Finden
 

בעיות בטחון בימים הראשונים

סגל מספר

הבדואי שאמר לי, בערב הראשון לבואי, שהוא שומר על הצריף בא אלינו ערב אחד לצריף ואמר לנו (לי, לאפשטיין, לבן-יעקב, לאברהם קפלן ואולי עוד אחד): ’הלילה שורפים לכם את הצריף’. - מאיזה כיוון יבואו?’ הוא אומר: ’מכיוון הים’. אמרתי לחבר’ה: ’אתם תשארו פה. אני יחידי הולך לפגוש אותם’.
הלכתי מערבה, לכיוון שפך הפאליק, שם היו הרבה בדואים. הגעתי בערך עד בית קוריס. אני יושב והים ממולי. פתאום אני שומע וגם רואה חמישה המראים לכיוון הצריף ומתכוננים לשרוף אותו. הם הולכים ואני זז שיעלו עלי. הם מתרחקים ואני מתרחק במקביל להם. התקרבו ואני קורא אליהם: ’אהלן וסהלן!’ - ’ברוכים הבאים’ בערבית. ניגשו אלי. והם, כל אחד מחזיק ביד לפיד של נפט, שואלים: ’מה יש? מה אתה עושה פה?’ - אמרתי להם: ’אני בן חיפה ושם יש ים ואני אוהב מאוד לשמוע את גלי הים’ - וממשיך - ’תשבו, תשבו’ - ישבו, ושאלו כל מיני שאלות ו... ’אומרים, כך שמענו, שיבואו הרבה יהודים ויגרשו אותנו מפה’. שאלתי אותם: ’ומה זה, ריח הנפט?’ אמרו: ’אנחנו הולכים לשרוף את הצריף’. אמרתי להם: ’תנו את המקלות’. לקחתי מהם את הלפידים וקברתי אותם; מרגיע ואומר: ’לא יגרשו אותכם, אדרבא, אתם תרוויחו הרבה כסף מהיהוד ותוכלו לקנות עוד אישה אחת’ 
נהיינו חברים. הם קמו וחזרו חזרה. כשקמה המדינה, היה אותו שומר בדואי נאמן לגשש במשטרת-ישראל.

 

 


אלקיים מספר

”הסביבה היתה עויינת. סביב המושבה היו שבעה מאהלי בדואים וכפר קטן, ששכן בדרך לתל-מונד. לערבים אלה ולפלחי קלנסוואה וטייבה היו אדמות בשטחי הביצות של וואדי פאליק. כ-1,000 פלחים ירדו בוקר-בוקר לעבד את השטחים הפוריים האלה, שאפשר היה לזרוע אותם פעמיים ואף שלוש פעמים בשנה. זו אדמת טוף שלא דרשה עיבוד רב. היו שטחים שצימחו עשבי פרא בגובה של מטר וחצי ומעלה. אפשר היה בנקל להסתתר ולפגוע, מבלי שניתן היה לדעת מהיכן באה הפגיעה. 
מצב זה נתן לערבים הרגשת עליונות בשטח. ואכן, הפגיעה ברכוש, חבלה במתקני ההשקאה, עקירת גדרות ונטעים - החלו מיד עם נטיעת הפרדסים. מרבית הפגיעות היו בתחילה לא לשם פגיעה בזרים, ביהודים, אלא לשם גביית דמי חסות ותשלומים מחברת ’הנוטע’ עבור השמירה, בעוד המתנכלים היו הם עצמם.
היה קשר הדוק בין השומרים הממונים בסביבה, שעשו עבודה טובה והיו מסורים למשמרתם. כוחות שמירה נוספים נדרשו כשההתנכלות הלכה ונעשתה על רקע לאומני. אנשי המושבה החלו לצאת לשמירה על רכושם, תוך שיתוף פעולה מלא עם השומרים המקצועיים. 
במרוצת הזמן נחלקה השמירה, על פרדסי ’הנוטע’ שמרו השומרים ואנשי המושבה על פרדסיהם ורכושם הם”.
מספרים שלשומר הראשון יוסף כהן היה סוס אציל ויפה. לעובדה זו היתה חשיבות רבה, לא רק בשל גאוות בעליו, אלא בגלל יחס הערבים אל החייאל (הרוכב) על סוס שכזה. יום אחד חלה סוסו הנאמן של יוסף במחלת הטחול (פנקריאס). הסוס התפתל בכאבים ועיניו תרו אחרי בעליו. יוסף ישב לידו וליטפו. הסוס הרים את ראשו, הניחו על ברכי יוסף, גווע ומת”.

 

 

סגל מספר על מקרה אחר

כשהובא הטרקטור לחריש הכנה לנטיעת הפרדסים - ליד שיכון הוותיקים היום - באה בדואית ונשכבה לפני הטרקטור. והטרקטור לא יכל לזוז. בא הטרקטוריסט אלי למעלה לצריף, ומספר לנו שערביה השתטחה לפני הטרקטור והוא לא יכול לחרוש. יצאנו ארבעה איש וראינו שהיא כמו שתי חביות זפת ואי-אפשר לעשות שום דבר.
לטרקטוריסט היה חבל, דחפנו את החבל מתחת לגוף שלה ומשכנו אותה הצידה מהטרקטור, פשוט גלגלנו אותה הצידה. אז התחיל בעלה לצחוק... ’למה החוצה? תקברו אותה בתוך התלם, המחרשה תכסה אותה’. בינתיים, כשגלגלנו אותה החוצה ניהלנו איתה משא-ומתן. נתנו לה כמה לירות והיא עזבה את המקום”.
ברוך לרר סיפר בבדיחותא: ”בימים של פינוי הערבים משטחינו, היה אחד שהתעקש ולא רצה לזוז. זאב ירקוני פגע בו והוא הלך לטול-כרם והביא קצין ערבי. הקצין חאלים בסטה דרש לערוך מסדר זיהוי. הסתדרנו בשורה והקצין שאל: ’שו אשמק?’ (מה שמך?) - ’זלמן גולדברג’; ’ואתה?’ - ’זלמן שפוטהיים’; ’ואתה?’ - ’זלמן חן’. והיה שם גם טרקטוריסט אחד בשם ’זלמן’. זה היה מספיק לבסטה. ’כול אל יהוד אישם וואחד?’ (לכל היהודים שם אחר?) הוא השכין שלום בינינו ועזב.

 

 

קטע מהעיתון "דבר", 19/1/1933

קטטה באבן יהודה
אתמול אחה”צ נפלה קטטה בין שומר אבן יהודה (נקודה חדשה בשרון,מיסוד בני בנימין, בקרבת נתניה) לבין בדואים. הבדואים ירו על השומרים מרוביהם. 
מאש היריות נפצע בדואי אחד בירכו. כעבוד זמן קצר באה למקום משטרה מטול כרם בראשות המפקדים ....

