Finden
 

 

בני המושבות הראשונות

כפי שאם המושבות, פתח-תקוה, נוסדה על-ידי יוצאי היישוב הישן, האבות המייסדים שלנו הם ברובם יוצאי מושבות הברון. חבורת הגרעין המרכזי בראשית ימי המושבה נשאה בגאון את שם הסתדרותם -”בני בנימין”, וגאה היתה על מייסדה אלכסנדר אהרונסון- בן למשפחה החקלאית הלוחמת מזכרון-יעקב.
בהסתדרות ”בני בנימין”, היוזמת את הקמת המושבה אבן-יהודה, התארגנו בני הדור השני של מושבות הברון. בראש מקימי הסתדרות זו עמד אלכסנדר אהרונסון, שנבחר לנשיאה. מטרתו היתה להמשיך את מסורת אגודת ”הגדעונים”, שאותה הקים עוד בבחרותו.
אגודת ”הגדעונים” נוסדה בחול המועד סוכות בשנת תרע”ד (אוקטובר, 1913), בשל הצורך לארגן את צעירי המושבות, שחיו בתנאי עבודה קשים במשקי הוריהם, ללא חברה, ללא תרבות וללא ארגון מסודר של התגוננות ושמירה. יתכן כי ”הצעירים המוסקובים”, אנשי העלייה השנייה שימשו להם כדוגמה, כאשר הביאו עימם עם עלייתם ארצה את המסגרות המפלגתיות ואת רעיונות ההתגוננות בארגונים כמו ”ההגנה העצמית”, ”השומר” ו”לגיון העבודה”. עם העלייה השנייה הלך והתגבש הווי ארץ-ישראלי חדש.
”הגדעונים” פעלו בהסתר. בשל אגירת נשק להגנה ולאימונים לא נתנו פומבי ופרסום לפעולותיהם. הם קיבלו על עצמם את שמירת המושבות וכרמיהן וארגנו מתוכם פלוגות לכיבוש הקרקע. ארבעה-עשר חודשים בלבד פעלו החברים במסגרת אגודתם עד לכריתת הברית של תורכיה עם מעצמות ”המרכז” וכניסתה למלחמת העולם הראשונה (סתיו, 1914). חברי האגודה נטרדו ברובם ממקומם. אלכסנדר וכמה חברים, שהתגייסו לצבא התורכי, לא שובצו ביחידות לוחמות ונתקלו ביחס משפיל; ראו את טבח הארמנים, את התעללות השלטונות ביהודי ארץ-ישראל וגירושם מרצועת החוף. הם שינו את תפיסת-עולמם, רובם ערקו והצטרפו אל רשת הריגול ניל”י (נצח ישראל לא ישקר - בראשות אחיו של אלכסנדר, אהרון אהרונסון ואחותו שרה, שכונתה ”שלהבת ניל”י”).
לאחר מסע שכנוע בקרב מנהיגי יהדות ארה”ב הגיע אלכסנדר למצרים והתגייס לאינטליג’נס (השירות החשאי) הבריטי. מאמציו ומאמצי חבריו נטו לפעילויות חדשות למען עתיד חדש לעמנו בארץ. עם שבירת החזית התורכית בדרום הארץ נכנס אלכסנדר בראש פלוגה של הצבא הבריטי המשחרר לחדרה ולמושבתו זכרון-יעקב. הוא שרת באינטליג’נס תחת פיקודו של אוהד הציונות הקולונל ריצ’ארד מיינרצהגן עד להבסתה הסופית של תורכיה. אלכסנדר צוין לשבח פעמיים על-ידי מפקד החזית, גנרל אלנבי. בסוף המלחמה התכבד ב”מסדר השירות המצוין” במעמד נציגים מהגדוד העברי. העיטור נענד על חזהו בידי המלך ג’ורג’ החמישי בארמון באקינגהם בלונדון.




 

מאורעות 1920

מהומות-הדמים של שנת 1920 היו מבשרות רעה. הן פרצו במזרח הגליל-העליון אגב מלחמת הערבים בצרפתים על הגבול הזמני, שנקבע בין הבריטים והצרפתים. שני חברי תל-חי נפלו על משמרתם בזה אחר זה. השוד וההרס היו לדבר יום ביומו.חמרה נעזבה, מטולה ניטשה ולאחר קרב תל-חי, פונה זמנית גם כפר-גלעדי. בסוף אפריל הותקפה איילת השחר. התקפות הכנופיות פשטו לגליל-התחתון ולעמק הירדן, למנחמיה ודגניה. המשפחה היהודית היחידה שנותרה בגולן, בבני-יהודה, נרצחה והקיץ הקץ על היישוב היהודי האחרון ברמת הגולן. ההסתה בערים הלכה וגברה בעידוד פקידים בריטים גבוהים, ועימה רבו האיומים.
אלכסנדר אהרונסון שהיה בירושלים, נתבקש על-ידי מארגני הגנתה של העיר - זאב ז’בוטינסקי ופנחס רוטנברג - לבוא ולעזור להם בהקמת גרעין מגינים, בעיקר מאנשי הגדוד העברי המאומנים. ב-4 באפריל, בשיאה של התהלוכה הדתית נבי מוסא החלו המהומות. ההמון המוסת לטבח ביהודים, פרץ לרובעים היהודים. שוטרים וקצינים ערבים הצטרפו אל ההמון ברצח ובשוד. שלושה ימים אפשרו שלטונות ה’הפרד ומשול’ לאספסוף להשתולל, ורק לאחר לחץ מדיני כבד החלו בבלימת ההתפרעויות. 19 מן המגינים, ובראשם ז’בוטינסקי, נעצרו, נשפטו והושלכו לכלא.
אלכסנדר נשאר בירושלים. הוא הבין עד כמה רבה חשיבות המלה המודפסת בתעמולה. עם חבריו לדעה, איתמר בן-אב”י, פרץ קורנפלד (דגן), אשר ספיר, יצחק עבאדי ואברהם אלמליח, הקימו חברה להוצאת עיתונים: ”דאר היום” - בעברית ”באריד אל יום” - בערבית וה”פלשתין וויקלי” - באנגלית. מאמריו עוררו תהודה רבה והוצאו בקובץ מיוחד בשם ”במערכה”.

