Finden
 

 

מבוא

אנו מתייחסים כ”ימים ראשונים” לתקופה בין חנוכה 1932 - העליה הרשמית למקום - ועד הבחירות לועד בסתו 1933.
בתקופה זו גרו המתיישבים המעטים בצריף השחור, עבדו כפועלים בפרדסי ”הנוטע” (שכבר קדחה באר והכינה נטיעה) והמתינו.
באסיפות הכלליות וישיבות הועד, לפי הפרוטוקולים שבידנו, דנים במאמץ להשיג חינוך לילדים (גננת ומורה), עזרה רפואית מסודרת, מלחמה ביתושי הקדחת, מאמצים להביא אופה, קצב וחנות מכולת, תחבורה סדירה לתל-אביב ונתניה, קווי צנורות השקיה לחלקות כדי לחרוש ולנטוע פרדסים. כמו כן מתנהל מאבק מול הגוף המיישב - ”בני בנימין” - ומול הנוטע כדי להשיג תנאים טובים ככל הניתן לקבוצת המתיישבים.
ומדוע אנו רואים את סוף התקופה בסתו 1933?
בנקודת זמן זו יש כבר באר ובריכת מים, אופה, קצב, בית ספר וגן ילדים, מרפאה, קוי השקיה והחשוב מכל: מוסדות מסודרים המטפלים בכל אלה וממשיכים לקדם את הישוב הצעיר.



איתמר בן אב"י

מקור השם אבן יהודה

הגירסאות על מקור השם ”אבן-יהודה” שונות, קמעה, זו מזו. יהודה בכר סיפר: ”עם יוזמי אבן-יהודה נמנה גם איתמר בן-אב”י ז”ל, בנו בכורו של אליעזר בן-יהודה ז”ל. הוא היה דמות מיוחדת במינה במשמרת השנייה של בני הארץ; משורר וסופר בעל נפש אצילה ולוהטת, שהשרה מזהרו על המתיישבים הראשונים בתחילת מפעלם, השתתף בחגיהם ופקדם לעיתים רבות; היה חביב, אהוב ונערץ על הכל. בן-אב”י הוא אשר קבע את שם הנקודה.
אבן-יהודה נוסדה בחנוכה, ובאותו זמן, מלאה השנה העשירית למותו של אליעזר בן-יהודה ז”ל, מחייה הלשון העברית בדורנו ואחד ממניחי היסודות של שיבת-ציון להלכה ולמעשה. הוחלט במרכז ’בני-בנימין’ לקרוא לנקודה החדשה על שמו. בראשונה קראו לה ’יהודיה’. משנמצאו עוררין לשם זה - כשמו של כפר ערבי בשפלת לוד (היה זה גם שם יישובם הזמני של אנשי פתח-תקווה, שנמלטו ממארת הקדחת וישבו שם עד לייבוש ביצות העוג’ה - הירקון) - הוחלף השם ל’כפר אליעזר בן-יהודה’. במרוצת הזמן ובשיגרת הדיבור הפך השם ל’אבן-יהודה’”.
גירסתו של אברהם סגל: ”בהתחלה דובר על ’מרשליה’, על שם לואי מרשל, המשפטן והעסקן היהודי אמריקאי הדגול (מי שגרם לביטול הסחר עם רוסיה הצארית בשל יחסיה ליהודיה; הצטרף לציונות לאחר הצהרת בלפור; פעיל לשיתוף הלא-ציוניים בסוכנות היהודית ונשיא מועצתה הקבועה). וסופר שהיה אז ידידו האישי של בן-עמי. לאחר מכן הוצע: ’יהודיה’ והשם נתקבל. אלא מה, היה כפר ערבי בשם זה. המכתבים שלהם בערבית, הגיעו אלינו והמכתבים שלנו, בעברית, הלכו אליהם.
”אחרי שישה חודשים החלטנו לחגוג את העליות על הקרקע. הזמנו הנה את איתמר בן-אב”י ואת עובד בן-עמי... ואני הסברתי לאיתמר בן-אב”י שהשם ’יהודיה’ ניתן על שם אביו. הוא התרגש מאוד אבל אמר: ’אבי לא יהודיה. עכשיו בהיכנסי אליכם היה חול, הרבה חול, אפילו האוטו לא נוסע. לא מצאתי אבן לשים תחת הגלגל. אז עכשיו אני אתן לכם אבן כזאת, לעולם! יש רחוב בן-יהודה בחיפה, יש בן-יהודה בתל-אביב ובירושלים והוא חוצה את קינג ג’ורג’’ - ככה הוא אמר - ’אז לא נתתי לכם בן-יהודה, אבל אתן לכם אבן-יהודה’!”.
עובד בן-עמי אינו זוכר את כל הפרטים. ”אבל אני זוכר שקנינו את האדמה מבלום כדי ליישב אותה. זו היתה הבטחה שלי לאיתמר בן-אב”י. כאשר נסענו יחד לאמריקה, הבטחתי לו יישוב על שם אביו. ואז, הודענו לבני המושבות שאנחנו בונים יישוב חדש בשם אבן-יהודה. והנה אבן-יהודה זה א. בן-יהודה”.



 

 

גרסה נוספת מצאנו בחוברת לכבוד 25 שנה למושבה

”מרשליה” 
בתקופת חבלי הלידה של אבן-יהודה הועלו כמה הצעות בדבר שם הנקודה החדשה , בטרם עלה במחשבה הרעיון בדבר ”יהודיה” ואבן יהודה.
היוזמים , שתלו תקוות בעזרה מארצות-הברית , הציעו לקרוא לנקודה בשם ”מרשליה” , על שמו של לואיס מרשל המנוח , ממנהיגי יהדות ארה”ב.
( הערת צוות בית הראשונים : באותו קו מחשבה קבעו את שמה של נתניה על שמו של נתן שטראוס , מראשי אותה קהילה . גם כאן לא הביא להם צעד זה את התמורה המיוחלת. )
אספת היסוד של ארגון מתישבי ”מרשליה” , התכנסה בחודש מאי 1932 בבית העם בזכרון-יעקב, בהשתתפות חברי מרכז הסתדרות בני בנימין.
נבחרה ועדה מארגנת, מורכבת מהחברים : יהודה בכר , יצחק הולנדר , אברהם סגל , צבי שנהבי , יוסף שנדר וזלמן שפוטהיים.



 

 

הצריף השחור

את ”הצריף הציבורי” הרב-תכליתי רכשה הסתדרות ”בני בנימין” בכספם של החברים ובעזרתו הנדיבה של שמואל ש. בלום.
את ”הארמון השחור” העביר לשטח דוד הורביץ, אחיו של אברהם, קרובו של יצחק בוקששתר (שניהם נכדיו של דוד בוקששתר ממייסדי ראש-פינה). כמי שעמד לימינו של עובד בן-עמי בימי הקמתן של נתניה ואבן-יהודה, וקשר לישובים הצעירים יחסי שכנות עם ערביי הסביבה, שמורים היו בלבו זכרונות רבים מאותם הימים של ראשית ההתיישבות בשרון. באותם ימים ראו מזכירי מחלקות חובה לעצמם לעבוד כפועלים.




