי לו: ’הוא ירה’. לקח ממנו את הרובה וניקה אותו מהר, שלא יבואו האנגלים ויקחו את הנשק. נס שני היה בעמדה ליד הבריכה של תל-צור. יצאתי לשמירה עם אברהם כתר. פתאום הוא ירה ובנס לא פגע בי. באו לשאול: ’מה קרה?’ והוא אמר שרק שם את האצבע והכדור יצא...”.

 



משה מורגנשטרן

מעורבות הנוער

”מקטנות” - אמרה מיכל, בתו של המוכתר יצחק בוקששתר - ”היינו מעורבים בפעילות ציבורית ובעיקר בענייני הגנה והכל בהסתר. חנה אמי היתה מספרת ששאול אביגור (מראשי ה’הגנה’, הרכש ולימים ההעפלה) אמר לה פעם: ’הכל בסדר גמור, אבל מה עושים עם מיכל?’ והיא השיבה לו: ’שאל אותה’. הוא שאל ואני עניתי לו: ’זה דבר כזה שאפילו לך אסור לספר’. הוא הביא לי בובה כל-כך גדולה שפותחת וסוגרת עיניים, שמרתי אותה עד שהתחתנתי.
את ישיבות הנפה היו עורכים כמעט תמיד בביתנו. אותי היו מושיבים, עם ספרים, על המרפסת, שמא יבוא מישהו לא רצוי ויגלה מי משתתף בישיבה. פעם הופיע קצין בריטי לרחרח. הוא שאל אותי איפה יש כאן אירוע חשוב מאוד. עשיתי פרצוף של מטומטמת ושלחתי אותו לבית-הספר.
היו לנו רובה-אויר ורובה טוטו (22 מ”מ) ברשיון. אבא היה מעמיד בשורה של בקבוקים ומלמד אותנו לקלוע במטרה. לדעתו, כשם שצריך לדעת לקרוא ספר, צריך לדעת לירות. מילדותנו ידענו, שצריך להגן על עצמנו.
בתקופת המאורעות, היתה שמירה בעמדות הגנה והאנשים עבדו ביום, שמרו בלילה ונפלו מעייפות. יעלה ואני היינו אופות עוגות, מבשלות קפה ומחלקות לשומרים. פעם באנו לעמדה, ששם היה זלמן שפוטהיים, נתנו לו עוגה ויצאנו להביא את הקפה, כשחזרנו, מצאנו שנרדם כשהעוגה על קצה הלשון”.
”בתקופת המאורעות” - הוסיפה יעל וינקלר (פלד) - ”הייתי בת 11. כבר אז היו לנו תפקידים כקשרים, מוסרי הודעות ותורנות שמירה. היתה לנו פרה אחת, וכשהייתי הולכת למכור את החלב, הייתי, בו-זמנית, מעבירה את הקשר. האטרקציה היתה לעלות לבריכה ושם לחזות בקשר שהתנהל בינינו לבין יישובי הסביבה כקדימה ותל-מונד. בלילה הקשר התנהל במורס באמצעות פנס וביום השתמשו בהליוגרף - מכשיר איתות בעזרת קרני השמש. לא אחת, בלילה, היינו רואות שדות עולים באש והלב היה כואב על עמל ותקוות שהפכו לאפר”.