 

השקט היחסי והמטעה שהשתרר לאחר הכיבוש הבריטי, הופר עד מהרה. הדי הוויכוחים בוועידת השלום ואי ההסכמה בכל הנוגע לארץ-ישראל, חיל המצב שמספר חייליו הלך וקטן ובעיקר, ההסתה הערבית הפרועה נגד הבית-הלאומי היהודי המובטח - הביאו לידי פשיטות של בדואים בשדות, כנופיות של פלחים מהכפרים וערבים מן הערים החלו להתנפל בדרכים ולתקוף יישובים. ידי חיילי הגדודים העבריים היו ממש כבולות, החלה התארגנות של קבוצות הגנה, שחבריהן לא בטחו בהגנת הבריטים והאמינו שמתפקידם של היהודים להגן על עצמם. היו אלה וותיקי ”השומר” שנתפרק והתארגנו תחת השם ”הקיבוץ”; חיילים וחיילים משוחררים של הגדודים העבריים בהנהגת כמה מבוגרי הגימנסיה הרצליה כדב הוז ואליהו גולומב, עם אנשי מפלגות הפועלים כיצחק טבנקין, יוסף ברץ, דוד בן-גוריון, יוסף טרומפלדור ושמואל הפטר.




 

השלטון הבריטי

בהתחלת תקופת המנדט היתה להתישבות היהודית בארץ ישראל תקופת עדנה.הסדר הציבורי בארץ השתפר מאד, הוחלה מערכת משפטית ושלטונית, היה ברור למי פונים באיזה ענין והשוחד לא היה שיטת ניהול בעיות כמו בשלטון העותומני.
השלטון הבריטי החל לבצע פיתוח תשתיות: כבישים, כולל כבישי אורך ראשיים דוגמת הכביש ששינה את פני אבן יהודה - כביש תל-אביב-חיפה הישן (כביש 4 היום), מסילות רכבת נוספות, מערכת החשמל והטלפון - כולם התרחבו פי כמה. לראשונה בארץ נבנה נמל עמוק-מים בחיפה - נמלי יפו ותל אביב נפרקו אניות בסירות שהגיעו לרציפים מאחר והנמלים היו רדודים מדי להתקרבות.




פועלים עבריים בכפר סבא

עליה רביעית

עליה זו אופיינה בין היתר במאבק על עבודה עברית בפרדסי המושבות. בעוד בשנים קודמות מעט מאד פועלים הצליחו להשיג עבודה בחקלאות והחלוצים עסקו סלילת כבישים וכד’, בעליה הרביעית חל מפנה. תוך 3 שנים, בין 1925 ל-1927, עלה מספר הפועלים היהודים במושבות מפחות מאלף ל-5,000! הבעיה היתה העונתיות בענף - היו פועלים רבים שנדדו בארץ בין פרדסים, גידולי שדה שונים וחוזר חלילה, לפי עונות הקטיף.
במושבות העליה הרביעית בשרון - כפר-סבא, רעננה, מגדיאל, רמתיים, הרצליה ורמת השרון היתה עבודה עברית מלאה. חקלאי השרון כינו את עצמם בגאווה ”חקלאים לאומיים” והתנגדו לעבודה המעורבת במושבות הותיקות.




 

השקעות הון יהודי מחו"ל

בשנים 1932-1927, בעקבות המשבר הכלכלי העולמי, ירדו הכנסות המגביות למיניהן בגולה - הקק”ל וקרן היסוד -בלמעלה מחצי. כתוצאה מכך לא יכלו לרכוש קרקעות בארץ להתיישבות המאורגנת בקצב של שנות העשרים המוקדמות.
בניגוד לירידה זו, חלה דוקא עליה גדולה בהשקעות הון פרטי של יהודי הגולה בארץ.
חברת ”אחוזה” ברעננה, פרדסי הרצליה ורמתיים - החלו כולם בהון יהודי מחו”ל.
שנת המפנה מבחינה זו היתה 1932, שנת יסודן של אבן-יהודה, קדימה וכפר-יונה, שכולן הוקמו באותה צורה: חברת השקעות לנטיעת פרדסים פרטיים לתושבי הגולה. בתל-מונד, שקדמה לנו בשלוש שנים, היתה זו חברת ”מטעי ארץ ישראל”, מיסודו של הלורד מלצ’ט (אלפרד מונד), בכפר-יונה חברת ”מטעי השרון”, מיסודו של היהודי הבלגי ז’אן (יונה) פישר, ובנתניה ואבן-יהודה - חברת ”הנוטע”.
בארבע השנים האלה השקיעו יהודי הגולה 4.3 מיליון לירות שטרלינג בקנית קרקעות - 14% מכלל כניסת הון יהודי לארץ . 6 מיליון לירות נוספות הושקעו על ידם בנטיעת הפרדסים.




 

חברת הנוטע

החברה הוקמה כדי לספק לאגודת ”בני בנימין” זרוע כלכלית-ביצועית . המטרה: רכישת קרקעות ונטיעת פרדסים כדי למנף את ההתישבות שהאגודה תקים.
תקנון החברה:
א. החברה ליסוד משקים חקלאיים היא מפעל התיישבותי ממדרגה ראשונה, שיסייע בכיוון המפעלים הכלכליים של התנועה ויביא משיכת הון רב לבנין הארץ.
ב. החברה תקבל ותוציא לפועל עבודות שונות.
ג. החברה תסייע לחבריה בהתמחות חקלאית ותפעל להרחבת המפעלים החקלאיים של הישוב.
ד. לחברה תהיה הרשות והכח לקנות קרקע למטרות התיישבות ונטיעה.
ה. החברה תהיה רשאית להשתתף במפעלים כלכליים וכספיים שתראה בהם חשיבות לענין.
הון היסוד של החברה היה 100,000 לא”י, הון עתק באותם ימים. בין מייסדיה היו גד מכנס, עובד בן-עמי וברוך רם.

בארכיון נמצאיות חוברות באנגלית המכוונות למשקיעי חו”ל ומספרות בשבח נתניה ואבן-יהודה, הצלחת ענף ההדרים ושגשוגו המבטיח תשואה נאה ואף פורטות על הנימים הציוניים.