אייר את הסיפור - משה מורגרשטרן

דוד הורביץ מספר

”כמזכיר מחלקת ההתישבות של הסתדרות בני-בנימין וכמארגן המתיישבים של אבן-יהודה, הוטל עלי גם התפקיד לדאוג להעברתו של ה”פביליון הפולני” למקומו החדש.
הפביליון עמד בשטח התערוכה, ליד תחנת הרכבת בתל-אביב. ממדיו היו עצומים.
כאשר העמסנו אותו על מכונית-משא גדולה, חשש הנהג ד.ס. לצאת לדרך. המידות של הצריף והעומס היו למעלה מן המותר על-פי החוק. החלטנו להעביר את המטען היקר בלילה.
יצאנו מתל-אביב בשתיים אחר-חצות, ועם הנץ החמה היינו בשערי ה”פאליק”. נדהמנו לראות שאת דרכנו – דרך עפר של גמלים ועגלות – חוסמת מקשת אבטיחים גדולה.
לא היתה אפשרות לנטות ימינה או שמאלה. החלטנו לחצות בלב המקשה, ויהי מה. במקרה הרע ביותר, חשבנו, נחוייב לשלם פיצויים לבעל המקשה.
לא התקדמנו אלא כמה עשרות מטרים והנה הערבי אץ לקראתנו עם נבוט בידיו. הנהג מהר ותכנן את סוגי ה”נשק” בהם נשתמש בהתנגשות הבלתי- נמנעת. ”אתה תרביץ עם הפטיש, ואני במנואלה” – אמר לי. עניתי לו: עד שלא נקבל מכות, שאנו ראויים להן, בל תרים ידך להכות.
כשהערבי הזועף התקרב אל המכונית והנבוט מתנופף בידו נפנוף מאיים, פתחתי לפתע את דלת המכונית, קפצתי לקראתו, חבקתיו והתחלתי מעתיר עליו את ברכת הנביא, עליו השלום, שזיכנו להיות שכנים. השמעתי באזניו, בלשון ערבית נמלצת, אשר צווה הנביא על יחסי שכנות וכיוצא באלה. הפלח עמד נפעם כולו מפגישת-אחווה ורעות זו, והחל מגמגם :”אהלן וסהלן, אהלן וסהלן”.הנבוט שבידו נפל ארצה. הוא תפס בידי והשביעני לנסוע עמו לטול-כרם על מנת שיעביר על שמי בטאבו את כל השטח. כה עז היה עליו הרושם של דברי הידידות, שהשמעתי באזניו. הוא מיהר וקטף עבורנו ערימה של אבטיחים והפציר בי לקחתם.
כך עברנו את המקשה, אולם לבי היה כבד עלי. רק חקלאי, היודע כמה עמל וזיעת-אפיים משקיעים בגידולי שדה עד שאוספים את פריים, יודע מה רב הנזק שגרמנו לבעל המקשה.
כשהגענו לגבעה והתחלנו לפרק את הצריף אמר לי הנהג: לא אפקר עד שתספר לי מהיכן מכיר אתה את הערבי הזה. כל שעת הפגישה הדראמטית במקשה עמד הנהג נדהם ולא הבין לשיחתנו. עניתי לו: זו הפעם הראשונה שפגשתיו, אך פגשתי בחיי מאות ואלפים כמותו. אמונים על מנהגי הערבים, על נימוסיהם, סבלנותם והרגליהם בקבלת אורחים. נגעתי בנימה רגישה של הפלח וכבשתי אותו.
בדרך חזרה לא הרפה הפלח מאתנו עד שמלא לנו את המכונית באבטיחים. הוצאתי כמה מטבעות ותקעתים בכוח באבנטו. ”זה בשביל ממתקים לילדים” –אמרתי לו. קניתי לאבן-יהודה ידיד-נפש.
כך פתחנו דרך במקשה למתיישבים, שעלו אחרינו על הקרקע”.




 

מידע שמסר דוד הורביץ על הצריף השחור

אורכו של הצריף היה כ15 מטר ורוחבו כ6 מטר. היו בו ארבעה חדרים קטנים וחדר מרכזי אחד ארוך. העמידו בו שני טורי מיטות ומעבר ביניהן לאורך כל הצריף. כל מתישב שהגיע קיבל מיטה. הנקיון היה מתחת לכל ביקורת כי בהתחלה לא היו נשים. יותר נוח היה לישון בחוץ על החולות. בשבת היו מוציאים את המיטות ושורפים את הפשפשים.


 



רק חול וחול

אברהם סגל מספר

”לא הייתי ב’גדעונים’, לא קראתי את ’דאר היום’ אלא את ’הארץ’. ידעתי על קיום ’בני-בנימין’ אך לא התעניינתי בתוכניותיהם. יום אחד מבשר לי שכני, האיכר יוסף גולדשטיין: אברהם, ’בני-בנימין’ קנו שטח אדמה, הם חושבים ליישב עליו בני מושבות מרובות ילדים. אם אתה לא רוצה, אני כבר רשמתי אותך... לאחר כחודשיים קורא לי מזכיר ’בני-בנימין’ יצחק ד. זילבר 
כשנכנסתי למשרד והוא אומר לי: ’אברהם, אתה כבר יודע מה הולך פה. מתוך 40 איש, הומלצת אתה להיות הראשון לתור את השטח הזה, שהוא בסביבות נתניה ותל-מונד’... ’איך אני יכול?’ - אני אומר לו - ’איך ומתי?’ - ’היום. היום תלך לשם. מגיעים לשם פשוט: בסיבוב על-יד רחוב הרצל יש אוטו שהולך בערך ב-11 לכפר-סבא, ומשם ב-5 בערך, יש אוטו לתל-מונד. שם נמצא ראש השומרים; קוראים לו ספקטור. אתה תפנה אליו’. אמרתי: ’ספקטור? אני מכיר אותו יותר טוב ממך’ (כשהגעתי בנס במכוניות השוקעות בחולות, ניגשתי אל ספקטור, שואל אני: ’איך מגיעים ליהודיה?’ - השם אבן-יהודה עוד לא היה. אז הוא מראה לי עם היד ואומר: ’ככה - מערבה!’. אני מתחיל לצעוד, והשעה כבר שבע וחצי. אז הוא אומר לי: ’אברהם! לאן אתה הולך?’. ואני עונה לו: ’אל הבית שלי’. ’אין עוד כלום’ - הוא אומר. ’אתה מספר לי!’ - אני משיב ומתעקש ללכת. ’תשאר אצלנו בלילה ומחר בבוקר תלך’ - הוא מציע לי... ’אני מוכרח לישון שם בלילה!’ 
החודש יוני 1932, ואני זז והולך... מערבה... שומע מרחוק קולות נביחת כלבים וצעקות. פה ושם אורות. ’סגל, מה עשית?’ - אני אומר לעצמי - ’אוי ואבוי...’. אני עוצר, פונה ימינה, צפונה, לעקוף את הבדואים האלה. מילא, הכי הרבה אגיע לנתניה. הולך והולך ושומע עדר פרות ושני רועים מדברים. אני ניגש אליהם ושואל: ’אולי ראיתם צריף? לפני יומיים שלחנו הנה צריף, הרבה עצים’. ’נכון’ - אומר אחד מהם - ’לפני יומיים הוריד טרומביל עצים... תלך לכיוון ההסתעפות, תלך דרומה... בערך מהלך של עישון שתי סיגריות, שם תמצא את הסימנים של הטרומביל’. הלכתי, מצאתי את הסימנים. כאן הוא טיפס... כאן הוא שקע... וכאן... העצים! ואני אומר: ’ברוך השם, זה המקום’. ומתיישב.



חילפה בכל מקום

מרחוק נשמעים צלילי חליל... הפסקה... קולות זמרה... והקולות הולכים ומתקרבים, הולכים ומתקדמים אלי. ואני רואה - יש לו רובה על הכתף. נתתי לו להמשיך ולזמר, עד שהגיע עשרה צעדים ממני. נתתי צעקה: ’ענדק!’ - הישאר במקומך! (עצור!). הוא נדהם, נעצר, לא הוריד את הרובה ולא דיבר מילה. בסוף אני אומר לו: ’מי אתה?’ אז הוא משיב לי: ’אני שומר על העצים האלה. ואתה? מי אתה?’ אמרתי: ’אני צריך לעבוד בצריף הזה. תתקרב’. ’יש לך נשק?’ הוא שואל. אני עונה: ’לא...’ ניגש ונותן לי יד. יושבים והוא שואל שאלות על ה’קומבניה’ של היהודים שתהיה פה. ולבסוף, בערך שעה-שעתיים, הוא קם ואומר: ’אני הולך...’.
לישון כבר אי אפשר והראש מלא מחשבות. ’איפה המשפחה, סגל, ואיפה אתה?’ המשפחה בזכרון ואני פה, מסתובב על הגבעות במדבר הזה.
בבוקר - במקום בריכת-השחייה של היום - אני רואה שיירה של מודדים ערבים. המודד שואל אותי: ’מי אתה?’ ’אני מאלה שצריכים לקבל את המקום הזה ונשלחתי לראות הכל... ו... מה עושה כאן מודד ערבי?’ אז הוא מסביר: ’סביבה ערבית... כולם פה ערבים... גמרתי עם המודד מתל-אביב והוא חותם לי. אני עושה את העבודה בשבילו’... או, אז זה מובן. המודד פורש את המפה ומסביר לי: ’כאן, לאורך איפה שצריך לעבור כביש, שייך לחברת ’הנוטע’ והחלק הזה, כאן, שייך למתנחלים’. הוא כבר ידע כל מה שהולך פה -ופה יהיה המקום שלכם כי זה קרוב לשטח הזה’.
עוד הוא מסביר ואני רואה המון בדואים, עם הנשים והילדים, הולכים ומתקרבים לראות את הפלא שסיפר להם השומר הבדואי - יהודי שבא בלילה ובלי נשק!... המודד צעק עליהם והם נוכחו שהשומר דיבר אמת והלכו להם. אלה הולכים ואני רואה אחד עם כפייה ועאקל הולך ומתקרב מצד הים. ערבי? - לא, ג’ינג’י, וכולו מיוזע. מגיע ושואל: ’טוב, אתה סגל?’ - אני מאשר: ’סגל’. ’טוב, מצאתי אותך’. ’מה שמך?’ אני שואל. ’יהודה בכר. באתי הבוקר אל זילבר, אז הוא אומר לי: ’טוב שבאת. נמצא שם עכשיו סגל, אז לך גם אתה לשם’.
אני עושה עם בכר סיבוב, לא מדוייק, לפי המפה ואומר לו: ’תראה בכר, הם רוצים - לפי מה שסיפר לי המודד - שהיישוב יקום פה למטה. אנחנו בשום אופן לא מסכימים לזה. אני חוזר לזכרון ואתה הולך לתל-אביב. תיכנס למשרד ותראה להם על המפה - אנחנו לא מסכימים שהיישוב יהיה שמה. הוא יהיה איפה שערמת העצים! תגיד לו שככה גמרתי עם סגל’. אחרי יומיים אני מקבל ידיעה מבכר: ’איך שרצית ככה זה’. אחרי כמה ימים - מכתב מזילבר: ’עליך לבוא כדי לקבוע את מקום הצריף’. עניתי לו: ’אין לי מה לבוא, איפה שהעצים מונחים שמה נקים את הצריף’.