”היה לנו” - סיפר יענקלה גור - ”קשר עם מוניק וינקלר בנושא הסליקים. בגיל 14 נשבענו שבועת אמונים ל’הגנה’. הטכס היה מרטיט. הוא נערך על הגבעה, בחשיכה. נשבענו על התנ”ך והאקדח (בחרו באקדח גדול ומרשים - לוּגֶר גרמני שנקרא ’פרבלום’ בלשון ה’הגנה’ פר). אני מנחש שהמשביע שלי היה ה’פוליטרוק’ של ה’הגנה’ באזור יעקב הירש (המונח ’פוליטרוק’ לקוח מהצבא האדום, שם זה היה קצין פוליטי מטעם המפלגה. אצלנו היה זה מעין קצין חינוך שדאג לחוסנם הרוחני של אנשי ה’הגנה’). האימונים בנשק, וגם המטווחים, התנהלו על-ידי בית הקברות. בגיל 18 הייתי כבר אחרי קורס מ”כ (מפקדי כיתות).
”המפקד שלנו ב’הגנה’, בהיותנו ילדים, היה הנוטר דוד פבזנר. הוא לא השתכן כאן ולא היה תושב של ממש. ”כשהיינו ילדים טיילנו הרבה. הנוטרים שמרו במקומות המרוחקים ואנחנו לא חשנו בסכנה. עמדת שמירה היתה בבניין בפרדסי גן-שלמה בוואדי פאליק. היה שם מחסן נשק קטן והנוטרים היו לנים שם. בימי השבוע היו בעמדה שני נוטרים ובשבת היה נשאר אחד בלבד. באחת השבתות טיילנו בפאליק וכשחזרנו היו כולם מוכי תדהמה. השאלה הראשונה היתה: ’איפה הייתם? לא שמעתם מה קרה בפאליק?’... הנוטר דב קוהלת, שהיה בחור חזק מאוד, נשאר שם בשבת. והנה, ערבים דפקו על דלתו. הוא שאל מי הדופק ונענה: ’מחמוד איברהים (ערבי מוכר). פתח והאורחים נכנסו וישבו לשיחת רעים. לפתע שלפו סכינים ודקרו אותו. הם היו בטוחים שהרגו אותו, לכן הירפו ממנו, שדדו את הנשק ונעלמו. דב הצליח לצאת החוצה דרך החלון ולהגיע למאהל בדואי. הוא שלח רוכבים בדואים לקרוא לעזרה ממשטרת תל-מונד. התחזיות להצלת חייו היו קלושות. כולנו נסענו לתרום דם להצלתו והוא נשאר בחיים בשל חוסנו הרב. לימים עבר דב קוהלת לעבוד בנמל תל-אביב. מעשה הערבים לא נשכח ולאחר שנים, לא מעטות, נתפשו ונתנו את הדין.

 

הארץ שכבר ידעה - את ועדת הייקראפט לאחר מאורעות 1921 ואת ועדת שאו לאחר פרעות 1929 - קיבלה כעת את פני ועדת פיל. ועדה זו המליצה על חלוקת הארץ: מדינה יהודית בגליל, בעמק יזרעאל ובשפלת החוף ומדינה ערבית - בשאר חלקי הארץ; לבריטים ישארו מובלעות ירושלים, בית-לחם, נצרת, חיפה, צפת ואילת בדרום. עד לביצוע ההמלצות שנכללו ב”ספר הלבן”, ניתנה העצה הקבועה: להגביל את עליית היהודים לא בהתאם לכושר קליטת העולים אלא, בהתאם למצב המדיני וכמובן, איסור רכישת קרקעות על-ידי יהודים באזור המדינה הערבית לעתיד.
הערבים ראו במסקנות הוועדה כישלון. ההפוגה נתפקקה ובספטמבר 1937 פרץ השלב השני, רווי דם מקודמו. הממשלה הגיבה נחרצות. המופתי חאג’ אמין הודח ונמלט; המועצה המוסלמית העליונה פוזרה; חברי הוועד הערבי העליון נאסרו והוגלו. עתה האירה ההצלחה פניה לכנופיות הערביות. הן השתלטו במעשי טירור על היישובים הערביים והתבססו בהם, הציתו את צינור הנפט ובמשך השנתיים הבאות רצחו 415 יהודים.
היו אלה שנים של התגברות כוחו הבטחוני של היישוב. מחיל הנוטרות צמחו ועלו פלוגות השדה ובמיוחד פלוגות האש. בפיקודו של ”הידיד” - קפטן אורד וינגייט - הוקמו פלוגות הלילה המיוחדות ה-S.N.S.. וינגייט האנגלי, איש התנ”ך ומאמין גדול בייעוד הציונות לימינה של בריטניה, הביא עימו שיטות לחימה חדשות - יציאה אל מחוץ לגדרות היישובים, לאיזורים שבשליטת האוייב. יחידותיו המעורבות, בריטים וצעירים יהודים, הפליאו את מכותיהם באוייב וצמצמו את פעולותיו, עד שוינגייט סולק על-ידי הבריטים עצמם.
”בתקופת הנוטרות” - הוסיף יוסקה ורד (רוזנברג) - ”השתתפנו בכמה פעולות בפיקודו של אורד וינגייט. הצטרפנו לפלוגות הלילה המיוחדות שלו (שבהן היו אהרון בן-ארויה ולסקר שלנו), בעיקר בשמירת קווי הטלפון והחשמל. בפעולה נגד כנופיה שהסתתרה בסביבות חנון, וינגייט אישית, היה איתנו. באותה פעולה נהרגו שלושה מאנשי הכנופיה. היו חברים שכינו את ידידנו ’לורנס איש יהודה’, כמשקל נגד ’לורנס איש ערב’ האנגלי, שעזר לערבים. אז לא ידעו שהשניים היו בני אותה משפחה. ”אחד מתפקידנו היה לשמור על החוף. בתקופת ההעפלה ניסינו לשמור אותו נקי מאנגלים. היינו מזמינים אותם לשתות ובו בזמן עוזרים למעפילים מול חוף כפר ויתקין, סידנא עלי, והרצליה. היינו מורידים אותם לחוף ומפזרים אותם בקיבוצים”.