רישום מתיישב

רקע - מורדכי אלקיים מספר

”בארץ היה צימאון להתיישבות. אך לעלות להתיישבות יכלו רק קבוצות מאורגנות על-ידי מפלגות. כל אלה שרצו להתיישב בכוחות עצמם ולא היו חברים במפלגה, לא היתה כתובת. והנה נמצאה הכתובת: חברת ’הנוטע’. היא אפשרה לאנשים בודדים מכל מקום, שהיו בלתי-מפלגתיים וללא זיקה וקשר למפלגה, לרכוש זכות עלייה להתיישבות מ’הנוטע’ בכספם שלהם, על אדמה פרטית ולא לאומית. זה היה המניע לאנשים מסוג זה לעלות לאבן-יהודה. הדבר היה אז חריג ולא מקובל בארץ. להקמת המושבה לא היתה משמעות לאומית במובן המקובל, כי התיישבות לאומית היתה התיישבות על אדמות הלאום. כאן, היתה עלייה על אדמות פרטיות. רצו להקים מושבה בנוסח הישן, שונה מהמושבים והקיבוצים, יותר חופשי ויותר ליברלי. האנשים שהתאספו רצו לבנות בכוחות עצמם ובכספם, על אדמה פרטית שרכש ’הנוטע’. זו היתה ההזדמנות הראשונה שניתנה לאנשים להתיישב על אדמה פרטית.
בסיס הקיום של ההתיישבות בתחילתה, היה מכירת אדמות לאנשים בעלי הון ונטיעת פרדסים עבורם.
מתיישבי אבן-יהודה עיבדו, בשלב הראשון, את הפרדסים האלה, עד אשר הם עצמם היו מוכנים להתחיל בהקמת המשקים שלהם”.

 

 

 


 

אדמות אבן יהודה

כ-10,000 דונם קרקע להתיישבות עברו לידיים עבריות ממשפחת חנון עתירת הנכסים מטול-כרם. ראשיד חנון מכר והמשיך למכור מאדמותיו ליהודים מנתניה ומכפר-צור, אך הוא עצמו ישב בביירות מאימת הטרור הערבי.
הקרקעות נרכשו תמיד באמצעות סרסורים תקיפים. בטול-כרם היה הסרסור העיקרי, עבד-אל-רחמאן אל-חאג’ איברהים, איש נשוא-פנים, שהיה קאדי (דיין דתי ומוסלמי) של בני עדתו. הוא נבחר לראשות עיריית טול-כרם ועמד בראשה עד שנת 1939.
הבן, סלים, היה חבר ב”ועד הפועל הערבי”, מוסד שקדם ל”ועד הערבי העליון”.תחת השפעת משפחת חוסייני, שאחד מבניה היה הצורר חאג’ אמין אל-חוסייני, התמסר סלים ללאומנות תוך איבה עזה ליהודים והיה ממנהיגי המאורעות ב-1921 וב-1936. את הטיפול במכירת קרקעותיו מסר לאחיו סאלמה, אשר משנת 1928 החל לעסוק בסרסרות קרקעות. סאלמה היה גם בעל סוכנות ביפו לייצוא הדרים ועבד יד ביד עם החברה היהודית למשלוח הדרים ”פרדס סינדיקט”. סלאמה ניסה לכפר על ’עוונותיו הלאומיים’ ובתקופת ”המרד הערבי” ב-1936, מימן בכסף רב את פעולותיו של אחד מראשי הכנופיות של מפקד המרד פאוזי קאוקג’י - עארף עבד אל-ראזק. הכסף, לא ענה, כנראה, על הכל ולאחר שהמשיך לרכז קרקעות ולמכרן ליהודים, ניסו בנובמבר 1946 להתנקש בחייו ולחסלו.




רשימת הגושים שבלום - מתוך מפה

רכישת האדמה

רוכש הקרקע היה שמואל שמעון בלום, מוילקומיר שבליטא. הוא עשה את הונו בארצות-הברית מתעשיית שיניים תותבות והמצאות בתחום זה. כציוני, השתתף כציר כבר בקונגרס הציוני השני וביקר בארץ ב-1908 (לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה) בחפשו אפיקי השקעה. לאחר הקרע בהסתדרות הציונית נמנה עם קבוצת ברנדייס, ואכן, נאמן לתפישתו הציונית, עלה ארצה בשנת 1926 והקים בית חרושת ראשון לייצור שיניים תותבות. המפעל העסיק כ-200 עובדים יהודים, שהפיקו תוצרת בסכום של 25,000 לא”י לשנה - סכום נכבד ויצוא חשוב ביותר באותן שנים. אפיק השקעתו השני היה רכישת קרקעות ונטיעתם בפרדסים.
”בלום זה”- סיפר עובד בן-עמי- ”קנה את האדמה בטעות ורצה להיפטר ממנה. אדמות תל-צור, כפר-צור וחלק מקדימה היו שייכות לו. בלום ביקש 6 לירות לדונם. שילמו לו בשביל אבן-יהודה 6 לירות לדונם. אדמה בלי דרך ובלי כביש. אני ניהלתי איתו את המשא ומתן והוא שמח להיפטר מן האדמה. שילמנו לו בשניים או שלושה תשלומים. חלק מהכסף הכניסו המתיישבים.
’הנוטע’ הוא שעשה את החוזים עם בלום. ’הנוטע’ רכש את כל האדמה ואחר-כך היתה חלוקה. המתיישבים קיבלו את השמנת של האדמה. ואחר-כך ’הנוטע’ מכר את השאר לכל דיכפין. המימון היה בחלקו מבנק ’בני-בנימין’ והיתר מגורמים שונים.את רישום האדמה (בטאבו, בספרי האחוזה) עשו בטול-כרם. בהתחלה היה כל הקשר בטול-כרם. השפעתי על מושל המחוז פוט והוא ’השמיט’ את נתניה ואת אבן-יהודה מטול-כרם. אחר-כך היה כאן צ’יזיק קצין המחוז. גרמתי ש’ינתקו’ אותנו מטול-כרם ומאז טופלו כל העניינים בנתניה”.
צ’יזיק נתמנה לקצין-מחוז טול-כרם במאי 1935. על אף מחאות הערבים וההתנכלויות כנגדו, ידע להתחבב על הכל. במאורעות 1936 עבר לנתניה, לאחר שבהסדר עם השלטונות הועבר הטיפול ביישובי המחוז העבריים לנתניה. צ’יזיק פעל רבות לשיתוף כוחות הממשלה בשמירת הבטחון באזור. ותיקי אבן-יהודה פגשו בו פעמים רבות, כשהוא רכוב על סוסתו ומבקר בכפרים יחידי וללא מורא”.