 

הכנות לעלייה על הקרקע

”גיבוש חברתי” או ”ליכוד חברתי” היו מונחים בלתי מוכרים לחברים. ”אנחנו לא הכרנו אחד את השני” - סיפר סגל - ”קבעו לעשות מפגש היכרות בין כל החברים, ביום שעולים לקברה של שרה אהרונסון (ביום כ”ג תשרי תרע”ח, 9.10.1917 יצאה נשמתה המעונה). אני מתקשר עם רבקה אהרונסון (אחותה) ומודיע לה על הדבר. היא מסכימה וקובעים יום ושעה (23.10.1932) למפגש בזכרון.
במועד ההיכרות עלינו לקברה של שרה אהרונסון. באותו מעמד עמדו גם שתי שורות של בית”רים והמשורר בן-ציון ידידיה (סופר ובמאי ’חובבי הבמה העברית’, האשכנזי שנבחר ברשימת הספרדים לאסיפת הנבחרים הראשונה, הרוח החיה ב’הסתדרות חלוצי המזרח’) נתן הסבר על הגבורה של שרה אהרונסון, והוא אמר לבית”רים: ’אנחנו מוסרים לכם את השלטון! את השלטון הזר נמגר מכאן! אתם תהיו המושלים, אתם תהיו הצבא! אתם תהיו הכל!
בוועד המושבה קיבלו אותנו יפה, עם כיבוד. היה אברהם מוסקוביץ והיה זליג סוסלינסקי, נתנו להם יין ואצלם היה היין דבר גדול מאוד, הם נורא נהנו.
צריכים לבחור בוועד פעולה. כולם שותקים, לא מכירים אחד את השני. אז אני אומר: ’אתם יודעים מה, אני מציע את יוסף שנדר’. אומר שנדר: ’אני מציע את סגל’. זילבר (המזכיר אומר: ’יש פה יהודי אחד שאתם לא מכירים אותו, הוא אדם טוב מאוד - צבי שנהבי, ואני מציע אותו’. ואנחנו כבר בוחרים וועד פעולה למקום.
לפני שאני הולך, אני ניגש ליקב להיפרד. אומר לי המנהל: ’נו, מה ראית שמה?’ אמרתי: ’שם יש מדבר, לא יותר. והרבה בדואים ויתושים. יתושים ככה - חופן’. אז הוא אומר: ’תראה אברהם, מה אתה רוצה? אתה גר במושבה זכרון-יעקב. יש לך בית ומשפחה. פה יש הכל, בית-ספר, גני ילדים, בית-כנסת, חנויות, הכל יש. אז לאן אתה הולך?. אמרתי לו: ’תראה אדון, אני אידיאליסט. אני מעוניין לבנות מושבה - זה הכל’. אז הוא אומר: ’תראה אתה הולך שמה, איני בטוח שתשאר, אבל מקומך - שמור אצלנו’. אני הולך ואומר לו: ’אני מקווה שלא אצטרך לשוב’”.


”אני בא אל זילבר (המזכיר) בשביל לצאת למקום, לעבודה. אז הוא אומר לי: ’תראה, למקום הזה אין לנו תקציב. זה לא קרן-קיימת, זה לא הסוכנות-היהודית. כל אחד... נוסדה חברת ’הנוטע’ והם נוטעים פרדסים לאנשי חוץ-לארץ. מי שיעבוד אצלם יהיה לו, מי שלא יעבוד לא יהיה לו. אני אומר לך את זה מראש, ותודיע לכל אלה - הוא נתן לי רשימה - ונראה אחר-כך...”.
’במה עלי לעבוד?’ אני שואל והוא אומר: ’תראה, יוצאים לקדוח שם באר-מים, אז אתה ואברהם קפלן יוצאים... הוא גר בתל-אביב’. אני בא לביתו ומספר לו והוא משיב: ’חיה בלידה (עם יצחק). אבל אם מוכרחים אז אין מה לדבר...’. קבלן הקידוחים שלום ויינשטיין גר בפ”ת. נסענו אליו. אצלו עבד פעם ישראל אפשטיין, לפני שהיה איתנו”.




רק חול וחול

מתיישבים ראשונים מגיעים

”אני בן המושבה משמר-הירדן” - סיפר יעקב תמרי - ”תחילתה של מושבת נעורי בחווה ’שושנת הירדן’, שנוסדה ב-1884 ונעזבה. המשכה בדור אבותינו שהתיישבו בה ב-1890. כשנודע לי בהתאחדות האיכרים על הקמת התיישבות בשרון, הצטרפתי להתיישבות זו, על אף שהייתי עוד רווק.
הייתי בין המתיישבים הראשונים שגרו עוד בצריף השחור. בחדר איתי היו צבי שנהבי, יוסף שנדר, אברהם סגל, זאב ירקוני, ישראל אפשטיין ויצחק ירקוני, שהצטרף קצת מאוחר יותר.
תנאי המחייה היו גרועים ביותר, בעיקר, חוסר סידורים נאותים לאוכל. בחדרנו היה ארגז גדול ובו היו מונחים המצרכים. בכל ערב היה מישהו מכין ’ארוחה’ לכל החבורה. בדרך כלל, התורנים של האוכל היו שנהבי וסגל. ערב אחד ניגש סגל להכין את הארוחה. הכניס את ידו לארגז כדי להוציא תפוחי-אדמה ופתאום שמענו צועק: ”חבר’ה, חבר’ה, מישהו בתוך הארגז סוחב לי את היד שלי. הנה הוא לוקח לי את תפוח-האדמה מהיד. עזרו לי למשוך!’ לשמע צעקותיו ניגשתי לארגז האוכל והרמתי את המכסה ואז, לתדהמת כולנו, ניגלה לעינינו עכברוש ענק שקפץ מהארגז החוצה ובטרם התאוששנו - נעלם.
”אורכו של הצריף הציבורי, שהעביר דוד, היה כ-15 מטר ורוחבו כ-6 מטר. היו בו 4 חדרים קטנים וחדר מרכזי אחד, ארוך”. תיאר אותו מרדכי אלקיים: ”העמידו בו שני טורי מיטות ומעבר ביניהן, לאורך כל הצריף. כל מתיישב שהגיע למקום קיבל מיטה. גם חלק מהפועלים שוכנו בו. התנאים, ביחוד הנקיון, היה מתחת לכל ביקורת, כי לא היו בתחילה נשים לנקות. ניקינו בתורנות. הפשפשים השתלטו על המיטות והזבובים שלטו בכל. היה יותר נוח לצאת ולישון בחוץ על החולות, מאשר לישון במיטות השורצות בצריף. בכל שבת היינו מוציאים את מיטות הברזל החוצה וכהנוביץ, הסניטר הממונה על הפשפשים, היה הולך ממיטה למיטה ושורף את שוכניה בפרימוס.
דוד ויונה שפירא, שהגיעו כמשפחה, הקימו באחת מפינות הצריף מעין מסעדה, ללא ברזים ומים זורמים. הם לא היו בעלי מקצוע, אבל בישלו. ומי שרצה אכל אצלם. צלחת מרק, שעשתה דרכה מהמטבח לשולחן, הגיעה רוחשת זבובים והיה צורך לנופף ולגרש אותם עם כל לגימה. אלה שלא היו מסוגלים להתאים עצמם לתנאים, קנו פרודוקטים בעיר. הדבר גרם לא פעם, בשל חוסר מקרר ותנאי אחסנה, להרעלות קיבה.
משהגיעו עוד משפחות, השתפר קצת המצב. נשים כשושנה אקר ומאשה קליין, בישלו במשותף והאכילו בביתן כמה וכמה מתיישבים ופועלים.
’הארמון השחור’ המשיך לשמש תקופה ארוכה כמקום מגורים, מקום לאסיפות כלליות שנועדו בכל יום שני וחמישי, משרד ’הנוטע’ ומועדון החברים”.