 

 

 

ועוד אירוע שלא הסתיים בשלום

המודדים, שהיו כבר יהודים, התלוננו שכל העבודה הנעשית ביום - מדידה וסימון החלקות במקלות - נמחקת לגמרי על-ידי עדרי הפרות, המועלים על השטח מדי לילה. פעם, פעמיים, ושוב השומרים שלנו, דוד שפירא ויוסף כהן, מתרים ברועים ומסבירים להם. אבל הם, חוזרים. ממשיכים לבוא ולהעלות את העדרים. יוסף ניגש לרועה אחד, הסיר מראשו את הכאפיה והעאקל ופשט מעליו את העבייה. הבדואי רץ אל השבט - שהיה במקום שהיום בני-דרור (ק”מ אחד בלבד מזרחית למושבה) - ואלה קמו עלינו בצעקות להרוג אותנו, מנופפים בנבוטים וקוראים ’עליהום! עליהום!’ 
נוביק, שעמד לנטוע פרדסים עבור חברת ’הנוטע’, ראה מה המלחמה שעומדת להיות פה ורץ לתל-מונד להזעיק עזרה. כבר היה כאן יצחק בוקששתר (שהיה מוכתר המתיישבים). הוא הוציא את האקדח (מאוזר גרמני בעל קת) ונתן ירייה בין הבדואים. אחד קיבל את הירייה ונפל. נוביק הגיע לתל-מונד אל הוילה של לורד זיו. הלורד שואל אותו: ’ווס גייט?’ ונוביק עונה לו: ’מן הרגעט יידן!’ הלורד שמע שהורגים יהודים, התקשר מיד לנציב-העליון סר ארתור ווקופ. וזה, מתקשר מיד למשטרת שכם, זו למשטרת טול-כרם וזו שולחת מיד קצינים ושוטרים.
עוצרים את הערבים מרחוק ואותנו.מעמידים בשורה ומחפשים נשק. עם אחד השוטרים הייתי במשטרת חיפה והוא שואל: ’גם אתה פה?’ ולא חיפש אצלי. עוד אלה מחפשים והנה מופיעים שני אוטובוסים עם חיילים אנגלים משכם. יורדים ועומדים מולנו עם רובים מכודנים. הם אינם יודעים מה הולך פה וקצין המשטרה חותם להם שהוא שולט במצב, אין בעיות והם יכולים לחזור. לקחו את הבדואי הפצוע לבית-חולים. 
המשטרה לקחה את בוקששתר ואת יוסף כהן ואת אקדחיהם. זה היה ביום שישי. התקשרנו לנתניה אל בן-עמי. סיפרנו לו הכל. הוא התקשר ישר לשכם, לגנרל פוט שהיה ידידו, וזה שיחרר מיד את השניים.

 

 

עוד סיפורי תקריות עם שכנים

סיפר רפאל בן-ארויה:
”רק נפגע הבדואי ברגלו, הם קמו וברחו. כולנו חזרנו, התחלנו להתבצר וחפרנו חפירות. נשלח שליח לחברי ה’הגנה’ שכך וכך העניין. מיד בא אוטו מלא בחורים, שמא יתנפלו עלינו הבדואים. היינו קומץ קטן של אנשים. בשבת שאחרי זה, כל אחד היה צריך להביא איתו נשק, לא חוקי כמובן. כל אחד חיפש לקנות לו איזה כלי”.
הסכסוך יושב לאחר ששולמו לרועה הבדואי פיצויים, והשלווה המדומה חזרה לאזור.
ההתארגנות להגנת המקום החלה לאחר התקרית ופציעת הבדואי ברגלו. בא לכאן בחור ללמד אותנו מורס, שנוכל להתקשר עם הישובים בסביבה, עם תל-מונד ועם נתניה. הבחור הזה היה טוביה לישנסקי, בנו של לישנסקי הידוע . טוביה היה בא מאביחיל. למדנו מורס ולמדנו להשתמש בנשק. הבחורות למדו בעיקר מורס. ביניהם היתה אסתר הולנדר. מפקד הנפה היה זוסיה שחורי, אחריה צבי בן-יעקב והמדריכים: זאב ירקוני ואחריו אברהם ברצקי”. 
על ’כיבוש הקרקע’ סיפר ישראל אפשטיין :
”זה היה כשהיינו עוד בצריף, והצריף היה כבר כמעט מלא, בא בלילה אחד השומר יוסף כהן ואמר: ’באו ערבים מכל הסביבה והם רוצים לכבוש את הקרקע!’ 
כיבוש הקרקע היה למעשה ’חריש פוליטי’ לקביעת חזקה על הקרקעות. זאת היתה בעיה, כי ממשלת פלשתינה, מכוח סעיף בכתב המנדט, התחייבה לעודד התיישבות יהודים על אדמות בור, ואלה היו חולות וחולות בלבד. אך מצד שני, הממשלה חוקקה חוקים המבטיחים את זכויות האריסים שעיבדו קרקעות לא להם. הדאגה הפורמלית היתה להשאיר לאריס חלקה חיונית למחייתו. אבל כאן, היתה בעיה עם בדואים, רועים.
העיקר, בא השומר ושואל: ’מה עושים? כבר הייתי אצלם... כבר דיברתי והם נמצאים מאחרי הגבעה (עליה עומד היום בית-הספר). הם באו על חמורים ועל גמלים, על כל מה שיכלו. הם הביאו איתם כל מה שיכול לחרוש’. היה לנו קצת נשק, אבל עם נשק לא יכולנו לעשות שום דבר. לקחנו בידינו מקלות ולקחנו את הטרקטור היחיד שהיה לנו. באנו למקום והתארגנו. הוחלט שהטרקטור יותנע וירעיש ואנחנו נתחיל לצעוק. לשומר אמרנו שילך אליהם ויאמר להם שכל אלה מהצריף באו והם יתחילו לירות עליהם ויהרגו את כולם. הם עמדו לחרוש ואז אברהם סגל התחיל לצעוק ולהתרות בהם בערבית: ’אל תתחילו! אני אעצור אותכם!’ - השומר שוב ניגש אל הערבים ואמר: ’אינני יכול להשתלט על אנשי הצריף. אם אתם רוצים לצאת חיים מפה אז הסתלקו מהר מכאן’ - הם נקבצו, אספו את הנשים והילדים והתחילו היללות, עד שנשתתקו ולבסוף הסתלקו משם”.

 

 

מתוך סיפורו של שמוליק הורביץ על אביו השומר אברהם הורביץ

השבט הגדול שהתפרס בסביבה היה ערב-אחויטאט והשני ערב-ארמלט, שנקיונם היה תמיד מוטל בספק. במקום שהיום יושבים בני-דרור ישב ערב-אמריר. ליד מקום הדסים כיום, היו ערב-אנשראט (הנשרים). היו בסביבה ערבים ידועי שם, כבני משפחת חנון העשירה; הודי מנסור, שלאבא היו איתו קשרים הדוקים; וחרי מנסור, שהקשרים איתו היו פחות טובים.
הבעייה העיקרית היתה למנוע מהבדואים להעלות את עדריהם על השטחים הנטועים והמעובדים שלנו. לא היתה דרך אחרת מאשר לתפוס את העדר ולשחררו, רק לאחר תשלום כופר לוועד המושבה. אבא מעולם לא ירה באיש. כל התורה היתה להתגבר על הבעיות ללא אלימות. הכלי האלים ביותר שהיה בידו היה השוט. הוא תפס הרבה גנבים בדרכים שלו. הרמת יד היתה רק בלית-ברירה וכאמצעי ענישה.
”אהבתי לרכב עם אבא אל מאהלי הבדואים, להנות מהכנסת האורחים שלהם ומהכבוד שהם רחשו לו.
”רק פעם אחת פגעו בו הבדואים. באמריר, ליד תל-מונד, ארב לו אחד מבדואי ערב-אחייטאט, וכשאבא עבר הוא הנחית עליו נאבוט (אלת רועים) על ראשו.

 

 

 

מצאנו בעיתון ”דבר” ציטו מהעיתון ”דואר היום” :

בליל ג’ התנפלו ערבים על תל-צור, ירו על השומר ועקרו את הגדר מחלקת שדה גדולה”
6.4.1938



תעודת חבר "ההגנה" - ש.שטיין

הגנה בראשיתה

אחרי מספר חודשים של התקלויות קטנות, חבלה ביבולים וגניבות למיניהן נוצר קשר עם ארגון ההגנה, נרכשו רובים אחדים והוקמה מפקדה: יצחק בוקששטר, זאב ירקוני, מרדכי אלקיים. החלו אימונים בסתר בבארות ובמרתף של כהנוביץ. מתיישבים בעלי עבר משטרתי כמו שנהבי תרמו מהידע שלהם, זלינגר ובכר גייסו כסף ונשק, וינקלר היה אחראי על הסליקים ואחזקת הנשק.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השומרים הראשונים


רקע

החל מסוף שנות העשרים החל להתגבש קו ישובי חדש - מכפר סבא צפונה: פרדסי נתניה, פרדס-הגדוד, חבצלת השרון, כפר-יונה, קדימה, גוש תל-מונד ואבן יהודה. לעומת זאת בטול-כרם וסביבתה התגבש מרכז להסתה לאומנית ובעקבותיו החלו לצאת פורעים בלילות לעקור את הנטיעות בפרדסים הצעירים.
היה צורך מיידי בשמירה על ידי שומרים מקצועיים, רכובים על סוסים, שיסיירו בלילות בפרדסים הנטועים וימנעו את העקירה.
השומרים הראשונים הגיעו ממושבות הגליל, שם היתה כבר מסורת ארוכה של שמירה עברית. בסוף שנת 1932, ממש במקביל לייסוד אבן-יהודה, הוקם ארגון השומרים, שעסק בכיבוש השמירה העברית ובדאגה לזכויות השומר ותנאי העסקתו.
חברי הארגון הרשומים שפעלו באבן יהודה היו: אברהם הורביץ, יעקב ברשד, יעקב בן-אריה (אבו-דיאב) ויעקב היניך.
סיפוריהם נמצאים בספר ”מאה שנות שמירה בישראל”. העתקי הפרקים הנוגעים למושבה נמצאים בארכיון.