שמעון בלום מתוך אנציקלופיית חלוצי הישוב ובוניו.


 

 


טקסט הסבר על תמונה

בעיית האריסים הבדאווים

להורדת האריסים המועטים מעל הקרקע נדרש בן פתח-תקוה אברהם דרויאן, שומר רוכב, שהקדיש מרצו לטיפוח יחסי שכנות טובים עם ערביי הסביבה. פירסומו הרב בא לו ב-1931 כשנעלמו עקבותיהם של זוג צעירים, שטיילו בדרך החוף בין הירקון להרצליה. דרויאן השקיע את כשרונו ומאמצי חבריו עד שנתגלו גופותיהם ולא שקט עד שנמצאו רוצחיהם.
כשהחלה, כשנה לאחר מכן, סדרת התנגשויות ביישובים יגור ונהלל, היה זה שוב דרויאן שגילה את מקור הכנופיות, שבראשן עמד עז א-דין אל-קאסם, איש שנמלט מן הצרפתים בסוריה והתבסס בחיפה. הוא הקים את ”אגודת הצעירים המוסלמים” כמסווה להתארגנות טרוריסטית קנאית, אף בניגוד למנהיגות המסורתית של המופתי חאג’ אמין. כשנהרג עז א-דין בקרב על הגלבוע, הפך לסמל המלחמה ביהודים - עד היום.
סיפר אברהם דרויאן עצמו: ”יהודי צנום, מדבר אידיש במבטא אמריקאי, קבלני בביתו ברחוב אחד-העם בתל-אביב, כשעיניו העירניות בוחנות אותי מאחורי הזגוגיות העבות של משקפיו. ’במה אוכל לשרתך מר בלום?’ - שאלתי. מר שמואל בלום, בעל בית-חרושת לשיניים-תותבות ובונה אולם ’אוהל-שם’, הזמינני אליו לפי המלצתו של גואל הקרקע יהושע חנקין.
’חתני, עורך-הדין רפאל מני, קנה בשבילי 3,000 דונם בשרון, עוד בהיותי באמריקה’ - פתח ואמר מר בלום, ישר לעניין - ’מפה יש בידי, אך קרקע אין לי, כי יושבים עליה אריסים ערבים’. הזקן נעץ בי את מבטו והוסיף: ’חנקין - שהיה ממש הסמכות הבלעדית בענייני קרקעות - אמר לי שאפשר לסמוך עליך בעניינים כאלה’.
הסתכלתי במפה וראיתי כי הקרקע נמצאת ליד חירבת בית-ליד וביצת הפאליק. ’כמה יעלה להוריד את האריסים?’ - ראשית, עלי לנסוע למקום ואוודע מי הם האריסים, כמה הם ומה זכויותיהם ואודיעך דבר’ - אמרתי לו.


באתי למקום ומצאתי שמתגוררים שם שבטי ערב - חוויטאת, רומיילאת, בלואני ועוד. כולם עומדים לרשותן ולשירותן של משפחות חנון ומנסור, ובראשן סמיר אפנדי חאג’ איברהים מטול-כרם. שוחחתי עם סמיר אפנדי והסברתי לו את רצוני ומבוקשי. הוא הבין שלא יפסיד מכל העסק הזה. החלטנו שאחזור אליו כעבור כמה ימים ואז יתן לי תשובה. חזרתי עם אחי משה, שהיה ידוע בגבורתו בכל הסביבה. לאחר מאורעות מאי 1921 והרס כפר-סבא על-ידי הפועלים הערבים, עבר אליה כשומר רכוב והיה היהודי הראשון בשרון כולו. הוא מילא עד תום את תפקידיו באיזור המסוכן של אותם ימים. בטיפול מייגע הורדנו במשך כמה חודשים את כל האריסים.
כשהקרקע עברה לידי המתיישבים היהודים, היא לא היתה משועבדת לאיש. משפחות בדואיות וספק אריסים אחדים ישבו על החולות. כמעט ולא היו הוצאות נוספות, שליוו כמעט כל רכישת קרקע, להורדת כאלה שהיקנו לעצמם חזקה”.
לא היתה כל טענת נישול ולא היו כל התנגשויות של ממש על רקע בעלות עם השכנים. פרט אולי לפציעתו של בדואי אחד... ועל תקרית זו עוד יסופר. רפאל בן-ארויה זכר שאכן ”נעשו פה עבודות של כיבוש הקרקע וחרשו פה חריש פוליטי. בכל שטח האדמה של אבן-יהודה היו בדואים והיה צריך להוציא אותם מעל האדמה שנקנתה. אבל הבדואים לא רצו לעזוב.
הבדואים שהסתובבו שם הלכו כמעט ערומים. הלבוש שלהם היה עשוי משקים. היו שני חורים בשביל הידיים וחור בשביל הראש. לכל אחד מהם היה עור של כבשים ועל זה היה הבדואי ישן. אלה לא הבדואים שאנו מכירים היום”.