 

סגל פוגש שכנים

על ההיכרות הראשונה עם השכנים, סיפר אברהם סגל: ”ערב אחד הזמין אותי אחד הבדואים שבסביבה לאוהלו לשתיית קפה. הוא היה גמד ואשתו היתה גדולה מאוד, רחבה וגבוהה. הקפה היה על האש. הפינג’אן (אותה כוסית קטנה) היה מלוכלך מאוד. הבדואית ירקה לתוכו וניגבה בפינת שמלתה כדי לייבש אותו. חשבתי, מה עושים עם הקפה הזה? איך אשתה אותו? - היא מזגה את הקפה והנה, כמעשה קסמים, קיפץ שפן קטן. כל העיניים הופנו אליו ואני שפכתי את הקפה אחורה ועשיתי את עצמי כאילו ששתיתי אותו. בעת המזיגה שאלה אותי: ’יה חואג’ה איברהים, מה כל האנשים האלה באים? והמקלות האלה והחבלים, מה זה כל זה? אמרתי לה שפה תהיה קומפנייה של יהודים. ’אי’ - היא אמרה - ’פה תהיה מושבה של יהודים?’ ובלשון סגי-נהור הוסיפה: ’עלה ראשי ועלה ראבתי’ (כלומר: על ראשי ועל עורפי), ושמה את ידה על העורף... ועל אפה וחמתה קמה כאן מושבה שהיא פנינת השרון”.




מחרשה לחריש עמוק ראשון

בן אהרון מספר

”איש לא קיבל אותנו כאן. בנינו את הגדר מסביב לשטח המושבה. היינו מכינים ברזלים, תייל דוקרני וחוט ברזל בשטח. בלילה היו באים הערבים וגונבים את החומרים. זה נמשך עד שמישהו עלה על רעיון יוצא מהכלל: על כל החומרים היינו שמים חבילת חלווה. הערבים היו גונבים את חבילת החלווה ומשאירים את החומרים.
”ההמצאה לבטח את לא היתה של אלקיים. הוא היה אוכל חבילת חלווה בכל יום. היה לוקח כיכר לחם ומוציא את תוכו, שם בפנים חלווה ואוכל. לפעמים, לשם שעשוע, היינו מתחרים מי יאכל חביתה עשויה מ-8 ביצים או מי יאכל ראש שלם של שום וכיוצא באלה תחרויות.
”מיד עם סיום הקמת הגדר סביב המושבה הגיע לכאן חברת ’הנוטע’ והתחילו בנטיעות. הם שילמו לנו בפתקאות. אחרי שנטענו היו באים ערבים ועוקרים את העצים”.
המשיך אהוד וסיפר: ”כאן, בתחילה היו משקים את הפרדסים בתלמים, מרדכי שלגי היה עושה אצלנו את התלמים במחרשה. קבלן בשם שקד (לימים ראש עיריית נתניה) קיבל על עצמו לבנות תעלות להשקאה. בתעלה היו חורים סתומים בסמרטוטים, היו פותחים חור אחד והמים היו יוצאים דרך תעלה ל’צלחת’ סביב העץ שנחפרה בטוריה. היינו פותחים את הזרם עד לצלחת האחרונה וכשהיא היתה מתמלאת היינו סוגרים ופותחים לתעלה שניה. אחר-כך עברנו מצנרת פתוחה לצינורות מלט סגורים בתוך האדמה. יצרן של מדרגות בשם סגל פתח בית-חרושת לצינורות כאלה בקדימה, ללא שימוש בסמרטוטים. שקד, שבא מנתניה, קיבל עליו לעשות גם את העבודה הזאת, אבל הוא בא עם פועלים ערבים. אמרנו לו שאנחנו לא מסכימים, כי לנו לא היתה עבודה ורצינו לעבוד. גם הוא לא הסכים. לילה אחד יצאנו והרסנו לו, ברגליים, כל מה שבנה. נו, מאז, העסיק רק פועלים יהודים.
”כשעבדנו בתעלות של ’הנוטע’ היה אלקיים איתנו. קיבלנו חצי גרוש, למטר ולאלקיים שהיה בחור בריא כמו שור, היה עושה תמיד יותר מאיתנו. פעם הוא הסתובב ואמר שכואב לו הראש ובכל זאת עשה 6 מטר. נגעתי לו בראש והוא קדח. אמרתי לו: ’יש לך חום!’, אבל הוא המשיך לעבוד עד שאחרי 4 ימים נפל בתוך התעלה. הבאנו אותו לרופא וזה אמר: ’הוא יכול עכשיו להמשיך לעבוד, הוא גמר עם הטיפוס שהיה לו’.
”פעם בא אלינו מתאבק ערבי, 2 מטר גובה לפחות. התחילו דיבורים ואנשים התאספו סביבו. והוא הכריז: ’אני גיבור!’ אמר לו אלקיים: ’אם אתה גיבור אז בוא נתאבק’. הוא צחק ממנו בביטול ואמר: ’מה אתה מדבר?’ - אבל אלקיים הדליק אותו. עשינו מסביבם מעגל והשניים התאבקו. זה לקח שני רגעים ואלקיים השכיב אותו על האדמה”.




בוקששטר המוכתר ליד הצריף השחור

בוקששטר מספר

”באחד מאותם הימים הקודרים הופיעו אצלנו כמה אורחים רוכבים על סוסים. אחד מהם הוצג בפנינו: מר קיילס, המושל החדש של נפת טול-כרם. שוחחנו עם המושל על כוס תה. סיפרנו לו על התלאות העוברות עלינו, על הבטחון הפרוע וגורמיו. כן הבאנו לידיעתו מי הם המתפרעים ומי הם שולחיהם. המושל היטה אוזן. לאחר מכן סייר בשדות, ראה במו עיניו את הגדרות ההרוסות ואת השתילים העקורים.
קיילס היה חדש בארץ, טול-כרם היתה תחנתו הראשונה. הוא לא למד עדיין את השיטה, שהיתה נהוגה בממשלת המנדט, לנהוג במקרים כאלה בפייסנות ובסלחנות כלפי הפורעים. ראינו שהוא זועזע ממראה עיניו. מראה הפרדסים הרכים שהושמדו נגע לליבו.
לא עברו ימים מספר וקיבלתי הזמנה, כמוכתר הכפר, להופיע בטול-ככרם יחד עם השומרים שלנו, כדי להעיד במשפט אדמיניסטרטיבי, שנערך בלשכת המושל, בו הופיעו כנאשמים שלושה מבני משפחת חנון ובנו של ראש עיריית טול-כרם. המשפט התקיים בפני אולם מלא נכבדים מטול-כרם והסביבה, וכולם היו סקרנים להיווכח, אם אומנם ירהיב המושל החדש עוז בנפשו להרשיע בדין את טובי המשפחות בעיר זו, שהיתה מרכז ההסתה הלאומנית הערבית נגדנו.
הדיון לא ארך הרבה. לאחר העדויות שלנו, בהן הצבענו על הנאשמים והיטלנו עליהם את כל האחריות לארגון ההתפרעויות, ניסו הארבעה להדוף, ביוהרה רבה, את האשמות נגדם. שחצנותם לא עמדה להם. המושל הוציא את פסק-דינו באותו מעמד. הוא דן את ארבעת הנאשמים לגלות, לתקופה של שנה עד שנה וחצי. למחרת נשלחו הנידונים - אחד לעכו, השני לנצרת, השלישי לצפת והרביעי לטבריה.
עתה יכולנו לנוח ולנשום לרווחה במשך תקופה מסויימת, כי פחד הדין נפל על יתר הפורעים. הסביבה שקטה, נטענו שוב את פרדסינו העקורים. אך המושל מר קיילס לא האריך ימים בטול-כרם. הממונים עליו לא ראו בעין יפה את שיטת ’היד החזקה’ שנקט בה כלפי הפורעים. אנו התחזקנו, בינתיים, מספרנו גדל וכוחנו רב היה לנו כדי להגן על עמל-כפינו ולהוכיח לאנשי זדון את נחת זרוענו”.