 

 

יעקב בן-אריה - ”אבו-דיאב”

מתוך הספר ”מאה שנות שמירה”, מאת עבר הדני.
”נולד בראש-פינה ב-1906 למשפחה ממייסדי המושבה. עזר לאביו בחקלאות ועבר לשמירה, רכוב על סוסה ולבוש כערבי. היה בקי בשפה ובמנהגי הערבים והתמחה בלכידת גנבים ע”י מעקב, מה שגרם להם לכנותו בשם ”אבו דיאב” - אבי הזאבים”, שכן הזאב דולק אחר טרפו ולא מרפה ממנו כהן כיושב ראש ארגון השומרים.
מת בגיל צעיר ב-1949.”
בארכיון נמצא ספרה של רחל, אלמנת מכבי מוצרי-מני, ”חול ואלונים” בו היא מספרת על ימים ראשונים בתל-צור, ובו הרבה על אבו-דיאב.

 

 

 

יעקב משמאל

יעקב ברשד מספר

מתוך ספרו של רבינא ”אגודת השומרים”
עברתי לשמור באבן-יהודה בשרון (1933). זה היה אז שטח של ”הנוטע” ובו רק צריף אחד - הביתן הפולני מיריד המזרח: צריף ארוך, גדול, ובו גרו מספר אנשים העתידים להיות המתיישבים הראשונים במקום. התחלתי בשמירה. העמדתי צריף של פח על המגרש שרכשתי לי ועברתי לגור עם משפחתי בצריף זה. התחילו בנטיעות פרדסים.
מוכרי הקרקעות התייחסו לשתי משפחות (חמולות): משפחת חנון מתול-כרם ומשפחת ראש העיר (אחיו של סלאמה) של תול-כרם ובגלל סכסוכים פנימיים ביניהם היו עוקרים את הנטיעות של היהודי שרכש קרקע אצל היריב. הגברנו את השמירה. היינו אני ויוסף כהן. אח”כ באו אברמוב והורביץ. יותר מאוחר, כשנוסדה האגודה (אגודת השומרים), באו מרדכי צוקרמן, מרדכי מזרחי. העקירות לא פסקו אבל המצאותנו במקום השפיעה והעקירות פחתו.
הישוב גדל ובגוש נוספה שמירת תל-צור. לא רציתי להתפשט והבאתי לתל-צור את יעקב בן-אריה ולכפר-צור את משה פיינשטיין.
אני ובן-אריה היינו באים מדי פעם לכפרים טייבה, קלנסאווה, טירה לשמוע ולהתעניין בכלל. היה זה ערב מאורעות 1936-9 והשומר היה מתפקידו לדעת את המתהווה בין שכנינו. לילה אחד נשארנו ללון בטייבה אצל משפחת ברנסי. קיבלתי ידיעה שסמל משטרה ערבי מאמן כפריים בנשק בתרגילים ובאימוני שדה. רציתי לבדוק את הדבר ובקשתי מהמארחים שנעלה על הגג (”חם בבית ואנחנו רוצים לשאוף אוויר”). הם מלאו בקשתי באי-רצון גלוי, העלו מחצלות, מזרונים, קפה וסיגריות. באו הזקנים, ישבו אתנו, שוחחנו. ואנחנו מהגג יכולנו להסתכל על מרחב פתוח וכשהחל מחשיך הופיעו 20 כפריים עם סמל משטרה (3 סרטים) והחל מאמן אותם. הפקודה היתה באנגלית וההסבר בערבית. עשינו עצמנו לא רואים ולא שומעים. דברנו על סוסים ועל חמורים, על מכירת אדמות ומסחר.
כשהמצב החל מחמיר הוספתי לשומרים הערבים שלי אחד ממשפחת ברנסי. אחד מהם היה קונה קרקעות עבור הקק”ל. לקחתי אותו לשמירה. ממנו קבלתי פרטים נוספים על התארגנויות הערבים ואימוניהם. אני דאגתי שהידיעות יעברו למוסדות המתאימים.
פרק ארוך יותר בספר זה, שנכתב ע”י מרדכי אלקיים ומתאר את המצב הבטחוני בשנות השלושים בשרון בכלל ובאבן-יהודה בפרט, נמצא בארכיון. ניתן, כמובן, למצוא את הספר עצמו.

 


 


 

יעקב הניך

 


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

רקע

ראשית המאורעות בארץ
ב-19 באפריל 1936 פרצו מאורעות ביפו, שעד מהרה התפשטו לרחבי הארץ -החלה סדרת מעשי רצח, שריפת יבולים, עקירת פרדסים ושביתה כללית. ה”מרד הערבי” החל.
מהומות הדמים שפרצו באפריל 1936 נמשכו כשלוש שנים. עד לאוקטובר כבר נפלו שמונים קורבנות יהודים
בסתו של אותה שנה מועלית הצעת פשרה: הקמת ועדת פיל, שהמנדט שלה: לקבוע אם נעשה עוול ליהודים או לערבים במדיניות הממשל הבריטי בארץ ישראל ואם בכך נעוצות הסיבות למהומות. הערבים הסכימו והפסיקו את השביתה.
ועדת פיל קבעה שאין סיכוי לפיוס בין הצדדים בארץ ויש לחלק אותה לשתי מדינות. כמו כן המליצה הועדה על הגבלת העליה ל12,00 יהודים בשנה בחמש השנים הבאות.


 

 

 


משה מורגנשטרן - עמדת שמירה

תקופת המאורעות

 


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


תחנת הנוטרים

מרדכי אלקיים, הסרג’נט מייג’ור (הרב-סמל) הממונה על הגוש, המשיך ותיאר: ”אבן-יהודה היתה התחנה המרכזית של הנוטרות, בה אימנו את נוטרי הגוש, כ-35 נוטרים, רובם בעלי הכרה וגאווה לאומית. הם התחרו בהופעתם החיצונית בחיילים הבריטים המצוחצחים ומגוהצים. הם הבריקו ומירקו כל כדור והצטיינו גם במסדרים בהם נוכחו קצינים בריטים. כל אנשי המושבה היו כביכול ’מושבעים’ והחזיקו כרטיס ’מושבע’ שעבר מיד אחת לשניה לפי הצורך. וכל זאת, כדי שכל חבר יוכל להחזיק נשק ליגאלי בידו. הסמל האחראי על אבן-יהודה היה טופי ברצקי, בחור שעבר בהצטיינות כמה קורסים שנערכו על-ידי הבריטים”.