כרטיס חבר

על יסוד "בני בינימין"

על ימיה הראשונים של הסתדרות ”בני בנימין” סיפר מזכירה הראשון איתן בלקינד, בספרו ”כך זה היה...”. איתן בן למשפחת ביל”ויים, נולד במושבתם גדרה, היה בן המחזור השלישי של הגימנסיה הרצליה וחניך האקדמיה הצבאית באיסטנבול. בשרתו כקצין תורכי במלחמת העולם הראשונה הצטרף אל חבריו ובני משפחתו, שריגלו למען בריטניה במסגרת ניל”י. כשנתגלתה הרשת ואחיו הבכור נעמן נאסר, הושלך גם הוא לכלא. נעמן הועלה לגרדום בדמשק. איתן שגם הוא נידון למוות, הצליח לברוח ולהינצל בעזרתם של יצחק בן-יעקב איש דגניה ואברהם הרצפלד מן המרכז החקלאי.
”יום אחד, בשנת 1919, הזמין אותי אבשלום פיין (בן ראשון-לציון, בנו של בנימין ’איש האתרוגים’, בוגר מקוה-ישראל וחבר ניל”י) לאסיפה, שכינס אלכסנדר אהרונסון בתל-אביב במטרה לייסד אגודה פוליטית לקראת בוא העליה השלישית, שהתחילה לזרום ארצה.
נפגשנו במלון הורביץ. אלכסנדר אהרונסון הסביר כי עלינו, הצעירים הארץ-ישראלים בני העליה הראשונה, להתמודד גם מול ההשפעה של הצעירים בני העליה השניה, נושאי דגל הסוציאליזם והמלחמה בנו, ’הבורגנים’ וגם מול רעיונות המהפכה, שמביאים איתם בני העליה השלישית מרוסיה במטרה להחדירם בישוב העברי בארץ-ישראל.
הוא הציע לקרוא לאגודה בשם ’בני בנימין’, על שמם של בנימין זאב הרצל ובנימין אדמונד דה-רוטשילד. מטרתה תהיה ’לשמור על הקיים ולבנות את העתיד’, ועליה לדאוג גם לצאצאי העלייה הראשונה הזקוקים לאדמות נוספות להרחבת פעולתם החקלאית ולבנות מושבות חדשות. האגודה תקים סניפים בכל המושבות מבאר-טוביה עד מטולה ובערים ירושלים, יפו וחיפה.


לאחר שורת נאומים נתקבלו הצעות אלה פה אחד, והנוכחים נטלו על עצמם להקים את הסניפים ברחבי הארץ. אלכסנדר אהרונסון מימן את הוצאות היסוד של האגודה. הוחלט לקרוא את צירי הסניפים לאסיפה המייסדת, שתתכנס כעבור חודש ימים. במשך החודש הוקמו סניפים בירושלים, ביפו-ת”א ובמרבית המושבות. באסיפה שנאספה כמתוכנן, נבחר אלכסנדר אהרונסון לנשיא ההסתדרות, אנכי למזכיר ומרדכי פרלין לגזבר (מרדכי, בן הרב מפתח-תקוה, למד במושבתו והיה פעיל בהגנתה; נעצר עם אחיו על-ידי התורכים בעוון שמירה על המושבה וישב במאסר בירושלים).
לוועד הפועל נבחרו איתמר בן-אב”י (’הילד העברי הראשון’ - בנו של ’מחייה השפה העברית’, אליעזר בן-יהודה), ברוך ראב (בנה הראשון של פתח-תקוה; מן הדמויות המרכזיות במושבה, חבר ניל”י, חקלאי רב גווני ובעל מעוף בפיתוח החקלאי), גד מכנס (יליד פתח-תקוה גם הוא מפעיליה הבולטים; בנו של אהרון לייב מראשוני המושבה וראשיה; עזר לאגודת ”השומר” לכבוש את השמירה מידי השומרים הערבים במושבות הדרום; היה לאחד מעמודי התווך בגאולת הקרקע הלאומית והפרטית ובפיתוח החקלאות והתעשייה; גד עם אחיו משה מכנס, עובד בן-עמי, ברוך רם ואחרים יסדו את ”הנוטע”; בהנהגתם הוקמו יישובים חקלאיים ועירוניים על אדמות השרון והשפלה בהון פרטי), אבשלום פיין (איש ניל”י) ודוד הורוביץ (בן ראש-פינה, איש שמירה ומגן מובהק; עמד בראש ”צעירי הגליל העליון”; ריכז את פעילות ”בני בנימין” בגליל ובשנת 1926 התנחל בשכונת בני בנימין בהרצליה. הוא היה אחד מהפעילים החשובים שטרחו בהקמת מושבתנו)”.

 

 


 

אוספים תרומות

אלכסנדר אהרונסון הצליח לקשור קשרים רבים עם ראשי המנהיגות הציונית האמריקאית, השופט העליון לואי ד. ברנדייס, שהיה בר-פלוגתא קיצוני לחיים ויצמן, השופט יוליאן מק, מי שהיה היועץ המשפטי של משלחת הציונים בוועידת השלום ונשיא ההסתדרות הציונית בארה”ב, פליקס פרנקפורטר (שהיה אף הוא לשופט עליון) ואחרים. השלושה לחמו בעד היוזמה החופשית והתנגדו להקמת קרן היסוד, המוסד הכספי של התנועה הציונית.
נוסף לשלושת המשפטנים הצליח אהרונסון לרתום לרעיון ’בני-בנימין’ אישים נוספים: הנדבן, בעיקר בתחומי הבריאות והרפואה, נתן שטרויס (שטראוס), מי שכבר הקים בארץ מכוני בריאות, תרם את חלק הארי לתכולת אוניית האספקה ”וולקן”, שהצילה את היישוב במלחמת העולם מלגווע ברעב. בני-בנימין יזכרוהו כמי שתרם לייבוש ביצות ולחיסול מארת הקדחת. יישובם נתניה, שהוקם ב-1928 בחוף השרון - נקרא על שמו.
השני ברשימה זו, הברון פליכס מנשה ממצרים. מי שייצג, עם דר’ דוד אידר ואשר ספיר את הצד היהודי בשיחות קהיר עם ראשי התנועה הפלשתינית על עתיד ושיתוף למען הארץ. בהשפעת אהרונסון השקיע הברון בהתיישבות הפרטית וריכז קבוצת משקיעים ממצרים ברכישת פרדסים בארץ. על שמו נקרא המשק החקלאי מצפון לכפר-סבא הידוע כ”גן מנשה”.
הדמות השלישית היתה מרים (מרי) פלז. אלמנת איש העסקים והנדבן יוסף פלז, היא המשיכה את פועלו הפילנטרופי הכללי והרחיבה את מפעליו של בעלה המנוח להתיישבות יהודים בארץ-ישראל ביוזמה פרטית, תוך אמונה בהגשמת האידיאל האנושי העולמי של צדק סוציאלי לעם היהודי. אהרונסון ביקשה להעמיד מועמדותה לנשיאות להנהגת בני בנימין, אך היא הסתפקה בתואר ’סגנית’ ובתרומותיה הגדולות. היא גאלה שטחי קרקע גדולים והקימה אגודה להתקרבות יהודים ונוצרים ללימוד ולהבנת ההיסטוריה הישראלית,יעוד האומה המתחדשת וחתרה לאירגונה הלא-פוליטי של ארץ-ישראל.
על דלת ביתה חקקה: ”כל שהוצאתי היה לי! - את אשר חסכתי, איבדתי! רק את מה שנתתי - יש לי!”