לזכרם

 

 

 

אברהם דונגי ז"ל

החלל הראשון שנפל כנוטר בארץ ישראל במאורעות 1936 היה אברהם דונגי ז”ל. הוא היה סטודנט צעיר, חבר בית”ר, שהתגייס לשמירה באבן יהודה ונהרג בשעת סיור בפרדסים מפגיעת כדור ב-20.7.1936.
הוכר כחלל מערכות ישראל.
את זכרו הנציחו תושבי אבן יהודה על הבאר שבמכז המושבה, היא ”באר דונגי”.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קברו של צבי גלנצמן ז"ל

חלל מערכות ישראל הראשון - צבי גלנצמן ז"ל מתל - צור

מאחר ואברהם דונגי לא היה תושב המקום אלא איש פתח-תקוה שהגיע לשמור, החלל הראשון שהוכר בדיעבד ע”י משרד הבטחון כחלל מערכות ישראל היה צבי גלנצמן - חבר תל-צור שיצא לליל שמירה רגיל בתקופת המאורעות, כשרובהו על שכמו, מעד על גדר תיל ונהרג מפליטת כדור. מאחר והיה חבר תל-צור, שאוחדה מנהלית עם אבן-יהודה ב-1950, לא ידעה המועצה המקומית על הכללתו ברשימת הנופלים. המשגה תוקן בשנת 2008, בעקבות עבודת התחקיר להקמת בית הראשונים ואתר זה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מתוך סיפרה של רחל מכבי "חול ואלונים"

ליל קיץ אחד בשנת 1938, כחול חלבי וזרוע כוכבים, ממש כבשירים הרגשניים. לפתע יריה. השומר שנשא רובה ג’יפט על כתפו, בעברו בין חוטי גדר התיל, מעד, נפלטה יריה אשר הסירה את חלקו האחורי של גולגלתו. משום היותי ערה נצטוויתי לגשת מיד לצריפו של אבו-דיאב (השומר), לידו ארע האסון, ולשבת ליד המיטה עליה הושכב הפצוע... איני זוכרת מתי נקבע בודאות שהבחור, בעל הבלורית האדמונית, חדל לחיות. זוכרת אני את מכנסי העבודה הכחולים המטולאים שלבש, את נעלי העבודה, שסוליותיהם נושאות עמן אאדמה אדמדמה-בוצית, את ידיו הקמוצות, מקושטות בהרות שמש וזיפי שער אדמוני. לא עלה כלל על דעתי שהוא אינו עתיד לקום עוד. הבכדור אחד די כדי לשים קץ לחיים אדם - כך, בן רגע? בלב כולנו החלטה נחושה לא להעיר את רעייתו הצעירה. כיצד נוכל לשאת את התפרצות כאבה, את בהלתה? אך לאה לא התפרצה. עדין ניצבת היא לנגד עיני עתה - זקופה, לבושה שמלה כהה, מטפחת כחולה כהה כרוכה על שערה הבהיר, האסוף על עורפה. גאה, שותקת, לוחצת מטפחת לעיניה, נאנחה ולא מלטה מפיה ולו מילה אחת - מלת געגועים, מלת שאלה, מלת טרוניה. מאומה. הלכה בראש מסע ההלוויה הנשרך בין החולות, בעקבות העגלה הרתומה לסוסים.