 

 

 

 

 

 

 

 


אברהם דונגי במדי נוטר

קורבנות ראשונים אצלנו

כשפרצו מהומות הדמים באפריל 1936 החלו גם אנשי אבן-יהודה ותל-צור לצאת לשמירה. עמדות בנויות וחפורות הוצבו מסביב - אחת מהן על גג הבריכה, ממנה גם התנהל הקשר באיתות לישובים השכנים.
באחד הלילות - 20.7.1936 - הותקפה המושבה. בהתקפה נהרג אברהם דונגי, סטודנט מפתח-תקוה שהגיע כמתנדב לשמירה. לאחר מותו החליטו תושבי אבן-יהודה להנציח את שמו על גבי באר המים ליד הבריכה.
בתל-צור נפל קורבן נוסף ביולי 1937 - צבי גלנצמן נהרג בתאונת נשק -פליטת כדור - בדרכו לעמדת השמירה. לאחר קום המדינה הוכר רשמית כחלל מערכות ישראל. קברו נמצא בבית העלמין במושבה. 


 

 

 

 

 

 

 

 

 


דני בן ארצי מספר

”כשנתקבלה החלטה במפקדת ה’הגנה’ להקים גדודי נוער, חודש ביתר-שאת רעיון החג”מ (חינוך גופני מוגבר) בשילוב עם חינוך לאומי חברתי, חינוך לידיעת הארץ ואהבת המולדת. בנפת חפר-השרון אספו את כל מדריכי תנועות הנוער (’המכבי הצעיר’, ’הצופים’, ’הנוער העובד’ ו’השומר הצעיר’) וריכזו אותנו ליד חדרה לשלושה ימי השתלמות, בנסיון לבנות מערכי הדרכה אחידים לשדאות, מחנאות ואימוני נשק, תוך החדרת המחשבה שרובה הוא רובה ואין זה משנה מהי האידיאולוגיה הציונית של חניך תנועה זו או אחרת. 
מפקד נפה זו היה אריק קלפפר (לימים ניר, נציב שירות בתי-הסוהר). גוש תל-מונד כלל אז: פלוגה אחת מאבן-יהודה וקדימה, שניה מנתניה ושלישית מכפר ויתקין ובית-יצחק. לקיבוצים עוד לא היו בני נוער משלהם. הצעירים שהיו שם, היו אנשי הפלמ”ח שהיוו פלוגה רביעית.
בגיל שבע-עשרה וחצי התגייסתי לנוטרות. 
השכבה הגילית המתאימה באבן-יהודה היתה זו של אביהו קפלן, יהודה סובלמן, רבקה פלדמן ואחרים. לא נדרשו מאמצים רבים כדי לארגנם. נשלחתי לארגן את בני הנוער גם בקדימה ובתל-צור ועזרתי בהדרכת הפלוגה של תל-מונד. בנוסף, בעיקר בשבתות, עזרתי בהדרכת אנשי חי”ש באבן-יהודה.
החי”ש, או בשמו המלא חיל-שדה, כלל צעירים בני 25-18. החייל נועד ללחימה מחוץ לתחום היישובים ושימש כעתודה מרחבית למקרה הצורך. האנשים לא היו בגיוס מלא, אך יצאו מדי פעם לאימונים, בעיקר בשבתות.
אבן-יהודה נכללה בגליל התיכון, שהתחלק ל-5 נפות. אנחנו השתייכנו לנפת חפר שהשתרעה בין אבן-יהודה לחדרה. הנפות חולקו לגושים. גם זמניים, כגרעיני התיישבות בטרם עלייה על הקרקע, נכללו במערכת. כולם פרט לפלמ”ח, שהקשרים איתו היו בחילופי מדריכים, החלפת אינפורמציה, תיכנון ופעולות משולבות.
רשמית הייתי נוטר תחת פיקוד בריטי, אבל למעשה הייתי תחת פיקוד ה’הגנה’. לקחתי, לדוגמא, חלק בפעולה בכפר ויתקין נגד ה-P.M.F - פלוגות המחץ של הניידות של המשטרה הבריטית. אנשיהן פעלו בצורה ברוטלית, בעיקר בחיפושים אחר נשק כמו ביגור ובגבעת חיים. משהוחלט לפעול נגד כמה מבסיסיהן, הורדו הפקודות מהפיקוד העליון לגליל ולנפה. אולם, בכל הדרגים רק מי שצריך היה לדעת על הפעולות - ידע. היה תיאום בין הפלמ”ח שחנה ברמת-הכובש ובגבעת-חיים וביצע את עיקר הפעולה, לבין גורמים אחרים, כמונו. יהושע כץ ואני, שנינו נוטרים, שישמנו כסיירים וכמובילי אנשי הפלמ”ח”.

 

רימונים מסליק ישן שנמצאו ב-2004

ידענו שישנו פיקוד וישנה הירארכיה ולא כל אחד גנרל לעצמו. בתוך המבנה היו בחורים ובחורות בתפקידים אחראיים. הבחורות לא יכלו להתגייס לנוטרות והיתה להן מסגרת אחת - בפלמ”ח. אראלה היתה מפקדת פלוגה בתל-מונד ורוח’לה ספיבק בכפר ויתקין; בהירה צ’רקסקי היתה מדריכה ואתתית נפלאה.

ההתארגנות היתה פנימית בכל יישוב ויישוב. מגביות לרכישת נשק נערכו בנפרד ובהתאם לצרכים המקומיים, אך היו גם סליקים גדולים מרכזיים בכמה יישובים. אצלנו היו כמה סליקים. הוצאת הנשק והחזרתו לסליקים נעשתה על-ידי האחראי מוניק וינקלר, בעזרת אברהם קפלן ואחי שלומי, שחזר מלימודיו ב’מקווה ישראל’.
את חבית הסליק הגדולה ביותר צריך היה להחביא באדמה. המקום המתאים שנבחר היה בחצרו של בן-ציון הופמן. לרווק זה היו, אולי, שתי חולצות ושני זוגות מכנסיים, והנה העמידו לו מתקן לתליית כביסה, כשאחד משני העמודים בני שני צול משמש כצינור איוורור של הסליק. מתקן כזה יכול היה לשמש משפחה ברוכת ילדים. מי שראה ולא ידע - תמה, ומי שידע - חייך.
נערכו הרצאות בנושאי ההגנה והלחימה. הפוליטרוק של נפת חפר, יעקב הירש מגבעת חיים, לא חסך משומעיו את האמת על מצבנו. היה זה מדכא למדי, אך מחשל ומכין לקראת הבאות. 
תחת מסווה של נוטרים, ’המושבעים’ לכתר הבריטי מאנשי אבן-יהודה, התאמנו במושבה כמה וכמה מחזורים מאנשי חי”ש תל-אביב. הנשק הליגאלי של תחנת הנוטרים שימש אותם בתרגול. בואם הפיח חיים במושבה, נשמעה שירה ונערכו היכרויות חדשות.
בפרוץ מלחמת השחרור ידע כל אחד בדיוק, לאיזה יחידה הוא שייך והיכן מקומו במערך הכללי”.

 

 

 

סיפר עמנואל כהנוביץ'

פה היתה פלוגה של בית”ר- אז באו לתל-צור ממה שנקרא ההגנה הלאומית, עוד לא היה אז אצ”ל. בתל-צור היה צריף והיו באים להתאמן בנשק. המדריך היה אריאל הלפרין (לימים יונתן רטוש, המשורר מתנועת ה”כנענים”) ומורה ראשי היה יצחק אלתרמן, בן-דוד של אבא של נתן אלתרמן. אריאל הדריך אותנו בנשק.

 

 

קטע מכתבה של זאב אבן-חן על שאול כהנוביץ 1964

היו זמנים שעינו החדה (של כהנוביץ) עקבה מכאן אחרי תנועות הצבא הבריטי. זו היתה תחנת הרדאר הפרטית של כהנוביץ- בין הוצאת ארגז שמוטי מהפרס לבין מזיגת כוס גזוז הוא השקיף לכל הכיוונים, רחרח ונהג לדווח מיד לתנועת המחתרת.
ביתו של כהנוביץ היה אחד הבסיסים של הלח”י.”אני החבאתי” הוא מספר ”ששה בחורים שחפרו מנהרה וברחו מלטרון. הם ישבו אצלי חודש וחצי במרתף שבניתי מתחת למחסן שלי”.
במרתף הזה החזיקו חומר נפץ והוא שימש מחבוא לבחורים לאחר פעולות. מכאן יצאו אפילו להתנקש בחיי הנציב העליון מקמייקל. כשאנשי לח”י החרימו נשק במשטרת תל-אביב הנשק הובא לכאן והשתמשו בו להתקפה על בתי המלאכה של הרכבת בחיפה.
הבינו בעצמכם בכמה חקירות עמד שאול כהנוביץ- על רכישת נשק מחיילים בריטים, על הסתרת אנשי מחתרת וכיצד עמד שעות בפני חוקריו והשיב להם במילים כדורבנות. במקרה אחד הוא הועב למעצר בטול-כרם ונשפט לארבעה חודשי מאסר או 25 ליש”ט קנס.