 

בני בנימין נוסעים לקונגרס הציוני

בארץ ובגולה החלו ההכנות לקראת הקונגרס הציוני העולמי הראשון לאחר מלחמת העולם (האחרון התקיים בווינה בספטמבר 1913). והראשון לאחר שחרור הארץ מעול התורכים, לאחר פרעות קשות במזרח אירופה ופוגרומים, בעיקר בעיירות היהודיות באוקראינה. 
על אותם ימים כתב מזכיר בני-בנימין איתן בלקינד: ”משימתי היתה הכנת החברים לקראת הבחירות לקונגרס הציוני. הציונות התפלגה בתקופה ההיא לשני זרמים. בראש הזרם האחד עמד דר’ ויצמן, מראשי הציונים הכלליים, זרם זה כלל את מפלגות הפועלים ודגל ביוזמה השיתופית. בראש האופוזיציה עמד מנהיג יהודי אמריקה שדגל ביוזמה החופשית. הנהלת בני-בנימין הצטרפה לגוש הברנדסאי. הבחירות לקונגרס נערכו לפי מספר שוקלי השקל הציוני, לכל 500 שוקלים בארץ ציר אחד ובחוץ-לארץ ציר לכל 1,000 בוחרים. אנו זכינו בשלושה צירים, איתמר בן-אב”י, ברוך ראב ויעקב שפירא (4 צירים לציונים בלתי מפלגתיים, 5 לאחדות העבודה, 4 להפועל הצעיר ו-4 למזרחי) וזה היה ניצחון מזהיר לבני-בנימין”.
הדיונים בקונגרס נסבו סביב הקמת מפעלים לאומיים גדולים והרחבת ההתיישבות החקלאית; אישור הקמת קרו היסוד (שנקרא ב-1918 ”קרן ההכנה” ומסוף יולי 1919 ”קרן הגאולה”); אושרה רכישת אדמות עמק יזרעאל שבכולו היו רק שתי נקודות עבריות, מרחביה ותל-עדשים.
על גאולת אדמות השרון עוד לא העז איש אפילו לחלום.
”בקונגרס” - כתב בלקינד - ”היתה ההיאבקות בין שני הגושים חזקה. פרופ. ח. ויצמן הצליח לקבל את תמיכת רוב הצירים - צירי ארצות אירופה המזרחית ונציגי הציונים הכלליים מכל העולם. לואי ברנדייס, שנשאר במיעוט התפטר מההנהגה הציונית”.




 

הצירים מקבלים הנחיות

לפני היציאה לקונגרס שנתכנס בקרלסבד שבצ’כוסלובקיה, בספטמבר 1921, נערך דיון ונתקבלו הנחיות לצירים. לדאבון לב אבד העמוד השני של ההחלטות ורק 9 הוראות נשמרו:
בישיבת הועד הפועל המצומצם של הסתדרות ”בני-בנימין” ביום ד’ אור ליום ה’ לחודש תמוז תרפ”א (11.7.1921), הוחלט: לתת את הדירקטיבות הבאות, לצירים ההולכים אל הכנסיה הציונית הי”ב בשם הסתדרות ”בני-בנימין”. אחרי הבעת דעות שונות, הוחלט: לחייב בכל תוקף את צירינו, לעמוד על הסעיפים הבאים: 
א. הכרת הסתדרותנו בתור פדרציה ארצי-ישראלית בתוך ההסתדרות הציונית העולמית.
ב. ההסתדרות תומכת בשיטת האמריקנים, בהבדלת קרן-היסוד מקרן הנדבות וביוזמה הפרטית.
ג. סדור והנהלת המחלקה הפוליטית ע”י בני-הארץ.
ד. שתוף חברי הסתדרותנו בהתיישבותיות חדשות, כגון: בעמק וכדומה ובאמצעות ההסתדרות.
ה. מדור קרן-הלוואה למושבות הקיימות, בשביל השבחת משקם והכשרתו לעבודה עברית ועמידה עצמית.
ו. ביטול הקבוצות.
ז. דאגה מיוחדת ליסוד רשת של בתי-ספר חקלאים עבור יתומי-הפרעות בארץ ובחוצה לה.
ח. דרוש, שהחינוך בבתי-הספר במושבות יהיה בהתחשבות עם הנהלת התאחדות החקלאים, בכדי לתת לחניכים, חינוך לאומי חקלאי וכפרי. 
ט. משרד החקלאות שע”י ועד-הצירים צריך שיתנהל במועצת התאחדות החקלאים מבני-הארץ. (לאחר כשלושה חודשים המירו חברי ההנהלה הציונית את שמו של ”ועד הצירים לארץ-ישראל” ל”סוכנות היהודית”).




 