קידוחי באר

מים

למחרת בואנו כבר עמדה בפנינו בעיית המים עבורנו, לשתייה, להכנת תה או קפה ולרחצה. חיפשנו בשטח עד שמצאנו ערבי עם חמור. סגל, שידע ערבית, ניהל איתו משא ומתן להבאת מים מבאר בפרדס של חנון אפנדי, מהלך כ-4 ק”מ מאיתנו. את המים היה מביא לנו יום-יום בארבעה פחים שהיו לנו באוטו. היו אלה פחי בנזין, שכן אז, מכרו את הדלק בפחים. את פתחי הפחים היה מוביל המים שלנו סותם בחופו חלפה”. 
”פעם” - סיפר זלמן שפוטהיים - ”נעורה בי סקרנות לדעת מה מקורם של המים שאותם שתינו. הלכתי אחר שואב המים הערבי שלנו, עד שהגענו לוואדי פאליק. מתחת אחד השיחים, בלב הביצה, נבע מעיין קטן. הערבי פירק את הפחים הריקים מגב החמור, פסע ברגליים יחפות אל תוך המבוע, ובידיו הדף את המים אל פי הפחים. לאחר שמילאם סתם אותם בחילפה. ממים אלה שתינו, בישלנו, התרחצנו וכיבסנו את בגדינו. רק עם חפירת הבאר (מול ביתם של אסתר ושלמה אודלסמן), מצאנו מים טהורים. למרבה השמחה החליט מרדכי שלגי להתרחץ הראשון. ערום כביום היוולדו טבל במי הבאר, במעמד החגיגי, והשתכשך בהם כתינוק”.
”יום חמסין אחד” - חזר אפשטיין וסיפר - ”שרב ורוח מזרחית קשה, והערבי עם המים איננו. למחרת, נשארנו רק עם מים לקפה של בוקר, עובדים ומתייבשים והערבי איננו. כמנהל העבודה אני אומר: ’רבותי, נעלה למעלה נראה מה לעשות. לעבוד בחמסין, ביובש, אי אפשר’. סגל החרוץ שלא היה גיבור גדול, אמר: ’אתם תעלו, אני נשאר לנוח פה’. החלטתי לעלות לבד למעלה ולשאול את השומרים אם נשאר להם קצת מים. סיפרו לי השומרים: ’לפני כמה ימים בא טרקטוריסט מחדרה והתחיל לעבוד בעשיית גדר. הוא עבד עם עומאר, השומר הערבי. היה לנו פה חצי פח מים והוא נעלם... צריך לחפש אצל הטרקטוריסט’. ואומנם חצי פח המים נמצא מתחת למיטתו. לקחתי את הפח והתחלתי לרוץ בשמחה לקידוח. אני יוצא ולקראתי נוסע הטרקטוריסט וצועק: ’לקחת ממני את המים?! אצלי הטרקטור רותח!’ אמרתי לו: ’אצלך טרקטור רותח ואצלי אנשים צמאים. אתה יכול להעמיד את הטרקטור’. והוא ענה לי: ’לא באתי הנה בשביל לעמוד! תן את המים!’ - ירד מהטרקטור ורצה לקחת את הפח בכוח. ’שמע ידידי - אמרתי לו - אנחנו אומנם במדבר אבל אנחנו בני תרבות ולא נריב על קצת מים. אצלי בבאר נמצא סגל, הוא כל-כך נחלש שאיננו מסוגל לעלות...’ - השומר שראה את המחזה, לקח את הרובה שלו ואמר לטרקטוריסט: ’אם אתה לוקח את המים אני נותן בך כדור’.
בא הערבי מוביל המים ומספר שהחמור ברח לו ולכן הוא לא יכול היה להביא את המים. ערבי זה היה מביא לנו מנתניה את האוכל”.

 

”בתחילה” - נזכרה רחל גרינברג - ”היה נחמן אדסמן רוכב יום-יום לנתניה, להביא מי שתייה ושק מלא לחם. קיבלתי דלי מים ליום. במים האלה בישלתי לאדסמן, לשמש ולנו, ורחצתי את ראובן, שהיה בן שישה שבועות כשהגענו למקום.
”כשהחליטו לקדוח ולבנות את הבאר, אספנו מכל אחד לירות ספורות. קיבלנו חבית ברזל וכמה כדים, ועם זה היינו צריכים לחכות עד חלוקת המים. יום אחד בא ערבי עם עדר פרות והם ניגשו לחבית. הפרות שתו ואחר-כך הערבי התפשט ונכנס לחבית להתרחץ. לקחתי בידי דקר ובנס לא שברתי לו את הראש ואת הכתפיים. מהצעקות באו בחורים שעבדו בטוריות בסביבה. הוציאו אותו מהחבית, שמו אותו על חמור והוציאו אותו מהמושבה. ולי אמרו: ’עזבי את הצריף! הערבים עוד יבואו לנקום בך’. ’לאן אלך?’ - שאלתי - ’לצריף הגדול?’ נשארתי בצריף למרות הכל. דוד שפירא, ששמר אז, שאג מאוד והיה צועק לי: ’רחל! מאיפה יורים?’ וכשהתינוק היה מתעורר ובוכה, שפירא היה צועק: ’תסתמי לו את הפה! אני לא יכול לשמוע מאיפה יורים...”.




 

קודחים באר - ויהיו מים

העיקר - סיפר אפשטיין - שהגיע למקום ומצא גם את שלמה כהן - העמסנו ויצאנו לדרך השכם בבוקר, הכביש נגמר בכפר מל”ל. ידענו שאנחנו צריכים לנסוע לכיוון צפון. הנהג, שהיה נתנייתי, ידע בערך את הכיוון. הדרך ללא דרך, שבילי גמלים וואדיות שהיינו צריכים להסתובב סביבם.פה ושם היו מקשאות וצריך היה לעקוף אותן. כשהגענו לשטח, שהיה עוד חסר שם, היה כבר ערב. הצריף, שהורכב מחדש על-ידי נגרים מנתניה, היה בחציו גמור. שני שומרים ערביים על סוסיהם שומרים במקום. ועוד היה שם... זבובים! ערימות של זבובים, בכל ימי חיי לא ראיתי כל-כך הרבה זבובים.
למחרת בבוקר הסתדרנו, הורדנו את הכלים והתחלנו בעבודה. קידוח הבארות נעשה בדרך שונה מאשר היום. היו בונים באר עגולה מבלוקים עד לפני המים. היו מקומות שהגיעו ל-20 מטר והיו ל-25 ול-30 מטר. ומעומק זה היו מתחילים לקדוח עד שמוצאים את המים. אז עוד היתה בארץ האנטיליה - גלגל המסובב ע”י בהמה ההולכת סחור סחור, ומניע שלשלת דליים שהיו מעלים את המים - או משאבות על שרשראות שהצריכו מנוע נוסף כדי להעלות את המים...
קדחנו וקדחנו ומים לא היו. העבודה נעשתה בידיים. קוטר הקידוח מ-8 עד ל-10 מטר. הבנייה כלפי מטה. חופרים מניחים בלוקים ובמרכז צינור. סולמות עלייה וירידה באורך 4 מטר כ”א. בפי הבאר תלת-רגל עליו בלוק (גלגלת) להרמה והורדה של הסולמות, הצינורות והמקדחה, שקראו לה ’שפטה’. באדמת החמרה קדחנו 3 עד 4 מטר ביום וכשנתקלנו בסלע השתמשנו בשטנגה עם איזמל של מאות קילוגרמים, שהיה דופק ושובר את האבן. היינו מצליחים להעמיק כחצי מטר ליום ולפעמים אף פחות.