 

 


 

 

 

ערב זכרונות על סליקים, חנוכה 2012

שמענו מפי אביהו קפלן:
לדבריו הסליק הראשי היה , אכן, בפרדס של אקשטיין (שם נמצאו הרימונים ב2004), היה זה מיכל ענק מברזל שהוטמן בעומק 3-4 מטרים באדמה ורק פעם בשנתיים נחפר, נפתח והנשק טופל -שטיפת הגריז בנפט, ניקוי וגירוז מחדש, עטיפה בניר פרגמנט ואריזה.
לשימוש מיידי היה ארגז מתכת גדול שהוטמן בצינור השקיה מבטון בקצה חצר בית קפלן.סליק מיידי נוסף היה מתחת למיטה של בן-ציון הופמן, שחדרו היה מלא גרוטאות מתכת ולכן גלאי המתכת של הבריטים לט היו מעלים דבר. את סוד הסליקים ידעו רק וינקלר, קפלן וטופי.
מירה רותם ספרה על דודתה מינה בלומנפלד שהיתה שליחת ההגנה במקום ונהלה את המטה במסווה עבודתה בלשכת העבודה. שם הסתירה את המשדר. כשהרגישה שחושדים בה הועברה המשדר לביתה ושכן אחר כבוד בארגז מצעים ממתכת , מתחת למיטה.

 

 

סיפור מרתק על הסליק בתל-צור, מכבי מוצרי, בריטים וילדה.

סיפרה מרים בן - יעקב, 2009

 

 

 


נשק

”הקצין האנגלי הממונה על הגאפירים” - סיפר שמואל זקס - ”היה נשוי ליהודיה. היא התיידד איתי והיה מבקש שאכנס יחד איתו למחסן הנשק. נתתי לו סיגריה ’קֶמֶל’ שהוא אהב לעשן. כשהסתובב, סילקתי ארגז כדורים נוסף.
במטווח בנתניה, מפקד הפלוגה שלום שר, אמר לי: ’עבור מאחד לשני ואמור להם לחסוך. שלא יירו את כל עשרת הכדורים. אחד יירה ושני לא, ממילא הרעש אותו הרעש. אחרי הירי אסוף את התרמילים הריקים (הילדים היו מכינים מהם משרוקיות).
פעם, בשבת, בזמן ארוחת הצהריים באו אלי דוד מנלה מתל-יצחק, לונק, סאלק, חיים שטרנברג ויוחנן ואמרו שצריכים לנסוע. חנה אשתי לא שאלה שום דבר. היא ידעה שאם אומרים שצריך, אז באמת צריך. ’קח פיג’מה’ - אמרה. ’מה אני אלך לבית-מלון?’ בכל זאת, לקחתי ונסענו. הגענו ליבנאל בחושך. המשכנו צפונה ללוביה, משם היינו צריכים להעביר נשק לכאן. ירד גשם, האדמה שחורה, הגלגלים מסתובבים במקום... חיים הלך בגשם השוטף להביא טרקטור וסחב אותי עד לוביה.
’את זה צריך להעמיס!’ - סידרתי קירות מחבילות קש ואת הנשק באמצע. אז, אם היו תופסים עם נשק - זה היה נורא. בקושי אכלתי משהו ויצאתי לדרך, כשהטרקטור סוחב אותי עד הכביש. אני מתחיל לנסוע והאוטו לא מושך, גם במהלך ראשון. לקח לנו שעה לעלות בכביש בעזרת אבנים ששמנו שהאוטו לא יתדרדר. לפני כפר תבור יש מחסום. עומד שוטר אנגלי, שוטר ערבי, שני ’כלניות’ (צנחנים מהדיביזיה השישית) ושוטר עברי מתורגמן. ’מה אתה מוביל?’ - ’קש’ - תרגום. ’מאיפה אתה?’ - ’מתל-יצחק’ - תרגום. ’מה פתאום קש?’ - ’אצלנו היתה בצורת, הבהמות רעבות. כאן יש. קניתי ומוביל’. בעוד הוא מתרגם אני מוציא סיגריות ’קמל’ כמובן. הם ראו אותן, כאילו שראו את המשיח. נתתי לכל אחד סיגריה ולאנגלים שתיים. ’או קיי!’ - קיבלתי אישור... נוסעים. עוברים את עפולה. בהסתעפות לבית-שאן, שוב מחסום עם חיילים. נו, מה עכשיו? עצרתי ואמרתי לסאלק וליוחנן, שישבו איתי: ’זה לא בסדר, אם יתפסו שיהיה רק קורבן אחד. רדו!’. אני נוסע ומאחרי - ההצלה שלי - סמיטריילר עד ואדי עארה (בקעת עירון) ושוב מחסום. מה עושים? - ’יוחנן, אתה תשתוק’ - אני אומר. עוצרים, דורשים תעודות ודווקא בעדינות רבה.

 

שלמק'ה זקס

אני יוצא, לא מדבר, זורק את הניירות ומתחיל לקלל. השוטר היהודי שואל: ’מה קרה לך? מה אתה משתולל? תרים את התעודות’ - ’אני לא מרים כלום! כמה פעמים אפשר לעבור את הבדיקות האלה? יצאתי בארבע, אני כבר חמש שעות בדרך ועוד לא הגעתי לחצי הדרך!’ - תרגום, ואו.קיי., או.קיי. מפטיר איזה קללה ואני שוב לוחץ על הבנזין כשכל הניירות בכובע שלי.

לפני חדרה - טרררר... חיימקה קרמר מה’הגנה’ על האופנוע שלו. עוצר, ’אתה לא נוסע!’ - אתה משוגע! - ’מה לא נוסע?’ - ’רק באחת תיסע, כשהם מחליפים את המשמרות במשטרת חדרה’. התחלתי להסתובב ואנגלים שעברו שאלו אם אני צריך עזרה. אמרתי להם באידיש: ’דו גיי אין דרערד’ (אתם לכו לעזאזל).
ראיתי מרחוק שהאנגלים נכנסו למשטרה, נתתי גז ונסעתי הלאה. לפני מעברות שוב - טרררר... ’חיימקה? מה עכשיו?’ - אתה עוצר וממשיך רק בשעה שש!’ - ’איך אפשר? יצאתי אתמול, אשתי לבד עם העזים והילדים ובשש עוצר בדרכים!’ - וחיימקה אומר: ’לא מדבר איתך יותר, תסתדר לבד!’ וטררר... וכבר איננו... בעצם הרי הוא עושה לי טובה. אני עם כל-כך הרבה נשק. עצרתי. צריך להגיד וידוי, או לחפש דרך? התכלית זה מה שחשוב. עליתי על גבעה, כבר קרוב לבית-ליד, לראות מתי חילוף המשמרות. אני ממש מת מרעב, מוצא עגבניה ומחכה... מתחיל להחשיך... עוד מעט אגיש להם את כל ’העסק’ הזה כמו על מגש... קדימה! עובר את הסיבוב ורואה את הפנס עולה ויורד. המשכתי, כמעט עליתי עליו, ותוך רגע שמעתי יריות. לא נפגעתי. כיביתי את האורות ונסעתי דרך פרדס חנון לכפר-נטר; עברתי את בית-יהושע ונכנסתי לתל-יצחק, ישר לחדר האוכל. 
התחילו: ’שמוליק! שמוליק!’ - אמרתי להם: ’לכו תפרקו מיד את האוטו. רודפים אחרי, אולי עוד יגיעו הנה!’ - השאירו את האוכל על השולחן ורצו. האכילו אותי, העמיסו לי תוצרת ירקות וכדי חלב, שבתוכם החביאו נשק, ואמרו: ’סע לתל-אביב’. - היתה לי ברירה? - נסעתי!