ממשיכים לחפש מקורות מימוש

איתן בלקינד סיפר על פגישותיו עם ג’יימס רוטשילד, שנתעורר לתמוך בבני-בנימין, ילדי המושבות של אביו, ועם המזכיר הכללי של הממשלה המנדטורית, אוהד המפעל הציוני סר וינדהם דידס. פקיד רם מעלה זה הודיע, שהוא מעוניין שבני-בנימין יגייסו מבין שורותיהם צעירים, שישמעו כחיילים בגדוד פרשים, שיוקם לשמירת גבולות הארץ.
כאן נתגלע קרע ראשון בתנועה. נטען כלפי בלקינד, ראשית שהוא רוצה להכניס למושבות את ”המוסקובים”, העולים החדשים, שבאו רובם מרוסיה והיו בעלי נטיות מהפכניות, ושנית שהכספים שקיבל מרוטשילד יועמדו לרשות בני המושבות ולא למטרות שעליהן הוסכם: שיכוני עובדים במושבות, מטבחים, העלאת יתומי הפרעות (כפי שעשה דודו ישראל בלקינד כבר ב-1905) והמטרה הראשית יישובם על הקרקע של בני המושבות. הכסף הוחזר לברון והתוכניות נגנזו. איתן בלקינד פרש ובמקומו נתמנה למזכיר אבשלום פיין. ”הנהלת בני בנימין - אמר איתן - התרכזה בעזרה לבני המושבות ולא התעניינה בעלייה השלישית, אשר נקלטה על-ידי ההסתדרויות השמאלניות”.
כעבור כמה חודשים חזר אלכסנדר אהרונסון מארצות הברית, שם השיג כספים בעיקר בתמיכתה של הגב’ פלז. בכספים אלה רכשה הסתדרות בני בנימין כברת אדמה סמוך לנס-ציונה, עליה הוקמה (ב-1928) מושבה בשם כפר אהרון, לזכרו של אהרון אהרונסון, מנהיג מחתרת ניל”י (ואחד מגדולי המדענים החקלאיים בדורו. כיום המושבה הינה שכונה בתחומי המועצה המקומית נס-ציונה). כמו כן רכשו בני-בנימין אדמות בחדרה, בזכרון-יעקב, על הכרמל וחלק מאדמות הרצליה והקימו בנק למימון פעולות התנועה.




הקמת בנק בני בנימין

בראשית שנת 1924 קיבלו החברים את הודעת המרכז על אישור השלטונות להקמת הבנק, וכך בשרו לחברי האגודה:
עכשיו כבר יכולים אנו לבשר לכם באופן מוחלט, שהבנק שלנו נתאשר, ביום 23 בדצמבר העבר את הנציב העליון את אשורו האחרון לתקנות הבנק ולשמו ”בנק שתופי בני-בנימין בערבון מוגבל”. בהרבה טורח עלה להשיג את השם הזה - שיהיה נקרא ”בנק” ולא ”חברת-מלוה” - ושיהיה בערבון מוגבל. אנו מצאנו לנחוץ לעמוד על פרט זה, מפני שע”י זה שאין ערבות הדדית של החברים, שקוני-המניות אינם נושאים באחריות של עסקי-הבנק (הפרוש של ”ערבון מוגבל”), יהיה יותר קל למכר את המניות, וביחוד לאלה הקונים אותן לא לשם בקשת-הלואה.
ועכשיו פרטים אחדים בנוגע למהותו של הבנק שלנו ודרכי עבודתו.
I. המטרה -
המטרה של הבנק שלנו היא לעזור להחברים בהלואה ידועה לצרך איזו עבודה פרודוקטיבית, זאת אומרת לצרך איזה דבר העתיד להביא פירות, כגון זריעה ונטיעה, מחלבה וכדומה. אמנם מתוך, שאמצעינו מצומצמים הם בזמן הראשון, תהיינה גם ההלוואות מצומצמות בזמן הראשון, אבל אנו מאמינים שיש בין חברינו הרבה כאלה שגם בהלואה של עשרים או שלושים לירה יוכלו לגשת לאיזו עבודה, שתקל עליהם את פרנסתם.
II. דרכי-עבודה -
המוסד שלנו הוא בנק, העומד על יסוד מסחרי, ולא מוסד של חסד, את הדבר הזה צריכים החברים לשים תמיד את לבם, הכספים שנמסרו לידינו ממכירת המניות אינם אלא פקדון, שעלינו לשמור עליו וגם לשלם בעדו רוחים ידועים. ומשום כך תצטרך הנהלת-הבנק להיות קפדנית וזהירה בנתינת ההלואות וגם החברים עצמם, אם יש בהם אחריות לאומית, יצטרכו לנהג מנהג-זהירות זה ולא לבקש הלואות אלא בשביל דבר בטוח.


הסיסמה של הנהלת-הבנק תהיה: ”הקלות במידה מרובה וזהירות במידה מרובה”. אנו נעשה להלוים את כל ההקלות וההנחות האפשריות: אנו נלוה להם בריבית של שבעה למאה ובלי שום קומיסיון: אנו נלוה להם גם כן עד הגורן והבציר ולא לשלושה חודשים. אבל יחד עם זה נדרש מהלוה בטחונות מספיקים לא פחות מבנקים אחרים.
החברים צריכים בעצמם לדרוש זהירות זו מאתנו, בכדי להבטיח לבנק שלנו התפתחות מודרגת, עליכם לדעת, שהכספים הנמצאים עתה בידינו בשעת פתיחת-הבנק, אינם אלא נסיון, נסיון להתבגרותנו הצבורית. ויש לנו כל התקווה שאם רק תעבור השנה הראשונה והעבודה תתנהל בסדר, החברים ימלאו את חובתם להמוסד שלהם, אז תגדל קרן-הבנק פי עשרים, והבנק של ”בני-בנימין” יהיה הגרעין של בנק חקלאי אמיתי שיביא ברכה שלמה לחברינו ולכל הישוב החקלאי.
III. אתם מבינים מאליכם כי היות והבנק שלנו יעבוד רק בקרן-המניות שלו (הוא לא יחזור אחרי פקדונות בזמן הראשון), צריך כל חבר וחבר לעבוד במרץ בשביל מכירת-המניות. החובה הראשונה מוטלת בעיקר על החברים. הם מחויבים לקנות מניות קודם כל מפני שההלואות תנתנה רק על יסוד-המניות של כל חבר (על כל מניה עשר לירות) ושנית, מפני שהבנק הזה יהיה אחרי התפתוחות גאותם של ”בני-בנימין”, אולם חשוב בשבילנו ג”כ, שימכר מספר גדול של מניות לחברים וידידים שאינם זקוקים להלואות מהבנק שלנו, כי כל מניה ומניה הנמכרת בארץ עוזרת לנו למכור עשר מניות בחו”ל. ל”בני-בנימין” יש הרבה ידידים ומכירים וקרובים בכל נקודות-הישוב - השתדלו-נא, איפוא, שלא ישאר בית אחד בלי מניה של הבנק שלכם, אנחנו נשתדל לסדר ועדות מיוחדות, בכל סניף וסניף, בשביל הפצת-המניות, אבל זה אינו פוטר את החבר הבודד מלעבוד גם הוא בשביל הפצה זו. מחיר כל מניה הוא לירה מצרית אחת, בצירוף עשרה ג”מ (גרוש מצרי) להוצאות, אבל אפשר לקנות מניה גם בתשלומים לשעורין.
זוהי, חברים, שמצאנו לע”ע לנחוץ להודיעכם ע”ד הבנק שלנו. התחילו תיכף בעבודה. דרשו מסניף-מקומכם את המניות בשבילכם וגשו ג”כ למכירת המניות למכיריכם וקרוביכם. חבר שקנה מניה וסלק מחירה בשלמות יכול כבר מהיום להגיש בקשה לקבלת הלואה. 
יפו, א’ שבט תרפ”ד.