מפת ישובי חומה ומגדל

חומה ומגדל

מתוך חוברת של הקק”ל,1987 שנות המאורעות,1936-1939, היו שנים סוערות לישוב היהודי ולתנועה הציונית...שנים אלה היו גם שנות פריצה גדולה במפעל ההתישבותי...קמו ישובי ”חומה ומגדל”...54 ישובים קמו בשיטת ”חומה ומגדל” בכל אזורי הארץ ובעיקר בגבולותיה.צורכי ההתישבות תואמו עם צורכי הבטחון ועם המגמות המדיניות.

 

 


 

 

 

 

 

 

 

 

הקמת המגדל - כפר נטר

מתיישבי בית יהושוע מתארגנים לעליה על הקרקע באבן יהודה - סיפרו אריה זימן וחיים מיכאלי

הקבוצה הראשונה שהתכוונה לעלות על הקרקע בבית יהושע, הקימה אוהלים באבן יהודה. הקבוצה שהקימה אוהלים באבן יהודה לא ידעה היכן בדיוק תקום בית יהושע. אני (אריה), יחד עם אונגר, יוסקה תמרי ואלקיים עשינו סיורים עד הפאליק. דרכים לא היו והלכנו דרך השדות. את השדות זרענו בשעורה כדי לקבוע שזו האדמה של עם ישראל. זו לא הייתה אדמה שלנו, אך זרענו, כי לא ידענו היכן נקים את בית יהושע. מאבן יהודה יצאנו לעבוד בשדות. יחזקאל שטרנליכט ז”ל היה חורש בטרקטור. 
לאמבושים יצאנו דרך השדות, דרך השעורה, ולא דרך מקומות שלא ידענו אותם. הפאליק היה ג’ונגל סבוך. 
ב17 לאוגוסט שנת 1938 עלתה הקבוצה שישבה באבן יהודה למקום הקבוע. בקבוצה היה אפרים מרקוביץ, שעזר לי להיזכר בשמות - מתיתיהו מנהיים שאיננו איתנו כאן, יחזקאל שטרנליכט ז”ל, אפרים מרקוביץ, רגינה ספיבק, זלקה ביטר (של אהרון ביטר), יוסף רוטשיין, וזה היה החלוץ.
אחרי שעברנו למקום הקבע הגיעו החברים שישבו בחדרה. 
את שדות השעורה נתנו לכפר נטר. קנו את השדות האלה אצל חנון (היכן שהיום נמצאת בית יהושע. הוא היה בעד היהודים והפדאיני הרגו אותו. כיון שמכר את האדמות ליהודים, ידע שרוצים להורגו, הוא ברח לצרפת ושם הרגו אותו. משפחתו הייתה מאוד עשירה והם חילקו את הרכוש בין האחים, לאחות יש בית בהדסים. זה היה הארמון שלה.
חנון היה גר בבית חנון הבאר של כפר נטר.

 

 

 

 

על בית יהושוע ואבן יהודה, מתוך הספר "עקיבא"

בחורף 1937 השתקעה זמנית קבוצה ראשונה של מתיישבי בית יהושע באבן יהודה. בהתקרב הקציר תקעו המתיישבים את אוהליהם בנקודה הזמנית של הישוב החדש ביום 19 באפריל 1938,בעיצומה של תקופת המאורעות.....יום ה17 באוגוסט 1938 נקבע כיום העליה על הקרקע והתנחלות קיבוץ בית יהושע.התנאים הבטחוניים בתקופה ההיא דרשו להקים ולבצר כל היאחזות יהודית במשך יום אחד,שתוכל להדוף מיד כל התקפה. מהירות הבזק של הקמת ישובי ”חומה ומגדל” היתה כרוכה בתכנון מדוקדק ועזרה רבת ממדים בכוחות עבודה ושמירה. בלילה נעשו כל ההכנות במושבה השכנה אבן יהודה: גויסו מכוניות משא להסעת מגדל הצופים,קירות הצריפים וכל החומרים הדרושים,רוכזו מתנדבים רבים להקמת בזק של ישוב מבוצר ביום אחד-עד הערב יש להספיק להקים את המגדל,את הצריפים,את חומת המגן ואת גדר התיל.