 

סוף סוף מים משלנו

יצחק שנדר מספר: שלא כבהדר-הכרמל וזכרון-יעקב, כאן, היו צריכים אבא ושותפו ישראל אפשטיין, להתחיל הכל מבראשית. החלה עבודת חפירת התעלות להנחת צינורות המים. לנו, הילדים, היו אלה תעלות קישור בין צריף לצריף. הן הובילו אל צריפי משפחת זילברגלד, סגל, הולנדר, הצריף הגדול, החנות... והיו סיבות טובות לרוץ אחד אל השני. לא היה גן-ילדים ולא היה בית-ספר, ובאופן טבעי בנינו את חברת הילדים. אפשטיין ואבא, כשותפים, בחרו להגריל את מגרשיהם כשכנים, צמודים זה לזה, וצריף בית המלאכה שלהם הוקם על גבול שני המגרשים.
את מערכת הצינור הראשית רישתו בצינורות ’מנסמן’ - אותם צינורות יצוקים במשיכה וללא תפר ונחשבו לעמידים ביותר בלחץ גבוה. מלאכת החיבור בין צינור לצינור לא נעשתה בשיטת ההברגה, אלא על-ידי חיבור ה’אבא’ של הצינור עם ה’אמא’ של הצינור השני. הרווח ביניהם נאטם על-ידי עופרת שהוחדרה במכות איזמל ופטיש.
”הבאת הצינורות של 8 צול עבור קו המים הראשי לפרדסי המושבה” - סיפר יעקב תמרי - ”הוטלה על זליג סוסלינסקי ועלי. רתמנו שתי עגלות ובשעה שלוש אחר חצות יצאנו ליפו. הגענו בערב וכשראינו את הצינורות הענקיים תפשנו את הראש. איך נוכל להעמיס אותם על העגלות הקטנות שלנו? ואז, צץ במוחי רעיון - פירקנו את העגלות לשניים, לקחנו את אחד הצינורות וחיברנו את כל אחד מקצוותיו אל זוג גלגלים. בצורה זו הגדלנו את אורך העגלות והעמסנו את שאר הצינורות. ”בלילה, בגשם שוטף, יצאנו לדרך. הגשם ירד ללא הפוגה. החלטנו להישאר ללון אצל אחד מידידי, איכר בפתח-תקוה. עם אור ראשון המשכנו והגענו לפנות ערב עם המשא הארוך הזה למושבה, כשכולם מחכים בכיליון עיניים לאוצר היקר שהבאנו”. ”מלאכת חפירת הבאר נסתיימה” - המשיך אברהם סגל - ”רשת המים וההשקאה הלכה ונתפרשה, הגיעו עוד מתיישבים, הגיעו המדריכים והגיע זמן הנטיעה בפרדסי ’הנוטע’. בד בבד עם הנחת הצינורות החלו החברים בייבוש הביצה”.




 

קשיי היום - יום

”בתחילה, לא היתה מכולת” - תיאר בן-אהרון - ”וחסרו מצרכים. לאחד היה אוכל ולשני לא היה מה לאכול ובכלל אחרי יום עבודה כשלנו, מי היה יכול לעמוד ולבשל מרק? החלטתי להקים ’קואופרטיב’ בתנאי שכל אחד מאיתנו ירחץ וישטוף את הכלים. הבחורה, שקראנו לה ’באבאלע’ (שהיא פרפרית לילה ביידיש) היתה מבשלת, אוספת את הכלים אחרי האוכל ומקבלת את שכרה היומי.
קודם היתה לנו מרים ואחריה איילה. אנחנו כמוסכם, כל אחד בתורו, שטפנו את הכלים. חוץ ממני - אני הייתי מקיא... ל’קואופרטיב’ היה לוקס אחד וגרמופון אחד. ומי ששכח כבר או לא ידע: הלוקס שלנו היה פנס שעבד על נפט ולחץ-אויר וצריך היה לחמם באלכוהול את... את... נו, את... מפזר האור שלו; והגרמופון שלנו היה עם קופסה וארובה ירוקה גדולה של רמקול, והיו לנו פלטות לריקודים, - פוקסטרוט, טנגו, סלאו... ואת הלוקס היה צריך לנפח כמו פרימוס ואת הגרמופון למלא עם מנואלה קטנה”.
סיפר סגל: ”את האספקה קיבל על עצמו מנוחין, אחד מנתניה, ואנחנו שלחנו את הערבי מכאן להביא אותה עם לחם ובשר. הלחם הגיע מלא חול והבשר היה טבול גם הוא בחול... אבל חיינו”. היינו אנשים צעירים” - נזכר אפשטיין - ”היינו מביאים קופסאות בוליביף (בשר בקר משומר), טונה וביסקוויטים ואת זה אכלנו. לא היה כל-כך נורא, לא היינו מפונקים כל-כך בימים ההם.
לאחר חודשיים וחצי של קידוח, עד לעומק של למעלה מ-30 מטר, הגענו אל המים. עם המים התחילו האנשים לבוא. בתחילה היו מרביתם פועלים ומיעוטם איכרי המושבה לעתיד. הגיעו פקידי ’הנוטע’ והמדריכים. הגיע שאול כהנוביץ, הגיע הולנדר והגיעו קבוצות - אנשי הר-טוב, רחובות ואחרים. הגיעו גם נשים ומשפחות”.
”שאלת המים היתה קשה במיוחד” - חזר וציין סגל - ”חזרנו לימי התנ”ך. הבאר היתה למטה והנשים, שלכל אחת מהן היו ילדים, הלכו עם קומקום ועם דלי עד לשמה. הערבי עם החמור וארבעת הפחים המשיך עוד תקופה די ארוכה להוביל מים. כשנבנתה כבר הבריכה עוד לא היו צינורות וגם המוטור עוד לא היה, את כל זה הצטרכנו עוד לסדר”.




ראשית חכמה - ניקוז המים

מייבשים את הביצה

סיפר רפאל בן-ארויה, מן המתיישבים מבני הר-טוב: ”היום הראשון שהלכנו לעבוד היה לייבש את הביצה הקטנה (מדרום לשטחי המגורים). שנהבי היה ממונה על שאיבת המים עם מנוע קטן ומשאבה קטנה, ואנחנו מילאנו קרוניות בחול וגלגלנו אותן על מסילות עד הביצה שהלכה וקטנה. המשכנו לשאוב מים ולהוסיף חול עד שלא נשארו הרבה מים. יוסף קימל ואני נכנסנו לתוך המים ושתלנו שם שתילי אקליפטוסים, עם אצבעות הרגליים לתוך בוץ הביצה. היום נקרא המקום ’חורשת בלום’ ואין זכר לביצה”.
הוסיף יעקב תמרי על מהלך העבודה: ”לקצה הביצה הבאנו חול בקרוניות, אספנו אותו מהדיונות הקרובות. הדיונה - חולית בעברית, היא ערימת חול הנערמת על-ידי רוחות הים, נודדת אל פנים הארץ ומכסה שטחים נרחבים. לזליג סוסלינסקי, שאול כהנוביץ ולי, היו פרדות. רתמנו אותן לסקריפרים של יד וכך היינו מושכים את החול לתוך הביצה. הפרדות הקפריסאיות של שאול היו נמוכות במיוחד. כמעט בכל פעם שהיה נכנס איתן לביצה, הן היו שוקעות עד לצווארן. הן לא יכלו לצאת ואז הצטרכנו לקשור אותן בחבלים ובשרשראות ולמשוך אותן מהביצה החוצה. כך היינו מעבירים את יום העבודה, חצי יום מכניסים חול לביצה וחצי יום עובדים בחילוץ הפרדות של כהנוביץ”.


מכתב ברכה על ייבוש הביצה

בזמן ייבוש הביצה הקטנה, שהיתה מלאה יתושים, כמעט ואירע אסון. ”עבדנו בשטח הזה” - סיפר סגל - ”ארבעה או חמישה חברים. עשינו תורנות מי יחזור הביתה קודם, ידליק את הפרימוס כדי להרתיח מים לתה, או קפה. כל יום הלך מישהו אחר. יום אחד בא תורו של יהודי אחד, מרדכי שניאורסון, ששינה את שמו לשלגי. כשחזרנו הביתה, לצריף הגדול, הרחנו ריח של נפט. מה זה יכול להיות? - הסתבר שמרדכי זה, במקום לקחת פח מים לקח פח נפט ושם על הפרימוס! יכולה היתה להיות שריפה ענקית... מיד הורדנו את הפח וכיבינו את הפרימוס”.