 

המשך תולדות בני בנימין

המתעניין בתקופת כינון המשטר המנדטורי וראשית בניית הבית הלאומי ימצא את בני-בנימין פזורים לאורך גליונות העיתונים.
במרץ 1921 יוצאים בני בנימין חוצץ בכרוז נגד גילוי דעת של ”עסקני יפו, ירושלים, וסופריהן” שהאשימו את העתון ”דאר-היום” בחוסר אחריות ציבורית.
במחצית נובמבר 1921 באספה של התאחדות מושבות יהודה מתקבלות כמה החלטות: להקים בנק חקלאי א”י, כדי לטפל בהתיישבות בני הדור המייסד ולעזור לבני בנימין בניסיונות ההתיישבות שלהם להשיג את עזרת הממשלה לשיקומם של כפר-סבא ועין-חי שנהרסו כליל במאורעות.
ב-17.6.1922 התכנסה מועצת ההסתדרות ובהשתתפות חברי המועצה החקלאית נבחרה וועדה להכנת הצעה לחברת-עובדים, שתאחד את כל משקי הפועלים בכפר ובעיר, ולהקמת קרן התיישבות חקלאית שתעמוד לרשות ההסתדרות. בתגובה, לאחר עשרה ימים, התקיימה בתל-אביב אספה כללית של נציגי האיכרים במושבות יהודה והשומרון עם נציגי ”בני-בנימין” הדיונים נסבו סביב הצורך להקמת התאחדות איכרים כללית בארץ-ישראל. בשל האינטרסים השונים של מושבות הפלחה בגליל, הוחלט על איחוד איכרי השומרון ויהודה - מושבות המטע - בלבד. וזאת, על אף שהסתדרות ”בני-בנימין” בהקימה את ההתאחדות העמידה כעיקרון את האיחוד, שיאגד את כל איכרי ארץ-ישראל.
לאחר פחות מחצי שנה, ב-13.11.1922, החליטה אספת באי-כוח האיכרים להקים את ההתאחדות הכללית של האיכרים העבריים בא”י. חברי הסתדרות ”בני בנימין” נבחרו לועד המרכזי.
ב-15.8.1924 הודיע אלכסנדר אהרונסון על פרישתו מכל פעילות ציבורית וגם מנשיאות בני-בנימין. הוא החל להקדיש את זמנו לזכר יקיריו, עולי הגרדום בדמשק, אחותו ”שרה - שלהבת ניל”י” ואחיו ”אהרון - גאון האדמה”. הוא מצא את שרידי ספרייתו וגנזך עבודתו המדעית ושקד על הוצאתם לאור.


 

בימי העלייה הרביעית, בעקבות התלהטות היצרים בויכוחים פוליטיים מרים, ונוכח המשבר הכלכלי ההולך וגובר, נתכנסו חברי גדוד העבודה (יוני, 1926). ההחלטה שהועברה ערב הפירוד במחנם היתה ש-532 החברים יפסיקו את ההתנצחות למשך שנה. לאחר שבוע התכנסו ”בני-בנימין” לוועידתם. נתקבלו החלטות בשאלות התיישבות ובהקמת חברה לסידור משקים חקלאיים ונטיעות. 60 נציגי הוועידה ייצגו 816 חברים רשומים. נבחרה המועצה החדשה ובה 16 חברים, שמתוכה נבחר וועד מרכזי.
ב-8.2.1927 הצטרפו בני-בנימין לארגון האזרחי הלאומי במטרה להקל על חוסר העבודה ולהגביר את השפעת כל בני היישוב בעבודת בניין הארץ ולשתפם באחריותה.
ב-27.3.1929 אחזה את היישוב התרגשות רבה - הצפלין עבר בשמי הארץ. למחרת - ללא כל קשר - נפגשה משלחת של ”בני-בנימין” עם הנציב העליון סר ג’והן צ’נסלור, והגישה לו תזכיר מפורט על מטרות הארגון ודרישותיו. ביניהן, דרישה לקבל קרקעות ממשלתיות למטרות התיישבות ולקבל את קרקעות נתניה (שנוסדה כמה חודשים לפני כן ו-1,400 הדונמים שרכשו משיך הכפר אום-ח’אלד עדיין לא הועברו לידי הבעלים החדשים). דרישה חשובה נוספת היתה לשחרר את ההתיישבות החדשה ממסים. הנציב הביע בפה מלא את אהדתו למטרות הארגון ולצורך ההתיישבות המבוססת על הקניין הפרטי. הנציב הבטיח לעיין בדרישות, שהוגשו לו.
ב-28.9.1930 שוב נתקיימו בחירות בפתח-תקוה. הפעם עשו ”בני-בנימין” יד אחת עם החקלאיים וזכו במרבית הקולות. 6 צירים (הפועלים 2 צירים וכל השאר, רביזיוניסטים, חרדים, סוחרים ואיכרי הביצה קול אחד לכל רשימה).
ב-28.9.1931 התקיימה הוועידה החמישית של ”בני-בנימין”. השתתפו בה 60 צירים, באי-כוח 600 חברים, הפזורים ב-12 יישובים בארץ.
ב-18.4.1932 נרמז לראשונה מעל דפי העיתונות על הקמת היישוב, שלימים יקרא אבן-יהודה. שניים ממנהיגי התנועה, איתמר בן-אב”י ועובד בן-עמי, שנסעו בשליחות ”בני-בנימין” לאמריקה, שבו ארצה משליחותם והודיעו על הקמת נקודת התיישבות חדשה של הארגון, שתעלה על הקרקע עוד באותה שנה.