 

שלומק'ה וניסנק'ה זקס ורעיותיהם בתל אביב

פרקתי ב’תנובה’ שברחוב סלמה; נסעתי לאגודות השיווק ’בורסה’, העמסתי כדי חלב וארגזים ריקים הביתה. הגעתי בחמש בבוקר ובכניסה לאבן-יהודה... מחכים לי שני אנגלים. 

מציצים במספר הרישוי - ’סבן, פייב, טרי’ (753). אכן, מבקשים רשיונות. אני נותן ושואל: ’מה קרה?’ הוא אינו עונה. מבקש אותי לצאת ולהשאיר את האוטו. אני מבקש להודיע לאשתי. אז אחד מהם נסע על האופנוע לחנה וחזר אחרי חצי שעה. פשוט שקע בחולות. העלה אותי מאחוריו והשני נשאר ליד האוטו. הוא לקח אותי לבית-ליד ובבעיטה בישבן דחף אותי לבית-הסוהר.
ובפנים - חביבי, איזה סירחון! לא היה מקום לשבת. כולם עומדים. מלא ערבים ודלי מלא חרא. לא היה לי אוויר. הסתובבתי על יד החלון ופתאום ראיתי פתק, ובו כתוב: ’יהיה בסדר’. הבנתי שכבר מישהו דואג ומטפל. ב-08:00 הוציאו אותי אל הקצין הראשי לחקירה. ’למה נסעת בעוצר?’ - אמרתי לו שאין לי שעון ולא ידעתי (דווקא היה לי שעון ’דוקסה’ שהשארתי אותו בתל-יצחק), וחוץ מזה, נסעתי עם קש מלוביה וכל הדרך עצרו אותי שוב ושוב והזמן רץ ולא שמתי לב. אז קצין שעמד שם שאל: ’למה לא עצרת כשהבהבתי לך? יכולת להרוג אותי. לא שמעת יריות?’ - אז הסברתי שוב שכמה שעות כבר נהגתי והייתי מטושטש, ונשארתי בלי בנזין ומישהו נתן לי בנזין עם מים וזה גרם לבֵק-פַייר שנשמע כמו יריות. והוספתי: ’אם הייתי הורג אותך היו אוסרים אותי. והנה אני באמת אסור ואתה חי’. - אז צעק עלי: ’אל תתחצף!’ הייתי אסור, ממש כבול בידיים וברגליים. כשהובילו אותי למשפט כולם בטח חשבו שמובילים רוצח.
למזלי השופט היה יהודי. ושוב אותן שאלות, ושאלה נוספת: ’למה ירדת לכביש צדדי?’ - אמרתי שנזכרתי שיש עוצר. ואז השופט אמר: ’אני לא מאמין לכל הסיפורים שלך וזה לא משנה. נסעת בזמן עוצר ואני מטיל עליך קנס של חצי לירה!’ אמרתי לשופט: ’אבל אדוני, אין לי כסף...’ ואז פונה השופט ואומר: ’מי כאן בקהל רוצה לעזור לאדון זקס?’ - פתאום הוא קורא לי ’אדון’ - ’ואחר-כך הוא יחזיר לכם’. ומי קם אם לא חיים קרמר שמצהיר: ’אני לא מכיר את היהודי הזה בכלל, אבל לא אסבול שיילך לבית-סוהר בגלל חצי לירה שאין לו’. שילם, לקח אותי מאחוריו באופנוע וטררר...”.

 

 

 

עוד פעילי נשק

דומה שלא רק שמואל זקס עסק במלאכה. סיפר סיומה צ’רקסקי:
”ה’הגנה’ יעצה לי לקנות אוטו משא ערבי משומש, מהסוג שנפתח להעמסה רק מאחורנית (דבר המקשה על החיפושים שערכו האנגלים). האוטו היה צבוע בכתובות בכל מיני צבעים וכאשר הסתכלו בו, היו בטוחים שערבי נוסע. באוטו הייתי מעביר נשק. היה חור מיוחד להחביא את הנשק ומעליו הייתי מעמיס לכל מקום מה שצריך.
פעם, כשעבדתי עם דומאי מכפר-נטר וטבקרקה (שהיה על אופנוע), אמרו לי: ’עוד חצי שעה מתחיל העוצר. מהר לסליק בתל-יצחק, כי יש ידיעה שהערב תהיה התקפה על קדימה ומוכרחים להביא לשם נשק!’ נסעתי מהר לתל-יצחק והעמיסו לי שק מלא בפצצות שאי-אפשר לסגור אותו. מה לעשות? לא היתה ברירה ושמתי אותו על-ידי בקבינה. כיסיתי אותו בשמיכה וקדימה. אני נוסע וטבקרקה רוכב לפני. על-יד תל-צור יוצאות שתי ניידות עם ’כלניות’. עוצרים אותי ושואלים ואני אומר להם שאני נוסע לנתניה להביא את הדבר החשוב להם ביותר - בירה. ובאמת חשבתי בתחילה להביא בירה ויין והיו לי למעלה בקבוקים ריקים. אמרו: ’או.קיי., רוצים לראות’. עלו, הזיזו כל ארגז, ירדו ואמרו: ’רוצים לחפש בקבינה’. ישבתי, די, זה הסוף שלי! השק הפריע להם לחפש והזיזו אותו, חיפשו מתחת למושב, הזיזו בחזרה ואמרו לי: ’או.קיי. סע!’ - ’מה סע? נכנס כבר העוצר...’ אמרתי להם, והם ליוו אותי לאבן-יהודה. למזלנו לא היתה באותו לילה התקפה על קדימה. למחרת החזרתי את שק הפצצות לסליק”.

 

 


התארגנות בטחונית לקראת מלחמת השחרור

סיפר דני בן-ארצי, מתוך ”פנינת השרון, 1988.
ב-ה’ באייר תש”ח (14 למאי 1948), הוכרז בתל-אביב על הקמתה של מדינת ישראל. ביום זה בטל תוקפו של המנדט הבריטי על ארץ-ישראל. פעולות האיבה שהביאו למלחמת העצמאות, החלו מיד לאחר החלטת האומות המאוחדות, ב-29 לנובמבר 1947, על חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית.
בקרבות שלפני ההכרזה הרשמית על כינון מדינת ישראל, ובשבועות הראשונים שאחריה, התארגנו הלוחמים במהירות ועם הקמתו של צה”ל, במאי 1948, היו בו 12 חטיבות לוחמים (שלוש מהן הוקמו מארבעת גדודי הפלמ”ח והמילואים).
איני יכול לדבר על ההתארגנות הבטחונית של הישוב בארץ-ישראל, עם פרוץ מלחמת העצמאות, מבלי לדבר על מערך ההגנה הכללי שהחל להתארגן עוד בשנת 1920, ומבלי לדבר על התפנית שחלה בארץ בעיצומם של מהומות הדמים, בשנים 1936-1939.
עד אז, הגנו המתיישבים על עצמם בגבולות היישובים, בתוך הגדרות. ואולם, כאשר גברו המהומות, ותכפו ההתקפות, עברה צורת ההגנה מהתגוננות סטאטית להתגוננות ניידת. באזור ירושלים הוקמה ”היחידה הנודדת” הראשונה, במושבה שלי, הר-טוב. יחידות מגן נודדות הוקמו במקומות אחדים בארץ, ואלה היו הראשונים שיצאו אל מחוץ לגדרות הישובים, לקדם את פני התוקפים הערבים, או סיירו בשטחים ערביים כדי לגלות את בסיסי הפורעים ולהילחם בהם שם.
חיל הנוטרים - ”משטרת הישובים היהודיים” - הוקם בעקבות פרעות 36’. החיל, שהיה כוח שמירה מיוחד, הוקם באישור שלטונות המנדט הבריטיים, והוכר כחטיבה ארצית יציבה וקבועה.
ראשי ”ההגנה” ראו בחיל הנוטרים מסגרת ליגאלית להפעלת כח המגן של הישוב היהודי בארץ-ישראל. נערכו אימונים, נרכש נשק, ונקבעו מסגרות. נוכחותם של יהודים חמושים ברשות השלטונות, שינתה את מצב ההגנה של הישוב בארץ.