 

רפאל בן ארויה מספר

”בשובנו ערב אחד מייבוש הביצה” - המשיך בן-ארויה - ”וכולנו עייפים ורעבים כזאבים, נשמעה בשורה שלא נעמה לנו: ’חבר’ה, היום לא הגיע לחם ותצטרכו לצום עד מחר!’. היה רק מוצא אחד - מישהו צריך להתנדב ולרכב למושב חרות בגוש תל-מונד, שם כבר היתה מאפייה.
הייתי הצעיר בחבורה והתנדבתי. ליצחק בוקששתר היה סייח יפה שעדיין לא עלה אוכף על גבו. רתמנו את הסייח, שמנו חורג’ (שקיים) וקפצתי עליו... איזו דהרה שגעונית זו היתה! הערב ירד והחושך עטף את הסביבה. רק מרחוק נצנצו אורות בודדים. כיוונתי את הסייח לעבר האור, שנדמה היה לי כי שם מושב חרות. דרכים וכבישים לא היו עדיין, רק שיחי חילפה ועצי אלון. כשהגעתי אל האור התברר לי שזו תל-מונד. ביקשתי לקנות כמה כיכרות לחם. אמרו לי: ’לך לחרות שם יש מאפייה’. דהרתי לחרות. לאחר חיפושים רבים בחשיכה, התנדב אחד המתיישבים להראות לי את המאפייה, שהיתה בקצה הכפר. אמרתי לאופה: ’דחילק, החבר’ה ביהודיה רעבים, תן לי כמה כיכרות’. השיב האופה כי זה עתה הכניס את הלחם לתנור. ישבתי וחיכיתי כשעה ובטני המתה, כאילו חיללו בתוכה מאה חלילים. סוף-סוף הוצא הלחם החם מהתנור, תאווה לעיניים. אך לא העזתי לאכול אפילו פירור. כיצד אשביע את רעבוני והחבר’ה שם מחכים? 
מילאתי את החורג’ בכיכרות לחם והאצתי בסייח. בחוץ היה חושך מצרים, רק מרחוק נצנץ אור קטן. לפני צאתי לדרך, ביקשתי את החבר’ה להשאיר פנס בחוץ על הצריף, כדי שאמצא את דרכי בחזרה בין גבעות החילפה. אכן לא טעיתי. החברים עמדו וחיכו ליד הפנס. ישבו לאכול את ארוחת-הערב בשעה אחת אחר-חצות. עם שחר היינו כולנו שקועים שוב, עד מותניים, במימי הביצה”.




 

בעיות עם השכנים

”הבדואי שאמר לי, בערב הראשון לבואי, שהוא שומר על הצריף” - סיפר אברהם סגל - ”בא אלינו ערב אחד לצריף ואמר לנו (לי, לאפשטיין, לבן-יעקב, לאברהם קפלן ואולי עוד אחד): ’הלילה שורפים לכם את הצריף’. - ’מאיזה כיוון יבואו?’ הוא אומר: ’מכיוון הים’. אמרתי לחבר’ה: ’אתם תשארו פה. אני יחידי הולך לפגוש אותם’. הלכתי מערבה, לכיוון שפך הפאליק, שם היו הרבה בדואים. הגעתי בערך עד בית קוריס. אני יושב והים ממולי. פתאום אני שומע וגם רואה חמישה המראים לכיוון הצריף ומתכוננים לשרוף אותו. הם הולכים ואני זז שיעלו עלי. הם מתרחקים ואני מתרחק במקביל להם. התקרבו ואני קורא אליהם: ’אהלן וסהלן!’ - ’ברוכים הבאים’ בערבית. ניגשו אלי. והם, כל אחד מחזיק ביד לפיד של נפט, שואלים: ’מה יש? מה אתה עושה פה?’ - אמרתי להם: ’אני בן חיפה ושם יש ים ואני אוהב מאוד לשמוע את גלי הים’ - וממשיך - ’תשבו, תשבו’ - ישבו, ושאלו כל מיני שאלות ו... ’אומרים, כך שמענו, שיבואו הרבה יהודים ויגרשו אותנו מפה’. שאלתי אותם: ’ומה זה, ריח הנפט?’ אמרו: ’אנחנו הולכים לשרוף את הצריף’. אמרתי להם: ’תנו את המקלות’. לקחתי מהם את הלפידים וקברתי אותם; מרגיע ואומר: ’לא יגרשו אותכם, אדרבא, אתם תרוויחו הרבה כסף מהיהוד ותוכלו לקנות עוד אישה אחת’. - נהיינו חברים. הם קמו וחזרו חזרה. כשקמה המדינה, היה אותו שומר בדואי נאמן לגשש במשטרת-ישראל”.



 

”כשהובא הטרקטור לחריש הכנה לנטיעת הפרדסים - ליד שיכון הוותיקים היום - באה בדואית ונשכבה לפני הטרקטור. והטרקטור לא יכל לזוז. בא הטרקטוריסט אלי” - סיפר סגל - ”למעלה לצריף, ומספר לנו שערביה השתטחה לפני הטרקטור והוא לא יכול לחרוש. יצאנו ארבעה איש וראינו שהיא כמו שתי חביות זפת ואי-אפשר לעשות שום דבר. לטרקטוריסט היה חבל, דחפנו את החבל מתחת לגוף שלה ומשכנו אותה הצידה מהטרקטור, פשוט גלגלנו אותה הצידה. אז התחיל בעלה לצחוק... ’למה החוצה? תקברו אותה בתוך התלם, המחרשה תכסה אותה’. בינתיים, כשגלגלנו אותה החוצה ניהלנו איתה משא-ומתן. נתנו לה כמה לירות והיא עזבה את המקום”. ברוך לרר, שהיה בקבוצת הבנאים והכין את מרבית הלבנים עבור בנייני המושבה, סיפר בבדיחותא: ”בימים של פינוי הערבים משטחינו, היה אחד שהתעקש ולא רצה לזוז. זאב ירקוני פגע בו והוא הלך לטול-כרם והביא קצין ערבי. הקצין חאלים בסטה (מראשוני הקצונה הערבית במשטרת המנדט, ידיד ומקורב לקצינים היהודים הראשונים גרא קרישבסקי, בכור שטרית ויעקב ברגמן). הערבי דרש למצוא את מי שפצע אותו ובסטה ערך מסדר זיהוי. הסתדרנו בשורה והקצין שאל: ’שו אשמק?’ (מה שמך?) - ’זלמן גולדברג’; ’ואתה?’ - ’זלמן שפוטהיים’; ’ואתה?’ - ’זלמן חן’. והיה שם גם טרקטוריסט אחד בשם ’זלמן’. זה היה מספיק לבסטה. ’כול אל יהוד אישם וואחד?’ (לכל היהודים שם אחר?) הוא השכין שלום בינינו ועזב”.


 



 

תקרית מסוכנת

על התקרית בה נפצע בדואי וההשלכות שנבעו ממנה, סיפר ופירט אברהם סגל: ”המודדים, שהיו כבר יהודים, התלוננו שכל העבודה הנעשית ביום - מדידה וסימון החלקות במקלות - נמחקת לגמרי על-ידי עדרי הפרות, המועלים על השטח מדי לילה. פעם, פעמיים, ושוב השומרים שלנו, דוד שפירא ויוסף כהן, מתרים ברועים ומסבירים להם. אבל הם, חוזרים. ממשיכים לבוא ולהעלות את העדרים. יוסף ניגש לרועה אחד, הסיר מראשו את הכאפיה והעאקל ופשט מעליו את העבייה. הבדואי רץ אל השבט - שהיה במקום שהיום בני-דרור (ק”מ אחד בלבד מזרחית למושבה) - ואלה קמו עלינו בצעקות להרוג אותנו, מנופפים בנבוטים וקוראים ’עליהום! עליהום!’ נוביק, שעמד לנטוע פרדסים עבור חברת ’הנוטע’, ראה מה המלחמה שעומדת להיות פה ורץ לתל-מונד להזעיק עזרה. כבר היה כאן יצחק בוקששתר (שהיה מוכתר המתיישבים). הוא הוציא את האקדח (מאוזר גרמני בעל קת) ונתן ירייה בין הבדואים. אחד קיבל את הירייה ונפל. אז כולם התאספו (המקום שהיום) אודים היה כולו בדואים. נוביק הגיע לתל-מונד אל הוילה של לורד זיו. הלורד שואל אותו: ’ווס גייט?’ ונוביק עונה לו: ’מן הרגעט יידן!’ הלורד שמע שהורגים יהודים, התקשר מיד לנציב-העליון סר ארתור ווקופ. וזה, מתקשר מיד למשטרת שכם, זו למשטרת טול-כרם וזו שולחת מיד קצינים ושוטרים. עוצרים את הערבים מרחוק ואותנו... מעמידים בשורה ומחפשים נשק. עם אחד השוטרים הייתי במשטרת חיפה והוא שואל: ’גם אתה פה?’ ולא חיפש אצלי. עוד אלה מחפשים והנה מופיעים שני אוטובוסים עם חיילים אנגלים משכם. יורדים ועומדים מולנו עם רובים מכודנים. הם אינם יודעים מה הולך פה וקצין המשטרה חותם להם שהוא שולט במצב, אין בעיות והם יכולים לחזור. לקחו את הבדואי הפצוע לבית-חולים. המשטרה לקחה את בוקששתר ואת יוסף כהן ואת אקדחיהם.


זה היה ביום שישי. התקשרנו לנתניה אל בן-עמי. סיפרנו לו הכל. הוא התקשר ישר לשכם, לגנרל פוט שהיה ידידו, וזה שיחרר מיד את השניים”. ועוד סיפר רפאל בן-ארויה: ”רק נפגע הבדואי ברגלו, הם קמו וברחו. כולנו חזרנו, התחלנו להתבצר וחפרנו חפירות. נשלח שליח לחברי ה’הגנה’ שכך וכך העניין. מיד בא אוטו מלא בחורים, שמא יתנפלו עלינו הבדואים. היינו קומץ קטן של אנשים. בשבת שאחרי זה, כל אחד היה צריך להביא איתו נשק, לא חוקי כמובן. כל אחד חיפש לקנות לו איזה כלי”.

ועוד סיפר: ”הסכסוך יושב לאחר ששולמו לרועה הבדואי פיצויים, והשלווה המדומה חזרה לאזור”.
על ’כיבוש הקרקע’ - היה לישראל אפשטיין מה לספר: ”זה היה כשהיינו עוד בצריף, והצריף היה כבר כמעט מלא, בא בלילה אחד השומר יוסף כהן ואמר: ’באו ערבים מכל הסביבה והם רוצים לכבוש את הקרקע!’ - כיבוש הקרקע היה למעשה ’חריש פוליטי’ לקביעת חזקה על הקרקעות. זאת היתה בעיה, כי ממשלת פלשתינה, מכוח סעיף בכתב המנדט, התחייבה לעודד התיישבות יהודים על אדמות בור, ואלה היו חולות וחולות בלבד. אך מצד שני, הממשלה חוקקה חוקים המבטיחים את זכויות האריסים שעיבדו קרקעות לא להם. הדאגה הפורמלית היתה להשאיר לאריס חלקה חיונית למחייתו. אבל כאן, היתה בעיה עם בדואים, רועים.
העיקר, בא השומר ושואל: ’מה עושים? כבר הייתי אצלם... כבר דיברתי והם נמצאים מאחרי הגבעה (עליה עומד היום בית-הספר). הם באו על חמורים ועל גמלים, על כל מה שיכלו. הם הביאו איתם כל מה שיכול לחרוש’.
היה לנו קצת נשק, אבל עם נשק לא יכולנו לעשות שום דבר. לקחנו בידינו מקלות ולקחנו את הטרקטור היחיד שהיה לנו. באנו למקום והתארגנו. הוחלט שהטרקטור יותנע וירעיש ואנחנו נתחיל לצעוק. לשומר אמרנו שילך אליהם ויאמר להם שכל אלה מהצריף באו והם יתחילו לירות עליהם ויהרגו את כולם. הם עמדו לחרוש ואז אברהם סגל התחיל לצעוק ולהתרות בהם בערבית: ’אל תתחילו! אני אעצור אותכם!’ - השומר שוב ניגש אל הערבים ואמר: ’אינני יכול להשתלט על אנשי הצריף. אם אתם רוצים לצאת חיים מפה אז הסתלקו מהר מכאן’. - הם נקבצו, אספו את הנשים והילדים והתחילו היללות, עד שנשתתקו ולבסוף הסתלקו משם”.

 


 



 

מתכננים ישוב

היה תכנון כללי למושבה - לדברי עובד בן-עמי: ”קודם כל דאגנו שהיא תשב על כביש ראשי שיעבור פעם. דיברתי על כך עם הנציב העליון, שהמושבה תשב על הכביש שיעבור מצומת רעננה - כפר-סבא עד בית-ליד. היה כבר תכנון של כביש כזה.
כשהמתיישבים באו הם ידעו שיהיה כביש.
”את הכביש השני (כביש החוף) השגתי מגולדה מאיר, אחרי הקמת המדינה”.
באשר לתכנון סיפר ישראל אפשטיין: ”כשהיינו עוד בצריף התחלנו לדאוג לצורת המושבה, אז כבר היו כאן בכר, בוקששתר וזלינגר. התוכניות הוזמנו אצל אנשי מקצוע. ”אני זוכר שיום אחד הביאו לנו תוכנית שהמושבה צריכה להיראות כמו נהלל, כלומר להיות עגולה. ישבנו ודנו וזה לא היה מה שרצינו. היו אסיפות ובאסיפות השתתף המזכיר, זילבר. בכר היה הולך אל מר בן-עמי ומביא לו את התוכניות ומספר לו על כל העניינים. ולבסוף, על צורת המושבה החלטנו אנחנו, כאן, במקום. ”התוכנית של אבן-יהודה היתה 25-20 דונם פרדס וירקות ו-4 דונם מגרש.
באסיפה אחת שהתקיימה בצריף הודיע לנו זילבר, המזכיר, שמכל זה יצא 17 דונם וחצי מגרש לכל מתיישב.
”מי עשה את ’הפשלה’ הזאת? הצפיפות היתה גדולה מאוד. משטח המגרש ירד אחר-כך עוד חלק, בשביל רחובות. בתוכניות שהביאו לנו תוכננו רחובות צרים מאוד, כאלה שעגלה רתומה לא יכולה להסתובב בהם, לכל הקיצוץ הזה היתה התנגדות גדולה, כי אנחנו לא היינו אנשי ספקולציות.
”הטענה שנשמעה, כי בנתניה יש לאיכרים 4 דונם מגרש ושם הכל עומד ריק, לא נראתה לנו. שאול כהנוביץ היה איש ישר דרך, הוא לא סבל שהולכים בדרך לא נכונה. הוא חזר ואמר ברוגזה: ’הם הבטיחו ולכן זה לא יכול להיות ככה... אנו חיים כמו בדואים במדבר, בלי תרבות ואפילו בלי פטיפון, וכעת גם מפקיעים לנו את האדמה!’.
”לגבי המשק היו תוכניות אחרות, האגרונום אופנהיימר ערך תוכנית ואנחנו היינו הראשונים שהלכנו על כל-כך מעט קרקע. לא עזר לנו שום דבר. קיבלנו מעט קרקע.
”בתוכנית הכללית נכללו, מיד בכניסה למושבה, שני גנים ציבוריים. האחד, שבמרכז, תוכנן תחילה עם בית-הספר וכן היה. בית-הספר הועבר למקום גדול יותר והיום עומד במקומו בניין המועצה. מרכז המושבה עם החנויות, הבנקים ושאר השירותים, לא היו בתכנון המקורי.
”בניית 40 הבתים החלה עם קבלת ההלוואות מ’הנוטע’ - 100 לירות לכל בית.
”אז, כשבנו בית, לא הלכו להוציא רשיון. הרשיונות הגיעו עם קום המדינה. היתה זו החלטת הוועד שכדי לבנות בית, צריך לזוז 4 מטר אחורה. נקבע גם מרחק מסויים שיש לקחת מבית של שכן”.
”כאשר תכננו את תוואי הדרכים, המדרכות ומקומם של הבתים” - סיפר סגל - ”הפריעו הצריפים לבניית הבתים, כי את הצריפים סתם העמידו. מה עשו? - בצריף הגדול, הציבורי, היה תלוי פעמון עשוי חתיכת צינור או מופה, בו היו מכים לפי סימנים שונים. היו דפיקות מיוחדות לאסיפה או לסכנה. והיו כאלה שסימנו כי צריך ללכת לעזור לפלוני להעביר את הצריף. 15 איש היו מספיקים כדי להעביר את הצריף עם הכל”.