הוקמו יחידות קומנדו מיוחדות, שנועדו למלחמה בכנופיות הערביות (”פלוגות הלילה”, שמפקדן היה הקצין הבריטי וינגייט). כמו-כן, הוקמו פלוגות השדה - הפו”ש, ואחריהן חיילות השדה - החי”ש, שהיוו את הכח הארצי שהגן על אזורי ההתיישבות. חיילות אלה נועדו לפעולות לחימה מחוץ לתחומי הישובים העבריים ושימשו עתודה מרחבית. הארץ חולקה לפיקודים ולגלילות, שהיו כפופים למטה ה”הגנה”.

 

אבן-יהודה השתייכה לגליל תיכון, שכלל את כל הישובים, מחדרה בצפון, לתל-אביב בדרום. גליל תיכון התחלק לחמש נפות, ואבן-יהודה נכללה בנפת-חפר, שכללה את כל הישובים בין חדרה לרעננה.
הנפות התחלקו לגושים, גוש אבן-יהודה, כלל בתוכו את אבן-יהודה, כפר-נטר, בית-יהושע, תל-יצחק, תל-צור, קדימה, גאולים וצור-משה. מפקד הגוש ומפקדי החי”ש שתחת פיקודו, היו אחראים לכל שהתרחש בגוש.
באבן-יהודה היתה תחנה מרכזית של חיל הנוטרים, ותחת מסווה של נוטרים ו”מושבעים” מאנשי אבן-יהודה, התאמנו במושבה מחזורים רבים של אנשי חי”ש תל-אביב.
בגיל שבע-עשרה וחצי התגייסתי לנוטרות. לבשתי מדים, חבשתי את הכובע האוסטרלי המפורסם, ונשאתי נשק ב”רשות”. אך הנוטרות היתה מסווה לפעילות ב”הגנה”. את עיקר פעילותי ב”הגנה”, עשיתי במסגרת גדודי הנוער שהוקמו באותם הימים. כמו-כן, הדרכתי בקורסים והשתתפתי בפעולות יזומות נגד הצבא הבריטי. אנו, הנוטרים, נשאנו בתפקיד שאפשר להגדירו ,משרתם של שני אדונים”, ועשינו זאת בצורה טובה. אני מרגיש שחיל זה קופח בהילה של דור תש”ח, אולי משום שלא לחם כחיל עצמאי, אלא צורף תמיד לחיילות אחרים.
כולנו - הנוטרים, אנשי החי”ש, הפלמ”ח, החי”ם, וכל האזרחים שהשתייכו לאחת המסגרות - ידענו מה עלינו לעשות כשתגיע הפקודה. וכאשר פרצה המלחמה, ידע כל אחד לאיזו יחידה הוא שייך, והיכן מקומו במערך הכללי.
אני התנדבתי לקורס החבלה הראשון, ובאופן מקרי לגמרי, מצאתי שם את אביהו קפלן.
ב-14 למאי 1948, צורפתי לחטיבה 7, ועליתי איתם על לטרון.
סיפורים רבים סופרו, מהם על מבצעי גבורה ומהם על מבצעים שתוכננו ולא התקיימו, או אף נכשלו, וקצרה היריעה מלספרם.
אציין רק שגאה אני בכך שניתנה לי ולבני דורי, ההזדמנות הנפלאה הזו, להשתתף במאבק שעדיין לא הסתיים, על כינונה וקיומה של מדינת ישראל.


 

 

 

שיר

השיר ”היום לדגל נקראנו, נוטרים” נכתב על ידי זלמן חן, חבר תל-צור, בשנת 1936, כאשר החל הגיוס הרשמי לחיל הנוטרים בעקבות המאורעות.

 

אנחנו בני דור תרע”ד ותחע”ח
שנולדו יהודים בשנות רעב ואש
ושיר ערשנו קול רעם תותח
גויסנו היום, שנת שלושים ושש.

אנחנו בני דור חובל בפרעות.
יהודים שבגרו בין מנוסה לאיבה
נדוד בדרכים, חמוק בין גבולות
לחזור אל חופי מכורה ותקוה.

היום לדגל נקראנו, נוטרים
לנצור אם, אחות וכברת אדמה.
נשבענו היום שבועת השומרים
היות למולדת שוב חיל וחומה.



שלט המנציח את הקרב בכפר הס

קרב טירה

על קרב טירה - בו נפלו 24 בחורים, אנשי גדוד 31 מחטיבת ’אלכסנדרוני’ - אין מדברים. בספרים על מלחמת העצמאות נעדר סיפורו. היסטוריונים שנשאלו ופקחו את עיניהם בתמיהה ומלמלו שלא לעניין: ”בכתיבת ההיסטוריה ’מטעם’, על-ידי אנשים ששיבחו את הפלמ”ח, נהגו להתעלם מארועים שלא היו נוחים להם. יחידות נוסח ’אלכסנדרוני’ היו מושמצות, כיוון שמפקדיהן היו בוגרי הצבא הבריטי ולא בוגרי קורסים של ה’הגנה’”.
בר סמכא ומרצה באוניברסיטה בנושא אמר: ”עד לפני זמן לא רב, לא ידעתי כלל שחטיבת ’אלכסנדרוני’ הלכה לכבוש את טירה...”. אנשי הגוש, משפחות וחברים זוכרים, אך מגיבים: ”יש עדיין הרבה אנשים בחיים, אינני רוצה לפגוע, נשאיר את זה ככה”. מפקדים שנשאלו השיבו: ”מדוע צריך לחטט בעבר. כל מה שהיה לי להגיד אמרתי למי שצריך”. בספר ”מלחמת העצמאות” (בהוצאת מטכ”ל/אג”ם - מה”ד ענף היסטוריה) בפרק הדן ב”מרחב התיכון - מרחב ’אלכסנדרוני’ נמצא פסוק לאקוני אחד: ”נסיונות נוספים לכיבוש כפרים ערביים (בנוסף לקקון) נכשלו”.
אהרון קורצר היה שם והוא מספר: ”ב-ד’ באייר תש”ח (13.5.48), באחת בלילה העירו אותי, בלי כל הכנה מוקדמת. אספו אנשים מכל האזור - תל-יצחק, אבן-יהודה, נתניה, קדימה וגוש תל-מונד. יצאנו כ-100 איש לפעולה. עד אז יצאנו רק לשמירה ולאמבושים והנה - הולכים לקרב. לא היינו יחידה מגובשת, היו אנשים שלא הכירו אחד את השני. היו רובים מסוגים שונים ותחמושת שלא התאימה לרובים. מי נתן את הפקודה לכבוש את טירה? אינני יודע. אך ידוע שההוראות היו להטריד את טירה, שם ישבו כוחות שונים וביניהם כוחות הצבא העיראקי. המטרה היתה למנוע מכוחות הערבים לתקוף את כפר-סבא (מספר שבועות לפני כן, מהראשון לאפריל, נטלה ה’הגנה’ את היוזמה לידיה: מבצע ’נחשון’ לשחרור ירושלים הנצורה; הערים המעורבות נפלו לידיה - טבריה ב-18 לאפריל, חיפה ב-22; הקשר בין תל-אביב ושכונותיה המבודדות חודש; צפת שוחררה).


ברור שהתיאבון גדל ומישהו החליט ’לנפנף’ בקלות את טירה ואת כוחותיה המתוגברים. הגענו בלילה לכפר-הס, שם החזיקו אתנו עד למחרת. בשעה 11:00 בערך, יצאנו ללא חיפוי, כאילו שהולכים לטייל בשבת. השמש היתה חזקה וקרניה מול העיניים. הערבים ראו בדיוק את הטור היוצא לכיוון טירה. הם קיבלו אותנו, את החבורה הראשונה שיצאה מכפר-הס באש. כשהתקרבו החבר’ה מהגוש לכפר הם נתקלו באש אכזרית ביותר. קרה שם דבר קטסטרופלי. טופי נפצע ברגל, מנדי מכפר-הס השאיר את היחידה ורץ בעצמו להביא תגבורת. ברור ששום תגבורת לא הגיעה. נוצרה אנדרלמוסיה גדולה. אנחנו, החבר’ה מאבן-יהודה, היינו בקו משוכת צברים, מאחורי גל אדמה. יכולנו לשכב שם הרבה שעות ולהטריד את טירה מבלי לקבל שריטה אחת. פתאום קיבלנו פקודה לעבור את הגל ולהתקדם. בתחילה ירדה עלינו אש כבדה. אנשים התחילו להיפגע. ראינו את הערבים על האקליפטוסים צולפים עלינו באש תופת. קיבלנו פקודה לסגת ולעבור בחזרה אל מאחורי הגל. צבי צור נשאר ואחר כך צעק שנארגן חיפוי. הוא חזר אלינו בריא ושלם. כששכבנו יצאה חוליה של שני אנשים. אחד מהם נפגע בכדור רובה וקיבל חור בכתף. הוא התחיל לצרוח בצורה איומה. רצתי אליו והוצאתי אותו משם. פתאום ארינו קבוצת ערבים, ביניהם כמה בעלי חזות אירופית, מתקדמים בגלוי, ללא רתיעה כלל, לכיוון שלנו. ההשפעה הפסיכולוגית היתה עצומה על כולנו. החבר’ה הפסיקו לירות. אבל אז, למרות שלא הייתי מפקד, נתתי פקודה: ’בהמות! אש!’ החבר’ה התעוררו כמו מחלום והתחילו לירות. מישהו מאיתנו התכווץ, החבר’ה איבדו את הבטחון העצמי והתחילו לסגת. בינתיים, משה קפלן נפגע בראשו. הורדתי ממנו את המדוכה (מורטר, מתקן על הרובה להטלת פגזים זעירים), הנחתי אותה בין הצברים בתקווה שנחזור לקחת אותה. לא היתה שליטה, חבר’ה נתקפו בהלם וזרקו נשק. אי-אפשר היה לדעת מאין באה האש. כשעברתי את הצברים ראיתי את מינה (נעמה) וייס עומדת, אפילו לא מתכופפת (כמו שעומדים במטבח ושוטפים כלים) וחובשת פצוע קשה. צעקתי לה שתסתלק, שאין לה מה לעשות עוד בשטח. היא היתה בהריון, אלוהים עזר לה והיא הגיעה לכפר-הס. היה שם מפקד כיתה מנתניה בשם צבי חסיד. הוא היה פצוע קשה והדם ניתז לכל הכיוונים. הוא אמר לי: ’בן-אדם, לך, אני לא חשוב, הצילו את המצב’ - לעולם לא אשכח את המלים האחרונות האלה שלו. הוא נקבר בתל-מונד. אחיו היה בין 240 חללי גוש-עציון, שנפל יום אחד לפני כן. היה שם גם מפקד כיתה (עם אקדח), שאחר כך התלונן אצל אחיו שפגעתי בו כי דיברתי אליו בגסות ואמרתי לו: ’לך קיבינימט!’. מצאתי את יצחק ברמן מתל-יצחק פצוע, סחבנו את הפצועים ואת הנשק דרך הצברים. בעלייה לכפר-הס ביקשנו חיפוי. השיבו לנו ששלחו את טבקרקה להביא תחמושת. נדבקנו לקרקע עד שניתן החיפוי והגענו לעמדות החיצוניות הקרובות לכפר-הס. 

 

הלווית משה קפלן

”האסון היה גדול. בכינו כמו ילדים. לא ידענו מה לעשות עם עצמנו. לא ידענו מי נהרג ומי נפצע. יש אומרים שהשארנו פצועים בשדה. אין זו אמת. אחר-כך ידענו שלא השארנו פצועים. עד היום אני לא מבין איזה טירוף נכנס לאלכסנדרוני, כשניתן סמרטוט לבן לבחורצ’יק בשם יחזקאל קופרמינץ, עולה חדש, חבר קבוצת ’להט’ מאבן-יהודה. איך הוא, המפקד, חשב שהערבים יכבדו את הסמרטוט הלבן שלנו. הבחור רק הוציא את האף החוצה והם ירו בו. בחורצ’יק זה נפל בחינם. כשחזרנו, שאלו אותי לפרטים - מה קרה? על יחזקאל קופרמינץ לא היה מי שישאל. על משה קפלן שאלו. ישראל הוכמן (גיסו) שאל ואני, לא יכולתי לספר לו”.

לדעת שמואל וייס: ”זו היתה פעולה ללא כל צורך, פעולת שוויץ. צריך לדבר על זה רק בשביל ההיסטוריה”.
”כל כך בכיתי” - סיפרה נעמה וייס - ”בכיתי על הבחורים שנשארו בשדה ואמרתי לאלכסנדרוני: ’לנו תהיה מדינה ואנחנו ננצח את הערבים’. אז הוא שאל אותי: ’אחרי מפלה כזו את אומרת דברים כאלה?’ - אמרתי לו: ’אם הם לא ירדו ולא שחטו את כולנו, אז סימן שאנחנו ננצח אותם’”. 
עד היום לא נמצאו גופותיהם של שלושה נעדרים, עמירם יגנטינסקי, ראובן פיטל ומיכה קרסל. סופר שבטירה נערכה תהלוכה עם ראשיהם כרותים. לחיים לרון, מסיירי הפלמ”ח, שניסה לגלות את מקום קבורתם, סופר שרק בהתערבות כוהן הדת של הכפר נפסקה ההשתוללות. בהסכם שביתת הנשק עם ירדן נכללה טירה בתחום מדינת ישראל.

קורות חייו של משה קפלן - אתר ההנצחה הרשמי "יזכור"

בארכיון - תיק על קרב טירה

 

 

 


הסרת הלוט מעל מצבת הנופלים

אחרי קום המדינה הוחלט במושבה להנציח את הנופלים במערכות ישראל

 












 

 

 



בקצה הגן הציבורי הוקמה אנדרטה, המוכרת רשמית ע"י משרד הבטחון

 


 

 

 

 

 

 

 

 

 

שנות החמישים - תקופת הפדאיון

פתק זימון לשמירה מאותה עת

פיגוע טרור בפרדס

ב-9 לאוקטובר 1956 נרצחו בפרדס ליד נוה הדסה שני פועלים מאבן-יהודה: יחיאל פינרו וזכריה רצאבי. פועל שלישי, ישראל פליישר, הצליח להמלט. גם בנו של זכריה רצאבי, אביגדור, נמלט בעזרת אביו מהמקום והזעיק עזרה. פיגוע זה היה שיא בשרשרת מעשי רצח ע”י פידאיון בתקופה זו וזעזע את הישוב. למחרת יצא צה”ל באחת מפעולות התגמול הגדולות - פעולה לפיצוץ משטרת קלקיליה. בסוף אותו חודש החל מבצע ”קדש”.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ניתן ללמוד על בעיות הבטחון בתקופה מעיון בפרוטוקולים מישיבות המועצה בשנים האלה, הנמצאים בארכיון.

בין השאר נמצא מכתב ”סודי בהחלט ודחוף” ממשרד הפנים לרשויות המקומיות מאוקטובר 55, בנושא.
פיינרו ורצאבי הוכרו רטרואקטיבית כחללי טרור ומונצחים בספר ובאתר שהכין הביטוח הלאומי לחללים.